פוסט המאה - שמנמנ.ים

אני כותב את הבלוג הזה מאז ה- 14 ליולי 2008, והנה הגענו לפוסט המאה!

ביקרנו מסעדות, בתי קפה וברים למכביר, וליווינו מדי פעם בסיקורים את ההתפתחויות והשיפורים השונים באתר MyTaste, הגורם המקורי לעצם קיומו של הבלוג.

במהלך הזמן הזה האתר שינה צורה מספר פעמים והשתפר לעין ערוך. לפני מספר חודשים התחלתי להפגין גם נוכחות בטוויטר. במקור, הרעיון היה רק לפרסם לינקים לרשומות חדשות בבלוג, ולספק המלצות על מקומות בילוי בתל אביב לכל מי שיחפוץ בכך. אולם - הצצתי ונפגעתי, הכרתי אנשים חדשים ונוצרו חברויות. בעיקר התחברתי לחברים נוספים בקהילת בלוגרי האוכל הישראלים, עד שהחלטנו, כמה מאיתנו, להתאגד עם אתר חדש.


שמו של הרך הנולד הוא שמנמנ.ים - http://shmanman.im - והוא מעין בלוג-על, המספק מסגרת לבלוגים של כולנו (חמישה, נכון להיום, ובתקווה נמשיך להתרחב בקרוב). האתר עדיין צעיר, עדיין יש בו כמה באגים ובעיות תכנוניות, אבל זו לא סיבה שלא לגלוש לשם, כמובן ;-). שמנמנ.ים לא מתרכז רק בביקורות על מקומות - תוכלו למצוא בו גם מתכונים וביקורות על יינות ומשקאות. כרגע הוא מכיל בעיקר הפניות לבלוגים השונים של החברים בו, אבל אנו מתכננים כמה שיתופי פעולה מעניינים אשר יופיעו במלואם באתר החדש.

אז שתהיה שנה טובה לכולנו, שנה של התחדשות וצמיחה - וכמובן מאכלים טעימים ובילויים מוצלחים!

תמכו במאמר בלדוג

סטפן אקספרס בורגר ג'וינט

פוסט מספר 99 - כבוד!

טמיר עורך את דירוג ההמבורגרים הארצי, ועל כן הצטרפתי אליו ואל מעיין לדגימה של הילד החדש בשכונה שלי - הסטפן אקספרס בורגר ג'וינט. בורגר ג'וינט הוא מוסד אמריקני ותיק - לא תואר לו ולא הדר, העובדים חמוצים וסינריהם מוכתמים, וההמבורגרים שלהם פשוט נפלאים (ביקרתי באחד כזה, המסתתר בלובי של מלון מפואר בניו יורק, וזה היה נהדר).

חשקה נפשם של בעלי הסטפן בראון בבורגר ג'וינט שכזה, אחרי ששמו לב שרוב הסועדים מסתפקים במנות הפשוטות של המסעדה - המבורגר, קבבים, נקניקיות. המקום מעוצב לפי הקו של שתי המסעדות-אחיות - הסטפן בראון והרדיו רוסקו - פוסטרים ועטיפות תקליטים ישנים שעברו צביעה בצבעים עמוקים וחזקים. במסעדה המהירה התפרעו קצת יותר עם הצבעים, אבל התוצאה דווקא משובבת נפש ומלאת הומור.

בתפריט - המבורגר בקר וקבב טלה (38 ש"ח), נקניקיות והמבורגר הודו (34 ש"ח), ובקרוב יתחילו גם ארוחות בוקר. הנקניקיות והקבב מוגשים בפיתה עם טחינה - מצד אחד, הטחינה של סטפן בראון מעולה. מצד שני, נקניקיות בפיתה, קצת מזנון דרכים, לא?

שני הלצים קיבלו את פני והודיעו לי שאני נבחרתי לדגום את המבורגר ההודו, בעוד שניהם יאכלו את גרסת הבקר. לא הצליח להם - לטובת בלוטות הטעם שלי נאלצים קוראי הבלוג היקרים (הי אמא) להסתפק במידע רק על המבורגר אחד ויחיד. לא הודו, לא קבב ולא נקניקיות.

עובדי המזנון לקחו את הזמנותינו (שלוש פעמים המבורגר עם צ'יפס) מבלי לשאול לגבי מידת עשייה. בדיעבד הסתבר שזה מדיום-וול, סביר - אבל תמיד עדיף לשאול. טמיר ביקש את שלו בלי קטשופ ומיונז אלא עם רוטב חריף, וכמובן שקיבל עם קטשופ ומיונז ובלי רוטב חריף, וכך הושלכה קציצתו אל הפלנצ'ה בזמן שלחמניה חדשה הועלתה מן האוב. תוצאה - ההמבורגר שלו התייבש עד מאוד, וטמיר לא רצה בו עוד. בזמן שהכינו לו אחד חדש, אני ומעיין חיסלנו את שלנו. הקציצות דקות למדי, ולמרות שהבשר טעים כל צורת ההגשה קרובה יותר מדי למקדונלד'ס וחבר מרעיו. אני, במקומם, הייתי הולך על שיטת ההגשה המקורית של הדיינרים - המבורגר וצ'יפס בסלסלה, במקום בכוסית הקרטון המטופשת. ככה, הם גם היו נמנעים מכלים שבירים ויקרים, אבל גם מבדלים את עצמם מהתחתית ועל הדרך מרוויחים "קטע אותנטי", רק שלהם.

אם טמיר לא היה מעכב אותנו עם הפרפקציוניזם שלו, היינו מחסלים את הכל די מהר - זה לא מקום לשבת, אלא מקום לארוחות זריזות. כשההמבורגר שלו הגיע, הוא אכל אותו במהירות, המהם לעצמו ולנו על כל מיני מאפיינים של ההמבורגר, שהדיוט כמוני לא מבין בהם (מידת היובש, כמה הוא תובל ועוד ועוד - תקראו על זה כאן ונסגור עניין).

אחרי שסיימנו כולנו, המשכנו לבירה בנחלת בנימין, ובין לבין דסקסנו מיזם חדש ובעל פוטנציאל (רמז - קשור ל"שמנמנ.ים" שהוספו לכותרת) - עליו ארחיב בפוסט המאה, הבא עלינו לטובה.

כרגיל, תודה ענקית לטמיר מהבלוג "דינר ראש" על התמונות המעולות.

תמכו במאמר בלדוג

קפה נונה - ביקורת משוחדת

דיסקליימר מורחב:

בתקופה האחרונה יש הרבה ויכוחים ודיונים על מה יאה ולא יאה לבלוגרים המבקרים מסעדות. זה התחיל בכמה התנצחויות בבלוג של טמיר, וכתבה בהעיר שהכתירה את כולנו בתור "אוכלי חינם" בטח ובטח שלא עזרה.

ולכן, רק כדי להבהיר את המצב - אני לקוח ותיק מאוד של קפה נונה, ובתקופות ארוכות בחיי הייתי שורץ שם לא מעט. יצא לי להכיר היטב את הצוות (אם כי עם הבעלים אף פעם לא התמנגלתי), ואף כובדתי פה ושם בצ'ייסר או כוס בירה במשך השנים (פעם אחת אפילו קיבלתי בראוני מברמנית חביבה במיוחד!).

הבעלים של נונה אקטיבי בטוויטר, והודעתי על בואי. הוא לא היה שם, ושילמתי על הכל. זה לא פוסט מוזמן בשום צורה, אבל אני כן רואה את עצמי כמשוחד. מצד שני, אני משוחד בעיקר כי אני אוהב את המקום. קחו את זה לאן שתרצו.

הלילה הזה היה שייך לגברים. שום סלט לא נחתך בעיר, מקסימום מישהו פתח איזו קופסת חמוצים כדי להרטיב את הגרון. סטייקים הונחו על מחבתות, וויסקי נמזג, סיגרים הודלקו, קלפים חולקו וצ'יפים נערמו. שקט. המלכה אסתר מופיעה בפארק.

רענן, חבר ותיק, חזר לראשון מבין סדרת ביקורי מולדת מגרמניה, וקבענו להפגש בקפה נונה. פעם ישבנו שם כל הזמן - ארוחת בוקר עמוסת בייקון ביום שישי, טוסט קובני סותם עורקים אחרי יציאה. הגיע הזמן להיזכר.

המקום לא השתנה הרבה במשך השנים - הרבה כסאות ושולחנות בחוץ (כדי שיהיה אפשר להשגיח על האוטו בחניה הלא חוקית באבן גבירול), בר דומיננטי החולש על החלק הפנימי, עם קיר מראות משופעות המאפשרות ליושביו לצפות בקלות ברחוב. המקום מאוד ידידותי לבעלי מחשבים - שפע של שקעים, אפילו ישאילו לכם לפטופים חינם, ושני שולחנות גדולים בירכתי המקום שמושלמים לתפקיד משרד זמני. ואכן, אפילו בשעות הערב המאוחרות ישבו במקום מספר סטרטאפיסטים(?) צעירים שהציגו מצגות אחד לשני (הצצתי. מודה).

אבל נוסטלגיה לא היתה הסיבה היחידה שבחרנו בנונה - יש להם שם מבצע מטורף. כל יום ראשון ושלישי, בין חמש אחה"צ לשתיים בלילה, כל האלכוהול ב- 50%. לא אחד-פלוס-אחד, אנחנו לא ילדים פה - 50%. על הכל. זה השתלב לנו מצויין עם כל תמת הלילה-של-גברים שתוארה כאן קודם, ואחרי השתעשעות קצרצרה עם רעיון הזמנת בירה, עברנו מיד לוויסקי. רענן לקח וודפורד, קנטאקי וויסקי של קשוחים (30 ש"ח במקום 60 הרגילים), בעוד אני בחרתי בגלנמורנג'י (40 במקום 80) הקלאסי, בלי פורט ובלי שטויות.

לבושתי הרבה, העובדה שלא שתיתי וויסקי בשנה-שנתיים האחרונות נתתה את אותותיה - היה לי קשה מאוד לגמור את הכוס, ועדיין יש לי כאב ראש יום אחרי... רענן, אני חייב לציין לחיוב, גמר את הוודפורד כאילו נולד בקנטאקי וגמע מיד אחר כך כוס נוספת. כדי לרכך את המכה החלטנו לרפד את הקיבה במשהו קטן וקליל. לא היה לנו ספק במה לבחור - הטוסט הקובני, היהלום הנוצץ ברפרטואר של נונה. קחו ג'בטה, מרחו עליה מיונז עם פלפלי צ'יפולטי, הוסיפו האם וצלי חזיר, מלפפונים חמוצים וגבינה צהובה ושימו בטוסטר. אנחנו, כמקצוענים ותיקים, מוסיפים תמיד עוד טבסקו.
גל מ- foodnwine.me טען בתוקף שכל פוסט צריך להכיל תמונות, אז שלפתי את הפלאפון שלי. קבלו.

שמחנו לראות שהטוסט שמר על חיוניותו במשך השנים, הרבה יותר מאיתנו. פעם כל אחד מאיתנו היה שואב אחד כזה בלי למצמץ - הפעם חלקנו אותו וזה יותר מהספיק. השינוי היחידי היה בגרעינים שהתווספו לג'בטה - שיהיה.

אמרנו שלום לשוכני הבר, ורענן הבטיח לברמן שיבוא לבקר שוב, והפעם לא יחכה שנתיים בין ביקור לביקור (ממש כמו מדונה). בנסיעה בצפון העיר יכולתי להבחין בנשים - בודדות, בזוגות, בחבורות - כולן מנסות נואשות לתפוס מונית, בדרכן לכיבוש מחדש של העיר.

לסיכום: בית קפה/בר הפתוח 24 שעות ביממה. תפריט אוכל נרחב יחסית, אווירה ידידותית ללפטופים. בר גדול ומושקע יחסית לבתי קפה, וכמובן מבצע אלכוהול ב- 50%, בימי ראשון ושלישי מחמש בערב. מומלץ.

תמכו במאמר בלדוג

ביסטרו תמרה - ביקורת

אני מביא בזו ביקורת אורח כתובה היטב של עדי על ביסטרו תמרה. תודה, עדי!

אתמול בערב, שני אנשים, עסקית ערב.
נדגמו:

• קלמרי על הפלאנצ'ה על מצע צלפים עגבניות ופירורי לחם
• פטה כבד עוף
• לחם הבית
• חזה עוף בסגנון אסיאתי
• תוספת בטטה אפויה
• ניוקי בטטה עם שרימפס
• פנה קוטה
• פרפה לימון "ברוטב תות"

ראשית אציין שהתפריט "יורה לכל הכיוונים" באופן מאוד לא אלגנטי. יש הכל, אבל אין קו מנחה או סגנון מוביל. לי אישית זה מפריע, ומרגיש כמו "דיינר" הרבה יותר מביסטרו...

המנות הראשונות היו המוצלחות יותר, אם כי הצלפים במנת הקלמרי היו מלוחים בצורה בלתי סבירה.

לחם הבית היה בינוני, וכמסעדה הממוקמת בשכנות לשתיים ממאפיות הלחם הטובות בעיר, הייתי מצפה למעט ביקורת עצמית.

מנת חזה העוף נראתה כמחווה לשנות ה 90 בחדר אוכל ממסדי.
ממש לא.
תוספת הבטטה הייתה מלוחה מדי ונטולת כל קשר למנה העיקרית, אולי משום כך הוגשה בצלחת נפרדת (ואולי גם משום שהרוטב בו שחה חזה העוף הציף את הצלחת...).

מנת הניוקי הייתה פשוט לא טובה. הניוקי לא היה כתום במיוחד, מה שמעלה חשד לגבי אחוזי בטטיותו. הוא היה דביק ללעיסה, וסבל מטעם של טיגון.
הרוטב היה טוב, כמו גם השרימפס, אבל פיסות הפטריה המיובשת שחברו להם פשוט קילקלו - כן, הטעם המרוכז שלהן העשיר את הרוטב, אך כיוון שלא הושרו כמו שצריך הן היו קשות ולא נעימות למאכל.

הרמה הנמוכה ביותר נרשמה בגזרת הקינוחים - שני קינוחים שונים לחלוטין הגיעו במעטה אותו רוטב פירות היער הקפואים.
הפנה קוטה לא הייתה עשירה כפי שהייתי מצפה מפנה קוטה, והזכירה יותר את הדור החדש של המלבי הביתי. היא סבלה מטעם חזק מדי של שקדים, שהאפיל על כל טעם אחר שאולי היה בה.
פרפה הלימון היה עשוי רע. השם פרפה אמור לרמז על המרקם המושלם שלו - אך לא במקרה הזה. המרקם היה גס וגבישי, ופרפה ביתי העשוי מתערובת פריגת לימון ושמנת מתוקה היה לוקח אותו בקלות.

בקרב הסועדים נרשמה אכזבה.

תמכו במאמר בלדוג

קמורה בר - האיטלקים באים

כבר הרבה זמן שהבניין בו שכן פעם הבראון בנחלת בנימין עומד בשיממונו. כבר הרבה זמן שרואים שמישהו משפץ שם, אבל ממש לוקח את הזמן. והנה, בעודי הולך עם עכברוש העיר לעבר הוייס בר, ראינו שהמקום פתוח. ברור שנכנסנו לבדוק במה מדובר... ובכן, מדובר בקמורה בר, על שם הקמורה - ארגון הפשע הנפוליטני.

חדרנו מבעד לוילון השחור הכבד בכניסה, וראינו שתי מארחות חביבות ששאלו אם אנחנו מוזמנים. אמרנו שלא, והן אמרו שהמקום פתוח להרצה, ולכן מכניסים רק מוזמנים של הבעלים. המקום ממש חדש - העכברוש שאל את המארחת איך קוראים למקום, והיא החלה לגמגם. "הקמורה בר", אמרתי לה. "אה, אתה חבר של הבעלים? איך ידעת?", שאלה, לא מודעת לכך שהשם והלוגו מרוחים על קיר הזכוכית שמאחוריה... לאחר משא ומתן קצר, נשלחה הזוטרה מבין השתיים לקבל אישור מההנהלה, ולאחר דקה קלה חזרה עם אישור הכניסה המיוחל (אחר כך התדיינתי עם העכברוש אם היה עוזר או מזיק אם היינו מציגים את עצמנו כבעלי בלוגים רבי השפעה בעיר :) )

הבראון היה בר שכונתי קלאסי - הרבה עץ, עם עיצוב פשוט וסולידי. הקמורה הוא ההפך הגמור - פורטרטים ענקיים על הקיר, בר שיש, ספות עור מפוארות וכו' וכו'. המקום נראה כמו גרסה מוקטנת של ברים בנמל, ונראה שזה בערך הכיוון אליו המקום מכוון. המוזיקה חזקה יחסית, בעיקר שחורה (העכברוש היה מרוצה), תאורה אפלולית, כמות מפלסים מפתיעה ביחס לגודל המקום ומדיניות עישון ליברלית ביותר. המקום לא היה מלא במיוחד, ויש לו תקרות גבוהות, אז העשן לא הפריע. לא בטוח שזה יהיה המצב בלילות עמוסים.

למקום גם מטבח די רציני - הוא ממוקם בקומה השניה של הבניין, וניתן לראות אותו היטב מבחוץ. בהתאם לשם, במקום תפריט אוכל איטלקי מגוון, אבל לא נראה לי שזה מקום לאכול בו קרפצ'יו... היינו אחרי ארוחת שישי ואף אחד אחר לא אכל, אז אין לי מידע על המזון. התדיינו בקשר לסיכויי ההצלחה של המקום, ואנחנו לא אופטימיים - המקום נראה מעט תלוש מסביבתו, נחלת בנימין במילא בירידה, והמקום עצמו כאילו לא סגור על עצמו - בר מסעדה עם ווליום בלתי אפשרי? דאנס בר בלי מקום לרקוד? לאיטלקים פתרונים.

המקום יהיה פתוח להרצה במשך השבוע הקרוב, וייפתח רשמית ביום חמישי. שיהיה בהצלחה, ונדגום שוב אחרי שיתייצב.

לסיכום: מעין גרסה מוקטנת של ברים בנמל. מעוצב מאוד, מחירים ממוצעים פלוס, תפריט אוכל מגוון יחסית, מעשנים.

לצורך רפרנס, הנה חוויותיו של עכברוש העיר מהקמורה בר...

תמכו במאמר בלדוג

קפה לו - ביקורת

רצינו לשתות כוס קפה בבוקר יום שישי, ולא ידענו לאן ללכת. יש פרדוקס מוזר ברוטשילד – לכאורה, השדרה מלאה בבתי קפה, אבל בתכלס, אין מקום טוב באמת לשבת בו: שני הקיוסקים בשדרה עצמה מצוינים, אבל אי אפשר לשבת שם בחום. הקפה הלל והקפה קפה הם רשתות, ואנחנו נגד רשתות (לפחות בשישי בבוקר). הנחמה וחצי רחוק מדי, ובן עמי היה מלא...

ממול לבן עמי, בצידה השני של ככר המלך אלברט, הבחנו בבית קפה חדש וקטן. נכנסנו פנימה וראינו מעדניה/קונדיטוריה/בית קפה קטנטן וחביב. בירור קצר העלה ששם המקום הוא קפה יואל, עדיין בהרצה, והוא אחיו הצעיר של קפה לו בבלפור. קפה לו! כמובן – אצנו רצנו לשם.

קפה לו היה עמוס, אז חיכינו על הספסל מול בית הקפה כמה דקות עד שהמארחת קראה בשמנו והציעה לנו מקום על הבר. לקחנו. המקום קטן יחסית, מעוצב עם הרבה עץ, כמו בית קפה צרפתי קלאסי. הבעיה בבר הקטנטן (ובכלל בפנים) היא האקוסטיקה הנוראית – שאון בלתי פוסק של סכו"ם, צלחות וקריאות הצוות קיבל את פנינו.

הזמנתי את ההזמנה הרגילה שלי – אמריקנו גדול בכוס זכוכית וחלב קר בצד (כזה אני, גמיש), וחברתי היקרה הזמינה מלבד הפוך גם סנדוויץ' טונה שנשמע טעים – עם קונפי לימון ותפוח אדמה. הקפה היה סבבה, אין תלונות, אבל הסנדוויץ' היה קצת יבש. עיון מדוקדק יותר גילה גם את העדרו הבולט של תפוח האדמה. שאלנו את הברמן, שבתגובה צעק "בסנדוויץ' טונה אין תפוח אדמה?" לעבר המטבחון הפתוח. "אין תפוח אדמה." הפטיר טבח שחצי יצא אל תוך הבר. "אין תפוח אדמה." אמר הברמן. וואלה.

אף אחד לא הציע פיצוי או אפילו התנצלות פשוטה, אבל תפוח אדמה לא נראה כמו משהו ששווה להיאבק עליו. קצת אחרי האפיזודה הזו חברתי לחשה לי להסתכל לעבר הבר. בהתחלה לא הבנתי במה מדובר. שנייה אחר כך שמתי לב שהברמנים נעלמו. שנייה אחר כך – שמתי לב לשתי פדחות מבצבצות להן... שני החבר'ה ליצים, שהגיע זמן הסנדוויץ' שלהם, פשוט התיישבו על הרצפה בתוך הבר ואכלו. הזוי.

לסיכום: שנינו זכרנו את קפה לו כמקום מוצלח מאוד, אבל נראה שלא מצליחים לשמור על רמה גבוהה של שירות ומזון, וחבל. אני אישית לא מרגיש שום צורך לחזור לשם בזמן הקרוב. החלטנו שניתן צ'אנס ליואל, האח הקטן, בתקווה שלפחות בתקופה הקרובה הוא יהנה מתשומת לב הבעלים, ויפגין את הרמה הגבוהה שהיתה פעם בקפה לו.

תמכו במאמר בלדוג

מל ומישל - ביקורת

ליד דירתה של חברתי נפתחה זה מכבר מסעדה קטנה ורומנטית בשם מל ומישל. כל פעם שאנו עוברים ליד המרפסת הקטנטנה של המקום אנו מבטיחים לעצמנו שנאכל שם, ואף פעם זה לא קרה – פעם אחת לא היה זמן, פעם אחרת לא היה מקום וכן הלאה. בפעם האחרונה שניסינו שוב לא היה מקום (ממש מומלץ להזמין מראש) ומאוכזבים חצינו את הכביש ושקלנו את צעדנו. לפתע, שמנו לב שמישהו רודף אחרינו – אחד המלצרים רץ בשליחות הבעלים כדי לומר לנו שהזמנה בוטלה ויש מקום. אותי, הצעד הזה קנה במקום.

התיישבנו במרפסת הקטנה (אחר כך, בגלל החום והלחות, עברנו פנימה) ובחרנו בארוחת האפריטיבו. בביקורי האחרון במילאנו התוודעתי למנהג האיטלקי החביב הזה – ברים רבים מציעים מעין עסקית – משקה או שניים, כאשר במחיר כלולה גישה לבופה המציע מאכלים פשוטים וקלילים. בעידן היורו, האפרטיבו הפך לאופצייה המועדפת לארוחת ערב במהלך הביקור ההוא. במל ומישל, מסעדה לא זולה, הדיל קצת פחות משתלם – אך כמובן שהמזון באיכות גבוהה בהרבה. תפריט ה"פיקולה" מציע שלל מנות קטנטנות המוגשות בצלוחיות, ומתומחרות בין 14 לעשרים שקלים האחת. ניתן להזמין רביעיית צלוחיות ב- 58 שקלים, ובנוסף, דיל האפריטיבו – ליושבים במרפסת עד שעה 21:00, רביעיית צלוחיות ובקבוק למברוסקו ב- 99 שקלים.

מיד כשהתיישבנו המלצר (אותו אחד שרדף אחרינו) הגיש לנו שתי כוסיות למברוסקו וסלסלה של הלחם הטעים ביותר שאי פעם תאכלו. קצת מזכיר את החלק הפנימי של פיתה תימנית, חרוך קלות בגריל, ובליווי צלוחית שמן זית ומעט בלסמי מצומצם באמת שאף אחד לא צריך עוד משהו (הזכירו לי, לאחר הכתיבה, שבלחם היו גם אוכמניות! איך יכולתי לשכוח?). בכל זאת הזמנו צלוחיות – ארטישוק בשמן כמהין, גבינת סטרקינו, בייבי קלמרי כבוש ואיקרה. חברתי נזכרה שבעצם היא לא אוכלת פירות ים לא מבושלים, וכך זכיתי בהם כולם תמורת הארטישוק (שהיה מצויין גם הוא). אני חושב שדי ברור מי ניצח פה, לא?

האיקרה היתה טובה מאוד גם כן, והחזירה אותי לנעורי, לאיקרה והטרמה מהמעדניות היווניות שהייתי אוכל בבית בכל יום שישי, בימים התמימים ההם, לפני המודעות לכולסטרול... ביחד עם סלסלה נוספת של לחם היינו פשוט מאושרים.

לסיכום: לא מקום זול, אבל דיל האפריטיבו, יחד עם בקבוק למברוסקו הוא לא רע בכלל. השירות מקצועי ונעים, האוכל מוקפד מאוד ועשוי היטב, והמקום עצמו רומנטי ומקסים. מומלץ!

תמכו במאמר בלדוג