שטרן 1 - ביקורת אורח

ידידי העכברוש פקד לאחרונה את שטרן 1, הבר החדש בפלורנטין, וכל כך נפעם שהוא כתב ביקורת אורח על המקום. מבלי לבזבז יותר מדי זמן - קבלו אותו :)

זמן: יום שלישי בלילה, ינואר 2010

מיקום: שטרן 1 (פינת ידידה פרנקל), פלורנטין, תל אביב.

רקע היסטורי: שטרן 1 (Stern), בית בירה ונקניקיות (עם שרקוטרי משלו), נפתח רק לפני כשבועיים בפלורנטין ע"י הבעלים של הקורדובירו - הקאווה טאפאס בר הסמוך והמשובח בפני עצמו.

הסיפור: אני כבר הספקתי לבקר ולהנות בשטרן 1 כבר ארבעה ימים אחרי הפתיחה, ובעקבות רשמיי רצו לבוא לשם גם הבעז"ב ובת הטייס שבאו לארץ לביקור קצר.

וכך ביום שלישי בלילה קבענו להיפגש שם. תכננתי להגיע לאזור פלורנטין בתחבורה ציבורית אך פספסתי את האוטובוס. לשמחתי (?), בדיוק באותה השעה (22:00) יצא הוורקוהוליק מהעבודה והחליט באופן ספונטני להצטרף ובדרך גם לאסוף אותי לבקשתי.

הגענו אל השטרן 1 בסביבות 22:30, המקום היה די מלא אך לא מפוצץ והבעז"ב ובת הטייס היו כבר אחרי כמה סיבוב ראשון של בירות עם נקניקיות (ציפוטלה בלחמניה - 25 ש"ח, מרגז עצבנית - 37 ש"ח) שהיה לדבריהם מאוד מוצלח.

מכיוון שלא היה מקום על הבר הם ישבו בשולחן זוגי ליד החלון, אך הדבר לא היווה בעיה מכיוון שבתוך דקה ארגנה לנו אחת המלצריות עוד שני כסאות לישיבה. בגלל מגוון האפשרויות (14 בירות שונות מהחבית, כ-100 מבקבוק) התלבטתי מאוד מה להזמין לשתות. לבסוף החלטתי להזמין את הלה-שוף מהחבית, הפעם רק 250 מ"ל (17 ש"ח), כדי שאוכל עוד משהו נוסף לנסות. הבעז"ב הזמין אף הוא לה שוף מהחבית (500 מ"ל - 34 ש"ח), הוורקוהוליק חצי פרנסיסקנר (28 ש"ח), בת הטייס רבע ניוטון (בירה תפוחים, 14 ש"ח).

הזמנו גם כמה נשנושים - תערובת שעועית בבירה (12 ש"ח) בשבילי וגם צ'יפס (14 ש"ח).

ברקע התנגנה לה מוסיקה משתנה ונעימה (ג'אז, בלוז ועוד כל מיני) שלא הפריעה לשיחה, ואנחנו שתינו את הבירות לרוויה כשגם השעועית היתה מאוד טעימה.

האצן הלוגם שהיה אמור להצטרף אלינו הלך לאיבוד ברחובות תל אביב וויתר (חבל בשבילו), אני והבעז"ב המשכנו במקומו לעוד סיבוב משקאות, כשהפעם בהמלצת המלצרית ניסיתי את בירת בוטיק ישראלית בבקבוק - מלכה אדמונית (30 ש"ח) שהיתה טעימה ומעניינת ולדברי הבעז"ב גם האמריקאים היו אותה מחבבים בגלל הטעם המעט פירותי.

למרות שהיה לי גם טרמפ הביתה עם הוורקוהוליק (בדרכו חזרה לעבודה?) החלטתי הפעם להסתפק בזאת, לקח מהפעם הקודמת בה שתיתי כמעט ליטר של בירות שונות וחזקות.

לסיכום: כמו שהקורדובירו הוא מקום מצוין לקאווה וטאפאסים, אחיו הקטן והסמוך שטרן 1 הוא מקום מצוין למפגש עם חברים על כמה בירות טובות וגם נקניקיות (מנסיונם של האחרים).

עם מגוון רחב מאוד של בירות וגם וויסקי, שירות ידידותי ואוויר נקי (יש קומה נפרדת למעשנים) שטרן 1 לא רחוק מהנורמה ג'ין, רק עם אופי הרבה יותר שכונתי.

טיפ למבלים: למי שלא קרא את הרשומה הראשונה בעכברוש העיר על המקום , לפני שמזמינים בירה מהחבית אפשר לבקש לטעום - יש אפילו כוסות בירה קטנטנות שבדיוק לזה נועדו. חשוב גם לזכור שחלק מהבירות די חזקות (5%-10% אלכוהול), אז מומלץ לא להפריז יותר מדי בכמויות.

מילה לבעלים: בעוד אנו מחכים למסלולי טעימות ולשעות השמחות, ואפשר גם להוסיף לתפריט כמה אפשרויות מתוקות.

4.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר

תמכו במאמר בלדוג

ביסטרו תמרה - ביקורת

אני מביא בזו ביקורת אורח כתובה היטב של עדי על ביסטרו תמרה. תודה, עדי!

אתמול בערב, שני אנשים, עסקית ערב.
נדגמו:

• קלמרי על הפלאנצ'ה על מצע צלפים עגבניות ופירורי לחם
• פטה כבד עוף
• לחם הבית
• חזה עוף בסגנון אסיאתי
• תוספת בטטה אפויה
• ניוקי בטטה עם שרימפס
• פנה קוטה
• פרפה לימון "ברוטב תות"

ראשית אציין שהתפריט "יורה לכל הכיוונים" באופן מאוד לא אלגנטי. יש הכל, אבל אין קו מנחה או סגנון מוביל. לי אישית זה מפריע, ומרגיש כמו "דיינר" הרבה יותר מביסטרו...

המנות הראשונות היו המוצלחות יותר, אם כי הצלפים במנת הקלמרי היו מלוחים בצורה בלתי סבירה.

לחם הבית היה בינוני, וכמסעדה הממוקמת בשכנות לשתיים ממאפיות הלחם הטובות בעיר, הייתי מצפה למעט ביקורת עצמית.

מנת חזה העוף נראתה כמחווה לשנות ה 90 בחדר אוכל ממסדי.
ממש לא.
תוספת הבטטה הייתה מלוחה מדי ונטולת כל קשר למנה העיקרית, אולי משום כך הוגשה בצלחת נפרדת (ואולי גם משום שהרוטב בו שחה חזה העוף הציף את הצלחת...).

מנת הניוקי הייתה פשוט לא טובה. הניוקי לא היה כתום במיוחד, מה שמעלה חשד לגבי אחוזי בטטיותו. הוא היה דביק ללעיסה, וסבל מטעם של טיגון.
הרוטב היה טוב, כמו גם השרימפס, אבל פיסות הפטריה המיובשת שחברו להם פשוט קילקלו - כן, הטעם המרוכז שלהן העשיר את הרוטב, אך כיוון שלא הושרו כמו שצריך הן היו קשות ולא נעימות למאכל.

הרמה הנמוכה ביותר נרשמה בגזרת הקינוחים - שני קינוחים שונים לחלוטין הגיעו במעטה אותו רוטב פירות היער הקפואים.
הפנה קוטה לא הייתה עשירה כפי שהייתי מצפה מפנה קוטה, והזכירה יותר את הדור החדש של המלבי הביתי. היא סבלה מטעם חזק מדי של שקדים, שהאפיל על כל טעם אחר שאולי היה בה.
פרפה הלימון היה עשוי רע. השם פרפה אמור לרמז על המרקם המושלם שלו - אך לא במקרה הזה. המרקם היה גס וגבישי, ופרפה ביתי העשוי מתערובת פריגת לימון ושמנת מתוקה היה לוקח אותו בקלות.

בקרב הסועדים נרשמה אכזבה.

תמכו במאמר בלדוג

מארי אנטואנט - ביקורת מסעדות

מכניקר, ידיד המערכת, היה במארי אנטואנט ברמת החייל, ותרם ביקורת. תהנו!

מסעדה צרפתית לא רחוקה ממקום העבודה, אורחים נכבדים שהגיעו מחו"ל, רצון עז לשמח וליהנות מהמפגש המחודש, והרבה יין טוב. זה מה שהוביל אותנו להזמין מקום ל-16 אנשים במסעדת "מארי אנטואנט" ברמת החייל.
ארוחות הערב העסקיות נקראות Marie Meal, והן בהחלט מאפשרות גם למי שמגיע ללא תקציב משרדי לאכול במקום, ב-89 ש"ח לסועד (ללא שתיה). סביר בהחלט למסעדה שנחשבת מסעדה יוקרתית.
הגענו למקום בשעה הנקובה, ומאחר ומספר האנשים היה גדול, הושיבו אותנו במרפסת החיצונית (כלומר ללא מיזוג, אלא רק 2 מאווררים קטנים שדאגו לסחרר מעט את האוויר סביבנו), סביב שולחן גדול עטוף במפות לבנות יפיפיות ופשוטות.
מלצרית חביבה מאד הביאה לנו את התפריטים וסיפרה על המנות המיוחדות להערב, על יינות מומלצים וכדומה. אחד האורחים - שהוא כנראה האדם שאני מכיר שמבין הכי הרבה ביין, בחר לנו יין ממערב הרי יהודה - מרלו ברבדו (ממושב כרמי יוסף) , שהיה נעים ביותר, חלק והשתלב בצורה נהדרת עם האוכל - 90 ש"ח לבקבוק.
במקום אופים לחם צרפתי (או זה מה שסיפרו לנו), שהיה קצת שמן, קצת שרוף וקצת לא מוכן במרכזו. עם זאת - היה לו טעם מיוחד, שהזכיר מאד את הבורקסים של פעם, שנמכרו בעגלות בתחנה המרכזית הישנה. לי זה היה טעים מאד, והלחמים חוסלו במהרה, יחד עם חמאה שהגיעה איתו.
המנות ראשונות שיצא לי לראות/לטעום הן: קרפצ'יו בקר, מוס פטה כבד עם ריבת תאנים ומרק עגבניות חריפות (או גספצ'יו, כפי שסיפרנו למלצרית...). הקרפצ'יו היה טעים, רק היה מתובל מדי בפלפל ומלח, הגבינה לא הורגשה, ועלי הירק מעליו היו כמעט מיותרים. הפטה כבד היה מאד מוסי, עם טעם חזק של בצל, ריבת התאנים הייתה למעשה תאנה אחת שהוגשה ליד, והטוסט שהגיע עם הכבד היה עמוס בחמאה ובניחוח מעט שרוף. את הגספצ'יו לא טעמתי, אך נראה שאנשים נהנו ממנו.
למנות עיקריות הוזמנו שרימפסים בתיבול וויסקי, מיקס בשר (בתוספת 20 ש"ח), מגדל פרגית, ועוד רבים נוספים. השרימפסים נראו טוב (אך לא טעמתי) וקיבלו ציונים טובים מאד. מיקס הבשר (שכולל מדליוני פילה בקר, שקדי עגל וכבד ברווז) - היה מדהים, ובאמת היה טעים ועשוי בדיוק במידה הנכונה. הגראטן (מאפה תפוחי אדמה ושמנת) שהגיעה כתוספת למנה העיקרית היה שמן מדי לטעמי והעדפתי להתרכז במנה עצמה.
לקינוח (מי שהצליח לשרוד לשלב הזה) לקחנו קרם ברולה וסורבה בטעמים. מי שלקח סורבה נהנה מאד מהמרקם הקריר שהוריד במעט את מפלס הטמפרטורה. אני, שלקחתי דווקא את הקרם ברולה, התאכזבתי לגלות ששרפו יותר מדי את הסוכר החום, והוניל לא הורגש. אני חייב לציין שאני מכין קרם ברולה טוב יותר. וזה לא אומר דברים ממש טובים על המסעדה.
התפזרנו לנו שבעים ומרוצים, עמוסים מיין ומאוכל. החזרה הביתה הייתה מעניינת, ורובנו קמנו בבוקר אחרי לילה קשה של עיכול כבד.
שלוש וחצי שעות לאחר הישיבה הראשונית, וכמה אלפי שקלים (על חשבון הברון) הם הסיכום הראשוני.

כמה נקודות לסיכום ולהתייחסות:
1. השירות איטי. אין ספק שאתה רוצה ליהנות מהאוכל ולקחת את הזמן מהטעם, אבל אין סיבה לחכות למים 10 דקות, להמתין שיפנו את השולחן כרבע שעה, וחלוקת המנות לכלל הסועדים לקחה כ-10 דקות. לבעלים - תנו גיבוי בנקודות חלוקת ופינוי האוכל - אין סיבה שזה יימרח.
2. האוכל טעים מאד. אבל לא מצויין. בכל אחת מהמנות היה חסר משהו שיתן את הפאנץ' הסופי ויהפוך אותה למנה מעולה. ממש חבל, כי המרכיבים מצויינים, התבלון טוב, אבל משהו תמיד התפקשש. חבל.
3. מחירי ה-Marie Meal הם באמת נוחים ומאפשרים טעימות טובות. אני מעריך שארוחה זוגית עם יין תעלה שם כ-250-300 ש"ח, מחיר סביר למסעדה שנחשבת יוקרתית.

אם נחלק ציונים (ואני ממש לא מתיימר להיות מבקר מסעדות), אז אני מעריך שהמסעדה תקבל 8.4. באותו סולם, אגב, מסעדת שגב אקספרס תקבל 8.6 (אוכל מעולה, המסביב גרוע מאד), ומסעדת קימל תקבל 9.3 (אוכל מעולה, שירות מעולה, מחירים גבוהים...).

תבלו ותיהנו.

תמכו במאמר בלדוג

"מנטה ריי" – דייג, אוהב דגים?

באיחור מסויים הגיעה למערכת הבלוג ביקורת האורח המצויינת של רוני, הזכור לטוב מהביקורות שלו על וולפגנג ואודיאון. אז ללא השהיות מיותרות - מאנטה ריי -

"אני מעדיף לאכול דג באיכות לא טובה, על פני הבשר הטוב ביותר". מישהו פעם אמר לי את המשפט הזה, ועד היום לא הבנתי על מה הוא מדבר לכל הרוחות...

The manta ray (Manta birostris), is the largest of the rays, with the largest known specimen having been more than 7.6 m (about 25 ft) across, with a weight of about 2,300 kg (about 5,000 lb). It ranges throughout all tropical waters of the world, typically around coral reefs. Mantas have been given a variety of common names, including Atlantic manta, Pacific manta, devilfish, and just manta. Some people just call all members of the family stingrays, though stingrays comprise a separate family of rays (Dasyatidae).

זוהי ההגדרה היחידה שאני הכרתי ל"מנטה ריי", עד הביקור במסעדה הזו. אם לא יצא לכם לראות חיה כזו מתחת למים, אז אני מקווה שייצא לכם – ועדיף שזה יהיה בירח הדבש שלכם באיים המלדיביים.
אישית – דגים הם לא כוס התה שלי. לדעתי המקום הכי טוב לראות דגים הוא מתחת למים, ורצוי בעומק של כ-20 מ'. אז למה ללכת למסעדה שידועה כמסעדת דגים ופירות ים, אתם שואלים? והתשובה – פעם בשנה יש יומולדת לאשתי, והיא ידועה כאוהבת דגים - ובעיקר פירות ים - אמיתית. אז בערך פעם בשנה אני מוכן לוותר לה, וללכת למקומות שהיא אוהבת. כן – אני בעל אוהב ומתחשב. אה, ושכחתי לציין שהארוחה הזו הייתה מתנה של אחותי וגיסי לאשתי, אז ... הייתה באמת סיבה טובה ללכת לשם.

המסעדה, שממוקמת במיקום אטרקטיבי ויפיפה בחוף הים בדרום ת"א, בסמוך לדולפינריום (ת.נ.צ.ב.ה) מעוצבת בסגנון ייחודי ומעניין, ואפשר לשבת גם באוויר הפתוח וליהנות מאווירת ים אמיתית. אחותי דאגה להזמין לנו מקום, וטוב שכך - המקום מלא עד אפס מקום בערבי שישי. הערב התחיל בכמה משקאות ב"Clara" הסמוך, שנמצא כבר על סף סגירה לקראת בוא הנחליאלי ופריחת החצב.

את חלק השתיה המשכנו בבקבוק יין איכותי, יין הבית השבועי של ה"מנטה ריי" שהיה משובח ביותר.
מאחר ואחותי וגיסי הם כמעט בני בית במסעדה הזו, הם הזמינו לנו את מנות הפתיחה: לחם חם שנאפה במקום, מוס חצילים, שרימפסים מטוגנים ועוד. למי שקשה לו להחליט – המנות מגיעות בצלחת ענקית ע"י המלצר, והוא פשוט "מוריד" לכם לשולחן את מה שנראה לכם טוב. שיטה מעולה – בעיקר כשהמנות הן יחסית מורכבות וקשה לדמיין מה אתה מקבל. היו עוד כמה מנות שלקחנו, אבל ... מוס החצילים המעולה פשוט השכיח ממני את כל השאר. השילוב של מוס החצילים (שמקבל מרקם מאד דומה לטחינה בשילוב חומוס) והלחם החם – פשוט שילוב מנצח – מנה מעולה שחייבים לקחת.

תוך כדי טעימת המנות הראשוניות, אפשר להתרשם מהעיצוב הפנימי של המסעדה – חלונות ענקיים הפונים לחוף הים, ובוודאי במהלך היום מראים נוף מרהיב של ים, חול וקהל משתזפות רב, תאורה רכה ונעימה באמצעות נרות על פני השולחנות, והקירות הלבנים המעוטרים במעין הוראות הכנה למנות העיקריות של המקום, ומנות מומלצות מהתפריט.

למרות שבתפריט קיימות מנות עיקריות בשריות, חרגתי מהרגיל והזמנתי את הפילה מוסר שהגיע על מצע של פירה – בחירה נפלאה, שכן הוא היה פשוט נפלא, רך וטעים, ולא צריך אפילו סכין בכדי לאכול אותו. אחותי הזמינה את הקלמרי המטוגן שנראה שגרתי למדי אבל מגיע במנה ממש גדולה, ואשתי הזמינה את קדירת פירות הים והדגים – שם תמים לחלוטין למנה שאמורה להכיל טעימות מסוגים רבים של מנות. אבל, כשהגיעה המנה עמדנו על ה"זוועה האמיתית" – סיר פלדה בעל מימדים אדירים (שמזכיר במראהו פויקה) שהכיל כמות עצומה של מולים, קלמרי, שרימפסים, ודגים ממינים ומסוגים רבים, הכל מבושל יחדיו בצורה אנינת טעם, ומתובל בכמה תמנונים קטנים. לפי העיניים שנפערו לרווחה וקולות ההתלהבות מהאכילה ומהטעמים – הסקתי שהמנה הזו היא מצויינת, מגוונת ובהחלט לא משאירה פיסת מקום לרעב. לקח זמן רב לאשתי ולגיסי לסיים רק בצורה חלקית את המנה הזו, תוך כדי שהם שולפים מדי פעם עוד "חיה" שטרם ראו או טעמו בעבר והשוויצו בה למול כל הסועדים בשולחן. מזל שישבנו בשולחן פינתי, כך שלא יצא להם להשוויץ בפני שאר הסועדים במסעדה ...

עוד כמה כוסות יין חלפו להן, והגיע הזמן לקינוח. הזמנו רק מנה אחת של קינוח כי היינו מלאים מהאוכל ובעיקר מהיין. המנה שנבחרה (שוב, בהמלצת הסועדים ה"מקומיים") היא קינוח המורכב מ-3 שכבות של שוקולד בגוונים וטעמים שונים. השם לא עושה למנה הזו טוב, שכן זוהי ללא כל צל של ספק - מנת הקינוח הכי טובה שאכלתי אי פעם. ואם להקביל אותה לחלק הסיום מה"נסיכה הקסומה", אז "מבין כל הקינוחים הטובים בעולם, דורגו 5 קינוחים כמנות האחרונות המעולות ביותר, והם כללו עוגת גבינה, עוגת שוקולד, טירמיסו, פונדנט, קרפצ'ו אננס ועוד. אבל מנת השוקולד הזו השאירה את כל המנות האחרות הרחק מאחור" ...

הבעיה היחידה עם המנה הזו, היא שאתה חייב לאכול משהו במסעדה לפני שאתה מזמין אותה, כי אי אפשר רק לבוא לקפה וקינוח ב"מנטה ריי". מזל ששאר המנות והאוכל במסעדה הן מספיק טובות בכדי שתזמין אותן בשמחה ובטעם טוב, לפני שאתה מגיע לקינוח – לטופ שבטופ. אז זו לא ממש בעיה ...

המחירים גבוהים ב"מנטה ריי", ובקלות אפשר להגיע ל-250 ש"ח לאדם בארוחה שכוללת מנת פתיחה, מנה עיקרית וקינוח (ואולי גם כוס יין). אבל – וזה העיקר – המנות באמת שוות את זה. אז אם אתם רוצים לפנק את עצמכם או את בן/בת זוגכם בארוחה טובה מפעם לפעם, כשהמטרה שלכם היא לא רק למלא את הקיבה, זה בהחלט מקום ששווה ביקור. גם אם אתם לא ממש אוהבים דגים ופירות-ים. ובעיקר אם לא אתם אלו שמשלמים בסוף ...
הדבר היחיד שהעיב במידה מועטה על הבילוי במסעדה, הוא הביקור בשירותים. לא בגלל ניקיון או משהו כזה – באמת הכל היה מצוחצח למשעי – אלא שכדי להגיע לשם צריך לעבור באיזשהו מסדרון חשוך שעובר קרוב מדי למטבח לטעמי. אני כנראה אוהב הפרדה ברורה יותר בין המקום שמכין לי את האוכל לבין התחנה הסופית שלו, אבל אולי זה רק אני ....

לסיכום, אני עדיין מעדיף בשר איכותי על פני דג איכותי. אבל אם כבר לאכול דג – אז רק ב"מנטה ריי". חבל שזה רק פעם בשנה ... (ומזל שזה רק פעם בשנה ... :)).

תמכו במאמר בלדוג

אודיאון

רוני, הזכור לטוב מהביקורת שלו על וולפגנג שף בורגר, הלך לאכול שוב... ושוב הוא מרעיף עלי (ועליכם) מטובו -

יש לי תחביב מוזר שכזה – אני אוהב לאסוף כרטיסי ביקור ממקומות שביקרתי בהם. לא רק ממסעדות, אלא גם מבארים, חנויות ואפילו ממכונים ללימוד נהיגה על אופנוע.

אתמול יצא לי קצת לסדר את האוסף הזה, ובלט כרטיס ביקור של מסעדה ששנים לא ביקרתי בה, בשם "Odeon". מבדיקה קצרה באתר MyTaste, גיליתי שהמקום עדיין פתוח, שריר וקיים. מאחר ובעבר מאד נהניתי להגיע למקום הזה, ועקב הרעב העצום שתקף אותי ואת אשתי לאחר שבת שלמה ללא אוכל של אימא, החלטנו לקפוץ לשם.

המקום הוא מסעדה בשרית, אשר העסקיות שלה הן מהטובות שיש (לפחות כך אני זוכר מהתקופה שבה בחרת ללכת למקום לא לפי הטיב אלא לפי התקציב), ואתה יכול למצוא שם מנות בשריות מכל גווני הקשת: מהמבורגר ועד אנטריקוט, ממרגז ועד סינטה, משיפוד ועד צלע.

לאחר חיפוש רב בתפריט, החלטנו בסופו של דבר לקחת את "תפריט הקצבים", אשר כולל מנת פתיחה – סלט ופטה כבד עוף, ולמנה עיקרית – פלטה לוהטת (!) שעליה מונחים מספר סוגי בשרים: שיפודי אנטריקוט, ספייריבס, נקניקיות מרגז, קציצות בשר טלה, סטייק לבן ועצמות מח. מאחר ואנחנו לא אוהבים עצמות מח – ביקשנו להחליפן במנת ספייריבס נוספת – ואכן קיבלנו.

עד כאן, הכל היה כפי שזכרתי. בלוטות הריר התחילו לעבוד שעות נוספות (אחרי שבת מלאה בהפתעות אולימפיאדה, הייתה להן פעילות רבה), היין שהזמנו (דלתון בלנד) היה די טוב, והאווירה הרווחת הייתה ממש טובה.

מאחר ולא היה פטה כבד, הזמנו חציל מבושל בתנור, שהגיע מעוטר ביוגורט ובעדשים. המנה נראיתה טוב, אבל היה חסר משהו בטעם כדי שזה "יהיה זה". הסלט שהגיע היה רווי בחסות נטולות טעם, והיה די "תפל" מבחינת הטעם והמראה.

את המנה העיקרית קיבלנו תוך הסבת תשומת הלב של כל הלקוחות במסעדה לרעש ה-"Sizzle" שהגיע איתה. עם זאת, ההפתעה שלנו הייתה רבה כשגילינו שלמרות הבשר המגוון והמראה הנעים לעין שלו, הוא לא היה ממש טעים, ואפילו די יבש. כנראה תוספת הזמן על הפלטה הלוהטת לא עשה טוב עם התיבול המינימליסטי של הבשר, שגם לא היה מאיכות קצבים, אלא אם כן הם נמצאים בקצביה רחוקה מאד מאיתנו. רטבי השמנת-פלפל והצ'ימי'צ'ורי לא הצליחו להתגבר על המצב הלא מדהים, אך לפחות גרמו לנו לסיים את המנה עד תום, ולא להרגיש רע בגלל החיות שנטבחו ובסופו של דבר נזרקו.

לסיכום, החוויה הייתה נחמדה אם אתה רעב. אין ספק שיצאנו שבעים מהמסעדה. עם זאת, היה חסר בה משהו מהאווירה ומהטעמים המדהימים שפעם היו (או לפחות כך זכרוני ממשיך לשכנע אותי). אולי בפעם הבאה יהיה טוב יותר, ואולי יורידו את המחיר כך שהמסעדה תהיה מלאה ביותר אנשים, ולא רק תיירים צרפתיים.

העלות - 119 ש"ח לאדם (לא כולל יין), נראית כגבוהה מדי בעבור מה שקיבלנו.

היינו מזמינים מנה אחרת, אם המחירים לא היו כל כך גבוהים (135 ש"ח לסטייק אנטריקוט זה קצת יקר, אפילו אם הוא מגיע מסקנדינביה...).

בדרך חזרה הביתה עברנו ליד ה-"Ali Oli", ולא זכרנו איך קראו למקום הזה בפעם הקודמת שהיינו שם. נסיעה של חצי שעה הפרידה בין רחוב הארבעה לדירתנו החדשה, ועוד כחמש דקות עד שמצאתי את כרטיס הביקור שהיה כתוב עליו "לבנטיני". וואו, איזה זכרונות המקום הזה מעלה בי... אם הוא רק היה עוד פתוח...

כמה תמונות מהמקום:

תמכו במאמר בלדוג

וולפגנג - ביקורת אורח

רוני, אחד מידידי הבלוג, ביקר בוולפגנג אתמול. החוויה השפיעה עליו כל כך, שהוא ישב, כתב ביקורת ושלח לי אותה לפרסום. אז בלי השהיות מיותרות, אני מביא דברים בשם אומרם -

מעטות הן מסעדות ההמבורגרים אשר גורמות לך להרהר על שינוי מקום העבודה שלך למקום שהוא יותר קרוב אליהן. אחת מהן היא מסעדת ה"ברביס", הממוקמת בסמוך לכיכר המרכזית באילת (אבל זהו סיפור לפעם אחרת, כשאתר MyTaste יהפוך להיות כלל-ארצי...), אשר אין סופ"ש צלילות באילת ללא ביקור בה. השניה היא מסעדת "וולפגנג" החדשה בנחלת בנימין. אמש אני ובת-זוגי שתחיה אכלנו שם, והיום בבוקר כבר חשבתי בכובד ראש לעבור חברה למקום הקרוב יותר לשם...

המקום לא נראה הכי בולט מבחוץ, וכנראה שאם לא הייתי יודע שהוא שם, לא הייתי שם לב אליו. אבל ברגע שחוצים את סף הדלת, ונכנסים לתוך המקום, נופלת עליך אווירה מיוחדת ואתה בהחלט מרגיש שהגעת למקום שונה מהרגיל.

הדבר הכי בולט במקום, הוא שאין מלצריות. כשניגשנו אני ובת-זוגי להתיישב באחד השולחנות, פנתה אלינו הקופאית/שפית ואמרה שצריך קודם להזמין אצלה. התהליך היה קצר ביותר, ובעזרתה האדיבה, החלטנו בסוף להזמין את מנת השף, הכוללת 3 מיני המבורגרים, כל אחד בטעם שונה – בייבי, בייבי עם צ'יפוטלה ובייבי עם גבינה וקונפי שום. הכל תוך הבטחה שאם זה לא יספיק לנו, ניקח את אחד ההמבורגרים בגודל סטנדרטי מאוחר יותר.

בזמן ההמתנה סקרנו את המקום - והוא מרשים. העיצוב לא הכי גרנדיוזי שבעולם, אבל בהחלט פרקטי, ומאפשר לך לשבת בנינוחות וליהנות מהאוכל. התפריט נמצא על הקיר מאחורי הקופה, והפונטים הענקיים מקלים על סקירת האפשרויות. המחירים לא יקרים, ואפשר לקחת ארוחה הכוללת המבורגר, תוספת כמו סלט או צ'יפס, ושתיה קלה ב-48 ש"ח.

ההמבורגרים הקטנים הגיעו די מהר לאחר ההזמנה, כנראה בגלל שהמקום לא היה עמוס במיוחד.

בתוך 3 לחמניות קטנות הפתוחות במרכז, הונחו להם 3 המבורגרים קטנים. על חלקה השני של הלחמניה הונחו התוספות השונות, והכל קושט בתוך צלחת מרשימה. יחד עם הצלחת קיבלנו גם מפית בד (שינוי מרענן בהשוואה למפיות הנייר הנהוגות במסעדות מסוג זה). מיד לאחר הביס הראשון, התחרטתי שלא הזמנו מראש עוד מנה, ואפילו התחרטתי על זה שלא הגעתי לבד (ואל תגלו לאשתי!). כל ביס מהבשר המעולה הזה, כל ארומה ממנו וכל טעימה היו פשוט מעולים. אפילו הקונפי שום היה מהמעולים שטעמתי אי פעם.

בת-זוגי הסכימה איתי לחלוטין, ולאחר כ-2 דקות כבר ניגשה לקופה והזמינה לנו מנה נוספת, בלי להוציא מילה בינינו, אלא מתוך הסכמה שבשתיקה. המנה הנוספת כללה המבורגר העשוי משילוב בשר בקר וטלה, וקושט בביצת עין. בתור מישהו שמעולם לא אכל ביצת עין מעל ההמבורגר שלו (למה להרוס את הטעם?), גיליתי עולם חדש של טעמים ובהחלט היה מעניין וטעים.

לקינוח, מאחר ואנחנו כבר לא מתגוררים באזור, הלכנו לאכול יוגורט ביוגורטריה הסמוכה, ולא נכביר על כך מילים.

אין ביקור במסעדה טובה מבלי לבדוק את אזור השירותים. מסעדות רבות נופלות בתחום זה, אבל גם כאן המקום עמד בסטנדרטים גבוהים.

לסיכום – אחלה מקום, אחלה המבורגרים - העשויים מבשר טעים ואיכותי, המוגשים בצורה מהירה, וללא פגיעה באיכות ו/או בצורת ההגשה. התיאור הכי הולם שיכול להיות הוא: מסעדת שף-מהירה למזון איכות, באיכות שף. היה מעולה!

כמה תמונות מהמקום ומהמנה:

תמכו במאמר בלדוג