יום חמישי, 28 באוגוסט 2008

אודיאון

רוני, הזכור לטוב מהביקורת שלו על וולפגנג שף בורגר, הלך לאכול שוב... ושוב הוא מרעיף עלי (ועליכם) מטובו -


יש לי תחביב מוזר שכזה – אני אוהב לאסוף כרטיסי ביקור ממקומות שביקרתי בהם. לא רק ממסעדות, אלא גם מבארים, חנויות ואפילו ממכונים ללימוד נהיגה על אופנוע.

אתמול יצא לי קצת לסדר את האוסף הזה, ובלט כרטיס ביקור של מסעדה ששנים לא ביקרתי בה, בשם "Odeon". מבדיקה קצרה באתר MyTaste, גיליתי שהמקום עדיין פתוח, שריר וקיים. מאחר ובעבר מאד נהניתי להגיע למקום הזה, ועקב הרעב העצום שתקף אותי ואת אשתי לאחר שבת שלמה ללא אוכל של אימא, החלטנו לקפוץ לשם.

המקום הוא מסעדה בשרית, אשר העסקיות שלה הן מהטובות שיש (לפחות כך אני זוכר מהתקופה שבה בחרת ללכת למקום לא לפי הטיב אלא לפי התקציב), ואתה יכול למצוא שם מנות בשריות מכל גווני הקשת: מהמבורגר ועד אנטריקוט, ממרגז ועד סינטה, משיפוד ועד צלע.

לאחר חיפוש רב בתפריט, החלטנו בסופו של דבר לקחת את "תפריט הקצבים", אשר כולל מנת פתיחה – סלט ופטה כבד עוף, ולמנה עיקרית – פלטה לוהטת (!) שעליה מונחים מספר סוגי בשרים: שיפודי אנטריקוט, ספייריבס, נקניקיות מרגז, קציצות בשר טלה, סטייק לבן ועצמות מח. מאחר ואנחנו לא אוהבים עצמות מח – ביקשנו להחליפן במנת ספייריבס נוספת – ואכן קיבלנו.

עד כאן, הכל היה כפי שזכרתי. בלוטות הריר התחילו לעבוד שעות נוספות (אחרי שבת מלאה בהפתעות אולימפיאדה, הייתה להן פעילות רבה), היין שהזמנו (דלתון בלנד) היה די טוב, והאווירה הרווחת הייתה ממש טובה.

מאחר ולא היה פטה כבד, הזמנו חציל מבושל בתנור, שהגיע מעוטר ביוגורט ובעדשים. המנה נראיתה טוב, אבל היה חסר משהו בטעם כדי שזה "יהיה זה". הסלט שהגיע היה רווי בחסות נטולות טעם, והיה די "תפל" מבחינת הטעם והמראה.

את המנה העיקרית קיבלנו תוך הסבת תשומת הלב של כל הלקוחות במסעדה לרעש ה-"Sizzle" שהגיע איתה. עם זאת, ההפתעה שלנו הייתה רבה כשגילינו שלמרות הבשר המגוון והמראה הנעים לעין שלו, הוא לא היה ממש טעים, ואפילו די יבש. כנראה תוספת הזמן על הפלטה הלוהטת לא עשה טוב עם התיבול המינימליסטי של הבשר, שגם לא היה מאיכות קצבים, אלא אם כן הם נמצאים בקצביה רחוקה מאד מאיתנו. רטבי השמנת-פלפל והצ'ימי'צ'ורי לא הצליחו להתגבר על המצב הלא מדהים, אך לפחות גרמו לנו לסיים את המנה עד תום, ולא להרגיש רע בגלל החיות שנטבחו ובסופו של דבר נזרקו.

לסיכום, החוויה הייתה נחמדה אם אתה רעב. אין ספק שיצאנו שבעים מהמסעדה. עם זאת, היה חסר בה משהו מהאווירה ומהטעמים המדהימים שפעם היו (או לפחות כך זכרוני ממשיך לשכנע אותי). אולי בפעם הבאה יהיה טוב יותר, ואולי יורידו את המחיר כך שהמסעדה תהיה מלאה ביותר אנשים, ולא רק תיירים צרפתיים.

העלות - 119 ש"ח לאדם (לא כולל יין), נראית כגבוהה מדי בעבור מה שקיבלנו.

היינו מזמינים מנה אחרת, אם המחירים לא היו כל כך גבוהים (135 ש"ח לסטייק אנטריקוט זה קצת יקר, אפילו אם הוא מגיע מסקנדינביה...).

בדרך חזרה הביתה עברנו ליד ה-"Ali Oli", ולא זכרנו איך קראו למקום הזה בפעם הקודמת שהיינו שם. נסיעה של חצי שעה הפרידה בין רחוב הארבעה לדירתנו החדשה, ועוד כחמש דקות עד שמצאתי את כרטיס הביקור שהיה כתוב עליו "לבנטיני". וואו, איזה זכרונות המקום הזה מעלה בי... אם הוא רק היה עוד פתוח...


כמה תמונות מהמקום:





תמכו במאמר בלדוג

2 תגובות:

City אמר/ה...

אמנם זה לא התחום שלי אבל לי זה נראה שהם בדרך להיות סוג של פאפאגיו, כמות על חשבון האיכות.
נראה שאתה הופך להיות כתב הבית של הבלוג...

תפוחי אמר/ה...

רוני, פוסט נאה.

1. לגבי אודאון - גם אני הייתי שם לפני מספר שנים רב ובזמנו נהניתי מאוד. אני חושב שבאיזה שהוא מקום קצת "התפתחנו" מאז והסטנדרטים שלנו עלו. בנוסף, בארוחת הפרידה לכבוד שחרורי הלכתי לאודאון הרצליה וקיבלנו שירות מזעזע ברמות אחרות. אני לאודאון לא נכנס יותר.

2. לגבי לבנטיני - הסניף המקורי בנווה צדק היה אחלה ועם אופי. הסניף בארבעה היה מצ'וקמק, הזוי וכושל. אני מקווה שהתכוונת לסניף בנווה צדק ...