יום חמישי, 18 בספטמבר 2008

גם אני רוצה להיות גרוזיני


שיחת הטלפון העירה אותי מנמנום קל. "אני אעשה את זה קצר - אני לוקח שתי תאומות הולנדיות לאכול סושי בנווה צדק. אתה בא?". נו, טוב.
ת' חנה לידי וצעדנו בזריזות לאוקינאווה. חיכינו קצת לפסיכולוגית, החברה שלו, שבאה עם התאומות המבקרות בארץ לרגל חתונה. הסושי היה לא רע בכלל, ובסוף הארוחה הצטרפו אלינו עוד שניים - ל', חברה של הפסיכולוגית, ור', ספק איש קבע ותיק, ספק אזרח טרי במיוחד (שלטונות הצבא, כך נראה, עוד חלוקים בדיעותיהם).
וכך התניידנו, שבעת המופלאים, לעבר ננוצ'קה. המארחת היתה מאוד ברורה - לא נוכל להכנס. העיריה נושפת בעורפם ועל כן הם מקפידים במיוחד על כמות האנשים בתוך הבר. נאלץ לחכות שיצאו ארבעה אנשים, וגם אז נוגלה לשולחן בחדר שליד הבר, ולא בבר עצמו, כי אסור לעמוד ליד הבר. כעשר גבות הורמו (ההולנדיות לא ממש הבינו את חילופי המילים), והמארחת מלמלה משהו לא מחייב על ראש העיר והבחירות הקרבות. אמרתי לה מיד מה דעתי על העניין (הבלוג ימנע מפוליטיקה, אבל בכל זאת זה בלוג, אז אתם יכולים לנחש לבד למי קולי מובטח) והיא חייכה, נעלמה, וחזרה עם מגש ועליו שבעה צ'ייסרים לזמן ההמתנה. תחי מדינת ישראל. שתינו, וכמובן שהפלתי כמה מהכוסות ואף שברתי שתיים. סלחו לי - אני בעד המפלגה הנכונה ;)
נכנסנו והובלנו אל השולחן, אבל הרגשנו כאילו אנחנו בסיביר, ולא בגיאורגיה. ר', המשוחרר הטרי (למה הוא עדיין מקבל צ'קים ממת"ש?), רטן משהו על הלימה לימה או לה צ'מפה, אבל אז המלצרית הציעה לנו שולחן קטנטן ליד הבר, אז שכנענו אותו לשתות דרינק אחד לפני שממשיכים. המוזיקה היתה מיין סטרים מאוס, עניין שעבורו באמת לא צריך את הננוצ'קה, ור', הקצין הותיק (למה הוא כבר לא מגיע לבסיס?), בטרוניה על הגיל הממוצע, התערב שיוכל למצוא לפחות מישהי אחת בשם חדוה.
אבל אז שתינו קצת, הדיג'יי החליף הילוך, מוזיקה מזרחית התחילה להתנגן, והמלצרית עלתה על הבר... הולנדית אחת הועלתה אחר כבוד אחריה, עוד דרינק וגם הפסיכולוגית שוגרה לחלל. ההולנדית השנייה הצליחה להתנגד עוד כמה דקות, אבל כוחות הכיבוש הגיאורגיים לא ויתרו עד שנכנעה. משם הכל רק התדרדר - לא אכביר במילים (ובמילא אני לא זוכר הכל) אבל זה כלל כמה נאמברים מגריז על הבר (כולל כוריאוגרפיה), 30 רוכבי רולרבליידס ששאלו שוב ושוב איפה השירותים, שני גרמנים מזדקנים שאחת התאומות גררה שוב ושוב לריקודים וסיום הערב בג'ואיש פרינסס בחמש בבוקר.
שני אדוויל לפני השינה, שניים אחריה, ואני כמו חדש. פחות או יותר. לא רע ליום שלישי.



תמכו במאמר בלדוג

2 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

באמת רשומה יפה, סחתין. אתה יכול לכתוב רשומה ארוכה מאוד ולשלוח לי כדי שיהיה לי מה לקרוא ביום כיפור ?

MyTaste אמר/ה...

אני אחשוב עליך.
כמה ארוכה היא צריכה להיות?

חוץ מזה, יום כיפור זה זמן טוב להרהר בעבר, אז אתה מוזמן פשוט לקרוא את כל הפוסטים מחדש..