‏הצגת רשומות עם תוויות מלון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מלון. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 24 ביולי 2009

פאסיפיק - ביקורת מסעדה

הוזמנתי, עם עוד מספר בלוגרים (sesht, galg, tamirc), על ידי מסעדת פאסיפיק לארוחת טעימות במסעדה. המסעדה ממוקמת במלון (קראון פלאזה) וכשרה – כך שנקודת הפתיחה בהחלט לרעתה... במשך שנים היא היתה עוד מסעדה כשרה קלאסית – תפריט מיושן וקפוא עם מחירים גבוהים, ושום סיבה להגיע אלא אם כן אתה תייר שלא יודע יותר טוב, או שומר כשרות שמחפש מסעדה בנרות.

לפני כמה חודשים הגיע שף חדש למסעדה, והחליט לרענן את השורות. הרקע שלו הוא צרפתי ויפני, ולכן הוא החליט על קו פיוז'ן המשלב בין שני המטבחים הללו. יש דיסוננס קל במקום – מצד אחד כמה מנות נועזות ממש, מבחינת קומפוזיציה ושילוב טעמים, ומצד שני עיצוב שנשאר תקוע בעבר, של מסעדה סינית משנות השמונים, שלא ממש עושה חשק לשבת שם. אין לי ספק שאם באמת רוצים לקחת את המסעדה לרמה הבאה, יהיה צורך לחדש את עיצוב המסעדה.

פתחנו עם לחם הבית ומטבל טופו ועגבניות (כשר, זוכרים?), ומיד אחריו פלטת סושי. לגבי הסושי אני אמביוולנטי – חומרי הגלם היו מצויינים (כמו בכל הארוחה), ולכן היה טעים, אבל הגלגול היה רשלני. המלצרית הסבירה לנו על הרולים, ואחד מהם היה "ריינבואו רול" – עטפו אותו מבחוץ שלושה סוגי דג – טונה, סלמון ואינטיאס. לא מצאתי אותו אצלי, וקיבלתי תשובה - החתיכה שלי היתה מקצה הרול, ולכן קיבלתי רק אינטיאס... אם זה הייחוד של המנה, לא כדאי לוודא שהיא בסדר לפני שהיא יוצאת? תמהני.

מכאן העניינים בהחלט השתפרו – המנה הבאה בתור היתה פלטה שכללה טרין כבד אווז, "אגרול קשיו" – מעין סיגר-בקלוואה מעודן, ג'לי צ'ויה וגרניטה וסאבי. אני לא אוהב כבדים (טראומת ילדות), ולכן תרמתי את המנה שלי לחברי לשולחן. כולם המהמו בשביעות רצון, אז אני מניח שהיה מוצלח. האגרול היה טעים ביותר, לג'לי והגרניטה לא התחברתי כל כך – יותר מדי מתוק-מלוח בשבילי (חוץ מזה, הם היו שם כתחליף לריבה המסורתית שמלווה כבד אווז, ומאחר ולא היה לי כבד...).

המנה הבאה בתור היתה מרק בזיליקום קר אשר במרכזו "רביולי" סלמון – נתחי סלמון נא שעטפו טרטר סלמון, ומעל ביצי סלמון. הרביולי היה טעים ביותר, המרק היה חביב (למרות שלא כולם אהבו אותו) – השילוב ביניהם לא מאוד זרם. עדיין, מנה מעניינת מאוד, אם כי היא עלולה להרתיע אנשים שמרניים יותר.

לאחר מכן הגענו לשיא הערב מבחינתי – טורו טונה צרובה על פירה בטטה, בליווי טעימה של פיצה טונה – פיסת טורטיה ועליה סשימי טונה עם מעט מיונז צ'ילי (שהפתיע בחריפותו!). הפיצה היתה טעימה מאוד, אבל הטורו... אני חובב טונה גדול, וזה ללא ספק הנתח הטוב ביותר שטעמתי אי פעם. עטוף באצות וצרוב על הגריל, זו היתה מנה מושלמת. לצערי, הנתחים שלי בילו כמה שניות מיותרות על הגריל מבחינתי, ועדיין זה היה אלוהי. אני יכול לדמיין מה היה הטעם לו הם היו רק קצת יותר אדומים... כשהשף בא לשוחח איתנו אחרי המנה הזו, הוא הראה לנו צילום של הדג – מפלצת באורך מטר שישים שפורקה אצלם במטבח... מעולה. המנה הזו (ללא הפיצה, אבל גדולה יותר ממה שקיבלנו) עולה בתפריט 99 שקלים – ואני ממליץ בכל פה.

לאחר מכן קיבלנו מנה שהורכבה מרצועות סינטה צרובות שעטפו מיקס פיטריות מוקפצות. המנה הוגשה בצלחות עמוקות, והשף הסביר לנו שזוהי הפרשנות שלו לשאבו-שאבו – מאכל יפני מסורתי, ויצק על כל מנה תה יסמין ודבש. המתקתקות של התה בהחלט הוסיפה למנה, אם כי בשלב מסויים הפכה להיות טיפה מוגזמת. עדיין – מנה מוצלחת ביותר. לצערי, בשל ריבוי המזון, לא סיימתי את המנה הזו...

בשלב זה נאלצתי לסיים את הארוחה בשל התחייבויות קודמות. ישבנו שם כבר שעתיים וחצי, ולא חשבתי שהמשתה יהיה כה ארוך... וכך הפסדתי עוד מנת צלעות טלה בתמרהינדי, וקינוחים – עוגת "גבינה" מטופו (במפתיע, סופר לי שהיא היתה טעימה), סלט פירות, מוס שוקולד וקוקס, סופלה עם אגסים וסאקי ומרק תותים וליצ'י... אכן, חיים קשים.









לסיכום: היו כמה נפילות – הסושי נראה כמו משהו שנעשה מעט לאחר יד, וגם לא כל כך השתלב עם שאר הארוחה. חלק מהמנות הציעו שילוב טעמים מעט לא שגרתי, ובמיוחד צורם העיצוב המיושן מאוד של המסעדה, והניגוד שלו עם המטבח החדשני – אני מאוד מקווה שהמסעדה תעבור מתיחת פנים רצינית בקרוב. עדיין – חומרי הגלם היו פשוט מצויינים לכל אורך הארוחה, ורוב המנות היו טעימות להפליא. ספציפית, מנת הטונה תלווה אותי עוד זמן רב... פשוט מדהימה. אם אתם שומרי כשרות, זוהי אופציה נפלאה. אבל גם אם לא, חלק מהמנות בהחלט מצדיקות ביקור במקום (ועיצוב מחודש בכלל יהפוך את המקום לחוויה).

תודה ענקית לטמיר (בעל הבלוג "הפסיכופט המדושן") על התמונות הנפלאות שצילם במהלך הארוחה.

קישורים לפוסטים אחרים מהמפגש - טמיר, ששת, גל.


תמכו במאמר בלדוג

יום שני, 14 ביולי 2008

הוטל מונטיפיורי - ביקורת

הביקורת מתוך אתר MyTaste (לדף הביקורת) -

כה רבה הייתה הציפייה לקראת פתיחתו של הוטל מונטיפיורי, התוספת החדשה למשפחת הבראסרי והקופי בר, שקפצתי לשם בהזדמנות הראשונה – חגיגת יום הולדת לאחותי. שולחן זוגי הוזמן עוד לאותו ערב במרפסת (בפנים היה מלא – מקום חדש ולוהט) והגענו בשעה היעודה מלאי התרגשות.
הבניין היפהפה משוחזר, משופץ ומעוצב בצורה מוקפדת ומרשימה, כצפוי מבני הזוג מתי ורותי ברודו. בכניסה נתקלים ברצפת עץ כהה, ריהוט יוקרתי ואווירה כללית מיוחדת מאוד. לצערי, למרות שבני הזוג ברודו ידועים כמקפידים על הפרטים הקטנים ביותר, נתקלתי במספר נקודות צורמות למדי, ועל כך בהמשך.
עמדת המארחת משמשת גם כדלפק הקבלה של מלון הבוטיק הממוקם מעל למסעדה, אם כי לא ברור, לכשיתחיל המלון לשרת לקוחות, עד כמה נעים יהיה לאורחים להיסחב עם מזוודותיהם אל מול חדר מלא סועדים שללא ספק יצפו בהם בעניין, ולהפך – מה ירגיש סועד תמים שאורח חסר מעש עומד ליד שולחנו בעודו מחכה לצ'ק אין או צ'ק אאוט?
הובלנו על ידי המארחת אל השולחן במרפסת הצופה אל הרחוב. השולחנות קטנטנים ונמוכים, מהסוג שאתה מצפה למצוא בבית קפה פריזאי, ולא במסעדה. כלומר, הם מושלמים לכוס קפה וקרואסון, אבל לחלוטין לא מתאימים לצלחות גדולות הנושאות מנות עיקריות, מה עוד שגובהם הלוקה גורם לסועד לאכול בחוסר נוחות מסוימת. רטנתי שהאדם האדיב שענה לטלפון והציע לי שולחן בחוץ היה יכול לציין שהשולחנות לא ממש מתאימים לארוחה מלאה, אבל אז ראיתי שבעצם אותם שולחנות נמצאים גם בפנים... לפחות לא הפלו אותי לרעה.
בעיה נוספת, וחמורה אף יותר – לא היה אפילו מאוורר אחד במרפסת. בתל אביב בסוף יוני שהייה בחוץ, אפילו בשעת ערב, היא גרסה מסוימת של גיהינום. ניסינו למזער נזקים על ידי שתיית מים מרובה (שנמזגו ללא הרף, מסוננים ומתוך קנקנים יפים ומסוגננים) אך כל שרצינו היה בעצם מזגן.
התפריט לקוני. אפשר לומר "אנטי אייל שני" – בחלק מהמקרים לוותה כותרת המנה בהסבר כלשהו, אבל לחלקן לא התווסף דבר, וכך הצטרכנו לנחש לבד מה פירוש "עוף יפני" או "ארבע גבינות". השירות היה מצוין, אבל בסופו של דבר יש גבול לכמה שאלות אפשר להמטיר על המלצר המסכן בלי להרגיש כטיפש גמור.
בסופו של דבר הזמנו שתי מנות ראשונות – קדרת מולים וקרפצ'יו, ושתי עיקריות – סטייק סינטה ועוף וייטנמי. המולים, הקרפצ'יו והסינטה היו מצויינים, העוף הבריק מעט פחות (אם כי אחותי טוענת בתוקף שהסטייק נפל באיכותו מזה של הקופי בר).
בשלב זה התפנה מקום בתוך המסעדה וניצלנו את ההזדמנות לעבור לשם כדי להצטנן מעט. השולחנות (הקטנטנים, כזכור) ממוקמים בצפיפות המוכרת מהבראסרי, אך משום שהחלל קטן הרבה יותר נדמה היה שזה קצת יותר מדי. הזמנו קפה שהגיע חזק בצורה בלתי רגילה, ויצאנו אל האוויר המהביל שבחוץ.

לסיכום, האוכל והשירות נפלאים, כל השאר קצת פחות. אמנם המקום עדיין היה בתקופת הרצה כשביקרתי, אך בעוד שאת חוזק הקפה אני בטוח שישנו בקלות, ואולי אף ישקלו להדפיס תפריטים מפורטים מעט יותר, אני בספק אם ישנו משהו בעיצוב. בצורה הנוכחית זה בהחלט מקום ראוי למנות ראשונות וכוס יין (וגם הבר נראה מזמין) אך לארוחה מלאה זאת בהחלט לא תהיה הבחירה הראשונה שלי.


תמכו במאמר בלדוג