צינה - ביקורת בר

על חורבות הפאייה בדיזנגוף נפתח בר ה"צינה" של אבי ביטון (אדורה). אנחנו חשבנו שמדובר בטפאס בר רציני, כזה שהוא ממש על גבול המסעדה, והתאכזבנו לגלות שמדובר בבר שכונתי עם מבחר מצומצם של מנות טפאס קטנטנות. עדיין - היינו שם, ואין סיבה שלא לכתוב ביקורת :)

הצינה הוא מקום קטן יחסית - חדר אחד קטן ספון עץ, עם בר פינתי וכמה שולחנות מאורכים. ברחוב עוד שולחנות מאורכים בהם מצטופפים להם יחדיו כולם. שאפו למראה השכונתי עם כל העץ, אך מאחר והוא היה חדש לחלוטין והרבה יותר מדי בהיר, מקבל המקום את הלוק של סאונה שוודית... לכה כהה יותר, ובעיקר עוד 10 שנים בערך, יקנו למקום את החספוס המתבקש.

התפריט היחיד מודפס על שלטים קטנים המוצבים על כל שולחן. שלוש מנות בעשרה שקלים - פוקצ'ה, זיתים ושקדים, וחמש מנות בחמישה עשר שקלים - פלפל קלוי עם גבינה מלוחה, ארטישוק בשמן זית, צלוחית נקניקים, איקרה ומטיאס כבוש. הזמנו פוקצ'ה ואת כל חמשת המנות בחמישה עשר שקלים - בכל זאת, 4 אנשים רעבים שציפו לארוחה קצת יותר ממשית...

הטפאסים (מזטים?) חביבים ביותר, והמחירים בהחלט הוגנים, אבל לא משהו שיגרום לכם להתעלף. האיקרה והארטישוק היו החביבים עלי (הנקניקים היו חמודים, הפלפלים היו... פלפלים). הפוקצ'ה היתה רכה וחמה, ונגמרה תוך שניות. לצערנו, עד שהגיעה השנייה שהזמנו כבר סיימנו את כל הצלוחיות על השולחן, אז הזמנו עוד ארטישוק, שיהיה.

אין במקום תפריט שתייה כלל, והזמנו כולנו בקבוק קאווה אחד, כך שאני לא יכול להעיד על מצאי האלכוהול, אבל מבט מסביב הראה שכולם במילא מזמינים או קאווה או כוס בירה, אז זה לא כל כך משנה. נחמד לראות שהבירה מוגשת גם בקנקנים, מחזה לא נפוץ בעירינו.

כשהגענו המקום היה ריק כמעט לגמרי, אבל עד שסיימנו לאכול שמנו לב שהוא התמלא לחלוטין. מבט שני הראה שהגילאים היו קצת צעירים מדי עבורינו - בסביבות 23 - 27 - עבורם המקום מתפקד בתור השכונתי/פיקאפ. סיגריות בודדות הוצתו, ואפילו ההריונית בחבורה לא חשה צורך להעיר לאיש. עוד קווץ' קטן מכיוון הבעלים, והם יוכלו לפחות להתהדר בחוקיות מלאה.

לסיכום: בר שכונתי לצעירים, ממש לא משהו שיצדיק נסיעה מיוחדת. טפאסים באיכות טובה, אבל בסך הכל בסיסיים ביותר.

תמכו במאמר בלדוג

צפון אברקסס (אייל שני) - ביקורת

אייל שני הלך ופתח מסעדה ליד הבית שלי - מה, לא אלך? פעמיים? ברור שכן.

המקום, צפון אברקסס שמו, נפתח על חצי מהשטח של האברקסס הותיק (החלק הצפוני יותר, מן הסתם, והקומה השניה) במעין שיתוף פעולה שפרטיו לא הובררו עד הסוף. קומת הקרקע קטנה למדי - מטבח פתוח לחלוטין, ללא שום חלון או מחיצה, ובר ששולט על שאר השטח. בנוסף, מספר שולחנות קטנים שהוצבו על המדרכה. הקומה השניה גדולה יותר, ומציעה פינת ישיבה עם ספות למסיבות וכו', עוד כמה שולחנות ו"בר" הפונה אל החלונות. החלונות קטנים יחסית וסגורים תמידית, כך שהקומה העליונה השרתה עלי קלסטרופוביה מסויימת, ובעלת אקוסטיקה נוראית.

בהברקה גאונית, צורפה לספסל הרחוב ששוכן ממול למסעדה שורת כסאות עץ שנלקחה מאולם קולנוע ישן, והיא מנוצלת למחכים למקומות ישיבה או למעשנים בחוץ. חוויה נוסטלגית אמיתית :)

בפעם הראשונה הגענו חברתי ואני בלווית חבר ותיק שלי המתגורר בניו יורק (על הפעם השנייה, עם שני חברים נוספים מקרטל השמנמנ.ים, תוכלו לקרוא בבלוג של טמיר). הוא גם קיבל המלצה על המקום, כך שההחלטה התקבלה בקלות. המקום היה מלא מאוד, אבל המארחת הצליחה לארגן לנו שלושה מקומות על הבר בזריזות יחסית. הברמנית שלנו היתה ידידותית עד מאוד, אבל נראה כאילו היא סובלת מהפרעת קשב חריפה - כמעט כל בקשה והזמנה גררה וידוא מחודש איתנו אחרי כמה דקות, וזמן ההמתנה הממוצע לכוס מים עמד על רבע שעה...

תפריט המסעדה משתנה על בסיס יומי, לפי הרגש והמצאי בשוק (כמובן שהוא כתוב בסגנון הפיוטי האהוב כל כך על שני - "ירקות המגיעים בסוף הסרוויס מן השוק על עגלת אלומיניום עם גלגלים מתנפחים" וכו' וכו'), ובהתאם לכך, גם ההגשה היא פשוטה יחסית - במקום מפות מכוסים השולחנות בגליונות נייר חום, וחלק מהמנות מוגשות על ריבועי קרטון בתפקיד הצלחת. גליל נייר חום גדול הוצב ליד הכניסה, וכל פעם שאורחים חדשים מגיעים למסעדה, אצה רצה המארחת וקורעת בחדווה נייר חום כדי להניח על השולחנות. רעש הקריעה הבלתי פוסק התחיל להטריד ממש בשלב מסויים, והניו יורקר אשר ישב ממש ליד עמדת הנייר, ביקש להזהיר מפני ישיבה בסמוך אליו...

התפריט מאורגן לפי "ירקות", "ים" ו"יבשה", כאשר אין חלוקה ברורה של מנות ראשונות ועיקריות, כמנהג מסעדות הטפאסים והשווקים בימינו. הזמנו כרובית שלמה, משוחה בשמן זית ואפויה בתנור, מנת קלמרי שלמים הממולאים בפוקצ'יה ברוטב עגבניות (45 שקלים), המבורגר ("רק מאה גרם שתתגעגעו אליהם כל החיים שלכם"... 45 שקלים) וסטייק במשקל 250 גרם (97 שקלים). בנוסף הזמנו לחם (שתי פרוסות לחם עם כף שמנת חמוצה, חצי בצל וכמה עגבניות שרי חתוכות) ו"צלחת חריף" - צלוחית עם כמה סוגי רסק פלפלים ופלפל חריף אחד קלוי (16 שקלים. לדעתי אפשר היה בהחלט להציע את החריף לאורחים בחינם...).

הכרובית היתה טעימה מאוד. מנה פשוטה - ראש כרובית אפוי, על נייר חום. אבל אין תלונות - אכלנו את הכל, כולל הגזע והעלים הירוקים המקיפים אותו, וזה היה מצויין. מנת הקלמרי היתה טובה מאוד גם כן - אייל שני יודע לעבוד עם עגבניות ;). ההמבורגר היה טעים, אבל הציפיות היו קצת מוגזמות... מדובר בקציצה קטנה יחסית (100 גרם, כבר אמרנו) המוגשת במעין מיני-פוקאצ'יה עם עגבניה, בצל קלוי והמון רוטב עגבניות. השילוב כולו טוב, אבל הבשר עצמו לא היה מסעיר במיוחד. באותו מחיר, וולפנייט השכן מציע עסקה טובה בהרבה. לבסוף הגיעה החוליה החלשה של הערב - הסטייק. הוא מוגש בתבנית מתכת עם סכין חיתוך מעוררת פלצות. מסיבה לא ברורה הוא חתוך דק יחסית, וההגשה על תבנית המתכת גרמה לכך שלמרות שהזמנו אותו בדרגת עשייה של מדיום, הוא הגיע מדיום-וול ואף למעלה מכך. מרוב שחיכינו לו, הניו יורקר ואני, מיד התנפלנו עליו, וכך שמנו לב ליובש שלו רק אחרי שחיסלנו לא מעט ממנו. החלטנו שלא להחזיר אותו, החלטה מצערת - שכן החום המשיך לעבוד והביסים האחרונים היו פשוט בלתי לעיסים. כשציינו את העניין בפני הברמנית היא ניסתה לשכנע אותנו שזהו הנתח ("הוא מעניין כזה, עם הרבה ביסים שונים"), גישה שפשוט הרתיחה את בעל תודעת השירות האמריקני...

לאחר כל הכבודה הזו, הזמנו מוס שוקולד, אשר מגיע מוגש בקונוס נייר וכפיות עץ קטנות תקועות בו. המוס חציו שוקולד וחציו לבן, והוא עשיר וטעים ביותר. צורת ההגשה גרמה כמובן לכך שבסוף פרסנו את הנייר על הבר וגרפנו את כל שאריות המוס... אנחנו חיות. כהרגלי, הזמנתי מקיאטו עם הקינוח, אבל במקום רק מכונת אספרסו קטנה, ואין להם את האפשרות להקציף חלב. התפשרנו על אספרסו עם מעט חלב בצידו.

לסיכום: המקום לא יקר כל כך, בייחוד אם משווים אותו לבסטה ובהתחשב בעובדה שאייל שני מבשל עבורך (אם הוא שם). אוכל פשוט יחסית, עם טיפול מינימלי שנותן כבוד לחומרי הגלם. הבשרים שדגמנו מעט אכזבו ביחס לשאר, ובכל מקרה תזמינו את הסטייק שלכם מדיום-רייר, אם אתם חייבים קצת בקר. הרבה אווירה, וזה מקום נהדר לארוחה רומנטית עם יין והרבה אוכל חושני. שירות קצת בעייתי - חביב ביותר, אבל נוטה לחוסר מקצועיות קל, בעייה שאני מקווה שתפתר בקרוב כשהצוות ישתפשף קצת. בסך הכל, מומלץ.

תמכו במאמר בלדוג

פוסט המאה - שמנמנ.ים

אני כותב את הבלוג הזה מאז ה- 14 ליולי 2008, והנה הגענו לפוסט המאה!

ביקרנו מסעדות, בתי קפה וברים למכביר, וליווינו מדי פעם בסיקורים את ההתפתחויות והשיפורים השונים באתר MyTaste, הגורם המקורי לעצם קיומו של הבלוג.

במהלך הזמן הזה האתר שינה צורה מספר פעמים והשתפר לעין ערוך. לפני מספר חודשים התחלתי להפגין גם נוכחות בטוויטר. במקור, הרעיון היה רק לפרסם לינקים לרשומות חדשות בבלוג, ולספק המלצות על מקומות בילוי בתל אביב לכל מי שיחפוץ בכך. אולם - הצצתי ונפגעתי, הכרתי אנשים חדשים ונוצרו חברויות. בעיקר התחברתי לחברים נוספים בקהילת בלוגרי האוכל הישראלים, עד שהחלטנו, כמה מאיתנו, להתאגד עם אתר חדש.


שמו של הרך הנולד הוא שמנמנ.ים - http://shmanman.im - והוא מעין בלוג-על, המספק מסגרת לבלוגים של כולנו (חמישה, נכון להיום, ובתקווה נמשיך להתרחב בקרוב). האתר עדיין צעיר, עדיין יש בו כמה באגים ובעיות תכנוניות, אבל זו לא סיבה שלא לגלוש לשם, כמובן ;-). שמנמנ.ים לא מתרכז רק בביקורות על מקומות - תוכלו למצוא בו גם מתכונים וביקורות על יינות ומשקאות. כרגע הוא מכיל בעיקר הפניות לבלוגים השונים של החברים בו, אבל אנו מתכננים כמה שיתופי פעולה מעניינים אשר יופיעו במלואם באתר החדש.

אז שתהיה שנה טובה לכולנו, שנה של התחדשות וצמיחה - וכמובן מאכלים טעימים ובילויים מוצלחים!

תמכו במאמר בלדוג

סטפן אקספרס בורגר ג'וינט

פוסט מספר 99 - כבוד!

טמיר עורך את דירוג ההמבורגרים הארצי, ועל כן הצטרפתי אליו ואל מעיין לדגימה של הילד החדש בשכונה שלי - הסטפן אקספרס בורגר ג'וינט. בורגר ג'וינט הוא מוסד אמריקני ותיק - לא תואר לו ולא הדר, העובדים חמוצים וסינריהם מוכתמים, וההמבורגרים שלהם פשוט נפלאים (ביקרתי באחד כזה, המסתתר בלובי של מלון מפואר בניו יורק, וזה היה נהדר).

חשקה נפשם של בעלי הסטפן בראון בבורגר ג'וינט שכזה, אחרי ששמו לב שרוב הסועדים מסתפקים במנות הפשוטות של המסעדה - המבורגר, קבבים, נקניקיות. המקום מעוצב לפי הקו של שתי המסעדות-אחיות - הסטפן בראון והרדיו רוסקו - פוסטרים ועטיפות תקליטים ישנים שעברו צביעה בצבעים עמוקים וחזקים. במסעדה המהירה התפרעו קצת יותר עם הצבעים, אבל התוצאה דווקא משובבת נפש ומלאת הומור.

בתפריט - המבורגר בקר וקבב טלה (38 ש"ח), נקניקיות והמבורגר הודו (34 ש"ח), ובקרוב יתחילו גם ארוחות בוקר. הנקניקיות והקבב מוגשים בפיתה עם טחינה - מצד אחד, הטחינה של סטפן בראון מעולה. מצד שני, נקניקיות בפיתה, קצת מזנון דרכים, לא?

שני הלצים קיבלו את פני והודיעו לי שאני נבחרתי לדגום את המבורגר ההודו, בעוד שניהם יאכלו את גרסת הבקר. לא הצליח להם - לטובת בלוטות הטעם שלי נאלצים קוראי הבלוג היקרים (הי אמא) להסתפק במידע רק על המבורגר אחד ויחיד. לא הודו, לא קבב ולא נקניקיות.

עובדי המזנון לקחו את הזמנותינו (שלוש פעמים המבורגר עם צ'יפס) מבלי לשאול לגבי מידת עשייה. בדיעבד הסתבר שזה מדיום-וול, סביר - אבל תמיד עדיף לשאול. טמיר ביקש את שלו בלי קטשופ ומיונז אלא עם רוטב חריף, וכמובן שקיבל עם קטשופ ומיונז ובלי רוטב חריף, וכך הושלכה קציצתו אל הפלנצ'ה בזמן שלחמניה חדשה הועלתה מן האוב. תוצאה - ההמבורגר שלו התייבש עד מאוד, וטמיר לא רצה בו עוד. בזמן שהכינו לו אחד חדש, אני ומעיין חיסלנו את שלנו. הקציצות דקות למדי, ולמרות שהבשר טעים כל צורת ההגשה קרובה יותר מדי למקדונלד'ס וחבר מרעיו. אני, במקומם, הייתי הולך על שיטת ההגשה המקורית של הדיינרים - המבורגר וצ'יפס בסלסלה, במקום בכוסית הקרטון המטופשת. ככה, הם גם היו נמנעים מכלים שבירים ויקרים, אבל גם מבדלים את עצמם מהתחתית ועל הדרך מרוויחים "קטע אותנטי", רק שלהם.

אם טמיר לא היה מעכב אותנו עם הפרפקציוניזם שלו, היינו מחסלים את הכל די מהר - זה לא מקום לשבת, אלא מקום לארוחות זריזות. כשההמבורגר שלו הגיע, הוא אכל אותו במהירות, המהם לעצמו ולנו על כל מיני מאפיינים של ההמבורגר, שהדיוט כמוני לא מבין בהם (מידת היובש, כמה הוא תובל ועוד ועוד - תקראו על זה כאן ונסגור עניין).

אחרי שסיימנו כולנו, המשכנו לבירה בנחלת בנימין, ובין לבין דסקסנו מיזם חדש ובעל פוטנציאל (רמז - קשור ל"שמנמנ.ים" שהוספו לכותרת) - עליו ארחיב בפוסט המאה, הבא עלינו לטובה.

כרגיל, תודה ענקית לטמיר מהבלוג "דינר ראש" על התמונות המעולות.

תמכו במאמר בלדוג

קפה נונה - ביקורת משוחדת

דיסקליימר מורחב:

בתקופה האחרונה יש הרבה ויכוחים ודיונים על מה יאה ולא יאה לבלוגרים המבקרים מסעדות. זה התחיל בכמה התנצחויות בבלוג של טמיר, וכתבה בהעיר שהכתירה את כולנו בתור "אוכלי חינם" בטח ובטח שלא עזרה.

ולכן, רק כדי להבהיר את המצב - אני לקוח ותיק מאוד של קפה נונה, ובתקופות ארוכות בחיי הייתי שורץ שם לא מעט. יצא לי להכיר היטב את הצוות (אם כי עם הבעלים אף פעם לא התמנגלתי), ואף כובדתי פה ושם בצ'ייסר או כוס בירה במשך השנים (פעם אחת אפילו קיבלתי בראוני מברמנית חביבה במיוחד!).

הבעלים של נונה אקטיבי בטוויטר, והודעתי על בואי. הוא לא היה שם, ושילמתי על הכל. זה לא פוסט מוזמן בשום צורה, אבל אני כן רואה את עצמי כמשוחד. מצד שני, אני משוחד בעיקר כי אני אוהב את המקום. קחו את זה לאן שתרצו.

הלילה הזה היה שייך לגברים. שום סלט לא נחתך בעיר, מקסימום מישהו פתח איזו קופסת חמוצים כדי להרטיב את הגרון. סטייקים הונחו על מחבתות, וויסקי נמזג, סיגרים הודלקו, קלפים חולקו וצ'יפים נערמו. שקט. המלכה אסתר מופיעה בפארק.

רענן, חבר ותיק, חזר לראשון מבין סדרת ביקורי מולדת מגרמניה, וקבענו להפגש בקפה נונה. פעם ישבנו שם כל הזמן - ארוחת בוקר עמוסת בייקון ביום שישי, טוסט קובני סותם עורקים אחרי יציאה. הגיע הזמן להיזכר.

המקום לא השתנה הרבה במשך השנים - הרבה כסאות ושולחנות בחוץ (כדי שיהיה אפשר להשגיח על האוטו בחניה הלא חוקית באבן גבירול), בר דומיננטי החולש על החלק הפנימי, עם קיר מראות משופעות המאפשרות ליושביו לצפות בקלות ברחוב. המקום מאוד ידידותי לבעלי מחשבים - שפע של שקעים, אפילו ישאילו לכם לפטופים חינם, ושני שולחנות גדולים בירכתי המקום שמושלמים לתפקיד משרד זמני. ואכן, אפילו בשעות הערב המאוחרות ישבו במקום מספר סטרטאפיסטים(?) צעירים שהציגו מצגות אחד לשני (הצצתי. מודה).

אבל נוסטלגיה לא היתה הסיבה היחידה שבחרנו בנונה - יש להם שם מבצע מטורף. כל יום ראשון ושלישי, בין חמש אחה"צ לשתיים בלילה, כל האלכוהול ב- 50%. לא אחד-פלוס-אחד, אנחנו לא ילדים פה - 50%. על הכל. זה השתלב לנו מצויין עם כל תמת הלילה-של-גברים שתוארה כאן קודם, ואחרי השתעשעות קצרצרה עם רעיון הזמנת בירה, עברנו מיד לוויסקי. רענן לקח וודפורד, קנטאקי וויסקי של קשוחים (30 ש"ח במקום 60 הרגילים), בעוד אני בחרתי בגלנמורנג'י (40 במקום 80) הקלאסי, בלי פורט ובלי שטויות.

לבושתי הרבה, העובדה שלא שתיתי וויסקי בשנה-שנתיים האחרונות נתתה את אותותיה - היה לי קשה מאוד לגמור את הכוס, ועדיין יש לי כאב ראש יום אחרי... רענן, אני חייב לציין לחיוב, גמר את הוודפורד כאילו נולד בקנטאקי וגמע מיד אחר כך כוס נוספת. כדי לרכך את המכה החלטנו לרפד את הקיבה במשהו קטן וקליל. לא היה לנו ספק במה לבחור - הטוסט הקובני, היהלום הנוצץ ברפרטואר של נונה. קחו ג'בטה, מרחו עליה מיונז עם פלפלי צ'יפולטי, הוסיפו האם וצלי חזיר, מלפפונים חמוצים וגבינה צהובה ושימו בטוסטר. אנחנו, כמקצוענים ותיקים, מוסיפים תמיד עוד טבסקו.
גל מ- foodnwine.me טען בתוקף שכל פוסט צריך להכיל תמונות, אז שלפתי את הפלאפון שלי. קבלו.

שמחנו לראות שהטוסט שמר על חיוניותו במשך השנים, הרבה יותר מאיתנו. פעם כל אחד מאיתנו היה שואב אחד כזה בלי למצמץ - הפעם חלקנו אותו וזה יותר מהספיק. השינוי היחידי היה בגרעינים שהתווספו לג'בטה - שיהיה.

אמרנו שלום לשוכני הבר, ורענן הבטיח לברמן שיבוא לבקר שוב, והפעם לא יחכה שנתיים בין ביקור לביקור (ממש כמו מדונה). בנסיעה בצפון העיר יכולתי להבחין בנשים - בודדות, בזוגות, בחבורות - כולן מנסות נואשות לתפוס מונית, בדרכן לכיבוש מחדש של העיר.

לסיכום: בית קפה/בר הפתוח 24 שעות ביממה. תפריט אוכל נרחב יחסית, אווירה ידידותית ללפטופים. בר גדול ומושקע יחסית לבתי קפה, וכמובן מבצע אלכוהול ב- 50%, בימי ראשון ושלישי מחמש בערב. מומלץ.

תמכו במאמר בלדוג