יום שני, 27 באפריל 2009

גיליז

ביום שבת האחרון יצאנו שני זוגות לארוחת בוקר בגילי'ז בנמל.
גילי'ז היא מסעדה לא זולה, אבל ארוחות הבוקר שלהם, ב- 68 שקלים משתלמות ביותר. נכון, 68 זה לא זול לארוחת בוקר (מוגשות עד 17:00, אגב), אבל המחיר כולל קוקטייל (מימוזה, בליני או קיר רויאל) ושתייה חמה, המנות ענקיות, ובנוסף סלסלות לחמים ענקיות ומצויינות מוגשות ללא הרף לשולחן. זוג יכול להסתפק במנה אחת בשקט, ועדיין לצאת מפוצץ... אנחנו לא עשינו זאת (כלומר, הזמנו ארבע ארוחות) ויצאנו משם על ארבע - זה כל כך הרבה, אבל כל כך טעים שאי אפשר להפסיק.

המקום כמובן עמוס ביותר בסופי השבוע (כמו כל מתחם הנמל, שהיה מפוצץ) ולכן מומלץ ביותר להזמין מקום. בהקשר הזה, עלי גם לנזוף במקום - היחס מהמארחות היה מתחת למצופה ממקום בטווח המחירים הזה - הוזמן מקום על הבר, אבל ביקשנו מהמארחת לעבור החוצה כאשר יתפנה שולחן. בתגובה אמרה לנו המארחת כי יש מארחת אחרת בחוץ, האחראית על השולחנות בחצר. "מצויין", אמרתי, "אפשר להגיד לה לרשום אותנו?", רק כדי שהמארחת תגיד לי, שוב, שיש מארחת נפרדת בחוץ. שאלתי אותה אם הן לא מדברות ביניהן, ובתגובה היא שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תלווה אותי לשם, עם מבט שנותנים לילד טרחן. השבתי שרציתי שהיא תלך בלעדיי, אבל אם אני כבר צריך ללכת, אני אוכל למצוא אותה לבד... היא שוב לא הבינה את הרמז. לא נורא, הסתדרתי לבד ואכן בסוף עברנו החוצה, אם כי מאוחר יותר מארחת החוץ נגשה אלינו וניסתה קצת לזרז אותנו... הפעם אנחנו סירבנו להבין את הרמז, בתגובה.

סלסלות הלחם כוללות לחמניות, בריושים ומיני-קרואסונים מעולים שפשוט אי אפשר להפסיק לנשנש, האומלטים גדולים ומצויינים (שלוש ביצים, עם שלל תוספות) ואפשר גם להזמין כריך רוסטביף או תבשיל בקר ביין, עליו נוספו שלוש ביצים כדי שנוכל להצדיק זאת כארוחת בוקר... האופציות הללו יכולות לתפקד היטב גם כארוחת צהריים מפוארת, ובמחיר הרבה יותר משתלם מהתפריט הרגיל.

לסיכום: מנות מצויינות וגדולות, מאפים פשוט מעולים, מומלץ - בתנאי שמזמינים מקום מראש ולא מבקשים יותר מדי מהמארחות...


תמכו במאמר בלדוג

יום ראשון, 26 באפריל 2009

הנסיך הקטן

אחרי צפייה בהופעה המוצלחת מאוד של הבלקן ביט בוקס בכיכר רבין לרגל יום כדור הארץ (חבל רק שכמעט ולא כיבו את האורות - אפילו בדירות שסביב הכיכר) כיתתנו את רגלינו ונפגשנו עם זוג העכברושים בנסיך הקטן.

הנסיך הקטן, לשעבר חנות ספרים משומשים והיום בית קפה וחנות ספרים משומשים, נמצא בסמטה אלמונית, ממש מול הסוניה געצל. סיפור שם הסמטאות - פלונית ואלמונית, ידוע למדי, ומספר על מאיר געצל-שפירא, עשיר יהודי-אמריקאי, שרצה לקרוא לסמטאות על שמו ושם אשתו אך הסתכסך עם דיזנגוף והאחרון גזר על הסמטאות להקרא "פלונית" ו"אלמונית", להכעיס. מקור המצוי היטב בהיסטוריה של תל אביב סיפר לי לאחרונה שזוהי אגדה אורבנית ותו לא, וכי שמות הסמטאות תוכננו מראש ואין בין זה לבין הסכסוך בין האישים, ואולם אני טוען שאין לתת לאמת לעמוד בדרכו של סיפור טוב.

כך או כך, הסמטה הקטנה והיפה מאכסנת שניים מבתי הקפה המיוחדים והיפים בעיר. הנסיך הקטן הוא מבנה שלם, כל קירותיו עמוסי ספרים, ויש בו אווירה בוהמיינית שקטה וחביבה. מסביב למבנה חצר, מעט לא מטופחת, אך חביבה ביותר. לא היינו שם זמן רב, ולכן לא יצא לי לדגום את התפריט, אבל הישיבה בחצר מספקת חוויה בהחלט שונה מרוב בתי הקפה ה"סטנדרטיים" בעיר.

ניהלנו שיחה ערה על יום כדור הארץ, שהובילה לאיכות הסביבה, ומשם ל"תו החברתי" - עמותה ירושלמית במקורה, אשר מעניקה תו לבתי עסק העומדים בסטנדרטים מסויימים של גישה לנכים ותנאי העסקה לעובדיהם (העכברוש כתב פוסט לא מזמן, גם אני אפרסם בקרוב). העכברוש הגדיל לעשות וחקר את המלצרית אם יש להם תו (יש להם) ואם המקום באמת עומד בתנאים (היא לא ידעה אפילו במה אמורים לעמוד, ולכן לא ידענו). בכל מקרה, עצם המצאות התו מוסיפה עוד נקודת זכות למקום, ואני בהחלט מתכוון לבקר שוב, הפעם לסשן רציני יותר.



תמכו במאמר בלדוג

יום רביעי, 22 באפריל 2009

הכוסית - סופה של תקופה

רון, ידיד הבלוג, תרם לי סקופ - פאב הכוסית נסגר בקרוב, לאחר 27 שנים ארוכות.
הכוסית הוא המקומות הבודדים ששרדו כל כך הרבה זמן, שכל אחד היה בו פעם אחת לפחות, לא משנה כמה רחוק משם הוא גר. מדובר בשכונתי אמיתי, כמו פעם, עם הרבה עץ ובעיקר הרבה זכרונות. 
המקום לא נסגר בשקט - ירון, הבעלים, ביקש להודיע על שלושה ימי חגיגות לקראת הסיום - בשבת וראשון המטבח יזרים אוכל חופשי לכל מי שמזמין שתייה (מנות של ממש,לא רק צלוחיות בייגל'ה, לדבריו), בשלישי בלילה, ערב יום העצמאות, מאחת בלילה ועד שייגמר האלכוהול, מחירים "מצחיקים" כהגדרתו על כל השתייה. 
אחרי שהכרכרה הפכה לקייטנה (ובמילא תיהרס בקרוב) והכוסית נסגר, נשאר למעשה רק השופטים כנציג בודד של פאבים ותיקים במרכז העיר. אז בואו ונצדיע לעוד מוסד שסוגר את שעריו - יש לכם שלוש הזדמנויות מצויינות.

תמכו במאמר בלדוג

יום שלישי, 7 באפריל 2009

הקייטנה של הלנה

היה פאב ותיק מאוד בעיר, בשם פאב הכרכרה. הוא נראה בדיוק כמו שאתם מדמיינים - הרבה עץ, פעמון מעל הבר, צ'יפס וצלוחיות בייגל'ה. הפאב היה ממוקם בקומת הקרקע של מלון ותיק ברחוב הירקון ואולם בימים האחרונים הוא עבר מהפך קל. מסתבר שהבניין כולו מועד להריסה (עוד 145 יום, נכון לכתיבת שורות אלו) ובזמן שנותר עד לסוף המר השתלטה עליו חבורת ההלנה ופתחה במקם את "הקייטנה של הלנה". המקום נפתח רשמית ביום חמישי (9.4.09) אבל קפצתי לביקור בתקופת ההרצה.


אני מודה שציפיתי לשיפוץ יותר רציני, אבל המקום נשאר בדיוק כשהיה, והשינוי היחידי בתפאורה הוא כיסוי השלט המקורי בשלט עם שם המקום החדש ואיורים של פולסואגן מיקרובוס (בתמונה, על רקע מדבר אמריקאי כהומאז' לשם המקורי), ללא ספק אחד מכלי הרכב הגאוניים ביותר שיוצרו אי פעם. שינוי נוסף הוא שהצוות, חלקו מיובא ממקומות אחרים, חלקו נראה כאילו תמיד נכח במקום, מתהדר בחולצות "מדריך", כי הרי בקייטנה מדובר.

במידה מסויימת אפשר להסתכל על המקום כניסוי - האם העובדה שמקום מופעל על ידי צעירים מקושרים תגרום להצלחתו גם אם לא משנים את המקום מבחינת עיצוב? תקדים קפה מרסנד אומר שכן, והגיע הזמן לבחון את העניין גם בסצנת הברים. למרות זאת, אני חושב שחלק מהעניין הוא הזמן הקצוב שנותר למקום, כי אני לא מאמין שכל עסק ה"הפוך על הפוך" באמת יכול להחזיק יותר מדי זמן - בסופו של דבר נמאס לאנשים שהדבר היחיד שמגניב במקום הוא העובדה שהוא לא מגניב בעליל.

המוזיקה מאוד אקלקטית - מאייטיז לשוטי הנבואה, מגאנז נ' רוזס למבחר להיטים מזרחיים, אבל הדגש הוא על מוזיקה כיפית שמקפיצה את הקהל - בקייטנה באים להינות עם צ'ייסר של ערק, לא להרהר במשמעות החיים עם כוס סינגל מאלט. ובאמת, כשהגענו נראה היה שכולם מאוד נהנים - מוחאים בכפיים, רוקעים ברגליים, רוקדים ומסלסלים ביחד עם המוזיקה - עד ששמתי לב שבעצם זה בעיקר היה השולחן שלנו... כל השאר שמרו על ארשת מעט רצינית יותר. מכיוון שכך, זכינו לתשומת לב הצוות ולפינוקים במכביר (שלושה סיבובים של צ'ייסרים פלוס סופלה שוקולד על חשבון הבית) וביחוד לליווי צמוד של רותי - אשה שהפכה לאגדה עוד בחייה. רותי, יורדת ותיקה שחזרה והפכה לעולה חדשה, היא מה שניתן לכנות "טיפוס" - רוקדת, צוחקת, מתחברת לכל שולחן, שולחת את המלצרים עם מגש צ'ייסרים, תופסת אותך ביד ולוקחת אותך לרקוד, מתפקדת כאחראית המורל של המקום ואחראית לכל הווייב במקום (בדף הבר באתר ניתן לראות שהיא כבר מוזכרת כמה פעמים...) - אין לי ספק שהיא נושאת את המקום על כתפיה, ואם היא תבוא ללא מצב רוח ערב אחד, המצב יהיה רע ומר. מזל שזה כנראה לא אפשרי - מדובר בפצצת אנרגיה אנושית.

מבחינת מזון, התפריט נראה כאילו עבר מתיחת פנים קלה, אבל עדיין נשאר בתחום המאזטים (טחינה, חצילים, ירקות כבושים) וההמבורגר/שניצלונים - כאן לא תמצאו פטריות ממולאות בגבינת עיזים וגם לא שיפודי יקיטורי. המאזטים מתומחרים לא רע (11 שקל לצלוחית, 14 ש"ח ללחם מרוקאי), העיקריות באיזור ה- 45-44 ש"ח, והשתייה לא כל כך זולה, בניגוד למצופה מהדקור (26 ש"ח לחצי גולדסטאר, 37 ש"ח לג'יימסון).

למרות שאת עיקר הרעש והבלאגן אנחנו סיפקנו לבדנו, אני מאמין שיש למקום פוטנציאל להפוך לבית חם לערבים פרועים למדי אחרי הפתיחה הרשמית ואחרי שאנשים יתרגלו קצת לקונספט - נאמר תוך שבועיים שלושה. אני אחזור אז כדי לספק חוות דעת נוספת.

לסיכום: בר וותיק עם מתיחת פנים מינימלית, מוזיקה אקלקטית ושמחה, צוות הווי ובידור של אישה אחת שידאג שתשמחו - על אפכם וחמתכם, אווירה מעושנת למדי, מחירים לא זולים אבל עם הרבה פינוקים. עוד 145 יום למנאייק.


תמכו במאמר בלדוג

יום שבת, 4 באפריל 2009

פיות ועכברושים - השיין והג'ון דו

כאחרוני הבלוגרים, החלטנו גם אנחנו לקחת על עצמנו "פרוייקט" - העכברוש, פיונית הקסם ואנוכי. העכברוש ואני מכירים כבר זמן רב, מאז אותם ימים קסומים בשטח אש 109, אבל את הפיונית אנחנו מכירים רק דרך הבלוג שלה, אז בהחלט היה מסקרן להצמיד פנים לבלוג.

נפגשנו בשבוע שעבר ליד כיכר רבין, לאורה של במת חגיגות מאה השנים (אז עדיין בשלב החזרות) ואחרי שהעכברוש ואני מצאנו אותה (התחבאה לה בערמומיות על ספסל באמצע השדרה, מתחת לפנס) וסיימנו את שלב ההיכרויות חשבנו לאן ללכת לאכול.

שקלנו את הלילוש, אבל פסלנו אותו משום מה, לא זוכר למה. שקלנו את הנוי, אבל הוא היה ריק לגמרי, אז גם הוא נפסל. הבראסרי היה קצת "יותר מדי", אז בסוף בחרנו בשיין (יש גם ביקורת עבר), מקום בו פיונית מעולם לא ביקרה. הזהרתי אותה שהמלצריות שם לא כל כך נחמדות, אזהרה שלא היתה נחוצה לבסוף, כי דווקא קיבלנו אחת מהשתיים הנחמדות.

הזמנו אלכוהול - שמפניית וניל וקינמון לפיה (בחירה שהתבררה כפושרת בהמשך), סנגרייה אדומה מוצלחת לעכברוש וסנגרייה לבנה ומעולה עבורי. מה שטוב בשיין - זה המקום היחידי בו גבר בוגר יכול להזמין כוס סנגרייה ועדיין להרגיש בסדר עם עצמו. הם לא שיפוטיים שם, בשיין.
הזמנו גם אוכל - סלט סלק וגבינת עיזים (טעים, אבל היה לי קצת יבש), פטריות מוקפצות על איטריות אורז שהיו מוצלחות כרגיל ולזנייה בשרית עבור הפיונית, לקול מחאותיו הנמרצות של העכברוש הצמחוני, שהיתה כה ענקית ש"נאלצתי" לעזור ונהניתי מן ההפקר כהרגלי.

השיחה זרמה, ונסובה בעיקר סביב ארועים שונים שעלו בבלוגים השונים. פיונית סיפרה לנו שהיא דמיינה אותנו כצמד מכוער במיוחד, בגלל איזו תגובה מתחכמת שלי בבלוג שלה אי אז. אז כדי להבהיר לכל הקוראים - אנחנו יפיופים אמיתיים. אני לפחות. אני והעכברוש שעשענו אותה עם ההתנצחויות והויכוחים הבלתי פוסקים שלנו (זו אותה שיחה, מאז שנת 1996 1997 בערך), קיבלנו הרצאה קצרה על השפעת הסטייקים שאנו אוכלים על כדור הארץ (היא לא טובה, מסתבר) ולמדנו באיזה מסעדה הפיונית ממלצרת (אסור לי לגלות).

השניים ניצלו ביקור שלי לשירותים כדי להזמין קינוח - לא היה לי שום קשר לזה, באמת - אצבעות שוקולד על בסקוויט, מעין גרסה מקומית לטוויקס, שהיה נחמד אבל לא מסעיר, והתגלגלנו משם.

אבל הרי שלושה בלוגרים צעירים לא יחזרו הביתה אחרי בילוי קצרצר בבית קפה, לא? אז המשכנו לג'ון דו.
הג'ון דו קם באותה תקופה היסטורית בה מתחם לילינבלום קרס ועלה כוחם של ברים מזן מסויים - שכונתי "משודרג", כלומר פיקאפי אבל פמיליארי, הממוקם מחוץ למתחם ברים מובהק. הראשון והמצליח מכולם היה הבוקובסקי, ואחריו קמו עוד כמה מאותו דגם, ביניהם הג'ון דו. בזמנו הוא הצליח לא רע בכלל, ואכן משך אוכלוסייה מקומית חזקה (בהיותו גם פיקאפ וגם שכונתי, ניתן היה למצוא בו חבורות של נערות מטופחות ויפות מראה הלבושות במיטב האופנה - להלן הפיקאפ, ומולן גברברים בברמודה וכפכפי אצבע שזרקו על עצמם את הטישירט הראשון שהם מצאו בסל הכביסה - להלן השכונה. החיים לא הוגנים. ככה זה).

היום הבר קצת הזדקן, ובמילא מוסד הפיקאפ קצת ירד לטובת מוסד המועדון-עלק-אנדרגראונד-כי-אנחנו-בתוך-מרתף, אז מה שנשאר הוא השכונתי. בתור שכזה הוא באמת בסדר, ואפילו מקרינים שם משחקים וכו', אבל אין יותר מדי מה לספר - נציין שהמוזיקה היתה בסדר, שהבירה היתה קרה ושהיה מעושן למדי, במידה מעט מפתיעה בהתחשב בעובדה שלא היה מלא.

זהו, עד הפרוייקט הבא...



לסיכום: השיין הוא מקום יציב ומצליח, שהאוכל בו תמיד מוצלח, גם אם לא מבריק. מומלץ מאוד בימי שישי בצהריים, ללגימת סנגרייה וצפייה בתל אביבים הצופים בתל אביבים וכו'. הג'ון דו הוא שכונתי חביב ותו לא. לא משהו ששווה לעבור שכונה בגללו, נאמר.




תמכו במאמר בלדוג

פתיחות

מבזק עדכונים קצרצר -

לה צ'אמפה דל מאר, האחות הקטנה של מאורת הקאווה החביבה על כולנו בנחלת בנימין נפתחת היום ברח' הארבעה.
נאחל למקום בהצלחה, ונקווה שלא יקרה מה שקרה בזמנו ללבנטיני, שהפך ממקום קסום וייחודי בנווה צדק לתפלצת עסקיות משעממת בארץ המשרדים.

הקיטנה של הלנה, מקום חדש של חבורת ההלנה המיתולוגית, נפתח להרצה בירקון 216. עוד אין לי מושג על מה מדובר (מלבד העובדה שזה בר, מן הסתם), אבל צפו לביקורת ממש בקרוב.

תמכו במאמר בלדוג