יום חמישי, 28 באוגוסט 2008

אודיאון

רוני, הזכור לטוב מהביקורת שלו על וולפגנג שף בורגר, הלך לאכול שוב... ושוב הוא מרעיף עלי (ועליכם) מטובו -


יש לי תחביב מוזר שכזה – אני אוהב לאסוף כרטיסי ביקור ממקומות שביקרתי בהם. לא רק ממסעדות, אלא גם מבארים, חנויות ואפילו ממכונים ללימוד נהיגה על אופנוע.

אתמול יצא לי קצת לסדר את האוסף הזה, ובלט כרטיס ביקור של מסעדה ששנים לא ביקרתי בה, בשם "Odeon". מבדיקה קצרה באתר MyTaste, גיליתי שהמקום עדיין פתוח, שריר וקיים. מאחר ובעבר מאד נהניתי להגיע למקום הזה, ועקב הרעב העצום שתקף אותי ואת אשתי לאחר שבת שלמה ללא אוכל של אימא, החלטנו לקפוץ לשם.

המקום הוא מסעדה בשרית, אשר העסקיות שלה הן מהטובות שיש (לפחות כך אני זוכר מהתקופה שבה בחרת ללכת למקום לא לפי הטיב אלא לפי התקציב), ואתה יכול למצוא שם מנות בשריות מכל גווני הקשת: מהמבורגר ועד אנטריקוט, ממרגז ועד סינטה, משיפוד ועד צלע.

לאחר חיפוש רב בתפריט, החלטנו בסופו של דבר לקחת את "תפריט הקצבים", אשר כולל מנת פתיחה – סלט ופטה כבד עוף, ולמנה עיקרית – פלטה לוהטת (!) שעליה מונחים מספר סוגי בשרים: שיפודי אנטריקוט, ספייריבס, נקניקיות מרגז, קציצות בשר טלה, סטייק לבן ועצמות מח. מאחר ואנחנו לא אוהבים עצמות מח – ביקשנו להחליפן במנת ספייריבס נוספת – ואכן קיבלנו.

עד כאן, הכל היה כפי שזכרתי. בלוטות הריר התחילו לעבוד שעות נוספות (אחרי שבת מלאה בהפתעות אולימפיאדה, הייתה להן פעילות רבה), היין שהזמנו (דלתון בלנד) היה די טוב, והאווירה הרווחת הייתה ממש טובה.

מאחר ולא היה פטה כבד, הזמנו חציל מבושל בתנור, שהגיע מעוטר ביוגורט ובעדשים. המנה נראיתה טוב, אבל היה חסר משהו בטעם כדי שזה "יהיה זה". הסלט שהגיע היה רווי בחסות נטולות טעם, והיה די "תפל" מבחינת הטעם והמראה.

את המנה העיקרית קיבלנו תוך הסבת תשומת הלב של כל הלקוחות במסעדה לרעש ה-"Sizzle" שהגיע איתה. עם זאת, ההפתעה שלנו הייתה רבה כשגילינו שלמרות הבשר המגוון והמראה הנעים לעין שלו, הוא לא היה ממש טעים, ואפילו די יבש. כנראה תוספת הזמן על הפלטה הלוהטת לא עשה טוב עם התיבול המינימליסטי של הבשר, שגם לא היה מאיכות קצבים, אלא אם כן הם נמצאים בקצביה רחוקה מאד מאיתנו. רטבי השמנת-פלפל והצ'ימי'צ'ורי לא הצליחו להתגבר על המצב הלא מדהים, אך לפחות גרמו לנו לסיים את המנה עד תום, ולא להרגיש רע בגלל החיות שנטבחו ובסופו של דבר נזרקו.

לסיכום, החוויה הייתה נחמדה אם אתה רעב. אין ספק שיצאנו שבעים מהמסעדה. עם זאת, היה חסר בה משהו מהאווירה ומהטעמים המדהימים שפעם היו (או לפחות כך זכרוני ממשיך לשכנע אותי). אולי בפעם הבאה יהיה טוב יותר, ואולי יורידו את המחיר כך שהמסעדה תהיה מלאה ביותר אנשים, ולא רק תיירים צרפתיים.

העלות - 119 ש"ח לאדם (לא כולל יין), נראית כגבוהה מדי בעבור מה שקיבלנו.

היינו מזמינים מנה אחרת, אם המחירים לא היו כל כך גבוהים (135 ש"ח לסטייק אנטריקוט זה קצת יקר, אפילו אם הוא מגיע מסקנדינביה...).

בדרך חזרה הביתה עברנו ליד ה-"Ali Oli", ולא זכרנו איך קראו למקום הזה בפעם הקודמת שהיינו שם. נסיעה של חצי שעה הפרידה בין רחוב הארבעה לדירתנו החדשה, ועוד כחמש דקות עד שמצאתי את כרטיס הביקור שהיה כתוב עליו "לבנטיני". וואו, איזה זכרונות המקום הזה מעלה בי... אם הוא רק היה עוד פתוח...


כמה תמונות מהמקום:





תמכו במאמר בלדוג

עבר הרבה זמן


אוקיי, עבר כמעט שבוע ולא כתבתי פה כלום... אני מתנצל בפני קוראי המועטים (אך נאמנים, נכון?) ומבטיח חגיגית שזה הולך להשתנות בקרוב. מבול, תנ"כי ממש, של פוסטים (נניח).
והראשון יעלה בעוד 5 דקות (זה קל, כי זה פוסט אורח). נתראה אז.

תמכו במאמר בלדוג

יום שישי, 22 באוגוסט 2008

עוף מהתחנה, מותק.



דארלינג תחנת רוטיסרי? דארלינג, ניחא. תחנה זה די ברור. אז מה זה בעצם רוטיסרי? גם אני שאלתי את עצמי, ובדקתי בויקיפדיה - מדובר בשיפוד גדול עליו משופדים נתחי בשר או עוף, ומשמש לבישולם מעל אש או בתנור. בגרסתו האנכית - שווארמה. בגרסתו המאוזנת - עוף בגריל. נכון שעכשיו הכל יותר פשוט?
אז בעצם מדובר במזנון עוף בגריל, אבל משודרג ומעוצב. מזכיר מאוד ברעיון הכללי את וולפגנג, אבל קצת פחות מפואר. מזמינים בדלפק (אבל מלצרית מגישה) ומקבלים את המנה על מגש בסגנון פאסט פוד (בניגוד לוולפגנג, המפיות לא מבד).
מה בתפריט? רבע עוף, חצי עוף, עוף שלם, שוק טלה וצלעות טלה. באגף התוספות - תפוחי אדמה וירקות שורש, אורז בסמטי וקינואה. תכננתי להזמין עוף, אבל מול עיניי קפץ נתח רוסטביף מרשים שלא מופיע בתפריט, והחלטתי לנסות אותו במקום, בתוספת אורז. הבחור מאחורי הדלפק הציע להוסיף גם קצת תפוחי אדמה (שמונחים בתחתית התנור, ועל כן סופגים את כל הטעם והמיצים) והסכמתי בשמחה.
הרוסטביף היה חביב ביותר, האורז היה מעולה (מתובל בנדיבות בהרבה קינמון ופירות יבשים) וכך גם תפוחי האדמה והגזרים. בנוסף הגיע סלט ארדיטי - פטריות ואטריות (קצת מוזר אבל טעים) רוטב צ'ימיצ'ורי וחרדל. חיסלתי את כל הצלחת תוך כמה דקות (מודה שהייתי גם קצת רעב) - עדות לא רעה לכך שהיה לי טעים...
המקום עוד לא מציע שליחויות אבל בהחלט יש טייק-אוויי, ובתפריט אפילו הכינו מפה קטנה למקומות פיקניק אפשריים - רעיון נחמד (למרות שהם קצת מייפים את המציאות - לרחוב רוטשילד מכיכר רבין בעשר דקות? אולי במונית).
שורה תחתונה? טעים ונעים אבל צריך לזכור שהתפריט מוגבל והמקום קז'ואלי מאוד. מצויין אם אתם בסביבה, אין באמת מה לטרוח להגיע במיוחד (בדומה לקובה בר הסמוך).

תמכו במאמר בלדוג

יום חמישי, 21 באוגוסט 2008

וולפגנג - ביקורת אורח

רוני, אחד מידידי הבלוג, ביקר בוולפגנג אתמול. החוויה השפיעה עליו כל כך, שהוא ישב, כתב ביקורת ושלח לי אותה לפרסום. אז בלי השהיות מיותרות, אני מביא דברים בשם אומרם -

מעטות הן מסעדות ההמבורגרים אשר גורמות לך להרהר על שינוי מקום העבודה שלך למקום שהוא יותר קרוב אליהן. אחת מהן היא מסעדת ה"ברביס", הממוקמת בסמוך לכיכר המרכזית באילת (אבל זהו סיפור לפעם אחרת, כשאתר MyTaste יהפוך להיות כלל-ארצי...), אשר אין סופ"ש צלילות באילת ללא ביקור בה. השניה היא מסעדת "וולפגנג" החדשה בנחלת בנימין. אמש אני ובת-זוגי שתחיה אכלנו שם, והיום בבוקר כבר חשבתי בכובד ראש לעבור חברה למקום הקרוב יותר לשם...

המקום לא נראה הכי בולט מבחוץ, וכנראה שאם לא הייתי יודע שהוא שם, לא הייתי שם לב אליו. אבל ברגע שחוצים את סף הדלת, ונכנסים לתוך המקום, נופלת עליך אווירה מיוחדת ואתה בהחלט מרגיש שהגעת למקום שונה מהרגיל.

הדבר הכי בולט במקום, הוא שאין מלצריות. כשניגשנו אני ובת-זוגי להתיישב באחד השולחנות, פנתה אלינו הקופאית/שפית ואמרה שצריך קודם להזמין אצלה. התהליך היה קצר ביותר, ובעזרתה האדיבה, החלטנו בסוף להזמין את מנת השף, הכוללת 3 מיני המבורגרים, כל אחד בטעם שונה – בייבי, בייבי עם צ'יפוטלה ובייבי עם גבינה וקונפי שום. הכל תוך הבטחה שאם זה לא יספיק לנו, ניקח את אחד ההמבורגרים בגודל סטנדרטי מאוחר יותר.

בזמן ההמתנה סקרנו את המקום - והוא מרשים. העיצוב לא הכי גרנדיוזי שבעולם, אבל בהחלט פרקטי, ומאפשר לך לשבת בנינוחות וליהנות מהאוכל. התפריט נמצא על הקיר מאחורי הקופה, והפונטים הענקיים מקלים על סקירת האפשרויות. המחירים לא יקרים, ואפשר לקחת ארוחה הכוללת המבורגר, תוספת כמו סלט או צ'יפס, ושתיה קלה ב-48 ש"ח.

ההמבורגרים הקטנים הגיעו די מהר לאחר ההזמנה, כנראה בגלל שהמקום לא היה עמוס במיוחד.

בתוך 3 לחמניות קטנות הפתוחות במרכז, הונחו להם 3 המבורגרים קטנים. על חלקה השני של הלחמניה הונחו התוספות השונות, והכל קושט בתוך צלחת מרשימה. יחד עם הצלחת קיבלנו גם מפית בד (שינוי מרענן בהשוואה למפיות הנייר הנהוגות במסעדות מסוג זה). מיד לאחר הביס הראשון, התחרטתי שלא הזמנו מראש עוד מנה, ואפילו התחרטתי על זה שלא הגעתי לבד (ואל תגלו לאשתי!). כל ביס מהבשר המעולה הזה, כל ארומה ממנו וכל טעימה היו פשוט מעולים. אפילו הקונפי שום היה מהמעולים שטעמתי אי פעם.

בת-זוגי הסכימה איתי לחלוטין, ולאחר כ-2 דקות כבר ניגשה לקופה והזמינה לנו מנה נוספת, בלי להוציא מילה בינינו, אלא מתוך הסכמה שבשתיקה. המנה הנוספת כללה המבורגר העשוי משילוב בשר בקר וטלה, וקושט בביצת עין. בתור מישהו שמעולם לא אכל ביצת עין מעל ההמבורגר שלו (למה להרוס את הטעם?), גיליתי עולם חדש של טעמים ובהחלט היה מעניין וטעים.

לקינוח, מאחר ואנחנו כבר לא מתגוררים באזור, הלכנו לאכול יוגורט ביוגורטריה הסמוכה, ולא נכביר על כך מילים.

אין ביקור במסעדה טובה מבלי לבדוק את אזור השירותים. מסעדות רבות נופלות בתחום זה, אבל גם כאן המקום עמד בסטנדרטים גבוהים.

לסיכום – אחלה מקום, אחלה המבורגרים - העשויים מבשר טעים ואיכותי, המוגשים בצורה מהירה, וללא פגיעה באיכות ו/או בצורת ההגשה. התיאור הכי הולם שיכול להיות הוא: מסעדת שף-מהירה למזון איכות, באיכות שף. היה מעולה!

כמה תמונות מהמקום ומהמנה:




תמכו במאמר בלדוג

יום שלישי, 19 באוגוסט 2008

נקודות...


הכח של אתר MyTaste נובע מתוך הקהילה. הרעיון הוא לקבל המלצות מותאמות אישית, והן מחושבות מתוך סך כל ההעדפות של כל משתמשי האתר. ככל שהמשתמשים ידרגו יותר מקומות ויגיבו יותר, כך יהיה יותר מידע באתר, וכולם ייצאו נשכרים.
כדי לעודד את העניין, הוספנו שיטת נקודות - על כל מקום שמשתמש מדרג, הוא יזוכה בנקודה אחת. על כל תגובה שמשתמש כותב, הוא יזוכה בשלוש נקודות. מה עושים עם הנקודות האלו? בינתיים כלום. אתם פשוט יכולים לדעת כמה נקודות יש לכם, ויש רשימה של חמשת המשתמשים בעלי הניקוד הגבוה ביותר, כדי שתוכלו לקנא ולחתור להיות במקומם.
בעתיד, אנחנו מתכננים להעניק פרסים שונים לאנשים שעוברים מספר נקודות מסויים כדי להגביר את המוטיבצייה :)
ההסבר המלא על מהן הנקודות נמצא כאן.

תמכו במאמר בלדוג

יום שני, 18 באוגוסט 2008

מגן יעקב לגן העיר (ganna 71)

ובכן, סוף סוף זה נפתח... בערך. החברים מהגנה 71 הודיעו על אירועי פתיחה בימים רביעי עד שבת - כל אחד בוחר את היום שנוח לו. בינתיים, המקום פתוח להרצה. היתה הרבה ציפיה בסביבתי למקום, וכולם קיוו ל"הלנה החדש" - מיקום דומה, אותו איזור, ושניהם שילבו בית קפה בשעות היום ובר בלילה. לצערי, כמו שזה נראה כרגע, זה מזכיר יותר שילוב של האפרטמנט והוילה סוקולוב בשעות הלילה.

תחילה הגעתי בצהריים, כדי לשתות קפה. בתצורת בית הקפה יש שתי אפשרויות - מספר שולחנות לאורך המעקה של גג הבניין מתחת לשורת שמשיות, או ישיבה בפנים. ישבתי בחוץ,עם נוף לאבן גבירול הסואן. היה יכול להיות יופי אם הרחוב לא היה עמוס בטרקטורים ודחפורים... בצד החיובי - הבריזה לא פסקה לרגע (אני מניח שבגלל הגובה היחסי, ומקווה שלא סתם היה לי מזל בעניין). עניין הישיבה בפנים קצת לא ברור. בהלנה ז"ל העיצוב לפחות היה בהיר והיו לא מעט שולחנות, אז מי שישב שם במשך היום יכל לפחות לדמיין שהוא בבית קפה (למרות שגם שם זה היה צולע), אבל בגנה העיצוב כהה, אין שולחנות מלבד כמה פינות ישיבה עם ספות והבר דומיננטי מאוד. ובכל זאת, ישבתי לבדי בחוץ, בעוד בפנים היו שני שולחנות עם זקנות כחולות שיער, שחיפשו כנראה את קפולסקי והגיעו בטעות. הבעיה העיקרית לדעתי היא חוסר אוירה מוחלט בחוץ, ואוירה לחלוטין לא נכונה בפנים... חוץ מזה, קחו בחשבון שכרגע הרצה זה בהחלט שם המשחק פה - החלב היה מקולקל, וכשהמלצרית נכנסה שוב פנימה כדי להביא לי חלב אחר ("מצטערת, בחושך לא ראיתי את הגושים...") גיליתי שבעצם אין לי כפית.

מאחר והמלצרית החביבה אמרה לי שהמקום כבר פתוח גם בלילה, אספתי את העכברוש שאסף עוד כמה חברים וקבענו להפגש שם בעשר כדי לבדוק את המקום כבר.
הגעתי ראשון, ונתקלתי במארחת פלוס שניים שלושה מאבטחים מול דלתות סגורות. המארחת התחילה בנאום ה"מוזמן-של-מי-אתה-זה-אירוע-פרטי" הסטנדרטי, אבל מאחר והכרתי את אחד המאבטחים מבר אחר הוא נתן מילה לטובתי ונכנסתי. בפנים היה חצי ריק, והשתלטתי בקלות על פינה שלמה בבר. זוג העכברושים הגיע מספר דקות מאוחר יותר, וסיפרו שגם אותם שאלה העלמה למי הם הגיעו. הם אמרו שלאף אחד, וכמובן הוכנסו (המקום חצי ריק, כזכור), מה שמעלה את השאלה בשביל מה כל הריטואל? היא מתאמנת לקראת ימים עמוסים יותר? או סתם רפלקס שהוקנה לה בבית הספר למארחות? נתקלתי בתופעה גם במקומות אחרים, וזה אולי המקום לפנייה נרגשת למארחות ובעלי הברים בעיר - פאסון ופוזה זה אחלה, אבל אפשר קצת לשחרר את הרסן, ואם עוד מוקדם, או שהמקום ריק, או בהרצה (שלא לדבר על שלושתם) - אפשר פשוט לחייך ולפתוח את הדלת.
המקום התמלא אט אט, שאר החברים הגיעו באיחור אופנתי, והמוזיקה שהתחילה בצליעה קשה התחילה להתחמם לקראת חצות (שום דבר לא סטנדרטי, ועדיין זה היה שיפור לעומת ההתחלה). הברמנים עדיין בהרצה גם כן, וכך הציע לנו הבחור גינס בעודו שעון על ברז המרפי'ז של המקום ("אה, ואללה. כנראה שזה מרפי'ז. כולנו עדיין חדשים פה"). החלונות הגדולים של המקום כוסו במסכים עליהם הוקרנו תמונות מתחלפות (מתאבק סומו ונוף פריסאי. למה לא של תל אביב?!) ומדי פעם קליפ הופעה חיה של השיר שנוגן באותו רגע (שטיק מוכר מהלנדן והגימנסיה). לצערי ראיתי שהשולחנות שהוצבו בחוץ במשך היום הועלמו, ובכלל לא קל ולא ידידותי לצאת החוצה אל הגג (יוצאים לתוך כלוב המאבטחים אחרי מאבק בדלתות אש כפולות, ומי יתקע לכפי שאוכל להכנס בחזרה?) - וחבל, כי אחד היתרונות הענקיים של המיקום הוא השטח הפתוח האדיר של הגג, והוא לא מנוצל לחלוטין. נראה שהם מוותרים בזה על כל כיוון השכונתיות (גם אם זה שכונתיות מדומה בסגנון ההלנה) שהיה מתאפשר מסביבה שקטה יחסית באויר הפתוח והולכים על עוד דאנס-בר סטנדרטי.

לסיכום - אפשר לעלות לכוס קפה על הגג אם אתם באיזור במקרה, אבל אני לא מאמין שהשיין בסכנה בזמן הקרוב. הערב נראה מבטיח, ובטח תוך שבועיים המקום יהיה מפוצץ לחלוטין. אני מקווה רק שהם יצליחו להשאיר ציביון מרכז תל אביבי במקום, ולא להפוך לעוד וילה סוקולוב במרכז העיר.

עדכון - גם העכברוש כתב רשומה על אותו ערב קסום - תקראו, זה יעשה לו את היום.


תמכו במאמר בלדוג

יום רביעי, 13 באוגוסט 2008

קצת נוסטלגיה

Furman פורמן
נפגשתי עם אריק לכוס קפה של אמצע היום, והצעתי את פורמן החדש בבן יהודה - גם קרוב אליו וגם ביקורת, על הדרך.
המקום יפה, מעוצב בקוים נקיים ומעוטר בתמונות נוסטלגיות של תל אביב הישנה (תמיד מקנה נקודות זכות אצלי). הפסקול מורכב משירים עבריים ישנים, ולא הצלחנו להחליט אם אנחנו בעד או נגד העניין - אני אישית מאבד את הסבלנות אחרי חצי שעה, וצריך קצת קצב. אריק תמך בקו הנוסטלגי, אבל בעצם לא שם לב בכלל למוזיקה עד שהעלתי את העניין. כך או כך, קצת מפספסים את הנקודה לדעתי (וגם זה קצת מרגיש כמו יום הזכרון ברדיו).
המקום היה שומם למדי, ועדיין המלצר (בעלים?) לא ממש הצליח להשתלט על העניינים ושכח להביא סוכר עם הקפה.
מאוחר יותר נכנסו מספר אנשים לארוחת צהריים, והמנות נראו לא רעות בכלל (אוכל בסגנון ביתי), אבל כמקום לכוס קפה - לא מזהיר.

ZoneTag Photo Wednesday 1:10 pm 8/13/08 Tel Aviv, Tel Aviv


תמכו במאמר בלדוג

יום שני, 11 באוגוסט 2008

הדבר הכי מוזר ששמעתי לאחרונה

העכברוש צלצל נרגש כולו אדיש לחלוטין, ואמר שדן מנו פתח בר חדש ("Lounge") בנמל תל אביב, יחד עם אייל טייב (אח של) ולירון פנאן (מבעלי הקוואן בהרצליה. אין לינק - זה בהרצליה). מאחר והנמל נמצא בדרך כלל מחוץ לגבולות הגזרה שלי, לא ידעתי לחדש לו כלום. מאחר ולי יש בימים אלו הרבה יותר זמן פנוי מלו, החלטנו שאני אנסה לדלות קצת פרטים על העניין. לא שזה באמת עניין אותי - השילוב של נמל + קוואן + אח של + הישרדות נשמע לי כמו עיסה כל כך גרועה, שאם אני אלך כבר לבקר שם, זה יהיה רק כדי שאני אוכל להתלונן על זה אחר כך (אני חצי פולני. זה משתלט לפעמים).
חפירה קצרה בגוגל לא העלתה שום פרט משמעותי חוץ מאותה Press release שמונה את שמות השותפים וכמה צילומי ידוענים בגרוש עד גרוש וחצי (ונינט, כמובן). אבל אז ראיתי משהו שהפך את העיסה הזאת לביזארית לחלוטין - אחד השותפים הוא עיתון דה מרקר. הטענה היא שהבר יהיה מיועד לאירועים למגזר העסקי.
בדיקה באתר דה מרקר גילתה שאכן בימי רביעי תתקיים במקום סדרת אירועים שימותגו בשם TheMarker Lounge, ויהיו סגורים למוזמנים בלבד, וחברי TheMarker Cafe יקבלו במקום הנחה קבועה של 15% (איך? מקבלים כרטיס חבר? יש לחיצה יד סודית?). לא צויין בשום מקום על בעלות (אפילו חלקית) של העיתון על הבר. מתביישים? או הייפ מכיוון דן מנו? זה כבר יותר מעניין מהבר עצמו.



בכל מקרה, אם למישהו יש מושג על הכתובת, הוא מוזמן לכתוב... בכל זאת, צריך יהיה להכניס את המקום לאתר.



תמכו במאמר בלדוג

יום שישי, 8 באוגוסט 2008

נורמה ג'ין - מפגש חוצה בלוגים



יצאתי אתמול לנורמה ג'ין, בפעם הראשונה זה כמה שנים טובות. הצטרפתי אל העכברוש והעכברושית, ואל עוד כמה מגלריית הטיפוסים הצבעוניים המאכלסים את הבלוג שלו. מאחר ומן הסתם גם הוא יכתוב על החוויה, זו תהיה הזדמנות טובה, במסגרת התחרות הידידותית בינינו, לראות מי יהיה מדורג טוב יותר בגוגל. מצד אחד, תפוז נותן לו פוש רציני, מצד שני, בלוגר/בלוגספוט קצת יותר ידידותי למנועי חיפוש (שלא לדבר על זה שהם בבעלות גוגל...). נחייה ונראה.
ולעניינינו - כבר מההתחלה, יש לנורמה ג'ין נקודת זכות גדולה. לא, לא מדובר בתפריט הבירה והוויסקי האגדי, אלא במגרש החנייה הצמוד. מאחר ולפחות בסופי שבוע אין לי בעיית חנייה בבית, לא הססתי ונסעתי לשם (ואפילו אספתי את הזוג העכברושי אי שם בדרך יפו). אין, אין על דרום העיר.
השומר / סלקטור / מארח בכניסה לא היה נחמד במיוחד, ופחות או יותר סגר לי את הדלת בפרצוף כשניסיתי להכנס (טוב, חשבתי שהוא סתם עומד שם) והסתכל בדפים שלו משל היה אחרונת המארחות הצפונבוניות בנמל, אבל אחרי שהעכברוש שימן אותו בדברי חלקות ("חברים שלנו בפנים") הוא הסכים שנכנס.
הצטרפנו לשולחן בו היו כבר זוג חברים של העכברושים, ומעט אחר כך הצטרפו עוד שני חברים ותיקים. מתפריט הבירה הוזמנו כמה בירות מעניינות, וגם אופציית הטעימות - שש כוסות של 200 מ"ל, כל אחת של בירה שונה. ללא ספק אופצייה מעניינת ומפתה, ולפני כשנתיים הייתי קופץ עליה ללא היסוס, אבל כיום אני כבר לא אוכל לעמוד ב- 1.2 ליטר. הזיקנה היא לא דבר סימפטי.
לצד המשקאות הוזמן כריך רוסטביף, סלט, קערת חמוצים לעכברוש ומנת נקניקיות איריות עבורי. הנקניקיות, שהיו מצויינות, הגיעו על מחבת, לוהט מן הסתם. העכברוש ניסה לגנוב לגימה מהבירה שלי (דנסינג קאמל המצויינת) וחטף כוויה מהמחבת. להגנתו - המלצרית לא אמרה שהמחבת לוהט. להגנת המקום - המחבת הגיע על מגש עץ, בתפריט כתוב שהמחבת לוהט, ומתי בכלל מגישים מנה במחבת קר?! כך או כך את שארית הערב העביר העכברוש בהצמדת כוסות בירה קרות לידו הפצועה ואף ביקש קוביות קרח לשים על הכוויה. הוא עשה כל כך הרבה פרצופים שהמלצרית, שלא מכירה את השטיקים הנלוזים שלו, הביאה לנו בסוף הערב צ'ייסרים חינם, וחוץ מזה הוא שכנע אותי לנסות פלפל חריף מהחמוצים שלו, שהוא טען שהם לא כל כך חריפים. היה חריף מאוד. כך שבסופו של דבר, כנראה שהוא צחק אחרון...
בסופו של דבר המקום לא מרגש במיוחד הורמונלית, אבל המיקום נוח, השירות טוב, האוכל מצויין (חוץ מהשטרודל שהוזמן. אבל מגיע למי שמזמין קינוחים בברים) ומבחר האלכוהול באמת שמרשים, כך שזהו מקום מושלם לערב נינוח עם חברים. סך הכל מומלץ ביותר.

תמכו במאמר בלדוג

יום חמישי, 7 באוגוסט 2008

בולה בולה, איפה את?

אחת הביקורות הראשונות שכתבתי היתה על הזיזי-טריפו, ופורסמה אצל עכברוש העיר -
... בניגוד לשמו המבודח, אין שום דבר משעשע בזיזי טריפו. מדובר במרתף אפל ומעושן, בלוק מגוון קיר אחד מדמה קיר עץ של אסם, קיר
אחד לבנים אדומות וקיר אחד בטון חשוף (לא ראינו את
הרביעי... יותר מדי עשן). נראה שהמעצב החליט על רטרוספקטיבה של המהפכה התעשייתית מסוף המאה ה- 19 עד לשנות השבעים של המאה העשרים. התוצאה היא שילוב בין הלנדן לגימנסיה, פלוס קיר
עץ אחד כדי שיהיה מיוחד
...

והנה התבשרנו שהמקום נסגר כעת. כביכול, לא נורא - סתם עוד מיני-מועדון/דאנס-בר שסיים את חייו הקצרצרים בתל אביב. אבל כפי שגיליתי בעודי מחפש המלצה לזוג ידידות צרפתיות שבאו לביקור מלונדון (עזבו, סיפור ארוך), אין כבר כמעט מקומות נורמליים לריקודים במרכז העיר (נורמליים = מוזיקה שאינה אלקטרונית הארד-קור מצד אחד, ושהאוכלוסייה בה היא... נורמלית, מצד שני).
טוב, נאלץ לחכות ל"גנה 71" , שנראה כמו הבטחה גדולה מאוד ואמור להפתח בגן העיר ב- 20 לאוגוסט, אבל זה כבר לא יעזור לצרפתיות.


תמכו במאמר בלדוג

יום רביעי, 6 באוגוסט 2008

RDBAR - חבלי לידה

לפני זמן מה פתח רונן דברת בלוך את "RDB", מסעדתו החדשה ברחוב מונטיפיורי. זמן קצר לאחר מכן הוא פתח את "RDBAR", בר קטן הצמוד למסעדה.
קפצתי לדרינק שם יחד עם זוג חברי א' וד', יומיים לפני שהזוג עקר לקליפורניה למספר שנים - הזוג נהג לפקוד את מסעדתו של דברת בלוך באילת ולכן התלהבו מהרעיון.
בדומה ל"רפאל" ול"חמארה", הבר מוגדר כאיזור העישון של המסעדה, וכך ניתן לאפר בחופשיות. גם כן כמו בחמארה, האווירה יוקרתית ו"כבדה", כיאה למסעדת יוקרה המכוונת לעשירון העליון, אך בעוד בחמארה העיצוב השולט הוא של בורדל מרוקאי, ה- RDBAR מתהדר בלוק של מועדון ג'נטלמנים בריטי - כורסאות עור כבדות במיוחד... וזהו, בעצם.
התקבלנו על ידי מארחת חיננית במיוחד, שבישרה לנו שאין מקום על הבר אלא רק סביב השולחנות. היא התחילה להסביר שבעוד שעל הבר ניתן להזמין את המנות מהמסעדה, בשולחנות דווקא ניתן להזמין רק מתפריט מצומצם יותר - מוזר מעט, אבל ככה זה. בדרכנו לשולחן הצצנו במסעדה, שהיתה ריקה לחלוטין למרבה הפלא. הוזמנו שלוש בירות (בקבוקים בלבד) ומנת טונה צרובה, שהיתה לא פחות ממדהימה. לפני המנה הגיעה מנת לחם, שכמובן היתה גדולה פי 3 מהמנה עצמה (אבל הטעם כיפר על הכל).
לצערנו, בעוד שהאווירה, האוכל והמחירים משדרים מקצועיות ויוקרתיות, השירות היה חובבני מעט - ניסינו שוב ושוב לתפוס את עיניה של המלצרית (כאמור, היינו השולחן היחיד אותו היא שירתה), הפירורים ממנת הלחם לא נוקו אלא שעה לאחר מכן, כאשר בקבוקי הבירה פונו - המלצרית השתמשה באחת התחתיות כדי להעביר "ויש" אחד ויחיד על השולחן, וגרמה לשתי תוצאות - העיפה את כל הפירורים שהיא תפסה הישר אל השטיח (וקצת אל הארנק שלי, ששכן על הדום קטן ליד השולחן), ויצרה פס דקורטיבי לאורך השולחן מכוסה הפירורים, ברוחב המדוייק של תחתית בירה... הרמנו גבה קולקטיבית, והנחנו שהיא חדשה. או משהו.
המוזיקה, שהתחילה כמיקס גלגלצי משמים בווליום נמוך במיוחד, הפכה למשהו קצת יותר נשכני, וגם הווליום עלה מעט, וגיחה קצרה למסעדה (עדיין ריקה) חשפה את השירותים המושקעים ביותר בעיר - אפטרשייבים יוקרתיים בגברים, מבחר בשמים וקרמים בנשים, אז פשוט סלחנו להם על המלצרית.
שורה תחתונה - האוכל מעולה, האוירה קצת פלצנית מדי, אבל בסך הכל נחמד מאוד (כל עוד אתם לא מצפים לערב סוער במיוחד).



תמכו במאמר בלדוג

יום ראשון, 3 באוגוסט 2008

ניקו - הקללה הוסרה?

יש הרבה פינות "מקוללות" בעיר - אחת מהן היכתה ממש לא מזמן, כשה"דונדה" נסגר בירמיהו, עוד אחת עושה שמות ביהודה הלוי פינת חשמונאים, אבל המרגיזה מכולן שוכנת בשד' רוטשילד פינת מרמורק. מרגיזה, כי מדובר באחד המיקומים היפים ביותר בעיר, בביניין משופץ ויפהפה עם נוף אל הבימה (למרות שבמצבה הנוכחי זה לאו דווקא פלוס...).
בפינה זו שכנו לאחרונה "אודישן", בית קפה כושל, ואחריו חומוסיה שלא הותירה שום רושם מתמשך על ההיסטוריה הקולינרית של העיר, בעוד שמצד אחד שוכנות במרמורק מסעדות מצליחות ומעבר לכביש - "נחמה וחצי", בית קפה הומה.
אבל עכשיו נראה שהקללה הוסרה - במקום נפתח "ניקו", בית קפה השם דגש על קינוחים (קצת כמו ה"פרידה קאלו") ומציע מבחר מרשים במחלקה זו, במחיר אחיד של 35 שקלים. המקום מונהג על ידי יוצאות ה"ג'ירף", אסנת ליאני ונאווה בן יקיר (שהיתה מופקדת על תפריט הקינוחים המיתולוגי של הרשת) ונראה שאולי כל מה שצריך כדי לשנות את המזל הוא קצת נסיון.
הגעתי בשעת ערב מוקדמת לכוס קפה זריזה והתקבלתי בחיוכים רחבים מצד הצוות הסימפטי. התיישבתי בחלקה העליון של המרפסת הדו-מפלסית של המקום, במיקום אסטרטגי, בדיוק על המאוורר. למרות נסיונות השידול של המלצרית, לא הזמנתי קינוחים הפעם (רק רציתי כוס קפה...), ולכן אני מבטיח פה לקוראי הנאמנים שאני אחזור לשם בקרוב, כדי לדגום את ההיצע. האווירה מאוד חיובית במקום, עם נדנדה זוגית ליד הכניסה ומוזיקה משובחת (לטינית בביקור עכשיו, Fאנק כשעברתי ליד אתמול), וזה מסתמן כמקום אידיאלי לכוס יין בערב, או לדייט רומנטי.





תמכו במאמר בלדוג

יום שבת, 2 באוגוסט 2008

Wolfgang Chef Burger

בעודנו חוזרים מהים בשישי אחר הצהריים, תקף את ת' חברי רעב. מאחר ובדיוק קיבלתי טיפ ממכרסם מסויים שנפתח סוף סוף המקום שהחליף את הקפיטריה המיתולוגית בלילינבלום פינת נחלת בניימין, נצלנו את ההזדמנות והלכנו לבדוק אותם.
מצאנו את וולפגנג שף בורגר. אז מה זה בדיוק שף-בורגר? תדמיינו שילוב בין מג'יק בורגר לבראסרי, נניח.
מג'יק בורגר - התפריט כולל אך ורק המבורגרים (וסוטה רק לכיוון המבורגר צמחוני וחזה עוף על הגריל, שמוגש גם כן בלחמניה), המנות מוגשות על מגש אה-לה-מק'דונלדס והגריל ממוקם בתוך הבר הדומיננטי, כך שניתן להשגיח על הגרילר.
בראסרי - צמד הטבחים/ברמנים (לא ראינו מלצרים, אולי בגלל השעה החלשה) לבושים בחלוק לבן מצוחצח שהזכיר מאוד את המדים בבראסרי, המגשים עשויים ממתכת והצ'יפס מוגש עטוף נייר בתוך כלי אלומיניום. התוצאה הסופית מאוד אלגנטית, עם קריצה הומוריסטית.
מאחר וגם ת' וגם אני ביקרנו בחדר הכושר באותו יום, הרעיון של המבורגר שמנוני (גם אם איכותי) נראה לנו קצת לא לעניין. אז הלכנו על חזה עוף בגריל, על לחמנייה מחיטה מלאה וסלט ירוק. אז בעצם אין לנו מושג איך הצ'יפס או ההמבורגר :) אבל שני חבר'ה ששהו במקום באותו זמן הזמינו המבורגרים, והם נראו מצויינים. גם חזה העוף היה טוב מאוד, והושרה במרינדה טעימה במיוחד.
נוסיף לזה את העובדה שהגריל-מן קירצף באובססיביות את הגריל אחרי כל קציצה וסינן ללא הרף את השמן בצ'יפסר, ונראה לי שאפשר בהחלט להסכים שמדובר במקום חיובי בהחלט.
מבחינת מחירים, המקום סביר בהחלט - המבורגר בסיסי של 200 גר' יעלה 34 ש"ח, צ'יפס בתוספת של 12 ש"ח, וארוחה (המבורגר-צ'יפס-שתייה) ב- 49 ש"ח. מסתמן בהחלט כחלופה ראוייה למי שרוצה לטרוף קצת בשר, אבל הקהל במוזס כבר קצת קטן עליו.


תמכו במאמר בלדוג