ויינברג - ביקורת בר

החברה בגלידה אייסברג התקנאו בברי הטפאסים הצצים כפטריות בתל אביב, ופתחו מעין שכפול לה-צ'מפה בשם "ויינברג". במקום המודל הספרדי של רוב המקומות מסוג זה, בויינברג החליטו להיות יצירתיים, והגדירו את המקום "פונדק עירוני", תחת השפעה מרכז/צפון אירופית. המקום מעוצב עם רמיזות ל"שלה" (Chalet), בקתה כפרית, והלוגו מציג ראש של אייל... עד כאן הכל טוב ויפה, אך נראה שהם קצת התעלמו מהעובדה שמקומות קטנים מסוג זה הם בעלי אופי קייצי בעיקר, ומי יאכל נקניקיות עם כרוב כבוש בחום הזה של תל אביב?

הצטרפנו לחבורת העכברושים העליזה (הרשמים שלו מאותו ערב כאן) והתיישבנו בחוץ ליד השולחנות הקטנים. נאמנים לתמה האירופית ותוך שכנוע עצמי עמוק שממש קר שם בחוץ, אין שום מאוורר באופק. בשילוב 200% הלחות האופייניים לתל אביב התוצאה הייתה הרת אסון...

הזמנו קצת אוכל – כרוביות צרובות, חמוצי הבית (שכללו גם כן כרוביות בעיקר) וגספאצ'ו (שמשום מה כונה שם "גספאצ'יו") – כנראה שאי אפשר לברוח מהשפעות ספרדיות אחרי הכל. הכרוביות והחמוצים היו לא טעימים בעליל. אולי זה שכפול מדוייק של מנה מסורתית שוויצרית, אבל אם שבעה אנשים מעווים פניהם בגועל, זה אומר משהו. לזכות המקום יאמר שהם לקחו את המנות בחזרה וביטלו את החיוב ללא שום בעיה. מנות הבשר שהגיעו לשולחנות אחרים נראו דווקא טוב, אבל כאמור – איך אפשר בחום הזה?

שתייה – קאווה, קריק דובדבנים (מצטער, גל), גולדסטאר וסן פלגרינו (היה לי חם, לעזאזל. אני לא מתכוון להתנצל). הגולדסטאר מגיעה בשני גדלים – חצי ורבע. מאחר ומחיר הרבע הוא בדיוק מחצית מהחצי בעיני זה מעולה – הבועות לא בורחות ואפשר לשלוט בדיוק בכמות השתיה. יש מחיר קל לשלם – הבירה מוגשת ב- Low Bowl, וספגתי מבטים תמוהים מחברי לשולחן אשר לא הבינו מה הזמנתי.

יתרון נוסף למקום, עקב השייכות למשפחת אייסברג – ניתן להזמין לשולחן גלידה מסניף הסמוך. התפריט של אייסברג ישב שם כל הזמן, מתעתע בנו עם הבטחות מפתות לאושר חולף בדמות עוגיית-שוקולד-צ'יפ-ענקית-ועליה-שלושה-כדורי-גלידה-וקצפת ושאר מריעין בישין מסוג זה. עמדנו בפרץ כצוק איתן עד שהחום הכריע אותנו ושבנו הביתה. התעלמנו במופגן מהאייסברג, אבל אז ראינו את הסיציליאנית והתקפלנו כמו מגדל קלפים. נו, מילא.

לסיכום: בר יין קטן ונחמד, מעוצב מעט-יותר-מדי. חם נורא בחוץ, ואין שום מאוורר, אז קחו בחשבון. מחירים סבירים, אווירה חייכנית. מומלץ בעיקר לשתייה, כנראה שקצת פחות לאוכל.

תמכו במאמר בלדוג

באבא יאגה

עברו עלי כמה שבועות עמוסים בארוחות ואירועים. מצד אחד, הרבה מקומות לכתוב עליהם, מצד שני - אין זמן. אני מקווה לאט לאט להשתלט על כל מה שהצטבר... והיום - באבא יאגה (פירוש השם - מכשפה מהפולקלור הרוסי).

המקום תואר במקומות שונים כמסעדת אוליגרכים, המגישה אוכל רוסי עילי (כלומר, בהשפעה צרפתית כבדה), והלכנו אליו בהמשך לחגיגות יום ההולדת של אחותי, הפעם בצירוף עם יום הולדתו של דוד שלי, המתרחש בסמיכות. המסעדה ממוקמת בדרום רחוב הירקון, ומשהו בה באמת מזכיר אוליגרכים רוסיים (לפחות בארץ) - ראשיתם ברעש, צילצולים ופאר רב, אך לאחר זמן מה מבחינים בכך שהקצוות מעט מרופטים...

כשהתיישבנו במסעדה הכמעט ריקה, קיבל אותנו בחור צעיר שתפקד כמלצר שלנו. אני לא יודע אם כל ערב זה כך במסעדה, אבל השירות יכול להיות מתואר רק כהזוי, ממש כאילו כל המלצרים התפטרו דקה לפני שנכנסו, והבעלים, שאינו מלצר, נשאר לנווט את הספינה לבדו. קיבלנו תפריטים ברוסית, ורק לאחר ששמע אותנו מדברים עברית הם הוחלפו במהירות. המנות כללו תערובת של מנות רוסיות ומערב אירופאיות - מקרפצ'יו עד ורניקי, מסטייק עד ביף סטרוגונוף.

רצינו להזמין מספר מנות ראשונות למרכז השולחן, אולם מסתבר שהקונספט היה זר למלצר שלנו, והיינו צריכים להסביר לו שוב ושוב את הרעיון... הזמנו קרפצ'יו, ווריניקי לראשונות, ולעיקריות - ביף סטרוגונוף, סטייק פילה, עופיון טאבאקה (מנה קווקזית) ומנת פירות ים. מדי פעם, בתגובה למנה זו או אחרת אמר לנו המלצר "או! זו מנה מצויינת!", אבל הוא מעולם לא שקל להמליץ לפני ההזמנה.

כל העיקריות הגיעו, מלבד מנת פירות הים. פה אני חייב לציין לטובה את התנהלות המסעדה - המלצר סיפר לנו שבגלל לחץ במטבח מנת פירות הים תתעכב, ולכן היא על חשבון הבית. מעולם לא קרה לי במסעדה "ישראלית" שעוד לפני העיכוב, לפני תלונה, המסעדה תיקח אחריות על המצב - מי יתן והנוהג יתפשט לשאר המוסדות בארץ. גם פירות הים הגיעו לבסוף, אם כי באיחור ניכר (כל השאר כבר סיימו לאכול), אבל כל המנות היו טעימות מאוד.

לאחר האוכל הזמנו קפה וקינוחים, ובמחלקה זו המסעדה הפגינה חולשה. המלצר לא מורגל בקפה (אני חייב לציין שראיתי אותו מגיש רק קנקני תה לשאר השולחנות...), וארעה סצינה קומית מעט, בה הוא מגיש לדודי, שהזמין אמריקנו, ספל אחר ספל מהמגש, וטועה בכל פעם (-"הנה האמריקנו". -"זה מקיאטו". -"סליחה, בבקשה", -"זה הפוך", -"סליחה, בבקשה", -"זה אספרסו", וכו' וכו' עד שנשאר רק האמריקנו...). החלב שלצד האמריקנו הוגש בקנקן ההקצפה המתכתי - חלב בכמות שהספיקה לחמישה ספלים. גם הקינוחים הפגינו חולשה - מכל ההיצע בתפריט נשאר רק קרם ברולה וטראפלס. קרם הברולה סבל מטעם וצבע מוזרים, כאילו הוכן "ברולה בטעם קפה", למרות שהדבר לא צויין בתפריט. הטראפלס היו שני טראפלס ענקיים (המלצר ציין זאת בעת ההזמנה) והיו סבירים, אך לא מבריקים.

לסיכום: מקום בניחוח שונה, המפגין חוסר אחידות. השירות לא מקצועי, אך בהחלט משתדל. המנות הראשונות והעיקריות טובות, אך קינוחים וקפה מומלץ לנסות במקום אחר...

תמכו במאמר בלדוג

קופי בר - ביקורת מסעדה

אחותי חגגה יום הולדת, והשמחה גדולה. כדי לחגוג את המאורע, יצאנו לארוחה בקופי בר ביד חרוצים. המסעדה הותיקה, מסעדה-אחות לבראסרי והוטל מונטיפיורי, שומרת כבר שנים על יציבות ומצויינות, ואנו תמיד שמחים לחזור אליה.

המסעדה מעוצבת באלגנטיות מרשימה, אך מאחר וישבנו בחוץ, נאלצנו לקבל תזכורות רבות לכך שאנו ביד חרוצים, בדמות חבורות חבורות של בני תשחורת עטורי ג'ל בדרכם למגה-בר זה או אחר. רצות שמועות על מעבר מתוכנן ליהודה הלוי, ואני אישית בהחלט אשמח כשזה יקרה.

השירות היה מקצועי ומאיר פנים, ובהחלט היווה נקודת זכות למקום. לראשונות הזמנו סלט קיסר עם אנשובי וקרפצ'יו מוסר (ממנות היום) - שתי המנות היו מצויינות ביותר, ואליהן הוספנו סלסלת לחם (בתשלום) שהיה טרי וטוב.

לעיקריות, גם אחותי וגם חברתי הזמינו את אחת המנות המפורסמות של המקום - המבורגר ברוטב יין וחמאה, ואני הזמנתי עוף בלימון ורוזמרין. ההמבורגר היה מעולה כפי שזכרתי אותו מפעמים קודמות (הרי הייתי חייב לטעום) וטעם הבשר משתלב היטב ברוטב העשיר. המנה שלי, חצי עוף ללא עצמות ברוטב לימוני, היתה מצויינת גם היא - זמן רב לא אכלתי עוף כה עסיסי וטעים (ולראייה, גם בנות ההמבורגר לקחו הפסקה מהבקר, טעמו ואהבו) - בהחלט מומלץ.

לקינוח חלקנו טירמיסו משובח, שהרס לי לחלוטין טירמיסו אחר שאכלתי למחרת. ככה זה כשמשווים "בסדר" ל"מצויין". עוד אספרסו, והתנדנדנו לעבר החניון.

לסיכום: מקום ותיק ומצויין, ובעיקר יציב. אם רק המסעדה תעבור כתובת הכל בכלל יהיה מושלם...

תמכו במאמר בלדוג

מארי אנטואנט - ביקורת מסעדות

מכניקר, ידיד המערכת, היה במארי אנטואנט ברמת החייל, ותרם ביקורת. תהנו!

מסעדה צרפתית לא רחוקה ממקום העבודה, אורחים נכבדים שהגיעו מחו"ל, רצון עז לשמח וליהנות מהמפגש המחודש, והרבה יין טוב. זה מה שהוביל אותנו להזמין מקום ל-16 אנשים במסעדת "מארי אנטואנט" ברמת החייל.
ארוחות הערב העסקיות נקראות Marie Meal, והן בהחלט מאפשרות גם למי שמגיע ללא תקציב משרדי לאכול במקום, ב-89 ש"ח לסועד (ללא שתיה). סביר בהחלט למסעדה שנחשבת מסעדה יוקרתית.
הגענו למקום בשעה הנקובה, ומאחר ומספר האנשים היה גדול, הושיבו אותנו במרפסת החיצונית (כלומר ללא מיזוג, אלא רק 2 מאווררים קטנים שדאגו לסחרר מעט את האוויר סביבנו), סביב שולחן גדול עטוף במפות לבנות יפיפיות ופשוטות.
מלצרית חביבה מאד הביאה לנו את התפריטים וסיפרה על המנות המיוחדות להערב, על יינות מומלצים וכדומה. אחד האורחים - שהוא כנראה האדם שאני מכיר שמבין הכי הרבה ביין, בחר לנו יין ממערב הרי יהודה - מרלו ברבדו (ממושב כרמי יוסף) , שהיה נעים ביותר, חלק והשתלב בצורה נהדרת עם האוכל - 90 ש"ח לבקבוק.
במקום אופים לחם צרפתי (או זה מה שסיפרו לנו), שהיה קצת שמן, קצת שרוף וקצת לא מוכן במרכזו. עם זאת - היה לו טעם מיוחד, שהזכיר מאד את הבורקסים של פעם, שנמכרו בעגלות בתחנה המרכזית הישנה. לי זה היה טעים מאד, והלחמים חוסלו במהרה, יחד עם חמאה שהגיעה איתו.
המנות ראשונות שיצא לי לראות/לטעום הן: קרפצ'יו בקר, מוס פטה כבד עם ריבת תאנים ומרק עגבניות חריפות (או גספצ'יו, כפי שסיפרנו למלצרית...). הקרפצ'יו היה טעים, רק היה מתובל מדי בפלפל ומלח, הגבינה לא הורגשה, ועלי הירק מעליו היו כמעט מיותרים. הפטה כבד היה מאד מוסי, עם טעם חזק של בצל, ריבת התאנים הייתה למעשה תאנה אחת שהוגשה ליד, והטוסט שהגיע עם הכבד היה עמוס בחמאה ובניחוח מעט שרוף. את הגספצ'יו לא טעמתי, אך נראה שאנשים נהנו ממנו.
למנות עיקריות הוזמנו שרימפסים בתיבול וויסקי, מיקס בשר (בתוספת 20 ש"ח), מגדל פרגית, ועוד רבים נוספים. השרימפסים נראו טוב (אך לא טעמתי) וקיבלו ציונים טובים מאד. מיקס הבשר (שכולל מדליוני פילה בקר, שקדי עגל וכבד ברווז) - היה מדהים, ובאמת היה טעים ועשוי בדיוק במידה הנכונה. הגראטן (מאפה תפוחי אדמה ושמנת) שהגיעה כתוספת למנה העיקרית היה שמן מדי לטעמי והעדפתי להתרכז במנה עצמה.
לקינוח (מי שהצליח לשרוד לשלב הזה) לקחנו קרם ברולה וסורבה בטעמים. מי שלקח סורבה נהנה מאד מהמרקם הקריר שהוריד במעט את מפלס הטמפרטורה. אני, שלקחתי דווקא את הקרם ברולה, התאכזבתי לגלות ששרפו יותר מדי את הסוכר החום, והוניל לא הורגש. אני חייב לציין שאני מכין קרם ברולה טוב יותר. וזה לא אומר דברים ממש טובים על המסעדה.
התפזרנו לנו שבעים ומרוצים, עמוסים מיין ומאוכל. החזרה הביתה הייתה מעניינת, ורובנו קמנו בבוקר אחרי לילה קשה של עיכול כבד.
שלוש וחצי שעות לאחר הישיבה הראשונית, וכמה אלפי שקלים (על חשבון הברון) הם הסיכום הראשוני.

כמה נקודות לסיכום ולהתייחסות:
1. השירות איטי. אין ספק שאתה רוצה ליהנות מהאוכל ולקחת את הזמן מהטעם, אבל אין סיבה לחכות למים 10 דקות, להמתין שיפנו את השולחן כרבע שעה, וחלוקת המנות לכלל הסועדים לקחה כ-10 דקות. לבעלים - תנו גיבוי בנקודות חלוקת ופינוי האוכל - אין סיבה שזה יימרח.
2. האוכל טעים מאד. אבל לא מצויין. בכל אחת מהמנות היה חסר משהו שיתן את הפאנץ' הסופי ויהפוך אותה למנה מעולה. ממש חבל, כי המרכיבים מצויינים, התבלון טוב, אבל משהו תמיד התפקשש. חבל.
3. מחירי ה-Marie Meal הם באמת נוחים ומאפשרים טעימות טובות. אני מעריך שארוחה זוגית עם יין תעלה שם כ-250-300 ש"ח, מחיר סביר למסעדה שנחשבת יוקרתית.

אם נחלק ציונים (ואני ממש לא מתיימר להיות מבקר מסעדות), אז אני מעריך שהמסעדה תקבל 8.4. באותו סולם, אגב, מסעדת שגב אקספרס תקבל 8.6 (אוכל מעולה, המסביב גרוע מאד), ומסעדת קימל תקבל 9.3 (אוכל מעולה, שירות מעולה, מחירים גבוהים...).

תבלו ותיהנו.

תמכו במאמר בלדוג

ארמדילו - ביקורת בר

האמריקאית, שהיתה מובטלת אפילו יותר זמן ממני, מצאה עבודה ורצתה לחגוג בחמישי בערב על כוס משקה עם כמה חברים. נורא רצינו ללכת לועד הבית, הבר החדש בשכונה, אבל כשהגענו ראינו שהוא נמצא בנקודה המבאסת ביותר של הערב (מבחינתנו) - כל הבר היה מלא, אבל אף אחד עדיין לא עמד. נוסיף לכך את העובדה שהוא לא כל כך בנוי לעמידה, ונשארנו עם פתרון ברור - הארמדילו.

הארמדילו, למי שלא מכיר ושמע, הוא שכונתי ותיק ומבוסס ברחוב אחד העם. מאז המותג נמתח והתרחב - נסיון כושל בשם ארמדילה בפלורנטין, ארמדילו סרבסה המצליח מאוד בדיזינגוף וארמדילו פינצ'וס בנחלת בנימין. הפינצ'וס קצת יותר מתוחכם ואנין, אבל שני הארמדילוס, אחד העם וסרבסה, הם שכונתיים כמו שצריך - אף אחד לא דופק הופעה, הברמנים באמת מכירים את הקבועים וכלבים מסתובבים לך בין הרגליים.

בניגוד לתחזית שלי, בכלל לא היה מלא ודחוס, אפילו ההיפך. עישנו פה ושם, אבל זה לא ממש הפריע לנו. ישבנו סביב שולחן קטן בירכתי החדר המאורך, הצטיידנו בקצת מרצ'נדייז (סטיקרים, מגנטים ופנקסים קטנים של פילטרים, כולם ממותגים עם הארמדילו החמוד) ובקבוקי גולדסטאר. מאוחר יותר התפנקנו עם מאפה גבינה, מעין בורקס טעים ביותר, שהגיע עם עגבניה פרוסה, מלפפון חמוץ וצלוחית שמנת חמוצה. פשוט, אבל טעים!

שעתיים אחר כך כבר התעייפנו - כולנו אנשים עובדים, כן? אז התגלגלנו לנו הביתה, מרוצים מבילוי במקום בסיסי וטוב.

לסיכום: שכונתי כמו שצריך. לא משודרג ולא נעליים. מעשנים במקום, הפעם לא היה נורא, אבל זכור לי מפעם שבערבים מסויימים העשן היה מגיע לרמות מטורפות. מחירים נוחים.

תמכו במאמר בלדוג

תומא - ביקורת בר

הקיץ הגיע, והתומא, הבר הפתוח בחצר בית ציוני אמריקה, שוב נפתח. לפני שנה-שנתיים, זה היה הבר החביב עלינו - המיקום שלו היה בדיוק באמצע הדרך בין הדירות של החבר'ה.

חוץ מזה יש לו עוד יתרונות - גם כשהוא מפוצץ ודחוס אפשר למצוא בו איזה פינה או ענף להשען בהם, גם כשכולם מעשנים הוא עדיין מאוורר וחוץ מזה אין בו ערסים.
אבל יש גם חסרונות - חם שם מאוד בקיץ התל אביבי, וגם לח - תמיד צריך לאתר את המאוורר הקרוב ולשבת עליו טוב טוב. והערסים לא סתם לא באים - המוזיקה חלשה כל כך שלפעמים זה באמת מבאס.
עדיין, בשקלול הסופי, בעינינו המקום בהחלט חיובי. הקהל בו הוא יותר מרכז-תל אביבי עדכני, ופחות בלונדיניות מהצפון הרחוק, מהסוג שניתן למצוא בנמל, המוזיקה (אם תצליחו לשמוע אותה, כן?) בדרך כלל מתוחכמת למדי, יש אוכל לא רע בכלל וזה בעיקר קרוב ונוח.

נפגשנו שני זוגות. היה קצת תור בכניסה, למרות שהתקבלה אצלי התחושה שהמארחת מנסה בכוח ליצור תור - כי בפנים בכלל לא היה מלא. פה גייסתי את מיטב הקומבינות מימי העבר, וא', מנהל המשמרת הותיק, הכניס אותנו דרך הפתח האחורי, דרכו יוצאים לשירותים בבית ציוני אמריקה.
שינו לא מעט במקום - בר אחד מתוך השניים נעלם, אחד אחר קם באיזור בו היו רק שולחנות, אבל איכשהו התחושה נשארה אותו דבר, והעיקר שלא נגעו בספה העגולה מסביב לעץ הגדול הנטוע באמצע החצר.
הזמנו בקבוק גוורץ (90 ש"ח, לתשומת לב בעלי הויסטה), כבשנו לנו כמה כיסאות ליד הכניסה, וקשקשנו לנו עד סוף הבקבוק, נהנים מערבי השנה האחרונים שיציעו בריזה נעימה. כרגיל, שום דבר מסעיר לא קרה, אבל זה בסדר - זה בדיוק מה שרצינו.

לסיכום: מקום מרכז תל אביבי, עם קהל שכונתי בעיקרו. מוזיקה שקטה מאוד, כך שהאוירה די רגועה (אם כי בשנים שעברו, בסופי השבוע המקום היה פיק-אפי למדי). כדאי, כל עוד לא הגיע הקיץ בכל אונו.

תמכו במאמר בלדוג

Hasta la vista, baby

הקוראים הנאמנים ודאי זוכרים את ר', שמכיר קלות את אחד מבעלי המגדלור. לכן, כשהללו פתחו על גג בית המגדלור את הבר-האח "ויסטה" הוא הציע שנקפוץ לבקר במקום החדש.
מקומות פתוחים זה תמיד נחמד בקיץ, בתנאי שיש בריזה, וכך התעצם השנה טרנד הברים הפתוחים על הגגות, שהוא שכלול של טרנד הברים הפתוחים שלא על גגות, כמו התומא והקלרה הותיקים.
שנה שעברה זה התחיל עם "גג" בסעדיה גאון, והשנה נראה שאין בניין לא מנוצל בעיר - הסאבלט (מעל הרברט סמואל), הויסטה, מרינה רוף בר & פול (מלון מרינה בכיכר אתרים) ובטח עוד כמה שעוד לא שמעתי עליהם אפילו.
עקב אפקט דומינו של עיכובים, בו כל איש בחבורה העליזה חיכה לטלפון מקודמו רק כדי לשמוע שגם הוא מחכה לטלפון וכו', הגענו אני וחברתי ראשונים לזירת הפשע, מאוחר מדי מכדי לצפות לכניסה חלקה. להפתעתי הרבה לא היה תור בכניסה למגדלור, אבל אז הבנו למה - לויסטה יש כניסה נפרדת בצד הבניין. כמובן ששם היה תור.
הוא לא היה כל כך ארוך (או, כנהוג בישראל, רחב), אבל פשוט לא הכניסו אף אחד. פה יש חידוש מרענן מצד בעלי הויסטה - במקום הפקאצה המסורתית שבוחנת אותך במבט מזלזל ומודיעה לך שיש במקום ערב חברים, המקום מפוצץ ובכלל כולם הלכו הביתה, ואז מכניסה חברים שלה חופשי, עמד בשער שומר מגולח ראש וקורקטי להפליא שפשוט לא הכניס מי שלא היה ברשימות. לא שזה עזר להכנס, אבל לפחות זה היה הרבה פחות רגשי.
מבט חטוף במצב הבהיר לי שבלי ר' והקשרים שלו אין ממש סיכוי, אז נעמדנו בצד וצפינו בדינמיקה של התור - גלים גלים של טווסים וטווסיות הגיעו ודחפו את דרכם באסרטיביות אל הכניסה רק כדי להתנפץ אל פניו האטומות של השומר. היה משעשע מאוד לראות את הבעות הפנים משתנות מ"זוזו, יש לי קומבינות" ל-"אה. בעצם אין לי". כלומר, משעשע עד ששאר החבורה הגיעה וגם לנו קרה אותו הדבר... ה- SMS מהבעלים הגיע, "ר'? יש כאן ר'?" שאל השומר, אבל אז כשהסתבר שאנחנו חמישה, הוא אמר לנו לחכות עד שחמישה אנשים יצאו. נו באמת. הלך כל הפאסון.
בסוף קיבלנו את אישור הכניסה המיוחל, עלינו על המעלית הישנה והמקרטעת, וקדימה - לגג.

בואו נתחיל ונסיים בדבר הטוב האחד - יש שם נוף ממש יפה של העיר. זהו.

המקום עצמו נראה כמו חלטורה. מראש ברים פתוחים לא אמורים ולא מתיימרים להיות מעוצבים כמו אחיהם בעלי הגג, אבל עדיין - פה לא היה כלום. הגג גם די קטן ולא מרשים, ובכלל כל המקום משדר עליבות מסויימת.
היה דחוס למדי, למרות שלא בצורה לחלוטין בלתי נסבלת, והתמקמנו לנו ליד המעקה כדי להזמין בקבוק קאווה. אחרי שהבקבוק נפתח נמסר לי שהוא עולה 180 שקלים (ממש כמו בנביאים). לא נבזבז פה מילים שוב על המחירים השערורייתיים שחלק מהמקומות מרשים לעצמם לגבות, רק נציין שברדיו רוסקו בקבוק קאווה עולה 49 ש"ח, בלה-צ'מפה כ- 60-65, ובז'ה פקניו, אם זיכרוני לא מטעני, מדובר על סביבות ה- 120 ש"ח. מפה, שכל אחד יקח את זה לאן שהוא רוצה.
המוזיקה נגנה מרמקולים קטנים שלא יכלו להתמודד עם הבאסים, הקהל הפגין שעמום טוטאלי, ובאופן כללי משהו שם לא בא לנו טוב. השיחה ממש נדדה בשלב מסויים לסבב ציונים למקום - הציונים נעו בין כוכב אחד לשלושה (ר' בכל זאת מכיר את הבעלים) מתוך חמישה. ביציאה הסתבר שיוצאים דרך המגדלור. מסקרנות קפצנו לשניה פנימה - היה חשוך, רועש ובלאגן, אבל לפחות היה חי - וזה כבר שיפור משמעותי לעומת הגג החיוור.

לסיכום: עזבו, נו.

תמכו במאמר בלדוג