יום שלישי, 29 בדצמבר 2009

השמנמנ.ים בפרידה קאלו


חברי השמנמנ.ים הוזמנו למסעדת פרידה קאלו כדי לדגום את התפריט, והשמחה היתה רבה.

פרידה קאלו היא מסעדה בסגנון ספרדי. המסעדה מגישה רק ראשונות וקינוחים - קונספט חביב שמביא אותה קרוב למסעדת טפאס, אבל לא בדיוק, כי המנות בכל זאת בגודל נורמלי יותר.

חוץ מהחשודים הרגילים, הצטרפה אלינו לארוחה הפעם אילאיל (ililush@), ונראה שגם היא נהנתה כמונו.

שורה תחתונה - מומלץ ביותר, אבל עוד יותר מומלץ לקרוא את הכל :)



תמכו במאמר בלדוג

יום שני, 28 בדצמבר 2009

נחלה 52 - ביקורת בר

בכלל לא רציתי לצאת באותו הערב, כי חזרתי ממסע בירושלים, בו התפטמתי במסעדת מחניודה (המעולה!), אבל אז רענן, הסטארטאפיסט הנמרץ התקשר. רענן גר בגרמניה רוב הזמן, ובא רק לגיחות קצרות לישראל, אז קשה לי להגיד לו לא :)

העכברוש ציין שנפתח מקום חדש במקום הארטמיס - נחלה 52 - ושיש דיבור על זה שהוא הדבר הבא בעיר, אז קבעתי עם רענן שם והודעתי לעכברוש, שאמר שיגיע יותר מאוחר עם כמה חברים.

את רענן מצאתי בלה-צ'מפה הסמוכה, כי כשהוא הגיע המקום עדיין היה סגור. יצאנו לנחלה הסמוכה, ושם באמת המקום (שנפתח בינתיים) היה ריק כמעט לחלוטין, חוץ משולחן אחד של כמה חבר'ה צעירים בצד. הברמן היה עסוק בהנחת כוסות על הבר, ועשה לנו פרצוף כשרצינו לשבת בשניים מהמקומות הפנויים - הוא רצה לסמן את כל הבר כמוזמן ורק התערבות קצרה מצד המנהל הצילה אותנו מעמידה.

ניסיתי לברר עם הברמן איך זה שכל הבר מוזמן כשהמקום רק נפתח, אבל הוא רק הפטיר משהו בסגנון "יודעים מה טוב" ולא פירט. מבט מסביב הראה שהמקום מעוצב כמו פאב שכונתי - הרבה עץ, קיר לבנים חשופות, בלי שום שטיקים עיצוביים מתוחכמים מדי. בימי הארטמיס והמכה היה שם בר מרובע במרכז החלל, ועכשיו הוא הוחלף בבר גדול שצמוד לקיר, והרבה מקומות ישיבה.

רענן היה רעב, והזמין כריך רובן - אין ספק שרובן הוא הסושי החדש - הגרסא של נחלה 52 כוללת לחם שחור ופרוסות כתף בקר ("300 גרם" אמר הברמן. "200 גרם" אמר התפריט. בפועל, כנראה שעוד פחות) ב- 26 שקלים, וגבינה בתוספת 4 שקלים. המחיר הוגן, ורענן נראה מרוצה. הכריך לווה בשני בקבוקי סטלה, שהסתבר אחר כך שעלו 27 שקלים איץ' - מפולפל לפחות כמו כתף הבקר...

שולחן הצעירים הדליק כמה סיגריות, וכמוהם גם ברמנית לפני משמרת שישבה בסוף הבר. סימן מחשיד, וכבר יכולתי לשמוע בדימיוני את רטינות העכברוש, שאכן הגיע כמה דקות מאוחר יותר עם שני חברים. ברור שלא היה מקום בבר (הכל מוזמן, זוכרים?) אבל גם כל השולחנות היו מוזמנים. פתאום נזכרתי שיש גם קומה שנייה במקום, מה שגרר משיכת כתפיים מצד הברמן שאמר לנו לבדוק למעלה. יפה מצידו שהוא לא חשב להציע את זה בעצמו, או חלילה לדעת או לברר מה קורה אצלו בבר.

בזמן שחבורת העכברוש העפילה לקומה השנייה אנחנו המשכנו על הבר עם הבירות והרובן, ושמנו לב שהמקום מתמלא. מתמלא במהירות מפחידה. חבורות-חבורות נכנסו לבר, בחמישיות ושישיות, וזה נראה ממש כאילו אוטובוסים פורקים את החבר'ה בחוץ בצורה מאורגנת. בשלב זה עלינו למעלה ונתקלנו בשוס האדיר של המקום - חדר גיטר הירו (יש גם שולחן פול, אבל למי אכפת).

מדובר בחדר מרווח עם ספות, אטום לרעש לחלוטין (מאפשר להתעלם מהרוק הבנאלי בחוץ ולהתמקד ברוק הבנאלי בפנים!) עם מערכת סאונד מעולה, פלייסטיישן טלוויזיה גדולה וערכת גיטר הירו שלמה (שתי גיטרות, תופים ומיקרופון). מיד התחלנו לנגן, ובהמשך גם העכברוש וחבריו הצטרפו. לאט לאט, כמובן, התחילו לטפטף עוד אנשים לחדר, כולם עדיפים עלינו בהרבה בכישורי הניגון. אחד נטל גיטרה, שני התיישב על התופים, והתחילו לדחוק אותנו מהמשחק. אחרי עוד כמה שירים ושתי בירות החלטנו שהספיק לנו ויצאנו החוץה. הקומה העליונה המנומנמת כבר היתה מלאה למדי, ולמטה היה פשוט מפוצץ, עם ענן עשן אדיר מרחף מעל האנשים. עשר הדקות שלקח לנו לפלס את דרכנו היו קשות ביותר - אין ספק שהחדר האטום היה ממש זה, והגן עלינו מפני השואה הכימית שבחוץ...

לסיכום: מקום קצת אמביוולנטי - נראה כמו פאב שכונתי, מתנהג כמו דאנס בר בנמל. יש לו אטרקציה למעלה, אבל לא ממש טורחים להגיד לך עליה. לחובבי השקט והאוויר הנקי מומלץ להגיע מוקדם. לאוהבי הקרחנה והעשן - בואו חופשי.


תמכו במאמר בלדוג

יום שלישי, 22 בדצמבר 2009

טאפאס אחד העם - ביקורת

ממש לא מזמן נפתחה ברחוב אחד העם "טפאס אחד העם", מסעדתו החדשה של רושפלד, וכמובן שהבאזז באוויר. חבורת השמנמנים החליטה ללכת לשם בפורום מלא ומסודר, אבל אז אחד החברים עשה תרגיל והלך באופן פרטי. על כן, נטלתי לעצמי חירות דומה, והלכתי עם מספר חברים לארוחה קלה כדי לחגוג חתונה קרובה של חבר יקר.

הגענו בשעה תשע וחצי למסעדה, ובכניסה קידם את פני תור רציני למדי של אנשים שחיכו למקום. אנו הזמנו מבעוד מועד, אבל זה לקח (לפחות לחודשים הקרובים) - אל תהיו אופטימיים, כי לא יהיה לכם מקום. המקום רועש מאוד - גם מבחינת האקוסטיקה (דיבורים רמים, צעקות וצלצולי פעמון) וגם מבחינה ויזואלית - שפע של צבעים עזים, ירקות וחיפויי קרמיקה בוהקים - זהו לא המקום לדייט אינטימי או לשיחת עסקים. השירות טוב מאוד, מקצועי ובכלל לא מתנשא, והתחושה הייתה שהמלצר שלנו היה שם כדי לעזור, לא בשביל הפלברה.

הושבנו ב"שולחן האבירים" - שולחן אדיר מימדים עליו מונח מכל טוב הארץ - קערת זיתים ענקית, פלטת גבינות גרגנטואנית, מבחר סלטים ופרוסות בשרים. לאורך השולחן פזורים כלים עם סכום, מעמדים לסכיני סטייק, כוסות מוערמות זו על זו וצלוחיות מטבלים. כל מי שמתיישב כבר דואג לעצמו לכלי שולחן, וניתן להצביע על מנות מהשולחן והמלצר כבר מביא לך אותן.


מאחר ואחד מבני החבורה התעכב, הזמנו רק צלוחית לחם ונשנשנו מעט מהמטבלים. רותם נכווה בביקור שלו - על כל אחת מצלוחיות הלחם הוא חוייב בנפרד, ושמונה עשר שקלים לפרוסת לחם אחת או שתיים זה מאמת מוגזם לחלוטין, אבל אני שמח לומר שגם אחרי כשלושה רי-פילים (של הלחם ושל המטבלים), חלקם לבקשתינו וחלקם ייזומים של המלצר, חוייבנו רק פעם אחת בחשבון, ושמחתי מאוד לגלות שהם תיקנו את דרכיהם. הלחם, אגב, טעים אם כי לא היסטרי. מטבל החצילים מעולה, סלסת העגבניות חביבה, והאיולי לא הלהיב איש.

התפריט מחולק לסקציות מרובות - בשר, ים וצמחוני מצד אחד, "על הפלאנצ'ה", "טפאס מסורתיים" ו"ביצים וקסאדיות" מצד שני, ועוד כמה קטגוריות שכבר אינני זוכר. החלטנו לשים את עצמנו בידי המלצר החביב, ורק הכוונו אותו - צמחוני ופירות ים, ומעט בשר.

ירקות - קיבלנו צלוחית כרובית (18 ש"ח) שהייתה חביבה, אבל לא מתקרבת לזו של הטפאו או של אייל שני. סלט שעועית (29 ש"ח) שלא הלהיב איש ונותר מיותם בצלחתו.

ים - סלט שרימפס בגרגירי חומוס וטבעות בצל (52 ש"ח) שהיה מצויין. תמנון אסקבצ'ה (38 ש"ח) - עלי חסה צעירים, קוביות תפוחי אדמה ופרוסות תמנון צלויות, כשהכל מונח על שכבת איולי נדיבה - פשוט מצויין. צלוחית מולים וונגולי (36 ש"ח) - שש-שבע צדפות טעימות, עליהן נטלתי בעלות מיידית. פיסות לובסטר מטוגנות בציפוי פריך (44 ש"ח) - שיחוק אמיתי, הטיגון והציפוי לא פגמו בטעמו של בשר הלובסטר, והצלוחית חוסלה תוך שניות בודדות.

יבשה - קיבלנו כבד אווז חם, על פרוסת אגס מבושל בסירופ מתוק. אני בכלל לא אוהב כבד (אווז או לא), ובדרך כלל אני טועם ומחליט שוב שזה לא בשבילי. הפעם - הפתעה - היה ממש טעים לי, וזה כבר אומר הכל. לאחד מהחברים, חובב כבדים בעברו ומתנזר מסיבות מצפוניות בהווה היתה התלבטות של ממש, אך לבסוף הוחלט שמאחר ולא הזמנו את המנה בעצמנו, הרי שזו לא אשמתו, והאווז כבר מת, והוא הצטרף מיד לחגיגה... בסוף הארוחה, חובב האווזים ואני הרגשנו צורך לאכול רק עוד משהו קטן, אז הזמנו לנו סטייק :) "סטייק דקה" (69 ש"ח), כשמו כן הוא, 120 גרם אנטריקוט בחיתוך דקיק, המונח 30 שניות מכל צד על הגריל. המנה מוגשת על נייר חום, עם קוביות תפוחי אדמה, עגבניות ושלולית טחינה, ולרגע אחד הרגשתי כאילו אני יושב בצפון אברקסס... קצת יקר בעבור המשקל הזעום, אבל טעים להפליא.

מבחר הקינוחים מצומצם מאוד - עוגת שוקולד שנגמרה, פחזניות וגלידה אמריקאית (כן כן, ממכונה והכל - משובחת יותר מהסטנדרט, כמובן) עם רוטב שוקולד, בננה או תאנים. בחרנו בגלידה (32 ש"ח), עם שילוב רטבים של שוקולד ובננה. פשוט וטעים.

ליווינו את הארוחה שלנו בשני בקבוקי קאווה (104 ש"ח לבקבוק), והאווירה היתה שמחה. באיזור אחת עשרה כבר לא היה תור, באחת עשרה וחצי הפינה שלנו התחרתה בשירה וצעקות עם הפינה הנגדית שחגגה יום הולדת. אנחנו ניצחנו, ואף קיבלנו צ'ייסרי וודקה במתנה. סך הכל, בניכוי הקאווה - 120 שקלים לאדם.

לסיכום: זה לא זול, אבל גם לא יקר יותר מכל מסעדת טפאסים אחרת, נראה לי (בטפאסים אף פעם אי אפשר לדעת...). אווירה שמחה ורועשת, אוכל טעים וחושני - בהחלט מומלץ.


תמכו במאמר בלדוג

יום שלישי, 15 בדצמבר 2009

רובן

כריך הרובן האגדי פרץ אל תוך חיי לפני זמן מה, בביקור גורלי במסעדת צפון אברקסס של השף אייל שני. מאז, נראה כאילו הרובן צובר תאוצה ופופולריות, ונמצא בסכנה ממשית להפוך לטרנד, משל היה אוכל סיני בשנות השמונים, או יוגורט קפוא, רחמנא לצלן.

מפה לשם, נפתח גם מקום בשם רובן, המתמחה בכריכים הנ"ל. למעשה, מדובר בווראיציה על המתכון המקורי - המקור מדבר על בשר כבוש, כרוב כבוש וגבינה, ופה השמיטו את הגבינה והחליפו את הבשר בהודו מעושן או בקר מעושן.

המקום די קטן, ומעוצב כדלי חביב ביותר. הצוות חביב מאוד, אם כי בעל אופי חולמני במקצת - בשלב מסויים, באמצע הכנת הכריכים, עצרו שני החבר'ה בדלפק הכל והחלו לטעום מגוש ההודו החדש שהוציאו למכונת החיתוך. טעמו חתיכה אחת, טעמו עוד אחת. ועוד אחת. "אנחנו טועמים מהגוש החדש" הסבירה אחת מהן לאנשים שבתור. טעמו עוד אחת, עד שהתרצו. אווירת השאנטי הנינוחה היא לאו דווקא רעה, אבל כשאתה בדאבל-פארקינג ורק רוצה לקחת סנדוויץ' בטייק אוויי, זה עלול לעצבן.

ולסנדוויץ' עצמו - ניתן לבחור בין לחם לבן ללחם שיפון, בין הודו מעושן לבקר מעושן (או מיקס), חרדל, חזרת, חסה, עגבניה וכרוב כבוש. הממרחים נמרחים על פרוסות הלחם, ואז כמות אדירה של בשר - 200 גרם לסנדוויץ' הרגיל (26 לבשר יחיד, 28 למיקס), 400(!) לכפול.


ללא ספק - אחד הכריכים המכובדים בעיר, ואחד המצטיינים מבחינת יחס עלות לתועלת. עם זאת, אישית - קצת התאכזבתי. אולי אשמים הסופרלטיבים המרובים שהמקום זכה לו, אולי ההשוואה הבלתי נמנעת מבחינתי ליצירת המופת של אייל שני (אין מה לעשות - שלו טוב יותר - וכמובן עולה יותר מכפול), אבל איך שהוא זה לא היה שיחוק מטורף. אני חושב שהאשם העיקרי הוא הטעם הדומיננטי מאוד של הבשר המעושן מחד, ומיעוט התוספות מאידך.

לסיכום: סנדוויץ' מכובד ביותר אשר ללא ספק מציע יחס עלות לתועלת משובח ביותר, ונשנוש לילי מצטיין. עם זאת, לא כל כך מומלץ למי שלא ממש אוהב בשר מעושן.


תמכו במאמר בלדוג

יום חמישי, 10 בדצמבר 2009

תערוכת מבשלים

בכלל היינו אמורים ללכת לאכול קצת איטלקי, אבל אז חבורת השמנמנים קיבלה הזמנות לערב הגאלה של תערוכת מבשלים. מה, ללא נלך? ברור שכן.

תערוכת מבשלים עתידה להפתח באפריל 2010, אבל כדי לחמם מנועים גוייס השף יאיר פיינברג (המוכר בעיקר מקרב סכינים) אשר הנפיק לנו מנות רבות במשך הערב. הערב היה חגיגי במיוחד, בגלל שזו היתה הפעם הראשונה שהחבורה העליזה שלנו התכנסה לה במלואה (על התערוכה, יחד עם עוד כמה וכמה תמונות, ממש כאן, בבלוג השמנמנים).

לצערי הרב הערב היה על טהרת הדגים, אבל זה בסדר - עוד הספקתי לעל האש קטן אחר כך :). אז מה היה לנו שם?

הצילומים כולם באדיבות טמיר, שמנמ.ן הצילומים

שעועיות והדרים - סלט קטן וחמצמץ, שהיה אחד החביבים עלי בערב הזה.


מרק ערמונים ופטריות צלויות - הוגש בכוסות שוט קטנות. מרק חורפי מצויין, שהצליח לאזן בין טעמי הערמונים והפטריות (שני רכיבים החביבים עלי במיוחד). הגבלתי את עצמי לשתי טעימות - כדי להשאיר מקום.

פילה דג לבן עם ליקר שוקולד ברוט - המנה החלשה לדעתי בערב. משהו שם היה מריר מדי, בצורה ממש לא נעימה.

סלמון על עדשים שחורות ולימון פרסי - הסלמון היה נחמד, אבל לא מסעיר מדי.

נתחי דג צרובים על צ’טני מנגו וכוסברה - המנה המנצחת של הערב. חבל שהיא היתה כל כך קטנה... נאלצנו להלחם בשאר הקהל אשר פשוט קטף את הצלוחיות הקטנות ממגשי המלצריות מיד לאחר שהן יצאו מהמטבח. לדעתי, מי שעמד בירכתי האולם אפילו לא ידע על קיום המנה. שילוב הטעמים, מעין עמבה מעודנת וחמצמצה יחד עם הדג היה פשוט מושלם. תענוג.

כאשר הגיעו הקינוחים נאלצתי לעזוב כבר לטובת הברביקיו שחיכה לי, אז הספקתי לצערי לדגום רק קינוח אחד -

סאבלה ברטון עם משחת אגוזי לוז ושבבי מלח וניל - מנה יפהפיה, שרואים שעמלו רבות על הכנתה והקומפוזיציה שלה. הבעיה היחידה היא שהיא כל כך לא מתאימה למסיבת קוקטייל - הנסיון לפתוח את השפורפרת ביד אחת בעוד השניה מחזיקה את הצלחת (שלא לדבר על הסיגריה בזוית הפה...) - אני בטוח שזה היה קומי למדי למתבונן מהצד, אבל זה לא הצחיק אותי בכלל (טוב, אולי קצת). הקינוח עצמו היה מעודן, לא מתוק מדי, ותוספת המלח עזרה מאוד להדגיש את הטעמים. עם זאת, לא מפיל.




מזכיר - אפשר לקרוא על התערוכה בשמנמנים. אנחנו מחכים כבר לתערוכה עצמה....



תמכו במאמר בלדוג

יום ראשון, 22 בנובמבר 2009

לובי 99 - ביקורת בר


מרגע שפתחו את ביסטרו 99, חיכינו ליום שבו הם יפתחו את לובי 99, הבר הצמוד. והנה, סוף סוף פתחו את המקום להרצה והתייצבנו, העכברוש (הוא כתב על זה כאן) ואני, לבדיקה ראשונית.

המקום מעוצב בהשראת לובי של מלון (כמתבקש מהשם) ומזכיר קצת את ה- 223 והלובי ז"ל מבזל - הרבה צבעים כהים, בדים ארגמניים וריהוט רטרו חביב. כבונוס,
כל הפיקטוגרמות במקום מציגות נערי מעליות וחדרניות והשוס הגדול - דלת של מעלית, ממש שם באמצע החיים. בחוץ הוצבו מספר כורסאות נוחות לטובת המעשנים, וזה עבד - איש לא עישן בפנים לשמחתו האינסופית של עמיתי המכרסם.

היינו קצת רעבים, אז הזמנו לנו כמה מנות - פוקאצ'ה עם מוצרלה ואנטיפסטי (28 ש"ח), קרם ארטישוק ירושלמי וחמאת עיזים (18 ש"ח) ואחר כך גם גיוזה (28 ש"ח). הפוקאצ'ה היתה טעימה מאוד, והש
תלבה מצויין עם קרם הארטישוק הירושלמי. הגיוזה הראתה פוטנציאל, הבצק היה טעים אבל המילוי היה ממש קר. אני תמיד שופט לקולא בימים הראשונים, אז נרשום את זה תחת "חבלי לידה".


במקום יש חמישה סוגי בירה מהחבית (היצע מכובד) - גינס, טובורג, סטלה, הוגארדן ווינשטאפן. כל החצאים עולים 22 חוץ מהסטלה והגינס - מחירים סבירים בהחלט. גם בגזרת הקאווה המחירים בסדר - בקבוק יעלה 105 שקלים - לא הכי זול, אבל לא ממריא למחירים חצופים לחלוטין כמו מקומות אחרים בעיר. העכברוש התלונן שדווקא בוויסקי הם קצת מגזימים - ג'וני בלאק עולה 55 ש"ח.

הזמנו כל אחד חצי של משהו. אין מבצעים על צ'ייסרים בהזמנת בירה, אבל בהתחשב בעובדה שהמקום היה ריק כמעט לחלוטין, הברמן פשוט הזמין אותנו לצ'ייסרים חינם. האח ללובי.

אה, כן - היה ריק כמעט לחלוטין. מוצ"ש, עשר בלילה, בר חדש - הייתם מצפים לעומס קל. בפועל, חוץ משנינו (והג'ינג'י, שהצטרף מאוחר יותר) היו עוד זוג ושלישיה על הבר, ועוד שני שולחנות מאוכלסים. תחקרתי קצת את הברמן, שאמר שהם פתחו להרצה שקטה, ועוד לא שלפו את התותחים הכבדים של יחסי הציבור, והבטיח שבשבוע הבא כבר לא יהיה מקום לזוז. נחזיק אצבעות בשבילם.

לסיכום: מהתרשמות ראשונית (עדיין בהרצה) - מקום חביב בהחלט בעל עיצוב מתוחכם ולא מקושקש. אוכל לא רע ומחירים סבירים. ללא עישון! בהחלט נבוא שוב לביקור(ת).




תמכו במאמר בלדוג

יום רביעי, 18 בנובמבר 2009

פוסט אורח של עכברוש העיר - מסע אל הברים הטובים ביותר בעיר

כתבת אורח של עכברוש העיר (פורסמה כאן במקור)

כחלק מסיקור הברים והפאבים בעיר, תמיד חשוב להיות בעניינים ולשם כך להעזר לעיתים גם במקורות אחרים.
אחד ממקורות אלו הוא טיימאאוט תל אביב המפורסם והידוע ולו מדור "הברים הטובים ביותר".
אחרי יותר משנה וחצי של פעילות בהם ביקרתי ברוב הברים ברחבי העיר החלטתי לצאת לסיבוב ברים בהם עדיין לא ביליתי מצפון לדרום בעקבות המלצות המדור.
ההתחלה היתה בצפון הישן שם לפי הטיימאאוט נמצא הליקר בר (דיזנגוף 302) - "כל יום 19:00 עד אחרון הלקוחות, בר עשיר, קוקטיילים מיוחדים ואווירה דחוסה".
ואכן בסניף טיב טעם בעיר שפתוח במקום כבר שנה פחות או יותר, יש בהחלט בר משקאות עשיר, שאם תערבבו אותם יחדיו תקבלו קוקטיילים מיוחדים וגם האווירה בהחלט דחוסה, בעיקר במדפי הגבינות.
המשכתי אל השיקסע ברחוב המקביל (בן יהודה 215) - "בר שכונתי בעיצוב מושקע וחמים עם קהל איכותי ואווירה תוססת".
הגלידריה האיטלקית פרגולה שפתוחה שם כבר כמעט שנה וחצי בהחלט מושקעת אבל לא חמימה (וטוב שכך). מכיוון שלא מצאתי את הכניסה אל הבר, שאלתי שם את המוכרים שלא הבינו על איזו שיקסע בדיוק אני מדבר, אבל סיפרו לי שבעונת הקיץ היתה איזה מישהי שנראתה כזאת, ועוד איכותית באמת, שבאה שם קרובת משפחה לבקר.
טוב, מקומות כאלו נפתחים ונסגרים כל הזמן, אולי כדאי לנסות מקום קצת יותר ותיק שבטוח עדיין קיים. כך חשבתי בדרכי אל "הכוסית" הותיק מול הכיכר (מלכי ישראל 5) - "בר חסר דאווין בעל ותק של 25 שנה ועם אווירה ואנשים של פעם".
טוב, פעם באמת אולי היו שם אנשים, עכשיו כבר אין, חבל שאף אחד לטיימאאוט לא סיפר שהבר הוותיק נסגר לפני יותר מחצי שנה אחרי 27 שנים של אווירה.
בזבזתי כבר הרבה זמן ועוד לא הספקתי לעבור את מחצית העיר, חשקתי באיזה משקה קריר אז החלטתי לחתוך עניינים ולהדרים עד לפלורנטין שם נמצא האנה קארינה (ידידיה פרנקל 13) - "לאוהבי אלכוהול ומוסיקה איכותית". בר שתמיד היה זכור לי לטובה עוד מלפני שלוש שנים, אז בשם מוג`ו הוא נקרא.
בחנות הרהיטים שפתוחה שם כבר שנתיים לפחות, אמנם ראיתי כסאות ושולחנות, ומהחלון של השכנים בבניין ממול בקעה לה מוסיקה איכותית, עדיין היו חסרים שם קצת אנשים ואלכוהול (אל דאגה, גם פה יש ליד מרכול אז את זה אפשר לפתור).
אכן, אין ספק שאלו חלק מהברים הטובים ביותר, לא סתם אין בהם מקום לשבת או לעמוד ולשתות, מזל שלי שהצטיידתי בבקבוק אלכוהול איכותי בטיב טעם עוד בהתחלה...
אין כמו סיבוב ברים לא קיימים איכותי כדי ללמוד על הפער בין המציאות בשטח לבין מה שכתוב בעיתון (או אתר) מסחרי הכולל אי דיוק (בלשון המעטה) בעובדות שעלול להצביע על חוסר מקצועיות מרשים, או לחלופין עולה בי החשש שפשוט מדובר בהעדפת שיקולים מסחריים על חשבון ציבור הקוראים. אולי ככה זה כנראה כשמראש משלמים כדי להופיע ברשימה המבוקשת לכמה שנים?
הכי חשוב לדעתי זה פשוט לא להאמין ולהסתמך על רשימות "הכי טובים" של עיתונים מסוג זה שבהם חסרים לא פחות ברים טובים (ולא משלמים) מאשר אלו ששם מופיעים, ובמיוחד לא לייחס חשיבות מיוחדת לסקרים השנתיים של "הכי טובים" שאמנם זוכים להענות בקרב ציבור הקוראים והמבלים, אבל מה זה שווה אם השיטה מזכירה (לי לפחות) פריימריס עם רשימות סגורות במפלגות השונות.

* למען הסר ספק, הברים הנ"ל מופיעים במדור "הברים הכי טובים" בטיימאאוט בכל שבוע ולא הופיעו כך סתם פתאום, וכנראה שימשיכו להופיע שם לנצח או עד שיפתח מקום חדש בדיוק באותו המיקום שישלם במקומם ומישהו ישים לב לכך (כך היה למשל עם הזיגל שנסגר והמשיך להופיע שנתיים עד שנפתח ה-223).


תמכו במאמר בלדוג

השמנמנ.ים נפגשים עם ניר צוק

הוזמנתי, יחד עם שאר צוות השמנמנ.ים,על ידי ערוץ 10 למפגש עם השף ניר צוק במתחם שלו ביפו (קורדליה, ביסטרו נועה וג'אפה בר). מטרת המפגש הרשמית - תכנית חדשה שלו שעולה. המטרה האמיתית - לאכול. התכנית נקראית "שף בהפתעה", ובה השף מטייל בארץ, מתדפק על דלתות אקראיות ומציע לבעלי הבית לבשל להם ארוחה ממה שנמצא אצלם במטבח (מההקרנה החלקית שקיבלנו, התכנית נראית משעשעת למדי). התכנית תשודר בימי שישי בשעה 18:00 בערוץ 10, החל מה- 20.11.


למרות חוות דעת לא מתלהבת ששמעתי לאחרונה, האוכל אצלנו היה רובו ככולו מצויין. זו לא חוכמה כמובן - אין דין סועד אקראי כדין בלוגרים היושבים בארוע סגור עם השף עצמו (זריקת מוטיבציה קלה לעוסקים במלאכה)...









התחלנו עם מתאבנים ומנות ראשונות בחדר אחורי בביסטרו נועה, המשכנו לעיקריות בקורדליה הדרמטית והמרשימה, ולבסוף עברנו לקינוחים בג'אפה בר. על פירוט המנות והחוויות, אתם מוזמנים לקרוא בפוסט המשותף של השמנמנ.ים.



תמכו במאמר בלדוג

יום ראשון, 15 בנובמבר 2009

פרנק - נקניקיה עם כבוד (פוסט קצר וממצה)

עברתי דירה. כל סוף השבוע ארזתי, העמסתי, פרקתי ובעיקר עליתי וירדתי ביותר מדי מדרגות.
בסופו של יום, שתים עשרה וחצי בלילה, כשכל שרירינו דואבים, הגיע הזמן לחטוף משהו לאכול...

נסענו בטנדר הריק על בן יהודה, כנזכרתי בדוכן נקניקיות שנפתח באיזור - פרנק שמו. חנינו באדום לבן (פורקים סחורה!) וחצינו את הכביש אל הדוכן. אין יותר מדי אופציות כאן - ואורך הפוסט בהתאם - ברטוורסט, ברטוורסט XL, נקניקיית עוף ועגל.

הנקניקיות הרגילות ב- 19 ש"ח, ה- XL ב- 25. במקום מבחר חרדלים - הלכתי על חרדל צ'ילי ושום, שנשמע מעניין במיוחד, עם מעט מיונז וקטשופ חריף.

הנקניקיות טעימות ועסיסיות ביותר, והלחמניות מוכנות בכובד ראש ראוי לציון. רק דבר אחד מעט פגם בחוויה - הנקניקיות הוגשו במיני באגטים שנקלו מעט לפני כן. הכל טוב ויפה, אך כל הנוכחים הסכימו כי ראוי להחליף אותן בלחמניות רכות, כאלו שלא יגנבו את ההצגה מהנקניקיה.

לסיכום: מאנצ' לילי ראוי ביותר, שנותן לנקניקיה את הכבוד הראוי לה.



תמכו במאמר בלדוג

יום חמישי, 5 בנובמבר 2009

המעוז - ביקורת בר

כשהעכברוש הציע שנלך לבקר את המעוז, בר חדש על חורבות קפה מאיר, לא ציפיתי ליותר מדי. אתם יודעים - קינג ג'ורג' וכל הג'אז הזה, זה כבר לא הסטייל שלנו. לשמחתי, אני יכול לומר שהופתעתי מאוד לטובה.

המקום, מעין סניף של השכן מצפון אבן גבירול, שופץ לחלוטין, ומציע שני חללים גדולים. הראשון, בכניסה, מכיל בר גדול התופס את רוב רובו של החדר, כשלאורך הקירות מעין ספספלים מוגבהים (מדפי ישיבה?) ללא שולחנות. כתחליף מוצבים במקום מעין סטנדים מתכתיים להצבת כוס או בקבוק. בירכתי החדר יש כניסה למסדרון צר וארוך שמוביל לחלל נוסף המעוצב כדירה/לופט - סלון, פינת מחשב (עובד, עם אינטרנט - כמעט וכתבתי את הפוסט במקום...), מטבח קטן ואפילו מקלחת (עובדת, לדברי המלצרית). בנוסף, ליד הטלוויזיה מוצב שולחן פול קטן. בניגוד לאפרטמנט, שעוצב ברוח דומה אך הרגיש כמו תפאורה של דירה (מפואר מדי, יקר מדי, מלוטש מדי), המעוז נראה בדיוק כמו דירת הרווקים שכנראה הייתה לכם, אם המטראז' התל אביבי לא היה כל כך יקר.

לבר יש חצר גדולה מלפנים המשובצת גם היא באותם מדפי ישיבה ועוד שני ברים קטנים הצופים אל החצר - היא ללא ספק תהפוך ללהיט גדול עם בוא הקיץ. גם לחלל הפנימי יש מרפסת נוספת משלו, וריבוי האיזורים החיצוניים אפשר לבעלים לאכוף את איסור העישון בפנים, לקול מצהלות העכברוש. בינתיים זה מחזיק, נראה מה יקרה בעוד חודש-חודשיים...

כשהגענו למקום הבר המרכזי היה פחות או יותר מלא, אז התיישבנו לנו ב"לופט" שמאחורה. תפסנו לנו כמה כסאות הממוקמים מול הטלוויזיה (שהקרינה את משחק הכדורגל) וליד שולחן הפול. זה התגלה כבעייתי מעט - השולחן מוצב במרכז החדר, והשחקנים החובבים והנלהבים פספסו כל פעם בסנטימטרים בודדים מגוון כוסות, בקבוקים ופרצופים שהונחו מאחוריהם... עניין של זמן עד שמישהו יאבד שם שן, לצערי.

הזמנו כמה בירות, כמה צ'ייסרים ואיזה וויסקי קטן, וליווינו אותם בסלסלות נאצ'וס טעימים, בליווי סלסה. בתפריט גם אוכל יותר רציני קצת (טוסטים, פלטות גבינות ונקניקים, תפוח אדמה אפוי...) שנאלץ לדגום בפעם אחרת. בין המשחק להתחמקות ממקלות הפול, קלחה לה שיחה נעימה בהשראת הסביבה. המקום מואר מאוד יחסית לבר, והריהוט והעיצוב פשוט משרים אווירה נינוחה, וזה מורגש בכל הרמות - מהצוות הסופר-ידידותי עד המבלים שנמרחים להם על הספות בשיכול רגליים, ממש כאילו הם בסלון ביתם. גם מאוחר יותר, כשהמקום התחיל להתמלא, האווירה נשארה נטולת לחץ ולא מתאמצת - כל כך שונה מאיזור המלחמה שבנמל. תרם לכך גם הקהל השכונתי והאיכותי, שעסק בפיקאפ קליל ולא מחייב. אני מוכן להמר שזה יהיה המקום לרווקים צעירים בתקוופה הקרובה...

לסיכום: בר שכונתי, פיק-אפ לייט, בעל אווירה שמחה (ומעט צעירה). ללא עישון, ועם הרבה אנרגיות חיוביות - מומלץ!

קרדיט על התמונות - דנה נחמן (תודה דנה!)


תמכו במאמר בלדוג

יום חמישי, 1 באוקטובר 2009

רוטשילד 12 - ביקורת בר

מתי ורותי ברודו, הרי הם M&R הבלתי נלאים (בראסרי, קופי בר, הוטל מונטיפיורי) פתחו בר חדש ברוטשילד 12. המקום מסתתר בבניין לשימור אשר לא שופץ כלל מבחוץ, והכניסה היא מאחורי הבניין, ללא שום סימון ברחוב - הרגשתי מחתרתי לעילא ועילא ;-).

הבניין, כאמור, מוזנח מאוד מבחוץ, ועבר שיפוץ חלקי בפנים, עם קירות ותקרה חשופים. על הקירות הדפסה בגדול של התפריט, המכיל דגימה של מנות מוקטנות מהמסעדות האחרות של הזוג. הבר מורכב משני חללים - חלל אחד בו בר בינוני בגודלו, וחלל שני וגדול למדי, עם שולחנות קטנים ושולחן אבירים אחד ענק עשוי זכוכית, בו ניתן להתמנגל עם שאר שועי המקום. בנוסף, מספר שולחנות במרפסת קטנה, ועוד חצר אחורית (שהיא בעצם הקדמית, כי שם הכניסה) ענקית, שאני בטוח שתכיל פליטים רבים מבפנים כשהמקום יתפרסם יותר ויתמלא.

הייחוד של המקום, מלבד מנות האוכל המושקעות (סלט קיסר, קרפצ'יו, קינוחים וכו') הוא בכך שהוא מארח אמנים שונים ל"הופעות פריוויו" - הופעות קצרצרות של כמה שירים בודדים, בדרך כלל בשלבי העבודה על הופעה או אלבום חדשים. לא מפרסמים מי מופיע מתי (לדעתי גם הצוות מופתע לפעמים), זה עניין של מזל. בביקור הראשון שלי, עם שאר כנופיית השמנמנ.ים, זכינו בהופעה קצרה של אסף אמדורסקי וישראל גוריון, במחרוזת שירי ארץ ישראל הזויה משהו. בביקור השני, עם חברתי היקרה ועוד חבר, לא זכינו בכלום - ככה זה בחיים.

מצטער לומר שמבחר הבירות בחבית מצומצם באופן מביך - הייניקן וגולדסטאר בלבד. חוץ מזה יש עוד כמה בבקבוקים וכל הצע האלכוהול הסטנדרטי. המזון, כאמור, משודרג יחסית, ובביקור השני נדגמו סלט קיסר וקרפצ'יו (מצויין!). מטעמי דיאטה נמנענו ממקלות הלחם המעולים של הוטל מונטיפיורי.

המקום, בהיותו מחתרתי בטירוף, לא מקפיד כלל על חוקי העישון, וסיגריות בערו שם בקצב. למרות התקרות הגבוהות מאוד והחלל הגדול, בשלב מסויים זה התחיל להפריע. לא לחלשי הריאה. מצד שני, למרות העלק אנדרגראונד, הקהל לבוש במיטב מחלצותיו, ומעל כולם חולשות המלצריות שבדומה לחברותיהן בהוטל מונטיפיורי מתהדרות בתיקי צד קטנים ולבושות כאילו הוזמנו למסיבת קוקטייל מפואר - אז תבדקו את עצמכם במראה לפני שאתם מגיעים...

לסיכום: חלל גדול ומרשים מאוד. מבחר בירות דל, מזון משודרג, עישון כבד, קצת פוזה והבונוס הגדול - איזה הופעה תהיה הערב? למרות העישון והבירות ובגלל ההופעות - מומלץ.


תמכו במאמר בלדוג

יום רביעי, 30 בספטמבר 2009

צינה - ביקורת בר

על חורבות הפאייה בדיזנגוף נפתח בר ה"צינה" של אבי ביטון (אדורה). אנחנו חשבנו שמדובר בטפאס בר רציני, כזה שהוא ממש על גבול המסעדה, והתאכזבנו לגלות שמדובר בבר שכונתי עם מבחר מצומצם של מנות טפאס קטנטנות. עדיין - היינו שם, ואין סיבה שלא לכתוב ביקורת :)

הצינה הוא מקום קטן יחסית - חדר אחד קטן ספון עץ, עם בר פינתי וכמה שולחנות מאורכים. ברחוב עוד שולחנות מאורכים בהם מצטופפים להם יחדיו כולם. שאפו למראה השכונתי עם כל העץ, אך מאחר והוא היה חדש לחלוטין והרבה יותר מדי בהיר, מקבל המקום את הלוק של סאונה שוודית... לכה כהה יותר, ובעיקר עוד 10 שנים בערך, יקנו למקום את החספוס המתבקש.

התפריט היחיד מודפס על שלטים קטנים המוצבים על כל שולחן. שלוש מנות בעשרה שקלים - פוקצ'ה, זיתים ושקדים, וחמש מנות בחמישה עשר שקלים - פלפל קלוי עם גבינה מלוחה, ארטישוק בשמן זית, צלוחית נקניקים, איקרה ומטיאס כבוש. הזמנו פוקצ'ה ואת כל חמשת המנות בחמישה עשר שקלים - בכל זאת, 4 אנשים רעבים שציפו לארוחה קצת יותר ממשית...

הטפאסים (מזטים?) חביבים ביותר, והמחירים בהחלט הוגנים, אבל לא משהו שיגרום לכם להתעלף. האיקרה והארטישוק היו החביבים עלי (הנקניקים היו חמודים, הפלפלים היו... פלפלים). הפוקצ'ה היתה רכה וחמה, ונגמרה תוך שניות. לצערנו, עד שהגיעה השנייה שהזמנו כבר סיימנו את כל הצלוחיות על השולחן, אז הזמנו עוד ארטישוק, שיהיה.

אין במקום תפריט שתייה כלל, והזמנו כולנו בקבוק קאווה אחד, כך שאני לא יכול להעיד על מצאי האלכוהול, אבל מבט מסביב הראה שכולם במילא מזמינים או קאווה או כוס בירה, אז זה לא כל כך משנה. נחמד לראות שהבירה מוגשת גם בקנקנים, מחזה לא נפוץ בעירינו.

כשהגענו המקום היה ריק כמעט לגמרי, אבל עד שסיימנו לאכול שמנו לב שהוא התמלא לחלוטין. מבט שני הראה שהגילאים היו קצת צעירים מדי עבורינו - בסביבות 23 - 27 - עבורם המקום מתפקד בתור השכונתי/פיקאפ. סיגריות בודדות הוצתו, ואפילו ההריונית בחבורה לא חשה צורך להעיר לאיש. עוד קווץ' קטן מכיוון הבעלים, והם יוכלו לפחות להתהדר בחוקיות מלאה.

לסיכום: בר שכונתי לצעירים, ממש לא משהו שיצדיק נסיעה מיוחדת. טפאסים באיכות טובה, אבל בסך הכל בסיסיים ביותר.


תמכו במאמר בלדוג

יום שבת, 26 בספטמבר 2009

צפון אברקסס (אייל שני) - ביקורת

אייל שני הלך ופתח מסעדה ליד הבית שלי - מה, לא אלך? פעמיים? ברור שכן.

המקום, צפון אברקסס שמו, נפתח על חצי מהשטח של האברקסס הותיק (החלק הצפוני יותר, מן הסתם, והקומה השניה) במעין שיתוף פעולה שפרטיו לא הובררו עד הסוף. קומת הקרקע קטנה למדי - מטבח פתוח לחלוטין, ללא שום חלון או מחיצה, ובר ששולט על שאר השטח. בנוסף, מספר שולחנות קטנים שהוצבו על המדרכה. הקומה השניה גדולה יותר, ומציעה פינת ישיבה עם ספות למסיבות וכו', עוד כמה שולחנות ו"בר" הפונה אל החלונות. החלונות קטנים יחסית וסגורים תמידית, כך שהקומה העליונה השרתה עלי קלסטרופוביה מסויימת, ובעלת אקוסטיקה נוראית.

בהברקה גאונית, צורפה לספסל הרחוב ששוכן ממול למסעדה שורת כסאות עץ שנלקחה מאולם קולנוע ישן, והיא מנוצלת למחכים למקומות ישיבה או למעשנים בחוץ. חוויה נוסטלגית אמיתית :)

בפעם הראשונה הגענו חברתי ואני בלווית חבר ותיק שלי המתגורר בניו יורק (על הפעם השנייה, עם שני חברים נוספים מקרטל השמנמנ.ים, תוכלו לקרוא בבלוג של טמיר). הוא גם קיבל המלצה על המקום, כך שההחלטה התקבלה בקלות. המקום היה מלא מאוד, אבל המארחת הצליחה לארגן לנו שלושה מקומות על הבר בזריזות יחסית. הברמנית שלנו היתה ידידותית עד מאוד, אבל נראה כאילו היא סובלת מהפרעת קשב חריפה - כמעט כל בקשה והזמנה גררה וידוא מחודש איתנו אחרי כמה דקות, וזמן ההמתנה הממוצע לכוס מים עמד על רבע שעה...

תפריט המסעדה משתנה על בסיס יומי, לפי הרגש והמצאי בשוק (כמובן שהוא כתוב בסגנון הפיוטי האהוב כל כך על שני - "ירקות המגיעים בסוף הסרוויס מן השוק על עגלת אלומיניום עם גלגלים מתנפחים" וכו' וכו'), ובהתאם לכך, גם ההגשה היא פשוטה יחסית - במקום מפות מכוסים השולחנות בגליונות נייר חום, וחלק מהמנות מוגשות על ריבועי קרטון בתפקיד הצלחת. גליל נייר חום גדול הוצב ליד הכניסה, וכל פעם שאורחים חדשים מגיעים למסעדה, אצה רצה המארחת וקורעת בחדווה נייר חום כדי להניח על השולחנות. רעש הקריעה הבלתי פוסק התחיל להטריד ממש בשלב מסויים, והניו יורקר אשר ישב ממש ליד עמדת הנייר, ביקש להזהיר מפני ישיבה בסמוך אליו...

התפריט מאורגן לפי "ירקות", "ים" ו"יבשה", כאשר אין חלוקה ברורה של מנות ראשונות ועיקריות, כמנהג מסעדות הטפאסים והשווקים בימינו. הזמנו כרובית שלמה, משוחה בשמן זית ואפויה בתנור, מנת קלמרי שלמים הממולאים בפוקצ'יה ברוטב עגבניות (45 שקלים), המבורגר ("רק מאה גרם שתתגעגעו אליהם כל החיים שלכם"... 45 שקלים) וסטייק במשקל 250 גרם (97 שקלים). בנוסף הזמנו לחם (שתי פרוסות לחם עם כף שמנת חמוצה, חצי בצל וכמה עגבניות שרי חתוכות) ו"צלחת חריף" - צלוחית עם כמה סוגי רסק פלפלים ופלפל חריף אחד קלוי (16 שקלים. לדעתי אפשר היה בהחלט להציע את החריף לאורחים בחינם...).

הכרובית היתה טעימה מאוד. מנה פשוטה - ראש כרובית אפוי, על נייר חום. אבל אין תלונות - אכלנו את הכל, כולל הגזע והעלים הירוקים המקיפים אותו, וזה היה מצויין. מנת הקלמרי היתה טובה מאוד גם כן - אייל שני יודע לעבוד עם עגבניות ;). ההמבורגר היה טעים, אבל הציפיות היו קצת מוגזמות... מדובר בקציצה קטנה יחסית (100 גרם, כבר אמרנו) המוגשת במעין מיני-פוקאצ'יה עם עגבניה, בצל קלוי והמון רוטב עגבניות. השילוב כולו טוב, אבל הבשר עצמו לא היה מסעיר במיוחד. באותו מחיר, וולפנייט השכן מציע עסקה טובה בהרבה. לבסוף הגיעה החוליה החלשה של הערב - הסטייק. הוא מוגש בתבנית מתכת עם סכין חיתוך מעוררת פלצות. מסיבה לא ברורה הוא חתוך דק יחסית, וההגשה על תבנית המתכת גרמה לכך שלמרות שהזמנו אותו בדרגת עשייה של מדיום, הוא הגיע מדיום-וול ואף למעלה מכך. מרוב שחיכינו לו, הניו יורקר ואני, מיד התנפלנו עליו, וכך שמנו לב ליובש שלו רק אחרי שחיסלנו לא מעט ממנו. החלטנו שלא להחזיר אותו, החלטה מצערת - שכן החום המשיך לעבוד והביסים האחרונים היו פשוט בלתי לעיסים. כשציינו את העניין בפני הברמנית היא ניסתה לשכנע אותנו שזהו הנתח ("הוא מעניין כזה, עם הרבה ביסים שונים"), גישה שפשוט הרתיחה את בעל תודעת השירות האמריקני...

לאחר כל הכבודה הזו, הזמנו מוס שוקולד, אשר מגיע מוגש בקונוס נייר וכפיות עץ קטנות תקועות בו. המוס חציו שוקולד וחציו לבן, והוא עשיר וטעים ביותר. צורת ההגשה גרמה כמובן לכך שבסוף פרסנו את הנייר על הבר וגרפנו את כל שאריות המוס... אנחנו חיות. כהרגלי, הזמנתי מקיאטו עם הקינוח, אבל במקום רק מכונת אספרסו קטנה, ואין להם את האפשרות להקציף חלב. התפשרנו על אספרסו עם מעט חלב בצידו.

לסיכום: המקום לא יקר כל כך, בייחוד אם משווים אותו לבסטה ובהתחשב בעובדה שאייל שני מבשל עבורך (אם הוא שם). אוכל פשוט יחסית, עם טיפול מינימלי שנותן כבוד לחומרי הגלם. הבשרים שדגמנו מעט אכזבו ביחס לשאר, ובכל מקרה תזמינו את הסטייק שלכם מדיום-רייר, אם אתם חייבים קצת בקר. הרבה אווירה, וזה מקום נהדר לארוחה רומנטית עם יין והרבה אוכל חושני. שירות קצת בעייתי - חביב ביותר, אבל נוטה לחוסר מקצועיות קל, בעייה שאני מקווה שתפתר בקרוב כשהצוות ישתפשף קצת. בסך הכל, מומלץ.




תמכו במאמר בלדוג

יום שישי, 18 בספטמבר 2009

פוסט המאה - שמנמנ.ים

אני כותב את הבלוג הזה מאז ה- 14 ליולי 2008, והנה הגענו לפוסט המאה!

ביקרנו מסעדות, בתי קפה וברים למכביר, וליווינו מדי פעם בסיקורים את ההתפתחויות והשיפורים השונים באתר MyTaste, הגורם המקורי לעצם קיומו של הבלוג.

במהלך הזמן הזה האתר שינה צורה מספר פעמים והשתפר לעין ערוך. לפני מספר חודשים התחלתי להפגין גם נוכחות בטוויטר. במקור, הרעיון היה רק לפרסם לינקים לרשומות חדשות בבלוג, ולספק המלצות על מקומות בילוי בתל אביב לכל מי שיחפוץ בכך. אולם - הצצתי ונפגעתי, הכרתי אנשים חדשים ונוצרו חברויות. בעיקר התחברתי לחברים נוספים בקהילת בלוגרי האוכל הישראלים, עד שהחלטנו, כמה מאיתנו, להתאגד עם אתר חדש.


שמו של הרך הנולד הוא שמנמנ.ים - http://shmanman.im - והוא מעין בלוג-על, המספק מסגרת לבלוגים של כולנו (חמישה, נכון להיום, ובתקווה נמשיך להתרחב בקרוב). האתר עדיין צעיר, עדיין יש בו כמה באגים ובעיות תכנוניות, אבל זו לא סיבה שלא לגלוש לשם, כמובן ;-). שמנמנ.ים לא מתרכז רק בביקורות על מקומות - תוכלו למצוא בו גם מתכונים וביקורות על יינות ומשקאות. כרגע הוא מכיל בעיקר הפניות לבלוגים השונים של החברים בו, אבל אנו מתכננים כמה שיתופי פעולה מעניינים אשר יופיעו במלואם באתר החדש.

אז שתהיה שנה טובה לכולנו, שנה של התחדשות וצמיחה - וכמובן מאכלים טעימים ובילויים מוצלחים!


תמכו במאמר בלדוג

יום שלישי, 8 בספטמבר 2009

סטפן אקספרס בורגר ג'וינט

פוסט מספר 99 - כבוד!

טמיר עורך את דירוג ההמבורגרים הארצי, ועל כן הצטרפתי אליו ואל מעיין לדגימה של הילד החדש בשכונה שלי - הסטפן אקספרס בורגר ג'וינט. בורגר ג'וינט הוא מוסד אמריקני ותיק - לא תואר לו ולא הדר, העובדים חמוצים וסינריהם מוכתמים, וההמבורגרים שלהם פשוט נפלאים (ביקרתי באחד כזה, המסתתר בלובי של מלון מפואר בניו יורק, וזה היה נהדר).

חשקה נפשם של בעלי הסטפן בראון בבורגר ג'וינט שכזה, אחרי ששמו לב שרוב הסועדים מסתפקים במנות הפשוטות של המסעדה - המבורגר, קבבים, נקניקיות. המקום מעוצב לפי הקו של שתי המסעדות-אחיות - הסטפן בראון והרדיו רוסקו - פוסטרים ועטיפות תקליטים ישנים שעברו צביעה בצבעים עמוקים וחזקים. במסעדה המהירה התפרעו קצת יותר עם הצבעים, אבל התוצאה דווקא משובבת נפש ומלאת הומור.


בתפריט - המבורגר בקר וקבב טלה (38 ש"ח), נקניקיות והמבורגר הודו (34 ש"ח), ובקרוב יתחילו גם ארוחות בוקר. הנקניקיות והקבב מוגשים בפיתה עם טחינה - מצד אחד, הטחינה של סטפן בראון מעולה. מצד שני, נקניקיות בפיתה, קצת מזנון דרכים, לא?

שני הלצים קיבלו את פני והודיעו לי שאני נבחרתי לדגום את המבורגר ההודו, בעוד שניהם יאכלו את גרסת הבקר. לא הצליח להם - לטובת בלוטות הטעם שלי נאלצים קוראי הבלוג היקרים (הי אמא) להסתפק במידע רק על המבורגר אחד ויחיד. לא הודו, לא קבב ולא נקניקיות.


עובדי המזנון לקחו את הזמנותינו (שלוש פעמים המבורגר עם צ'יפס) מבלי לשאול לגבי מידת עשייה. בדיעבד הסתבר שזה מדיום-וול, סביר - אבל תמיד עדיף לשאול. טמיר ביקש את שלו בלי קטשופ ומיונז אלא עם רוטב חריף, וכמובן שקיבל עם קטשופ ומיונז ובלי רוטב חריף, וכך הושלכה קציצתו אל הפלנצ'ה בזמן שלחמניה חדשה הועלתה מן האוב. תוצאה - ההמבורגר שלו התייבש עד מאוד, וטמיר לא רצה בו עוד. בזמן שהכינו לו אחד חדש, אני ומעיין חיסלנו את שלנו. הקציצות דקות למדי, ולמרות שהבשר טעים כל צורת ההגשה קרובה יותר מדי למקדונלד'ס וחבר מרעיו. אני, במקומם, הייתי הולך על שיטת ההגשה המקורית של הדיינרים - המבורגר וצ'יפס בסלסלה, במקום בכוסית הקרטון המטופשת. ככה, הם גם היו נמנעים מכלים שבירים ויקרים, אבל גם מבדלים את עצמם מהתחתית ועל הדרך מרוויחים "קטע אותנטי", רק שלהם.

אם טמיר לא היה מעכב אותנו עם הפרפקציוניזם שלו, היינו מחסלים את הכל די מהר - זה לא מקום לשבת, אלא מקום לארוחות זריזות. כשההמבורגר שלו הגיע, הוא אכל אותו במהירות, המהם לעצמו ולנו על כל מיני מאפיינים של ההמבורגר, שהדיוט כמוני לא מבין בהם (מידת היובש, כמה הוא תובל ועוד ועוד - תקראו על זה כאן ונסגור עניין).

אחרי שסיימנו כולנו, המשכנו לבירה בנחלת בנימין, ובין לבין דסקסנו מיזם חדש ובעל פוטנציאל (רמז - קשור ל"שמנמנ.ים" שהוספו לכותרת) - עליו ארחיב בפוסט המאה, הבא עלינו לטובה.

כרגיל, תודה ענקית לטמיר מהבלוג "דינר ראש" על התמונות המעולות.


תמכו במאמר בלדוג

יום רביעי, 2 בספטמבר 2009

קפה נונה - ביקורת משוחדת

דיסקליימר מורחב:
בתקופה האחרונה יש הרבה ויכוחים ודיונים על מה יאה ולא יאה לבלוגרים המבקרים מסעדות. זה התחיל בכמה התנצחויות בבלוג של טמיר, וכתבה בהעיר שהכתירה את כולנו בתור "אוכלי חינם" בטח ובטח שלא עזרה.
ולכן, רק כדי להבהיר את המצב - אני לקוח ותיק מאוד של קפה נונה, ובתקופות ארוכות בחיי הייתי שורץ שם לא מעט. יצא לי להכיר היטב את הצוות (אם כי עם הבעלים אף פעם לא התמנגלתי), ואף כובדתי פה ושם בצ'ייסר או כוס בירה במשך השנים (פעם אחת אפילו קיבלתי בראוני מברמנית חביבה במיוחד!).
הבעלים של נונה אקטיבי בטוויטר, והודעתי על בואי. הוא לא היה שם, ושילמתי על הכל. זה לא פוסט מוזמן בשום צורה, אבל אני כן רואה את עצמי כמשוחד. מצד שני, אני משוחד בעיקר כי אני אוהב את המקום. קחו את זה לאן שתרצו.

הלילה הזה היה שייך לגברים. שום סלט לא נחתך בעיר, מקסימום מישהו פתח איזו קופסת חמוצים כדי להרטיב את הגרון. סטייקים הונחו על מחבתות, וויסקי נמזג, סיגרים הודלקו, קלפים חולקו וצ'יפים נערמו. שקט. המלכה אסתר מופיעה בפארק.

רענן, חבר ותיק, חזר לראשון מבין סדרת ביקורי מולדת מגרמניה, וקבענו להפגש בקפה נונה. פעם ישבנו שם כל הזמן - ארוחת בוקר עמוסת בייקון ביום שישי, טוסט קובני סותם עורקים אחרי יציאה. הגיע הזמן להיזכר.

המקום לא השתנה הרבה במשך השנים - הרבה כסאות ושולחנות בחוץ (כדי שיהיה אפשר להשגיח על האוטו בחניה הלא חוקית באבן גבירול), בר דומיננטי החולש על החלק הפנימי, עם קיר מראות משופעות המאפשרות ליושביו לצפות בקלות ברחוב. המקום מאוד ידידותי לבעלי מחשבים - שפע של שקעים, אפילו ישאילו לכם לפטופים חינם, ושני שולחנות גדולים בירכתי המקום שמושלמים לתפקיד משרד זמני. ואכן, אפילו בשעות הערב המאוחרות ישבו במקום מספר סטרטאפיסטים(?) צעירים שהציגו מצגות אחד לשני (הצצתי. מודה).

אבל נוסטלגיה לא היתה הסיבה היחידה שבחרנו בנונה - יש להם שם מבצע מטורף. כל יום ראשון ושלישי, בין חמש אחה"צ לשתיים בלילה, כל האלכוהול ב- 50%. לא אחד-פלוס-אחד, אנחנו לא ילדים פה - 50%. על הכל. זה השתלב לנו מצויין עם כל תמת הלילה-של-גברים שתוארה כאן קודם, ואחרי השתעשעות קצרצרה עם רעיון הזמנת בירה, עברנו מיד לוויסקי. רענן לקח וודפורד, קנטאקי וויסקי של קשוחים (30 ש"ח במקום 60 הרגילים), בעוד אני בחרתי בגלנמורנג'י (40 במקום 80) הקלאסי, בלי פורט ובלי שטויות.

לבושתי הרבה, העובדה שלא שתיתי וויסקי בשנה-שנתיים האחרונות נתתה את אותותיה - היה לי קשה מאוד לגמור את הכוס, ועדיין יש לי כאב ראש יום אחרי... רענן, אני חייב לציין לחיוב, גמר את הוודפורד כאילו נולד בקנטאקי וגמע מיד אחר כך כוס נוספת. כדי לרכך את המכה החלטנו לרפד את הקיבה במשהו קטן וקליל. לא היה לנו ספק במה לבחור - הטוסט הקובני, היהלום הנוצץ ברפרטואר של נונה. קחו ג'בטה, מרחו עליה מיונז עם פלפלי צ'יפולטי, הוסיפו האם וצלי חזיר, מלפפונים חמוצים וגבינה צהובה ושימו בטוסטר. אנחנו, כמקצוענים ותיקים, מוסיפים תמיד עוד טבסקו.
גל מ- foodnwine.me טען בתוקף שכל פוסט צריך להכיל תמונות, אז שלפתי את הפלאפון שלי. קבלו.


שמחנו לראות שהטוסט שמר על חיוניותו במשך השנים, הרבה יותר מאיתנו. פעם כל אחד מאיתנו היה שואב אחד כזה בלי למצמץ - הפעם חלקנו אותו וזה יותר מהספיק. השינוי היחידי היה בגרעינים שהתווספו לג'בטה - שיהיה.

אמרנו שלום לשוכני הבר, ורענן הבטיח לברמן שיבוא לבקר שוב, והפעם לא יחכה שנתיים בין ביקור לביקור (ממש כמו מדונה). בנסיעה בצפון העיר יכולתי להבחין בנשים - בודדות, בזוגות, בחבורות - כולן מנסות נואשות לתפוס מונית, בדרכן לכיבוש מחדש של העיר.

לסיכום: בית קפה/בר הפתוח 24 שעות ביממה. תפריט אוכל נרחב יחסית, אווירה ידידותית ללפטופים. בר גדול ומושקע יחסית לבתי קפה, וכמובן מבצע אלכוהול ב- 50%, בימי ראשון ושלישי מחמש בערב. מומלץ.



תמכו במאמר בלדוג

יום רביעי, 19 באוגוסט 2009

ביסטרו תמרה - ביקורת

אני מביא בזו ביקורת אורח כתובה היטב של עדי על ביסטרו תמרה. תודה, עדי!

אתמול בערב, שני אנשים, עסקית ערב.
נדגמו:

  • קלמרי על הפלאנצ'ה על מצע צלפים עגבניות ופירורי לחם
  • פטה כבד עוף
  • לחם הבית
  • חזה עוף בסגנון אסיאתי
  • תוספת בטטה אפויה
  • ניוקי בטטה עם שרימפס
  • פנה קוטה
  • פרפה לימון "ברוטב תות"

ראשית אציין שהתפריט "יורה לכל הכיוונים" באופן מאוד לא אלגנטי. יש הכל, אבל אין קו מנחה או סגנון מוביל. לי אישית זה מפריע, ומרגיש כמו "דיינר" הרבה יותר מביסטרו...

המנות הראשונות היו המוצלחות יותר, אם כי הצלפים במנת הקלמרי היו מלוחים בצורה בלתי סבירה.

לחם הבית היה בינוני, וכמסעדה הממוקמת בשכנות לשתיים ממאפיות הלחם הטובות בעיר, הייתי מצפה למעט ביקורת עצמית.

מנת חזה העוף נראתה כמחווה לשנות ה 90 בחדר אוכל ממסדי.
ממש לא.
תוספת הבטטה הייתה מלוחה מדי ונטולת כל קשר למנה העיקרית, אולי משום כך הוגשה בצלחת נפרדת (ואולי גם משום שהרוטב בו שחה חזה העוף הציף את הצלחת...).

מנת הניוקי הייתה פשוט לא טובה. הניוקי לא היה כתום במיוחד, מה שמעלה חשד לגבי אחוזי בטטיותו. הוא היה דביק ללעיסה, וסבל מטעם של טיגון.
הרוטב היה טוב, כמו גם השרימפס, אבל פיסות הפטריה המיובשת שחברו להם פשוט קילקלו - כן, הטעם המרוכז שלהן העשיר את הרוטב, אך כיוון שלא הושרו כמו שצריך הן היו קשות ולא נעימות למאכל.

הרמה הנמוכה ביותר נרשמה בגזרת הקינוחים - שני קינוחים שונים לחלוטין הגיעו במעטה אותו רוטב פירות היער הקפואים.
הפנה קוטה לא הייתה עשירה כפי שהייתי מצפה מפנה קוטה, והזכירה יותר את הדור החדש של המלבי הביתי. היא סבלה מטעם חזק מדי של שקדים, שהאפיל על כל טעם אחר שאולי היה בה.
פרפה הלימון היה עשוי רע. השם פרפה אמור לרמז על המרקם המושלם שלו - אך לא במקרה הזה. המרקם היה גס וגבישי, ופרפה ביתי העשוי מתערובת פריגת לימון ושמנת מתוקה היה לוקח אותו בקלות.

בקרב הסועדים נרשמה אכזבה.


תמכו במאמר בלדוג

יום שבת, 15 באוגוסט 2009

קמורה בר - האיטלקים באים

כבר הרבה זמן שהבניין בו שכן פעם הבראון בנחלת בנימין עומד בשיממונו. כבר הרבה זמן שרואים שמישהו משפץ שם, אבל ממש לוקח את הזמן. והנה, בעודי הולך עם עכברוש העיר לעבר הוייס בר, ראינו שהמקום פתוח. ברור שנכנסנו לבדוק במה מדובר... ובכן, מדובר בקמורה בר, על שם הקמורה - ארגון הפשע הנפוליטני.

חדרנו מבעד לוילון השחור הכבד בכניסה, וראינו שתי מארחות חביבות ששאלו אם אנחנו מוזמנים. אמרנו שלא, והן אמרו שהמקום פתוח להרצה, ולכן מכניסים רק מוזמנים של הבעלים. המקום ממש חדש - העכברוש שאל את המארחת איך קוראים למקום, והיא החלה לגמגם. "הקמורה בר", אמרתי לה. "אה, אתה חבר של הבעלים? איך ידעת?", שאלה, לא מודעת לכך שהשם והלוגו מרוחים על קיר הזכוכית שמאחוריה... לאחר משא ומתן קצר, נשלחה הזוטרה מבין השתיים לקבל אישור מההנהלה, ולאחר דקה קלה חזרה עם אישור הכניסה המיוחל (אחר כך התדיינתי עם העכברוש אם היה עוזר או מזיק אם היינו מציגים את עצמנו כבעלי בלוגים רבי השפעה בעיר :) )

הבראון היה בר שכונתי קלאסי - הרבה עץ, עם עיצוב פשוט וסולידי. הקמורה הוא ההפך הגמור - פורטרטים ענקיים על הקיר, בר שיש, ספות עור מפוארות וכו' וכו'. המקום נראה כמו גרסה מוקטנת של ברים בנמל, ונראה שזה בערך הכיוון אליו המקום מכוון. המוזיקה חזקה יחסית, בעיקר שחורה (העכברוש היה מרוצה), תאורה אפלולית, כמות מפלסים מפתיעה ביחס לגודל המקום ומדיניות עישון ליברלית ביותר. המקום לא היה מלא במיוחד, ויש לו תקרות גבוהות, אז העשן לא הפריע. לא בטוח שזה יהיה המצב בלילות עמוסים.

למקום גם מטבח די רציני - הוא ממוקם בקומה השניה של הבניין, וניתן לראות אותו היטב מבחוץ. בהתאם לשם, במקום תפריט אוכל איטלקי מגוון, אבל לא נראה לי שזה מקום לאכול בו קרפצ'יו... היינו אחרי ארוחת שישי ואף אחד אחר לא אכל, אז אין לי מידע על המזון. התדיינו בקשר לסיכויי ההצלחה של המקום, ואנחנו לא אופטימיים - המקום נראה מעט תלוש מסביבתו, נחלת בנימין במילא בירידה, והמקום עצמו כאילו לא סגור על עצמו - בר מסעדה עם ווליום בלתי אפשרי? דאנס בר בלי מקום לרקוד? לאיטלקים פתרונים.

המקום יהיה פתוח להרצה במשך השבוע הקרוב, וייפתח רשמית ביום חמישי. שיהיה בהצלחה, ונדגום שוב אחרי שיתייצב.

לסיכום: מעין גרסה מוקטנת של ברים בנמל. מעוצב מאוד, מחירים ממוצעים פלוס, תפריט אוכל מגוון יחסית, מעשנים.


תמכו במאמר בלדוג

יום שלישי, 4 באוגוסט 2009

קפה לו - ביקורת

רצינו לשתות כוס קפה בבוקר יום שישי, ולא ידענו לאן ללכת. יש פרדוקס מוזר ברוטשילד – לכאורה, השדרה מלאה בבתי קפה, אבל בתכלס, אין מקום טוב באמת לשבת בו: שני הקיוסקים בשדרה עצמה מצוינים, אבל אי אפשר לשבת שם בחום. הקפה הלל והקפה קפה הם רשתות, ואנחנו נגד רשתות (לפחות בשישי בבוקר). הנחמה וחצי רחוק מדי, ובן עמי היה מלא...

ממול לבן עמי, בצידה השני של ככר המלך אלברט, הבחנו בבית קפה חדש וקטן. נכנסנו פנימה וראינו מעדניה/קונדיטוריה/בית קפה קטנטן וחביב. בירור קצר העלה ששם המקום הוא קפה יואל, עדיין בהרצה, והוא אחיו הצעיר של קפה לו בבלפור. קפה לו! כמובן – אצנו רצנו לשם.

קפה לו היה עמוס, אז חיכינו על הספסל מול בית הקפה כמה דקות עד שהמארחת קראה בשמנו והציעה לנו מקום על הבר. לקחנו. המקום קטן יחסית, מעוצב עם הרבה עץ, כמו בית קפה צרפתי קלאסי. הבעיה בבר הקטנטן (ובכלל בפנים) היא האקוסטיקה הנוראית – שאון בלתי פוסק של סכו"ם, צלחות וקריאות הצוות קיבל את פנינו.

הזמנתי את ההזמנה הרגילה שלי – אמריקנו גדול בכוס זכוכית וחלב קר בצד (כזה אני, גמיש), וחברתי היקרה הזמינה מלבד הפוך גם סנדוויץ' טונה שנשמע טעים – עם קונפי לימון ותפוח אדמה. הקפה היה סבבה, אין תלונות, אבל הסנדוויץ' היה קצת יבש. עיון מדוקדק יותר גילה גם את העדרו הבולט של תפוח האדמה. שאלנו את הברמן, שבתגובה צעק "בסנדוויץ' טונה אין תפוח אדמה?" לעבר המטבחון הפתוח. "אין תפוח אדמה." הפטיר טבח שחצי יצא אל תוך הבר. "אין תפוח אדמה." אמר הברמן. וואלה.

אף אחד לא הציע פיצוי או אפילו התנצלות פשוטה, אבל תפוח אדמה לא נראה כמו משהו ששווה להיאבק עליו. קצת אחרי האפיזודה הזו חברתי לחשה לי להסתכל לעבר הבר. בהתחלה לא הבנתי במה מדובר. שנייה אחר כך שמתי לב שהברמנים נעלמו. שנייה אחר כך – שמתי לב לשתי פדחות מבצבצות להן... שני החבר'ה ליצים, שהגיע זמן הסנדוויץ' שלהם, פשוט התיישבו על הרצפה בתוך הבר ואכלו. הזוי.

לסיכום: שנינו זכרנו את קפה לו כמקום מוצלח מאוד, אבל נראה שלא מצליחים לשמור על רמה גבוהה של שירות ומזון, וחבל. אני אישית לא מרגיש שום צורך לחזור לשם בזמן הקרוב. החלטנו שניתן צ'אנס ליואל, האח הקטן, בתקווה שלפחות בתקופה הקרובה הוא יהנה מתשומת לב הבעלים, ויפגין את הרמה הגבוהה שהיתה פעם בקפה לו.



תמכו במאמר בלדוג

יום ראשון, 2 באוגוסט 2009

מל ומישל - ביקורת

ליד דירתה של חברתי נפתחה זה מכבר מסעדה קטנה ורומנטית בשם מל ומישל. כל פעם שאנו עוברים ליד המרפסת הקטנטנה של המקום אנו מבטיחים לעצמנו שנאכל שם, ואף פעם זה לא קרה – פעם אחת לא היה זמן, פעם אחרת לא היה מקום וכן הלאה. בפעם האחרונה שניסינו שוב לא היה מקום (ממש מומלץ להזמין מראש) ומאוכזבים חצינו את הכביש ושקלנו את צעדנו. לפתע, שמנו לב שמישהו רודף אחרינו – אחד המלצרים רץ בשליחות הבעלים כדי לומר לנו שהזמנה בוטלה ויש מקום. אותי, הצעד הזה קנה במקום.

התיישבנו במרפסת הקטנה (אחר כך, בגלל החום והלחות, עברנו פנימה) ובחרנו בארוחת האפריטיבו. בביקורי האחרון במילאנו התוודעתי למנהג האיטלקי החביב הזה – ברים רבים מציעים מעין עסקית – משקה או שניים, כאשר במחיר כלולה גישה לבופה המציע מאכלים פשוטים וקלילים. בעידן היורו, האפרטיבו הפך לאופצייה המועדפת לארוחת ערב במהלך הביקור ההוא. במל ומישל, מסעדה לא זולה, הדיל קצת פחות משתלם – אך כמובן שהמזון באיכות גבוהה בהרבה. תפריט ה"פיקולה" מציע שלל מנות קטנטנות המוגשות בצלוחיות, ומתומחרות בין 14 לעשרים שקלים האחת. ניתן להזמין רביעיית צלוחיות ב- 58 שקלים, ובנוסף, דיל האפריטיבו – ליושבים במרפסת עד שעה 21:00, רביעיית צלוחיות ובקבוק למברוסקו ב- 99 שקלים.

מיד כשהתיישבנו המלצר (אותו אחד שרדף אחרינו) הגיש לנו שתי כוסיות למברוסקו וסלסלה של הלחם הטעים ביותר שאי פעם תאכלו. קצת מזכיר את החלק הפנימי של פיתה תימנית, חרוך קלות בגריל, ובליווי צלוחית שמן זית ומעט בלסמי מצומצם באמת שאף אחד לא צריך עוד משהו (הזכירו לי, לאחר הכתיבה, שבלחם היו גם אוכמניות! איך יכולתי לשכוח?). בכל זאת הזמנו צלוחיות – ארטישוק בשמן כמהין, גבינת סטרקינו, בייבי קלמרי כבוש ואיקרה. חברתי נזכרה שבעצם היא לא אוכלת פירות ים לא מבושלים, וכך זכיתי בהם כולם תמורת הארטישוק (שהיה מצויין גם הוא). אני חושב שדי ברור מי ניצח פה, לא?

האיקרה היתה טובה מאוד גם כן, והחזירה אותי לנעורי, לאיקרה והטרמה מהמעדניות היווניות שהייתי אוכל בבית בכל יום שישי, בימים התמימים ההם, לפני המודעות לכולסטרול... ביחד עם סלסלה נוספת של לחם היינו פשוט מאושרים.

לסיכום: לא מקום זול, אבל דיל האפריטיבו, יחד עם בקבוק למברוסקו הוא לא רע בכלל. השירות מקצועי ונעים, האוכל מוקפד מאוד ועשוי היטב, והמקום עצמו רומנטי ומקסים. מומלץ!




תמכו במאמר בלדוג

יום שלישי, 28 ביולי 2009

עיצוב חדש לאתר

חלקכם כבר בטח הבחינו בעיצוב החדש של האתר – המטרה הייתה להפוך את השימוש באתר לפשוט ונוח אף יותר, כך שכל אחד יוכל ליהנות ממנו בהתאם למטרותיו. זו הזדמנות טובה לעדכן בעוד שיפורים מהחודשים האחרונים.


אתם מוזמנים ליהנות מעדכונים על מקומות חדשים, לחפש מקומות לפי מגוון פרמטרים, לראות את מיקומם במפה ולקרוא רשמים – תגובות וציונים של משתמשים אחרים וביקורות מקיפות יותר אשר לוקטו מרחבי הרשת. נשמח שתגיבו, תדרגו, תעדכנו על מקומות חדשים שעדיין לא מופיעים באתר או לחילופין - על מקומות שנסגרו.

כדי להישאר מעודכנים אנחנו מזמינים אתכם לעקוב אחרינו באמצעות טוויטר, פייסבוק או בלוג האתר.

אנחנו מקווים שתמשיכו ליהנות משלל האפשרויות והמידע שמציע האתר. כתמיד, נשמח לכל תגובה, משוב או הצעה לשיפור.

בילוי נעים,

צוות אתר MyTaste


תמכו במאמר בלדוג

יום שישי, 24 ביולי 2009

פאסיפיק - ביקורת מסעדה

הוזמנתי, עם עוד מספר בלוגרים (sesht, galg, tamirc), על ידי מסעדת פאסיפיק לארוחת טעימות במסעדה. המסעדה ממוקמת במלון (קראון פלאזה) וכשרה – כך שנקודת הפתיחה בהחלט לרעתה... במשך שנים היא היתה עוד מסעדה כשרה קלאסית – תפריט מיושן וקפוא עם מחירים גבוהים, ושום סיבה להגיע אלא אם כן אתה תייר שלא יודע יותר טוב, או שומר כשרות שמחפש מסעדה בנרות.

לפני כמה חודשים הגיע שף חדש למסעדה, והחליט לרענן את השורות. הרקע שלו הוא צרפתי ויפני, ולכן הוא החליט על קו פיוז'ן המשלב בין שני המטבחים הללו. יש דיסוננס קל במקום – מצד אחד כמה מנות נועזות ממש, מבחינת קומפוזיציה ושילוב טעמים, ומצד שני עיצוב שנשאר תקוע בעבר, של מסעדה סינית משנות השמונים, שלא ממש עושה חשק לשבת שם. אין לי ספק שאם באמת רוצים לקחת את המסעדה לרמה הבאה, יהיה צורך לחדש את עיצוב המסעדה.

פתחנו עם לחם הבית ומטבל טופו ועגבניות (כשר, זוכרים?), ומיד אחריו פלטת סושי. לגבי הסושי אני אמביוולנטי – חומרי הגלם היו מצויינים (כמו בכל הארוחה), ולכן היה טעים, אבל הגלגול היה רשלני. המלצרית הסבירה לנו על הרולים, ואחד מהם היה "ריינבואו רול" – עטפו אותו מבחוץ שלושה סוגי דג – טונה, סלמון ואינטיאס. לא מצאתי אותו אצלי, וקיבלתי תשובה - החתיכה שלי היתה מקצה הרול, ולכן קיבלתי רק אינטיאס... אם זה הייחוד של המנה, לא כדאי לוודא שהיא בסדר לפני שהיא יוצאת? תמהני.

מכאן העניינים בהחלט השתפרו – המנה הבאה בתור היתה פלטה שכללה טרין כבד אווז, "אגרול קשיו" – מעין סיגר-בקלוואה מעודן, ג'לי צ'ויה וגרניטה וסאבי. אני לא אוהב כבדים (טראומת ילדות), ולכן תרמתי את המנה שלי לחברי לשולחן. כולם המהמו בשביעות רצון, אז אני מניח שהיה מוצלח. האגרול היה טעים ביותר, לג'לי והגרניטה לא התחברתי כל כך – יותר מדי מתוק-מלוח בשבילי (חוץ מזה, הם היו שם כתחליף לריבה המסורתית שמלווה כבד אווז, ומאחר ולא היה לי כבד...).

המנה הבאה בתור היתה מרק בזיליקום קר אשר במרכזו "רביולי" סלמון – נתחי סלמון נא שעטפו טרטר סלמון, ומעל ביצי סלמון. הרביולי היה טעים ביותר, המרק היה חביב (למרות שלא כולם אהבו אותו) – השילוב ביניהם לא מאוד זרם. עדיין, מנה מעניינת מאוד, אם כי היא עלולה להרתיע אנשים שמרניים יותר.

לאחר מכן הגענו לשיא הערב מבחינתי – טורו טונה צרובה על פירה בטטה, בליווי טעימה של פיצה טונה – פיסת טורטיה ועליה סשימי טונה עם מעט מיונז צ'ילי (שהפתיע בחריפותו!). הפיצה היתה טעימה מאוד, אבל הטורו... אני חובב טונה גדול, וזה ללא ספק הנתח הטוב ביותר שטעמתי אי פעם. עטוף באצות וצרוב על הגריל, זו היתה מנה מושלמת. לצערי, הנתחים שלי בילו כמה שניות מיותרות על הגריל מבחינתי, ועדיין זה היה אלוהי. אני יכול לדמיין מה היה הטעם לו הם היו רק קצת יותר אדומים... כשהשף בא לשוחח איתנו אחרי המנה הזו, הוא הראה לנו צילום של הדג – מפלצת באורך מטר שישים שפורקה אצלם במטבח... מעולה. המנה הזו (ללא הפיצה, אבל גדולה יותר ממה שקיבלנו) עולה בתפריט 99 שקלים – ואני ממליץ בכל פה.

לאחר מכן קיבלנו מנה שהורכבה מרצועות סינטה צרובות שעטפו מיקס פיטריות מוקפצות. המנה הוגשה בצלחות עמוקות, והשף הסביר לנו שזוהי הפרשנות שלו לשאבו-שאבו – מאכל יפני מסורתי, ויצק על כל מנה תה יסמין ודבש. המתקתקות של התה בהחלט הוסיפה למנה, אם כי בשלב מסויים הפכה להיות טיפה מוגזמת. עדיין – מנה מוצלחת ביותר. לצערי, בשל ריבוי המזון, לא סיימתי את המנה הזו...

בשלב זה נאלצתי לסיים את הארוחה בשל התחייבויות קודמות. ישבנו שם כבר שעתיים וחצי, ולא חשבתי שהמשתה יהיה כה ארוך... וכך הפסדתי עוד מנת צלעות טלה בתמרהינדי, וקינוחים – עוגת "גבינה" מטופו (במפתיע, סופר לי שהיא היתה טעימה), סלט פירות, מוס שוקולד וקוקס, סופלה עם אגסים וסאקי ומרק תותים וליצ'י... אכן, חיים קשים.









לסיכום: היו כמה נפילות – הסושי נראה כמו משהו שנעשה מעט לאחר יד, וגם לא כל כך השתלב עם שאר הארוחה. חלק מהמנות הציעו שילוב טעמים מעט לא שגרתי, ובמיוחד צורם העיצוב המיושן מאוד של המסעדה, והניגוד שלו עם המטבח החדשני – אני מאוד מקווה שהמסעדה תעבור מתיחת פנים רצינית בקרוב. עדיין – חומרי הגלם היו פשוט מצויינים לכל אורך הארוחה, ורוב המנות היו טעימות להפליא. ספציפית, מנת הטונה תלווה אותי עוד זמן רב... פשוט מדהימה. אם אתם שומרי כשרות, זוהי אופציה נפלאה. אבל גם אם לא, חלק מהמנות בהחלט מצדיקות ביקור במקום (ועיצוב מחודש בכלל יהפוך את המקום לחוויה).

תודה ענקית לטמיר (בעל הבלוג "הפסיכופט המדושן") על התמונות הנפלאות שצילם במהלך הארוחה.

קישורים לפוסטים אחרים מהמפגש - טמיר, ששת, גל.


תמכו במאמר בלדוג

יום שלישי, 21 ביולי 2009

ויינברג - ביקורת בר

החברה בגלידה אייסברג התקנאו בברי הטפאסים הצצים כפטריות בתל אביב, ופתחו מעין שכפול לה-צ'מפה בשם "ויינברג". במקום המודל הספרדי של רוב המקומות מסוג זה, בויינברג החליטו להיות יצירתיים, והגדירו את המקום "פונדק עירוני", תחת השפעה מרכז/צפון אירופית. המקום מעוצב עם רמיזות ל"שלה" (Chalet), בקתה כפרית, והלוגו מציג ראש של אייל... עד כאן הכל טוב ויפה, אך נראה שהם קצת התעלמו מהעובדה שמקומות קטנים מסוג זה הם בעלי אופי קייצי בעיקר, ומי יאכל נקניקיות עם כרוב כבוש בחום הזה של תל אביב?

הצטרפנו לחבורת העכברושים העליזה (הרשמים שלו מאותו ערב כאן) והתיישבנו בחוץ ליד השולחנות הקטנים. נאמנים לתמה האירופית ותוך שכנוע עצמי עמוק שממש קר שם בחוץ, אין שום מאוורר באופק. בשילוב 200% הלחות האופייניים לתל אביב התוצאה הייתה הרת אסון...

הזמנו קצת אוכל – כרוביות צרובות, חמוצי הבית (שכללו גם כן כרוביות בעיקר) וגספאצ'ו (שמשום מה כונה שם "גספאצ'יו") – כנראה שאי אפשר לברוח מהשפעות ספרדיות אחרי הכל. הכרוביות והחמוצים היו לא טעימים בעליל. אולי זה שכפול מדוייק של מנה מסורתית שוויצרית, אבל אם שבעה אנשים מעווים פניהם בגועל, זה אומר משהו. לזכות המקום יאמר שהם לקחו את המנות בחזרה וביטלו את החיוב ללא שום בעיה. מנות הבשר שהגיעו לשולחנות אחרים נראו דווקא טוב, אבל כאמור – איך אפשר בחום הזה?

שתייה – קאווה, קריק דובדבנים (מצטער, גל), גולדסטאר וסן פלגרינו (היה לי חם, לעזאזל. אני לא מתכוון להתנצל). הגולדסטאר מגיעה בשני גדלים – חצי ורבע. מאחר ומחיר הרבע הוא בדיוק מחצית מהחצי בעיני זה מעולה – הבועות לא בורחות ואפשר לשלוט בדיוק בכמות השתיה. יש מחיר קל לשלם – הבירה מוגשת ב- Low Bowl, וספגתי מבטים תמוהים מחברי לשולחן אשר לא הבינו מה הזמנתי.

יתרון נוסף למקום, עקב השייכות למשפחת אייסברג – ניתן להזמין לשולחן גלידה מסניף הסמוך. התפריט של אייסברג ישב שם כל הזמן, מתעתע בנו עם הבטחות מפתות לאושר חולף בדמות עוגיית-שוקולד-צ'יפ-ענקית-ועליה-שלושה-כדורי-גלידה-וקצפת ושאר מריעין בישין מסוג זה. עמדנו בפרץ כצוק איתן עד שהחום הכריע אותנו ושבנו הביתה. התעלמנו במופגן מהאייסברג, אבל אז ראינו את הסיציליאנית והתקפלנו כמו מגדל קלפים. נו, מילא.

לסיכום: בר יין קטן ונחמד, מעוצב מעט-יותר-מדי. חם נורא בחוץ, ואין שום מאוורר, אז קחו בחשבון. מחירים סבירים, אווירה חייכנית. מומלץ בעיקר לשתייה, כנראה שקצת פחות לאוכל.


תמכו במאמר בלדוג

יום שבת, 11 ביולי 2009

באבא יאגה

עברו עלי כמה שבועות עמוסים בארוחות ואירועים. מצד אחד, הרבה מקומות לכתוב עליהם, מצד שני - אין זמן. אני מקווה לאט לאט להשתלט על כל מה שהצטבר... והיום - באבא יאגה (פירוש השם - מכשפה מהפולקלור הרוסי).

המקום תואר במקומות שונים כמסעדת אוליגרכים, המגישה אוכל רוסי עילי (כלומר, בהשפעה צרפתית כבדה), והלכנו אליו בהמשך לחגיגות יום ההולדת של אחותי, הפעם בצירוף עם יום הולדתו של דוד שלי, המתרחש בסמיכות. המסעדה ממוקמת בדרום רחוב הירקון, ומשהו בה באמת מזכיר אוליגרכים רוסיים (לפחות בארץ) - ראשיתם ברעש, צילצולים ופאר רב, אך לאחר זמן מה מבחינים בכך שהקצוות מעט מרופטים...

כשהתיישבנו במסעדה הכמעט ריקה, קיבל אותנו בחור צעיר שתפקד כמלצר שלנו. אני לא יודע אם כל ערב זה כך במסעדה, אבל השירות יכול להיות מתואר רק כהזוי, ממש כאילו כל המלצרים התפטרו דקה לפני שנכנסו, והבעלים, שאינו מלצר, נשאר לנווט את הספינה לבדו. קיבלנו תפריטים ברוסית, ורק לאחר ששמע אותנו מדברים עברית הם הוחלפו במהירות. המנות כללו תערובת של מנות רוסיות ומערב אירופאיות - מקרפצ'יו עד ורניקי, מסטייק עד ביף סטרוגונוף.

רצינו להזמין מספר מנות ראשונות למרכז השולחן, אולם מסתבר שהקונספט היה זר למלצר שלנו, והיינו צריכים להסביר לו שוב ושוב את הרעיון... הזמנו קרפצ'יו, ווריניקי לראשונות, ולעיקריות - ביף סטרוגונוף, סטייק פילה, עופיון טאבאקה (מנה קווקזית) ומנת פירות ים. מדי פעם, בתגובה למנה זו או אחרת אמר לנו המלצר "או! זו מנה מצויינת!", אבל הוא מעולם לא שקל להמליץ לפני ההזמנה.

כל העיקריות הגיעו, מלבד מנת פירות הים. פה אני חייב לציין לטובה את התנהלות המסעדה - המלצר סיפר לנו שבגלל לחץ במטבח מנת פירות הים תתעכב, ולכן היא על חשבון הבית. מעולם לא קרה לי במסעדה "ישראלית" שעוד לפני העיכוב, לפני תלונה, המסעדה תיקח אחריות על המצב - מי יתן והנוהג יתפשט לשאר המוסדות בארץ. גם פירות הים הגיעו לבסוף, אם כי באיחור ניכר (כל השאר כבר סיימו לאכול), אבל כל המנות היו טעימות מאוד.

לאחר האוכל הזמנו קפה וקינוחים, ובמחלקה זו המסעדה הפגינה חולשה. המלצר לא מורגל בקפה (אני חייב לציין שראיתי אותו מגיש רק קנקני תה לשאר השולחנות...), וארעה סצינה קומית מעט, בה הוא מגיש לדודי, שהזמין אמריקנו, ספל אחר ספל מהמגש, וטועה בכל פעם (-"הנה האמריקנו". -"זה מקיאטו". -"סליחה, בבקשה", -"זה הפוך", -"סליחה, בבקשה", -"זה אספרסו", וכו' וכו' עד שנשאר רק האמריקנו...). החלב שלצד האמריקנו הוגש בקנקן ההקצפה המתכתי - חלב בכמות שהספיקה לחמישה ספלים. גם הקינוחים הפגינו חולשה - מכל ההיצע בתפריט נשאר רק קרם ברולה וטראפלס. קרם הברולה סבל מטעם וצבע מוזרים, כאילו הוכן "ברולה בטעם קפה", למרות שהדבר לא צויין בתפריט. הטראפלס היו שני טראפלס ענקיים (המלצר ציין זאת בעת ההזמנה) והיו סבירים, אך לא מבריקים.

לסיכום: מקום בניחוח שונה, המפגין חוסר אחידות. השירות לא מקצועי, אך בהחלט משתדל. המנות הראשונות והעיקריות טובות, אך קינוחים וקפה מומלץ לנסות במקום אחר...



תמכו במאמר בלדוג

יום שבת, 27 ביוני 2009

קופי בר - ביקורת מסעדה

אחותי חגגה יום הולדת, והשמחה גדולה. כדי לחגוג את המאורע, יצאנו לארוחה בקופי בר ביד חרוצים. המסעדה הותיקה, מסעדה-אחות לבראסרי והוטל מונטיפיורי, שומרת כבר שנים על יציבות ומצויינות, ואנו תמיד שמחים לחזור אליה.

המסעדה מעוצבת באלגנטיות מרשימה, אך מאחר וישבנו בחוץ, נאלצנו לקבל תזכורות רבות לכך שאנו ביד חרוצים, בדמות חבורות חבורות של בני תשחורת עטורי ג'ל בדרכם למגה-בר זה או אחר. רצות שמועות על מעבר מתוכנן ליהודה הלוי, ואני אישית בהחלט אשמח כשזה יקרה.

השירות היה מקצועי ומאיר פנים, ובהחלט היווה נקודת זכות למקום. לראשונות הזמנו סלט קיסר עם אנשובי וקרפצ'יו מוסר (ממנות היום) - שתי המנות היו מצויינות ביותר, ואליהן הוספנו סלסלת לחם (בתשלום) שהיה טרי וטוב.

לעיקריות, גם אחותי וגם חברתי הזמינו את אחת המנות המפורסמות של המקום - המבורגר ברוטב יין וחמאה, ואני הזמנתי עוף בלימון ורוזמרין. ההמבורגר היה מעולה כפי שזכרתי אותו מפעמים קודמות (הרי הייתי חייב לטעום) וטעם הבשר משתלב היטב ברוטב העשיר. המנה שלי, חצי עוף ללא עצמות ברוטב לימוני, היתה מצויינת גם היא - זמן רב לא אכלתי עוף כה עסיסי וטעים (ולראייה, גם בנות ההמבורגר לקחו הפסקה מהבקר, טעמו ואהבו) - בהחלט מומלץ.

לקינוח חלקנו טירמיסו משובח, שהרס לי לחלוטין טירמיסו אחר שאכלתי למחרת. ככה זה כשמשווים "בסדר" ל"מצויין". עוד אספרסו, והתנדנדנו לעבר החניון.

לסיכום: מקום ותיק ומצויין, ובעיקר יציב. אם רק המסעדה תעבור כתובת הכל בכלל יהיה מושלם...



תמכו במאמר בלדוג

יום שלישי, 23 ביוני 2009

מארי אנטואנט - ביקורת מסעדות

מכניקר, ידיד המערכת, היה במארי אנטואנט ברמת החייל, ותרם ביקורת. תהנו!

מסעדה צרפתית לא רחוקה ממקום העבודה, אורחים נכבדים שהגיעו מחו"ל, רצון עז לשמח וליהנות מהמפגש המחודש, והרבה יין טוב. זה מה שהוביל אותנו להזמין מקום ל-16 אנשים במסעדת "מארי אנטואנט" ברמת החייל.
ארוחות הערב העסקיות נקראות Marie Meal, והן בהחלט מאפשרות גם למי שמגיע ללא תקציב משרדי לאכול במקום, ב-89 ש"ח לסועד (ללא שתיה). סביר בהחלט למסעדה שנחשבת מסעדה יוקרתית.
הגענו למקום בשעה הנקובה, ומאחר ומספר האנשים היה גדול, הושיבו אותנו במרפסת החיצונית (כלומר ללא מיזוג, אלא רק 2 מאווררים קטנים שדאגו לסחרר מעט את האוויר סביבנו), סביב שולחן גדול עטוף במפות לבנות יפיפיות ופשוטות.
מלצרית חביבה מאד הביאה לנו את התפריטים וסיפרה על המנות המיוחדות להערב, על יינות מומלצים וכדומה. אחד האורחים - שהוא כנראה האדם שאני מכיר שמבין הכי הרבה ביין, בחר לנו יין ממערב הרי יהודה - מרלו ברבדו (ממושב כרמי יוסף) , שהיה נעים ביותר, חלק והשתלב בצורה נהדרת עם האוכל - 90 ש"ח לבקבוק.
במקום אופים לחם צרפתי (או זה מה שסיפרו לנו), שהיה קצת שמן, קצת שרוף וקצת לא מוכן במרכזו. עם זאת - היה לו טעם מיוחד, שהזכיר מאד את הבורקסים של פעם, שנמכרו בעגלות בתחנה המרכזית הישנה. לי זה היה טעים מאד, והלחמים חוסלו במהרה, יחד עם חמאה שהגיעה איתו.
המנות ראשונות שיצא לי לראות/לטעום הן: קרפצ'יו בקר, מוס פטה כבד עם ריבת תאנים ומרק עגבניות חריפות (או גספצ'יו, כפי שסיפרנו למלצרית...). הקרפצ'יו היה טעים, רק היה מתובל מדי בפלפל ומלח, הגבינה לא הורגשה, ועלי הירק מעליו היו כמעט מיותרים. הפטה כבד היה מאד מוסי, עם טעם חזק של בצל, ריבת התאנים הייתה למעשה תאנה אחת שהוגשה ליד, והטוסט שהגיע עם הכבד היה עמוס בחמאה ובניחוח מעט שרוף. את הגספצ'יו לא טעמתי, אך נראה שאנשים נהנו ממנו.
למנות עיקריות הוזמנו שרימפסים בתיבול וויסקי, מיקס בשר (בתוספת 20 ש"ח), מגדל פרגית, ועוד רבים נוספים. השרימפסים נראו טוב (אך לא טעמתי) וקיבלו ציונים טובים מאד. מיקס הבשר (שכולל מדליוני פילה בקר, שקדי עגל וכבד ברווז) - היה מדהים, ובאמת היה טעים ועשוי בדיוק במידה הנכונה. הגראטן (מאפה תפוחי אדמה ושמנת) שהגיעה כתוספת למנה העיקרית היה שמן מדי לטעמי והעדפתי להתרכז במנה עצמה.
לקינוח (מי שהצליח לשרוד לשלב הזה) לקחנו קרם ברולה וסורבה בטעמים. מי שלקח סורבה נהנה מאד מהמרקם הקריר שהוריד במעט את מפלס הטמפרטורה. אני, שלקחתי דווקא את הקרם ברולה, התאכזבתי לגלות ששרפו יותר מדי את הסוכר החום, והוניל לא הורגש. אני חייב לציין שאני מכין קרם ברולה טוב יותר. וזה לא אומר דברים ממש טובים על המסעדה.
התפזרנו לנו שבעים ומרוצים, עמוסים מיין ומאוכל. החזרה הביתה הייתה מעניינת, ורובנו קמנו בבוקר אחרי לילה קשה של עיכול כבד.
שלוש וחצי שעות לאחר הישיבה הראשונית, וכמה אלפי שקלים (על חשבון הברון) הם הסיכום הראשוני.

כמה נקודות לסיכום ולהתייחסות:
1. השירות איטי. אין ספק שאתה רוצה ליהנות מהאוכל ולקחת את הזמן מהטעם, אבל אין סיבה לחכות למים 10 דקות, להמתין שיפנו את השולחן כרבע שעה, וחלוקת המנות לכלל הסועדים לקחה כ-10 דקות. לבעלים - תנו גיבוי בנקודות חלוקת ופינוי האוכל - אין סיבה שזה יימרח.
2. האוכל טעים מאד. אבל לא מצויין. בכל אחת מהמנות היה חסר משהו שיתן את הפאנץ' הסופי ויהפוך אותה למנה מעולה. ממש חבל, כי המרכיבים מצויינים, התבלון טוב, אבל משהו תמיד התפקשש. חבל.
3. מחירי ה-Marie Meal הם באמת נוחים ומאפשרים טעימות טובות. אני מעריך שארוחה זוגית עם יין תעלה שם כ-250-300 ש"ח, מחיר סביר למסעדה שנחשבת יוקרתית.

אם נחלק ציונים (ואני ממש לא מתיימר להיות מבקר מסעדות), אז אני מעריך שהמסעדה תקבל 8.4. באותו סולם, אגב, מסעדת שגב אקספרס תקבל 8.6 (אוכל מעולה, המסביב גרוע מאד), ומסעדת קימל תקבל 9.3 (אוכל מעולה, שירות מעולה, מחירים גבוהים...).

תבלו ותיהנו.



תמכו במאמר בלדוג

יום שני, 22 ביוני 2009

ארמדילו - ביקורת בר

האמריקאית, שהיתה מובטלת אפילו יותר זמן ממני, מצאה עבודה ורצתה לחגוג בחמישי בערב על כוס משקה עם כמה חברים. נורא רצינו ללכת לועד הבית, הבר החדש בשכונה, אבל כשהגענו ראינו שהוא נמצא בנקודה המבאסת ביותר של הערב (מבחינתנו) - כל הבר היה מלא, אבל אף אחד עדיין לא עמד. נוסיף לכך את העובדה שהוא לא כל כך בנוי לעמידה, ונשארנו עם פתרון ברור - הארמדילו.

הארמדילו, למי שלא מכיר ושמע, הוא שכונתי ותיק ומבוסס ברחוב אחד העם. מאז המותג נמתח והתרחב - נסיון כושל בשם ארמדילה בפלורנטין, ארמדילו סרבסה המצליח מאוד בדיזינגוף וארמדילו פינצ'וס בנחלת בנימין. הפינצ'וס קצת יותר מתוחכם ואנין, אבל שני הארמדילוס, אחד העם וסרבסה, הם שכונתיים כמו שצריך - אף אחד לא דופק הופעה, הברמנים באמת מכירים את הקבועים וכלבים מסתובבים לך בין הרגליים.

בניגוד לתחזית שלי, בכלל לא היה מלא ודחוס, אפילו ההיפך. עישנו פה ושם, אבל זה לא ממש הפריע לנו. ישבנו סביב שולחן קטן בירכתי החדר המאורך, הצטיידנו בקצת מרצ'נדייז (סטיקרים, מגנטים ופנקסים קטנים של פילטרים, כולם ממותגים עם הארמדילו החמוד) ובקבוקי גולדסטאר. מאוחר יותר התפנקנו עם מאפה גבינה, מעין בורקס טעים ביותר, שהגיע עם עגבניה פרוסה, מלפפון חמוץ וצלוחית שמנת חמוצה. פשוט, אבל טעים!

שעתיים אחר כך כבר התעייפנו - כולנו אנשים עובדים, כן? אז התגלגלנו לנו הביתה, מרוצים מבילוי במקום בסיסי וטוב.

לסיכום: שכונתי כמו שצריך. לא משודרג ולא נעליים. מעשנים במקום, הפעם לא היה נורא, אבל זכור לי מפעם שבערבים מסויימים העשן היה מגיע לרמות מטורפות. מחירים נוחים.




תמכו במאמר בלדוג

יום חמישי, 18 ביוני 2009

תומא - ביקורת בר

הקיץ הגיע, והתומא, הבר הפתוח בחצר בית ציוני אמריקה, שוב נפתח. לפני שנה-שנתיים, זה היה הבר החביב עלינו - המיקום שלו היה בדיוק באמצע הדרך בין הדירות של החבר'ה.
חוץ מזה יש לו עוד יתרונות - גם כשהוא מפוצץ ודחוס אפשר למצוא בו איזה פינה או ענף להשען בהם, גם כשכולם מעשנים הוא עדיין מאוורר וחוץ מזה אין בו ערסים.
אבל יש גם חסרונות - חם שם מאוד בקיץ התל אביבי, וגם לח - תמיד צריך לאתר את המאוורר הקרוב ולשבת עליו טוב טוב. והערסים לא סתם לא באים - המוזיקה חלשה כל כך שלפעמים זה באמת מבאס.
עדיין, בשקלול הסופי, בעינינו המקום בהחלט חיובי. הקהל בו הוא יותר מרכז-תל אביבי עדכני, ופחות בלונדיניות מהצפון הרחוק, מהסוג שניתן למצוא בנמל, המוזיקה (אם תצליחו לשמוע אותה, כן?) בדרך כלל מתוחכמת למדי, יש אוכל לא רע בכלל וזה בעיקר קרוב ונוח.

נפגשנו שני זוגות. היה קצת תור בכניסה, למרות שהתקבלה אצלי התחושה שהמארחת מנסה בכוח ליצור תור - כי בפנים בכלל לא היה מלא. פה גייסתי את מיטב הקומבינות מימי העבר, וא', מנהל המשמרת הותיק, הכניס אותנו דרך הפתח האחורי, דרכו יוצאים לשירותים בבית ציוני אמריקה.
שינו לא מעט במקום - בר אחד מתוך השניים נעלם, אחד אחר קם באיזור בו היו רק שולחנות, אבל איכשהו התחושה נשארה אותו דבר, והעיקר שלא נגעו בספה העגולה מסביב לעץ הגדול הנטוע באמצע החצר.
הזמנו בקבוק גוורץ (90 ש"ח, לתשומת לב בעלי הויסטה), כבשנו לנו כמה כיסאות ליד הכניסה, וקשקשנו לנו עד סוף הבקבוק, נהנים מערבי השנה האחרונים שיציעו בריזה נעימה. כרגיל, שום דבר מסעיר לא קרה, אבל זה בסדר - זה בדיוק מה שרצינו.

לסיכום: מקום מרכז תל אביבי, עם קהל שכונתי בעיקרו. מוזיקה שקטה מאוד, כך שהאוירה די רגועה (אם כי בשנים שעברו, בסופי השבוע המקום היה פיק-אפי למדי). כדאי, כל עוד לא הגיע הקיץ בכל אונו.


תמכו במאמר בלדוג

יום ראשון, 14 ביוני 2009

Hasta la vista, baby

הקוראים הנאמנים ודאי זוכרים את ר', שמכיר קלות את אחד מבעלי המגדלור. לכן, כשהללו פתחו על גג בית המגדלור את הבר-האח "ויסטה" הוא הציע שנקפוץ לבקר במקום החדש.
מקומות פתוחים זה תמיד נחמד בקיץ, בתנאי שיש בריזה, וכך התעצם השנה טרנד הברים הפתוחים על הגגות, שהוא שכלול של טרנד הברים הפתוחים שלא על גגות, כמו התומא והקלרה הותיקים.
שנה שעברה זה התחיל עם "גג" בסעדיה גאון, והשנה נראה שאין בניין לא מנוצל בעיר - הסאבלט (מעל הרברט סמואל), הויסטה, מרינה רוף בר & פול (מלון מרינה בכיכר אתרים) ובטח עוד כמה שעוד לא שמעתי עליהם אפילו.
עקב אפקט דומינו של עיכובים, בו כל איש בחבורה העליזה חיכה לטלפון מקודמו רק כדי לשמוע שגם הוא מחכה לטלפון וכו', הגענו אני וחברתי ראשונים לזירת הפשע, מאוחר מדי מכדי לצפות לכניסה חלקה. להפתעתי הרבה לא היה תור בכניסה למגדלור, אבל אז הבנו למה - לויסטה יש כניסה נפרדת בצד הבניין. כמובן ששם היה תור.
הוא לא היה כל כך ארוך (או, כנהוג בישראל, רחב), אבל פשוט לא הכניסו אף אחד. פה יש חידוש מרענן מצד בעלי הויסטה - במקום הפקאצה המסורתית שבוחנת אותך במבט מזלזל ומודיעה לך שיש במקום ערב חברים, המקום מפוצץ ובכלל כולם הלכו הביתה, ואז מכניסה חברים שלה חופשי, עמד בשער שומר מגולח ראש וקורקטי להפליא שפשוט לא הכניס מי שלא היה ברשימות. לא שזה עזר להכנס, אבל לפחות זה היה הרבה פחות רגשי.
מבט חטוף במצב הבהיר לי שבלי ר' והקשרים שלו אין ממש סיכוי, אז נעמדנו בצד וצפינו בדינמיקה של התור - גלים גלים של טווסים וטווסיות הגיעו ודחפו את דרכם באסרטיביות אל הכניסה רק כדי להתנפץ אל פניו האטומות של השומר. היה משעשע מאוד לראות את הבעות הפנים משתנות מ"זוזו, יש לי קומבינות" ל-"אה. בעצם אין לי". כלומר, משעשע עד ששאר החבורה הגיעה וגם לנו קרה אותו הדבר... ה- SMS מהבעלים הגיע, "ר'? יש כאן ר'?" שאל השומר, אבל אז כשהסתבר שאנחנו חמישה, הוא אמר לנו לחכות עד שחמישה אנשים יצאו. נו באמת. הלך כל הפאסון.
בסוף קיבלנו את אישור הכניסה המיוחל, עלינו על המעלית הישנה והמקרטעת, וקדימה - לגג.

בואו נתחיל ונסיים בדבר הטוב האחד - יש שם נוף ממש יפה של העיר. זהו.

המקום עצמו נראה כמו חלטורה. מראש ברים פתוחים לא אמורים ולא מתיימרים להיות מעוצבים כמו אחיהם בעלי הגג, אבל עדיין - פה לא היה כלום. הגג גם די קטן ולא מרשים, ובכלל כל המקום משדר עליבות מסויימת.
היה דחוס למדי, למרות שלא בצורה לחלוטין בלתי נסבלת, והתמקמנו לנו ליד המעקה כדי להזמין בקבוק קאווה. אחרי שהבקבוק נפתח נמסר לי שהוא עולה 180 שקלים (ממש כמו בנביאים). לא נבזבז פה מילים שוב על המחירים השערורייתיים שחלק מהמקומות מרשים לעצמם לגבות, רק נציין שברדיו רוסקו בקבוק קאווה עולה 49 ש"ח, בלה-צ'מפה כ- 60-65, ובז'ה פקניו, אם זיכרוני לא מטעני, מדובר על סביבות ה- 120 ש"ח. מפה, שכל אחד יקח את זה לאן שהוא רוצה.
המוזיקה נגנה מרמקולים קטנים שלא יכלו להתמודד עם הבאסים, הקהל הפגין שעמום טוטאלי, ובאופן כללי משהו שם לא בא לנו טוב. השיחה ממש נדדה בשלב מסויים לסבב ציונים למקום - הציונים נעו בין כוכב אחד לשלושה (ר' בכל זאת מכיר את הבעלים) מתוך חמישה. ביציאה הסתבר שיוצאים דרך המגדלור. מסקרנות קפצנו לשניה פנימה - היה חשוך, רועש ובלאגן, אבל לפחות היה חי - וזה כבר שיפור משמעותי לעומת הגג החיוור.

לסיכום: עזבו, נו.



תמכו במאמר בלדוג

יום שבת, 23 במאי 2009

פורלין - אירוע Eat & Twitt

מסעדת פורלין הותיקה ברחוב פרישמן גילתה את טוויטר, ועושה חייל במשחק השיווק האינטרנטי. בלי קשר, אני גיליתי מחדש את טוויטר אחרי חודשים ארוכים של חוסר עניין באתר (תעקבו אחרי! MyTaste@, מן הסתם), וכמובן שעשיתי לעצמי נוהל לעקוב אחרי כל מסעדה, בית קפה או בר תל אביבי שנמצאים שם. וכך, אחרי כמעט שנתיים של כתיבת בלוג סוף סוף יצא לי מזה משהו - הוזמנתי לארוחת חינם.
בפורלין סגרו את החדר הפרטי שלהם והזמינו עשרים בלוגרים וטוויטרים לארוחה מפנקת במסעדה, בליווי יין מיקב עגור, הסברים מפורטים מפי היינן, ובנוסף הרצאה על צילום אוכל. "הקפיצו" אותי לשם בהתראה די קצרה, אז קוששתי לי תמונות - באדיבותה הרבה של OhSoArty@ (וגם היא כתבה, בבלוג שלה). בין הנוכחים היו גדולים ומכובדים - נציגים מפורומי האוכל והמסעדות של דה-מרקר ותפוז, על השולחן, ושלל בלוגרים וטוויטריסטים.

אז מה היה לנו שם? טרטר סלמון, סרדינים כבושים, קרפצ'יו פילה או סלט תמנונים לראשונות, פילה בקר ברוטב פטריות, פילה מוסר ים או חגיגת פירות ים לעיקריות וקרם ברולה או קרפצ'יו אננס לקינוחים. לראשונה לקחתי סלט תמנונים שהיה טעים מאוד, ודגמתי קצת מהסלמון והקרפצ'יו שהיו טובים גם כן, אבל הבאזז בחדר הורה על כך שהסרדינים הם הם היו המנצחים הגדולים. לעיקרית לקחתי חגיגת פירות ים - מחבת ברזל ובה שלל שרימפס, קלמרי, מולים וסרטנים, הכל ברוטב שום טעים (נאלצתי לנגב עם לחם. לפעמים פשוט אין ברירה). זה היה טעים מאוד - אבל כשהגיעו הסטייקים חשתי צביטה קלה בלב - נתחים יפהפיים, ואם הטעם היה אפילו חצי מהמראה, שיחקו אותה.

הכל לווה בצורה צמודה על ידי היינן (המטורף) מייקב עגור - אני לא מבין ביינות, אז רק אומר שהם בהחלט נעמו לי. לקראת הכוס החמישית גזרתי הכרחתי את עצמי להפסיק, כי חבל.

הקינוחים היו נחמדים מאוד, בליווי כוס יין קינוח שכבר גבל בסכנה לשלום הציבור. השארנו טיפ נדיב, נפרדנו לשלום וזיגזגנו איש איש לדרכו.

תמכו במאמר בלדוג