Monday Blues

הכל התחיל כשנתקלתי באירוע של הקרולה בפייסבוק תחת טייטל מפתה, משהו כמו "יום שני, אז במילא אין לכם משהו טוב יותר לעשות" וחשבתי לעצמי - ואללה, צודקים. זכרתי גם שהעכברוש ביקר שם פעם ובסך הכל היה מרוצה, אז מכרתי לו את הרעיון. התחלנו ארבעה - העכברוש, זוגתו, לפטי הג'ינג'י ואני. הגעתי טיפה באיחור והשלושה התיישבו קצת בחלק הפנימי והריק של הבר. המקום נראה מאוד סימפטי - רצפת שחמט, נגיעות נוסטלגיה (בלי ליפול לקלישאות כמו ברוב המקומות) והשוס הגדול - קיר שלם מקושט בדפים ממגזינים ישראלים משנות השבעים. ליד השולחן שלנו היו מרוחות על הקיר במלוא תפארתן מיטב נערות הזוהר של תל אביב, באדיבות "העולם הזה". אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. קרול, בעלת הבית, שירתה אותנו, ושתינו בירה בעוד החבר'ה מסיימים לנשנש טוסט ונאצ'וס שלא סחטו מהם קריאות התפעלות מיוחדות. איזור הבר היה מלא (גם אם שקט) בעוד אצלנו היה שומם מלבד זוג אחד שעישן, עובדה שהציקה מאוד לשאר החבורה (כל כך הציקה להם, שלא העזתי להדליק אחת בעצמי...) וזירזה את עזיבתנו. לא היה לי כל כך אכפת - המוזיקה באמת היתה טובה (רוק בעיקר, עם דגש קל על אייטיז) אבל יום שני, כאמור, הוא באמת חלש והאוירה היתה באמת קצת רדומה.

כשהלכנו לאוטו הצלחתי "למכור" לעכברוש את הטיימס סקוור, בר חדש יחסית בנמל. כבר היינו בו פעם, אחרי שהוזמנו על ידי הבעלים (גילוי נאות, מה שנקרא) אבל היה לא מוצלח והסתלקנו במהירות. הם מפרסמים ליין ימי שני ("ברנשים וחתיכות"), אז אחרי שהורדנו את העכברושית בבית הג'ינג'י הוריד אותנו בנמל והפליג לו אל ביתו שבפרברים. הטיימס סקוור מעוצב במינימליזם יחסי - קצת תמונות של ניו יורק מתקופות שונות, ובעיקר קיר שלם המרוצף בנורות המתפקדות כאורגן אורות ענק - נחמד מאוד. החדשות הרעות - היה רחוק מלהיות מלא. אולי זה החורף שהגיע, ואולי פשוט ימי שני - החבר'ה מהקרולה יודעים על מה הם מדברים כנראה. הטובות - היה הרבה יותר טוב מהפעם הראשונה בה ביקרנו. האוכלוסייה טובה (בטח יחסית לנמל) והדי-ג'יי ניגן להיטי מיין סטרים יעילים (כמובטח בפרסומי הליין). נקודת אור נוספת - יחסית למספר האנשים, המון אנשים רקדו, ולא נשארו לשבת על הבר כפי שהייתי מצפה ממקום לא מפוצץ. העכברוש רטן על היעדר הבירות מהחבית, אבל אני לא ויתרתי לו והלכתי לרחבה עד שגם הוא נשבר והצטרף אלי. בכל זאת, דכדוך-היום-השני גבר עלינו בסוף ושחררתי אותו הביתה.

לסיכום - שני מקומות בעלי פוטנציאל שלא מומש באותו ערב מקולל, כל אחד בז'אנר שלו. אני מרגיש שני חייב לשניהם ביקור, כנראה שלא ביום שני.

תמכו במאמר בלדוג

East coast, west coast

כמובטח, כמה רשמים קולינריים (והמלצה או שתיים) ממסעי בארצות הברית...

קפה.
פסיכוזת המונים, קצת כמו הנס של גבירתנו מפאטימה בהיקפה, גרמה לכך שאומה שלמה מתעקשת לשתות קפה מחורבן. מה שהם לא יודעים לא פוגע בהם, כמובן, אבל מה על הזרים מארצות התרבות? מילא מיץ הגרביים שהם מפיקים מהפרקולטורים שלהם (מה יגידו אחרים על קפה הבוץ האהוב כל כך על חלקים נרחבים מאוכלוסיית ישראל?), אבל גם באספרסו בר מפונפן ומושקע, כשאתה מזמין כוס קפה בארבעה דולר, אתה נדפק שוב ושוב. הם לעולם לא יסכימו להשתמש בקפה מסחרי, אלא תמיד יספרו לך בגאווה איך המומחים שלהם נסעו במיוחד לגוואטמלה כדי לבחור את הפולים המשובחים ביותר, אורגניים או Fair-trade, ואז קלו אותם בעצמם "to perfection". המציאות, תמיד, היא שהגוואטמלים מזהים את הגרינגוס מרחוק ומוכרים להם מה שמוכרים, ואז המומחים חוזרים עם השלל לארה"ב ושורפים את הפולים למוות. אם זה לא מספיק, הם מכינים לך את הקפה בכוס של חצי ליטר ואז מוסיפים לך כל כך הרבה חלב (עם קצף גרוע במיוחד) שלא נשאר טעם של קפה. רוצים הפוך כמו בבית? תבקשו מקיאטו. תקבלו משהו שהוא רק בקצת יותר גדול מהפוך גדול בתל אביב. כמובן, אז תצטרכו להתמודד עם הטעם השרוף, זוכרים?

מסעדות סודיות.
הקטע החדש בניו יורק - כנראה שהעיר כל כך גדולה, שלא ממש צריך לפרסם את המסעדה שלך. להיפך - אל תשים שלט, תחביא אותה בתוך מסעדה אחרת (מומלץ שתהיה מז'אנר שונה לגמרי מהמסעדה האמיתית), וגם שלט "זהירות, נמר" לא יכול להזיק. ואז, תחושת הנצחון שירגישו הסועדים שבכל זאת יודעים ונכנסים פנימה תגרום לכך שזה לא ממש משנה מה תגיש - העיקר החוויה... גאונות. קיבלתי טיפ למסעדה מקסיקנית שמתחבאת מאחורי דלת "לעובדים בלבד" בתוך מסעדה אחרת, אבל לא הסתייע (הביקורות הגרועות באינטרנט לא עודדו אותנו לנסות חזק מדי). במקום זאת הלכנו לאכול את "ההמבורגר הכי טוב בעיר" במזנון המבורגרים שמתחבא בתוך הלובי של מלון מפואר. חוויה מעט משונה, אבל בהחלט משעשעת - דמיינו את עצמכם נכנסים ללובי של דייויד אינטרקונטיננטל, פונים ימינה ושמאלה, ואז מגיעים לסביח של עובד. ההמבורגר, אגב, היה מצויין, אבל יומיים אחר כך קיבלנו טיפ על מקום אחר שמגיש את ההמבורגר הטוב בעיר (השף, מסתבר, ישראלי) אבל לא הלכנו, אז אני עדיין לא יכול להתחייב :)

מימוזה.
בסופי שבוע, העיר כמרקחה, וכולם הולכים לבראנצ'. בסך הכל דומה לארוחות הבוקר שאנחנו מכירים כאן (רק עם פחות ירקות ויותר שומן ובייקון), אבל השוס האמיתי הוא בקוקטיילים. במקומות רבים התפריט כולל קוקטיילים (בדרך כלל מבוססי שמפנייה), לפעמים אפילו בכמות לא מוגבלת. הדיל הכי משתלם שאנחנו מצאנו היה במקום בשם Essex (שקרוי, כמה מקורי, על שם הרחוב בו הוא נמצא) - בעבור $16 מקבלים בראנצ' (בראנצ' זה מושג נזיל - תוסיפו שני דולר למחיר, ותקבלו המבורגר או סטייק) ושלושה קוקטיילים - אבל אף אחד לא סופר :) המלצריות מסתובבות עם קנקני מימוזה ענקיים ומסתערות על כל כוס חצי ריקה בהתלהבות רבה. אין ספק שאחרי חמש-שש כוסות החיים נראים יפים יותר. רוצים באמת לדפוק את המערכת? החוק בניו יורק לא מאפשר הגשת אלכוהול לפני 11 בבוקר. אז אם תבואו לפני כן, תקבלו קפה חופשי עד 11, ואז תעברו לקוקטיילים. רק שימו לב לנאמר בסעיף הראשון - לא לבעלי לב חלש (או טעם טוב). מילת אזהרה - צריך להזמין מקום הרבה זמן מראש.

תמכו במאמר בלדוג

noi positive food

כבר הרבה זמן, עוד לפני שיצאתי לפגרה, שאני מתכנן לכתוב על נוי, ואיכשהו זה לא יצא עד עכשיו (= אני עצלן). אם אני לא כותב על מקום מיד אחרי שהייתי בו, זה פשוט נדחה ונדחה ונדחה...
אז הנה, עכשיו אני יושב פה עם הלפטופ, וזו הזדמנות מצויינת לכתוב סוף סוף.
המקום נפתח לפני חודש-חודשיים במקום הכנאפה בשד' חן פינת פרישמן. אני לא חומוסולוג, אבל החומוס שלהם היה טעים לי, וגם האוירה במקום, אז הצטערתי מאוד לראות שהמקום נסגר. ובכל זאת, בסיכומו של דבר, אני מרגיש שהרווחתי - אני לא אוכל כל כך הרבה חומוס, ונוי הוא מקום שאני מאוד מסמפט. למה? כי זה המקום הכי סימפטי באיזור... הצוות כל כך נחמד וידידותי שזה גובל כמעט בפשע (ואני יכול רק לקוות שכמות החיוכים לא תפחת עם הזמן) וכמובן שגם האוכל מצויין.
אז מה זה "אוכל חיובי"? זה לא אוכל אורגני - רק חלק מהמרכיבים אורגניים, אבל הם משתדלים שיהיה בריא ואורגני ככל האפשר (בלי להיות טרחניים, וזה גם משהו) וגם משתדלים להכין מה שאפשר בעצמם. כל מה שטעמתי עד עכשיו היה טרי וטעים - פוקאצ'ות, סלטים ומנות הבשר (ביחוד מומלצים הקבבונים) שבכולם יש איזה טוויסט קטן שמציל אותם ממלכודת הבנאליות.
משהו שלילי בכל זאת - הקפה (האורגני) מוגש רק בספלי חרסינה קטנים, ואני אוהב את האמריקנו שלי בכוס זכוכית גדולה. זה בכל זאת לא מונע ממני לקפוץ לבקר :)

בקיצור, מומלץ. חבל שאני לא גר יותר קרוב לכיכר.

תמכו במאמר בלדוג

חזרתי...

אחרי חופשה של שבועיים בארצות הניכר (ניו יורק וסן פרנסיסקו, עם קונקשן מעיק באיסטנבול) אני חוזר לעניינים...
מקומות נפתחו, נסגרו, שינו שמות, עברו שיפוץ - אני מקווה להדביק את הפער כמה שיותר מהר (נו, בשביל מה השארתי את העכברוש פה?).
אני מתכנן גם רשומה על החופשה (בראי קולינרי, כמובן), בדומה למה שנעשה בעקבות החופשה הקודמת, ללונדון.

תמכו במאמר בלדוג

פתיחה, סגירה ויוגורט

עדכון קצרצר של תקופת החגים -

היוגו נפתח היום בכיכר רבין, על חורבות הבר שכשל. אתמול הסתובבתי שם כשחיפשתי חניה והיו שם כחמישים איש בחוץ, כוסיות יוגורט בידיהם. אני יכול רק להניח שחילקו שם יוגורט בחינם, כי אם לא אז תפס להם ממש חזק (מה שגם בהחלט אפשרי - אני מכיר זוג שנוסע לרוטשילד בכל פעם מרמת אביב רק כדי לאכול שם יוגורט). בכל מקרה, שיהיה בהצלחה.

התומא סגרו את הבסטה עם בוא החורף. היה נחמד (גם אם נחלש קצת בגלל התחרות מהמיוזיק רום, הלאנדן והוילה סוקולוב), נפגש שוב בקיץ הבא...

מקום חדש נפתח בנמל תל אביב מול האגאדיר - הטיימס סקוור, על חורבות הקונצ'ה. מאחר ופתיחה אחת זה משעמם, הפתיחה הראשונה ביום רביעי, עם מסיבה בניצוחו של אנטוני פאפא והשנייה ביום שישי (בצירוף מקרים משעשע, בדיוק ביום זה הבלוג יוצא לחופשה לניו יורק. מבטיח תמונות מהטיימס סקוור המקורי).

תמכו במאמר בלדוג

חורף....

שעון החורף מגיע, ועמו גם הצינה... לפיכך, הברים הקיציים בעיר משנים את עורם -
בקרקלה בר מרוקנים את הבריכה, סוגרים את המקום ופותחים מחדש בתור הגריפין, האלטר אגו החורפי של המקום.
הוילה סוקולוב שהפך לגן סוקולוב בימי הקיץ העליזים נסגר אחרי הערב לתקופת שיפוצים בה ייבנה מחדש הגג.

תמכו במאמר בלדוג

השרקוטרי

לפני כשבועיים הלכנו ארבעה חברים לבדוק את השרקוטרי הכה מדוברת. כפי ששמה מעיד, השרקוטרי מתמחה בנקניקים ונקניקיות המיוצרים במקום, אם כי לא מדובר במקום צרפתי מסורתי, אלא קרוב יותר לטפאס בר הן במבנהו (בר ושולחנות זוגיים קטנים בפנים, כמה שולחנות קטנים בחוץ), בקו המוזיקלי ובאווירה. למקום תפריט מצומצם ו"גברי" מאוד, מורכב כמעט כולו ממיני בשרים, בתוספת שתיים-שלוש מנות פסטה וסלטים. לצמחונים רכי לב בודאי שאין מה לחפש כאן, להם יש את הבודהה בורגרס.
המלצרית החייכנית והאדיבה הציעה להסביר לנו על המקום, והמליצה שנזמין מנות למרכז השולחן ונתחלק בהן. המלצה פרקטית מאוד, בייחוד בגלל שהשולחן הקטנטן לא היה יכול להכיל מנות לארבעה אנשים בו זמנית... פתחנו במנת השרקוטרי, צלחת נקניקים וטרין כבד אווז, שהוגשה עם לחם טרי וטעים. הנקניקים היו טובים, אבל בכל זאת זו היתה המנה החלשה יותר בארוחה. המשכנו בסלט תמנונים חם (הכולל גם קוקי סן-ז'ק ובייקון) שהיה מצויין, מנת נקניקיות מבושלות באדי יין אדום מנת עגל ברוטב לימון וסטייק ריב-איי, שתיהן מנות מצויינות. הכל היה טוב ויפה, אבל גודש הבשר המוגש בתוספת שפצלי בלבד גרמו לתחושת שמנוניות כבדה מאוד אצלנו (הנקניקיות הוגשו בתוספת מעין האש-בראונס, שלא היו טובים הרבה יותר מבחינה זו). מאוד חסר לנו מגע קל של ירק, או תוספות קלות יותר. התחושה היתה שזהו מקום טוב מאוד לארוחת טעימות קלה, אבל לא לארוחה מלאה - זה פשוט יותר מדי.
בכל זאת, למקום יש נקודת זכות אדירה - שוררת שם אווירה שקשה לתאר, עם מוזיקה לטינית ומזרחית, רקדנית בטן שפיזזה על הבר ובין השולחנות בחוץ ואף סחפה כמה מן הסועדים לריקוד איתה. כולם מתניידים, כוס יין בידם, בין הבר הפנימי לשולחנות ברחוב, לשורת הכסאות שהועמדה בצדה השני של הסמטה בתור פינת עישון (אם כי, מאוחר יותר כל האיזור הפך לאיזור עישון אחד גדול) וגורמים לתחושה של מסיבת קוקטייל מוצלחת במיוחד. אין ספק שמצידנו בקבוק היין וכוסיות הגראפה עזרו גם כן.
יש לציין שהמחירים לא זולים, וארוחה מלאה תסתכם בסכום מפולפל. הזוג בשולחננו טען שהמחירים דומים לאלו שבהרברט סמואל, אך שם מקבלים אוכל ברמה אחרת. לדעתי ההשוואה לא הוגנת, כי סוג המקום והחוויה שונים לגמרי, אך יש לתת על כך את הדעת.

תמכו במאמר בלדוג