יום ראשון, 15 בפברואר 2009

מגדלור

כאילו כדי להציל אותי מהיובש המסויים ביציאות בתקופה האחרונה, הציע לי רון, ידיד ותיק של הבלוג, להצטרף אליו למסיבת יום ההולדת של מכר בבר המגדלור. המגדלור ממוקם בקומה השש עשרה של בית המגדלור בתחילת בן יהודה (כלומר, בצד שקרוב לאלנבי), אולם בדיעבד התברר שבגלל שרון חשב שהוא ממוקם בנמל, ולכן הוא הגיע עם רכבו הפרטי.

קבענו באחת עשרה, הוא הגיע באחת עשרה ורבע, היה רעב, הלכנו לאוליב בלילינבלום, לקח סנדוויץ' עם בקר טחון, שפך כמובן חלק על עצמו ועל מושב הרכב, ניקינו, סיים לאכול ויצאנו לדרך. הגענו למקום והתחלנו לחפש חנייה, עניין לא פשוט בכלל ברבע לחצות - אפילו החניון הקרוב היה מלא. נסענו בסיבובים, שוב ושוב ושוב, אבל כלום לא עזר. בסוף חנינו בחניון מרוחק, צעדנו חזרה אל הבניין והגענו למכשול האמיתי - הסלקטורית.

רון היה רשום ברשימות כמוזמן של בעל האירוע, אבל זה לא הרשים את הסלקטורית שלא טרחה אפילו לבדוק - מאוחר מדי! נכנסים רק עם SMS מבפנים. זה לא הפריע לה להכניס חבורות שונות שהגיעו אחרינו (אבל כללו נשים, בניגוד לשני הגברים המסוקסים שאנחנו). רון ניסה לפעול בגישה האסרטיבית ודרש ממנה להכניס אותנו, אבל נכשל כשלון חרוץ. הישועה הגיעה ממקום בלתי צפוי - אחד הבעלים הגיע למקום, ומסתבר שהוא בעצם מכיר את רון. ה- SMS המיוחל הגיע אחרי רבע שעה, ובשעה 12:30, כשעה וחצי אחרי התכנון, זכינו להכנס למעלית לקומה השש עשרה.

אז אפשר סוף סוף להתחיל בביקורת - יוצאים בקומה השש עשרה לתוך מסדרון ארוך ואפל, ובסופו עוד דלת שדרכה נכנסים לבר. היה צפוף מאוד, ולקח לנו איזה דקה רק להתרגל לבלגן. זה גרם לנו לדבר על כך שאנחנו כנראה קצת מזדקנים - זה נהיה קצת יותר מדי בשבילנו, והערתי שהסימן הכי טוב לזה הוא שאנחנו אמנם לא מזהים אף אחד מהברמנים, אבל כן מכירים את הבעלים. כנראה שלזקנה יש גם יתרונות קלים.

המקום לא גדול במיוחד, ולא מציע משהו מעניין מבחינה עיצובית - שני ברים, ספות, מקרנים המציגים קליפים של הופעות חיות יחד עם הפלייליסט - כל השטיקים הרגילים והעייפים. דבר אחד שאי אפשר לקחת למקום הוא הנוף - חלונות גדולים בשני צידי הבר מציגים נוף מרהיב לטיילת מצד אחד ולכל העיר מהצד השני. אין ספק שמדובר בשינוי מרענן בהשוואה לשלל המרתפים המחניקים שממלאים את העיר משל היו ביצורי החמאס בעזה.

המוזיקה היתה מיש-מש סטנדרטי של להיטים, עם נטייה קלה למיקסים עבריים (כל דבר, מאריק אינשטיין עד למוקי), עישון כבד כולל הבלחות של חומרים אסורים פה ושם, קהל שהיה סביר בהחלט (לפחות בינתיים) אבל ללא שמחת חיים ראוייה לציון.
מקץ שתי בירות לו ושני ג'ין וטוניק לי חזרנו לגובה פני הים בשעה שתיים. במפתיע, למרות שהמקום כבר היה חצי ריק עדיין היה תור צנוע.

לסיכום - עוד בר תל אביבי, אבל לפחות עם נוף יפה ששובר את השגרה. שימו לב, שהתלאות שעברנו אנחנו כנראה יהיו גם מנת חלקכם (מינוס הסנדוויץ' המטפטף, אני מקווה) אז בואו במונית (או קו 4, שיוריד אתכם בדיוק שם) ובעיקר בואו מוקדם או מאוחר כדי שתוכלו להכנס בלי יותר מדי בלבולי מח מיותרים.

תמכו במאמר בלדוג

1 תגובות:

City אמר/ה...

מזל טוב לכבוד חזרתך לחיים