יום רביעי, 24 בדצמבר 2008

70 פילים - ביקור מכין


אחרי שסיימנו ב- 223 (פוסט קודם כאן) דחפתי את החבורה לקפוץ לבוגרשוב, כדי לבקר ב- 70 פילים, המקום החדש שנפתח אחרי מסע פרסום גרילה שכלל מודעות על פיל שאבד ברחבי העיר. המקום הוא למעשה חנות אלכוהול בבוגרשוב 70, שבמרתף שלה נפתח בר. החנות עדיין בשיפוצים, אבל הבר כבר פתוח, אז שזה לא יבלבל אתכם (מודה - עברתי שם כמה ימים לפני וחשבתי שעדיין סגור, למרות שגם אז היה כבר פתוח. תלמדו מהטעויות שלי). זה קטע מגניב - חנות בשיפוצים, עם סולם וערימת זיפזיף, שמסתירה בר במרתף. כמעט כמו המקומות הסודיים האלה בניו יורק. כנראה יהיה קצת פחות מגניב כשיפתחו את החנות, אבל עדיין.
מטבע הדברים, הייתי בטוח שיהיה מדובר במקום שכונתי קטנטן וחמים בגודל של מטר על מטר. מה רבה הפתעתנו כשהסטנו את הווילון וראינו חלל ענקי ותעשייתי מלא באנשים. כצפוי, לפחות כרגע, הקהל מורכב אך ורק מתל אביביים מעודכנים ומתוחכמים. אבל יש סיכוי לא רע שזה ישאר ככה - המוזיקה היתה חלשה מאוד ולא מתחנפת - לא בדיוק פתיון לערסים. למעשה, כשנכנסו, זה הרגיש כמו מסיבת קוקטייל בגלריה בלי תמונות - חלל גדול וריק כמעט לחלוטין (כמה ספות לאורך קיר אחד, בר ענק שתופס חצי מהחלל, שולחנות ספורים והרבה שטח ריק בחצי השני) ורעש רקע בלתי פוסק של דיבור - כמה משונה :). אבל פה גם הבעייתיות - אין איפה לשבת, ניחא, אבל אין אפילו איפה להשען, או לזרוק את המעיל. בעלים - לפחות כמה קולבים על הקיר...

היינו עייפים, היה חם בפנים ולא היה לנו מה לעשות עם הבגדים שקילפנו מעלינו וצינור התפוצץ בשירותים - אז התחפפנו, אבל המקום נראה בהחלט מבטיח ומעניין, וכל מקום שהוא לא שכפול סדרתי של הלנדן/וילה/אפטאון/גימנסיה מקבל אצלי נקודת זכות. אני אחזור לביקור יסודי יותר.

לסיכום ביניים: מקום גדול ומפתיע. עיצוב תעשייתי, מחירים סבירים בהחלט, קהל מקומי בלבד, לפחות בינתיים. מעשנים בפנים חופשי, אבל בגלל התקרות הגבוהות לא מפריע כל כך.


תמכו במאמר בלדוג

223 (וכמה פילים)

הסטרטאפיסט הגיע מגרמניה לביקור, והשמחה גדולה. לרגל הביקור נפגשנו בשישי בערב לארוחה קלה בברבוניה (לצערי הבר היה סגור אז אכלנו ממול במסעדה), ולאחריה קבענו להפגש עם מכניקר וזוגתו היקרה ב- 223.

לדיזנגוף 223 יש היסטוריה מפוארת - פעם שכן שם הזיגל, מוסד פיקאפ מיתולוגי שאירח, לפי האגדות, גם שוטרים וזונות בין משמרות (היה פה שמח פעם). אחרי שנים ארוכות של פעילות המקום נסגר, ונפתח מחדש בתור "לוי בר" לתקופה כה קצרה שלא הספקתי לבקר בו. העכברוש, שגר קרוב יחסית, כתב עליו פה. כנראה שהחברים של לוי לא שילמו לו על הדרינקים בסוף.
עכשיו חוזרת עטרה ליושנה, ובמקום נפתח מקום חדש ואיכותי שלא מבייש את המסורת (אם כי הוא ממש לא פיקאפ סליזי. כנראה שהזונות יצטרכו למצוא מקום אחר..) ושמו, כמה יצירתי, 223.

העכברוש וזוגתו דיווחו על המקום מספר פעמים (פה, פה ופה, ופיונית הקסם כתבה גם כן) ובכל פעם היללו ושיבחו, ואני מאוד שמחתי לגלות שהמקום באמת מצויין. אני והגרמני הגענו ראשונים ונתקלנו בשומר מבוגר לבוש חליפה, העומד בפתח מבואת הכניסה שהיא גם חדש העישון של הבר (מקפידים לשם שינוי על חוק העישון). בכניסה פגשנו באחת המלצריות שהמליצה לנו לשבת על הבר ועזרה לנו לארגן את ארבעת המקומות האחרונים שהיו פנויים.
בזמן שחיכינו למכניקרים כבר הספקנו להתידד עם הברמנית (שאחר כך הוחלפה בברמן שהיה אפילו יותר ידידותי), לבושה במדי המקום - שלייקס. ב- 223 יש תפריט קוקטיילים מושקע ביותר עם וריאציות מקומיות על קוקטיילים קלאסיים, כולם ב- 33 ש"ח - מחיר הוגן ביותר. התלבטנו מעט בין האופציות המפתות אבל רמיזה קלה מהברמנית לגבי האוריינטציה המינית הנתפסת שלנו החזירה אותנו מהר לבירה וצ'ייסר (הערה בעניין גם אצל הפיונית, למעלה). המכניקרים הגיעו, הוא יישר איתנו קו, היא התפרעה ודגמה שני קוקטיילים - סמאש תותים ומרטיני רימונים, שניהם מצויינים ומוכנים על הבר מולנו (מינוס - הותז עלי קצת). הברמן, איציק, קשר איתנו קשרי ידידות תוך דקות מספר, וכבר הוזמנו לבוא לאכול ממולאים אצל אמא שלו...
כולנו היינו אחרי ארוחה (מי בברבוניה ומי אצל ההורים) אז לא טעמנו כלום, אבל בהחלט נראה מבטיח (יש להם אפילו מנת ברבוניות), ובכלל המקום הזה הוא שיחוק רציני - עיצוב נאה, שתייה מושקעת וצוות מקצועי ומאוד ידידותי הופכים את המקום לשכונתי האולטימטיבי. תוסיפו לזה פינת מרווחת ונוחה ואויר נקי בפנים - מעולה.


לסיכום: בר שכונתי משודרג, נעים, ידידותי ובכלל מעולה. המקום קטן, אז כדאי להתייצב מוקדם, בייחוד אם רוצים מקום על הבר. לא מעשנים בפנים, חדר עישון מסודר בכניסה. אין חניה באיזור! ממליץ להגיע במונית או קו 5.

לאחר הביקור ב- 223 סחבתי את החבר'ה ל- 70 פילים (פוסט הבא כאן) בבוגרשוב, ועל כך ברשומת ההמשך...


תמכו במאמר בלדוג

סיכום שנת 2008 (טייק 2)

הסתבר שיש בעיה לצפות בפוסט הקודם (הניוזלטר) באקספלורר 6. זה כמובן מגיע למי שעדיין משתמש באקספלורר 6, אבל בכל זאת - קבלו אותו...
נ.ב. - Firefox, Chrome, אני לא בררן.



שלחנו היום את הניוזלטר הראשון שלנו למנויי האתר.
הרעיון הוא לתת איזה סיכום תקופתי קצר של מקומות בולטים שנפתחו - ומתי טוב יותר להתחיל מאשר לקראת סוף השנה?
אז למי שלא מנוי (למה לא, בעצם? קדימה!) הנה הוא לפניכם -


שלום,

זהו הניוזלטר הראשון של MyTaste.co.il, אתר הבילויים של תל אביב. הניוזלטר יישלח מעת לעת ויעדכן אתכם המנויים על המקומות החדשים בעיר ועל שינויים ושיפורים באתר.

אנו מקווים שתנצלו את רשימת המקומות בבילוייכם הקרובים - ותזכרו לאחר מכן לחזור אלינו כדי לדרג ולהגיב.

רשימת מקומות בולטים אשר נפתחו בתל אביב בשבועות האחרונים

ברים – ז'ה פקניו (על חורבות הפולה), Lehman Brothers (על חורבות הארליך בנמל), מרגוזה (שכונתי חדש בשוק הפשפשים), 223 (לשעבר הזיגל והלוי בר), תל אביבה (במקום הבודהה בר בנמל), 70 פילים (חנות אלכוהול ובר אנדרגראונד), Bubamara (ברחוב הארבעה), 77 (לשעבר הגימנסיה), מסקל (שכונתי בפלורנטין), מטלון (שוק לוינסקי), שטראסה (שכונתי בפינסקר), טיימס סקוור (בנמל), החלונות הגבוהים (מגה בר בחשמונאים) והקרולה (שכונתי בפלורנטין).

מסעדות – צ'אנדרה (הודית בלילינבלום), חדר האוכל (על חורבות הפוד-ארט), אונייגין (בר מסעדה בסגנון רוסי, לשעבר הארבינקא), Cucina Tamar (מה שנותר מהצמד המיתולוגי וינס ותמר), רוסטיקו בזל (סניף חדש למסעדה מרוטשילד), Rothschild’s Kitchen (המקום החדש של חבורת ההלנה, לשעבר פסטיס).

בתי קפה – בוסקפה (צמוד לז'ה פקניו), שפר (מקום קטן בפאתי שוק הכרמל), לנדוור גן מאיר, City (רשת בתי קפה בהתהוות), Noi (לא ממש אורגני, אבל בהחלט חיובי).




תזכירו לי מה מאפשר MyTaste.co.il?


  • חשיפה למקומות חדשים שנפתחו לאחרונה ולדירוג המקומות הפופולאריים ביותר בעיר
  • מידע על מקומות הבילוי בתל אביב אשר כולל בין השאר -
    • כתובת ומספר טלפון
    • ציון ממוצע על סמך דירוגם של שאר המשתמשים
    • מפה (עדיין לא עבור כל המקומות)
    • תגובות ורשמים אשר כתבו שאר המשתמשים
  • חיפוש חכם – על פי סוג מקום, איזור או מתחם, סוג אוכל ועוד
  • המלצות מותאמות אישית – מקומות שלא ביקרתם בהם אשר עשויים לעניין אתכם, תוך כדי התבססות על הדירוגים שנתתם למקומות אחרים
  • בלוג האתר אשר מכיל רשמים מבילויים במגוון מסעדות, ברים ובתי קפה

ואיך אני יכול לסייע לשאר המשתמשים?

  • דירוג מקומות שביקרתם בהם והשפעה על ציונם הממוצע (ככל שאתם מדרגים יותר מקומות, ההמלצות שלנו ישתפרו).
  • כתיבת תגובות ורשמים עבור מקומות שביקרתם בהם – מה מצא ומה לא מצא חן בעיניכם?
  • עדכנו אותנו על מקומות חדשים שנפתחו אשר עוד לא הספקנו להוסיף (נדיר, אבל קורה).
  • הפנו את תשומת לבנו לטעויות במידע אשר מופיע באתר (מקומות שנסגרו, כתובת / טלפון לא מדויקים).
  • שתפו אותנו ברשמיכם מהאתר – הצעות לשיפור בדמות מידע או יכולות נוספים שהייתם מעוניינים בהם.

תמכו במאמר בלדוג

יום ראשון, 21 בדצמבר 2008

סיכום שנת 2008

שלחנו היום את הניוזלטר הראשון שלנו למנויי האתר.
הרעיון הוא לתת איזה סיכום תקופתי קצר של מקומות בולטים שנפתחו - ומתי טוב יותר להתחיל מאשר לקראת סוף השנה?
אז למי שלא מנוי (למה לא, בעצם? קדימה!) הנה הוא לפניכם -


שלום,

זהו הניוזלטר הראשון של MyTaste.co.il, אתר הבילויים של תל אביב. הניוזלטר יישלח מעת לעת ויעדכן אתכם המנויים על המקומות החדשים בעיר ועל שינויים ושיפורים באתר.

אנו מקווים שתנצלו את רשימת המקומות בבילוייכם הקרובים - ותזכרו לאחר מכן לחזור אלינו כדי לדרג ולהגיב.

רשימת מקומות בולטים אשר נפתחו בתל אביב בשבועות האחרונים

ברים – ז'ה פקניו (על חורבות הפולה), Lehman Brothers (על חורבות הארליך בנמל), מרגוזה (שכונתי חדש בשוק הפשפשים), 223 (לשעבר הזיגל והלוי בר), תל אביבה (במקום הבודהה בר בנמל), 70 פילים (חנות אלכוהול ובר אנדרגראונד), Bubamara (ברחוב הארבעה), 77 (לשעבר הגימנסיה), מסקל (שכונתי בפלורנטין), מטלון (שוק לוינסקי), שטראסה (שכונתי בפינסקר), טיימס סקוור (בנמל), החלונות הגבוהים (מגה בר בחשמונאים) והקרולה (שכונתי בפלורנטין).

מסעדות – צ'אנדרה (הודית בלילינבלום), חדר האוכל (על חורבות הפוד-ארט), אונייגין (בר מסעדה בסגנון רוסי, לשעבר הארבינקא), Cucina Tamar (מה שנותר מהצמד המיתולוגי וינס ותמר), רוסטיקו בזל (סניף חדש למסעדה מרוטשילד), Rothschild’s Kitchen (המקום החדש של חבורת ההלנה, לשעבר פסטיס).

בתי קפה – בוסקפה (צמוד לז'ה פקניו), שפר (מקום קטן בפאתי שוק הכרמל), לנדוור גן מאיר, City (רשת בתי קפה בהתהוות), Noi (לא ממש אורגני, אבל בהחלט חיובי).




תזכירו לי מה מאפשר MyTaste.co.il?

- חשיפה למקומות חדשים שנפתחו לאחרונה ולדירוג המקומות הפופולאריים ביותר בעיר

- מידע על מקומות הבילוי בתל אביב אשר כולל בין השאר

o כתובת ומספר טלפון

o ציון ממוצע על סמך דירוגם של שאר המשתמשים

o מפה (עדיין לא עבור כל המקומות)

o תגובות ורשמים אשר כתבו שאר המשתמשים

- חיפוש חכם – על פי סוג מקום, איזור או מתחם, סוג אוכל ועוד

- המלצות מותאמות אישית – מקומות שלא ביקרתם בהם אשר עשויים לעניין אתכם, תוך כדי התבססות על הדירוגים שנתתם למקומות אחרים

- בלוג האתר אשר מכיל רשמים מבילויים במגוון מסעדות, ברים ובתי קפה

ואיך אני יכול לסייע לשאר המשתמשים?

- דירוג מקומות שביקרתם בהם והשפעה על ציונם הממוצע (ככל שאתם מדרגים יותר מקומות, ההמלצות שלנו ישתפרו).

- כתיבת תגובות ורשמים עבור מקומות שביקרתם בהם – מה מצא ומה לא מצא חן בעיניכם?

- עדכנו אותנו על מקומות חדשים שנפתחו אשר עוד לא הספקנו להוסיף (נדיר, אבל קורה).

- הפנו את תשומת לבנו לטעויות במידע אשר מופיע באתר (מקומות שנסגרו, כתובת / טלפון לא מדויקים).

- שתפו אותנו ברשמיכם מהאתר – הצעות לשיפור בדמות מידע או יכולות נוספים שהייתם מעוניינים בהם.



תמכו במאמר בלדוג

יום שבת, 20 בדצמבר 2008

תל אביבה

ביום שני גורלי, ערב אחד לפני הגמר הגדול מכולם, קפצתי עם ידידי הניו יורקי (כפי שתווכחו בפוסטים הקרובים, לא מעט אנשים קפצו לביקור מולדת החודש) לנמל, כדי לבדוק את אחד השחקנים החדשים באיזור - תל אביבה.
תל אביבה, למי שלא עזב את ערוץ 20 בחודש האחרון ולכן לא שמע את הבאזז, מעוצב כמו רחוב פסטורלי בתל אביב הלבנה, או במילים אחרות - כמו המסעדות של שגב. כמו אצל שגב, גם שם העיצוב קצת קיטשי ומצועצע מדי לטעמי, אבל אני חייב לציין אותם לשבח על שני דברים - (א) רואים שהשקיעו שם הרבה כסף ומאמץ, וגם אם זה לא לטעמי האישי זה בהחלט נעשה היטב. (ב) הם נחלצו משטאנץ קיר הלבנים והכוורת הענקית עם שמונצעס משוק הפשפשים/הבוידעם של סבתא של הבעלים שכבש כל חלקה טובה בשנה האחרונה. אז מה יש לנו שם? בר אחד מרובע גדול, בר אחד עגול קטן, המעוצב כמו הקיוסק הקטן ברוטשילד פינת הרצל, מעט ספות ליד אחד הקירות ושולחנות ארוכים עם ספסלי עץ בשאר החלל. חבל רק שהספסלים מזכירים ספסלי פיקניק של קק"ל, ולא ספסלים עירוניים של שדרות העיר. חוץ מזה, הקירות בחלל הגדול (והגבוה) מעוצבים כחזיתות בניינים, כולל קומה שנייה ומרפסות שונות - בהחלט מושקע, כאמור.

מאחר והיה יום אחד לפני אותו ערב גורלי בו שיפרה ובובליל כמעט הלכו מכות, המקום היה ריק כמעט לחלוטין. כנראה שלאיש לא היה זמן לצאת - כולם שלחו אס אם אסים בטירוף... זה לא מנע מהסלקטורית לשאול אותנו "למי אנחנו", ואחרי שעניתי שאני לעצמי, לשאול אותנו מה גילנו ואף לדרוש תעודות. לאחר שראתה שהייתי בחיים בזמן שחומייני תפס את השלטון היא הסכימה להכניס אותנו ונכנסנו אל "הרחוב" הריק. איך המקום אחרי שקילפנו ממנו את העיצוב? כמו כל מקום טיפוסי בנמל - אין חצי, יש רק שליש, והוא עולה 26 ש"ח. למרות שישבנו על הבר ובודאי שלא היתה צפיפות, הברמנית דרשה שניתן כרטיס אשראי כדי לפתוח חשבון (קטע מוזר שקורה לי רק בנמל). המוזיקה היתה כל כך בנלית, שזה כבר היה ביזארי - היו כל הקשקושים הרגילים שנכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה בלי להרשם בזכרוני, אבל ההנסונים? מממ-בופ?! זה כבר ממש מוגזם. מה עם העישון? יחסי אהבה שנאה. רשמית לא מעשנים, בפועל עישנו. קיבלנו תחתית כדי להכין מאפרה, אבל כשרצינו אש נתקלנו בסירוב. אחר כך מישהו "שכח" מצית על הבר מולנו, ולקח אותו בחזרה אחרי שהדלקנו. נו, העיקר שאפשר להכחיש. מאחר והמקום היה ריק, לא יכולתי לעמוד על טיב האיוורור - לא יודע מה יקרה תחת עומס.

סיימנו את הדרינק, יצאנו אל אויר הנמל הקריר, וחזרנו הביתה. גמר, אתם יודעים.

לסיכום: בר מעוצב לעילא, אבל בסופו של דבר, הנמל נשאר הנמל. בדף של תל אביבה באתר יש לא מעט תגובות מסוף השבוע המעידות שכל בעיות הסלקציה הרגילות של האיזור קיימות גם שם... לתשומת לבכם.

ובונוס - הפסקול של תל אביבה :)




תמכו במאמר בלדוג

Shine on

בבוקרו של יום חול, קבענו לארוחת בוקר בשיין, הממוקם בפינת הרחובות פרישמן ושלמה המלך. הנוכחים היו המתולתלת, אנוכי וצמד הלונדונרים שרצו להיזכר איזה כיף זה לשבת סתם ככה בבית קפה בתל אביב באמצע השבוע, ללא סיבה מיוחדת.

שיין הוא אחד מבתי הקפה הבודדים שמצליחים לשמור על רלוונטיות וייחוד לאורך זמן. מכיוון שהוא לא ממוקם בלב מתחם ו/או רחוב ראשי, לא כל עובר אורח מקרי בתל אביב פוקד אותו. מאידך, הוא מהווה מקום משיכה לקהל המורכב מתושבי האיזור ומתושבי האיזור לשעבר השומרים על נאמנות ומגיעים במיוחד.

קצת קשה לשים את האצבע על הייחוד של השיין, מה שהופך אותו מעוד בית קפה לבית קפה שווה שמצדיק הגעה מיוחדת ולא רק אם אתם באיזור. אבל כן אפשר לציין את הפרטים הבאים –

  • מיקום אסטרטגי, לא סואן מדי ולא פסטורלי מדי – ללכת עם ולהרגיש בלי.
  • משום מה השילוב של העצים בחוץ, המכוניות ברקע, השולחנות בפנים ובחוץ והעיצוב של המקום משתלבים היטב.
  • מנות טעימות, יפות (כן, זה חשוב) ומושקעות, בלי להתחכם יתר על המידה.
  • שירות אדיב בלי להעיק (תמיד מגישים כוס מים עם פלח תפוז, עוד לפני שאפילו הספקת להתיישב).
  • נוכחות מעודנת של סלבים סוג ב' וסתם יפים ויפות.
  • האופציה לשבת על הבר, אם רוצים להרגיש קולים יותר (לא תמיד עוזר אבל גם לא מזיק).

הזמנו סלט שהתברר כעשיר ומכובד ואת ארוחת הבוקר הגלילית (קצת יוצאת דופן בנוף ארוחות הבוקר בתל אביב - ג'בטה חמה, ביצים קשות, לבנה וטחינה ומעט חלבה לקינוח. מומלץ ביותר). הלונדונר, כהרגלו, הזמין כוס קפה ונשנש לכולם מהמנות... קשקשנו, שילמנו ופסענו לנו איש איש לדרכו מאושרים וטובי לב.

לסיכום: בית קפה שנותן ליושבים בו הרגשה שהם לא משחיתים את זמנם לריק ב"סתם בית קפה" אלא מקבלים משהו "אקסטרה". מומלץ בעיקר בשישי אחה"צ ודומיו, אז המקום באמת שוקק, אבל בהחלט לא רק.



תמכו במאמר בלדוג

יום שני, 15 בדצמבר 2008

שפר

ברחוב שפר, על חורבות הפלויד, קם בית קפה שנקרא פשוט "שפר". המקום קטן ומקסים, צבוע בצבעי לבן ותכלת עם שני איזורי ישיבה בחוץ המציעים,מלבד השולחנות הסטנדרטיים, גם ספסלים לבנים לישיבה קבוצתית.
הרחוב שקט וחביב ומשקיף לפאתי השוק (דבר שלפעמים מעט מפריע - מדי פעם באות כמה משאיות וקצת הורסות את הפסטורליה) ואני מאוד נהנה לשבת שם בימי החורף החמימים.
התפריט ה"זמני בהחלט" מצומצם יחסית, אבל מציע מגוון מאפים וכמה מנות חמות. אופצייה טובה מאוד המוצעת במקום - קפה ומאפין (כל יום עם משהו אחר), המוגש בליווי צלוחית שמנת חמוצה עם מעט סוכר. טייק אוף חביב על קומבינציית הקפה ומאפה הרגילה.
המקום עדיין חדש מאוד, אבל מעולם לא ראיתי אותו ריק - ללא ספק העדר אופציות רבות באיזור תורם לעובדה... עם זאת, הוא לא המוני אלא בעל אופי שכונתי מאוד ושירות ידידותי ואישי מאוד. מומלץ מאוד כשרוצים להתרחק קצת מההמולה של בתי הקפה הגדולים וההמוניים לעיתים, כמו הסטריטס והשיין.

זהו. פוסט קטן למקום קטן :)

שורה תחתונה - מקום קטן ואינטימי עם אוירה ייחודית ושירות מצויין. מומלץ.

תמכו במאמר בלדוג

יום שבת, 13 בדצמבר 2008

Bubamara

בהחלט הגיע כבר הזמן לבקר בבובמרה, השחקן החדש במתחם הארבעה, ויום הולדתו של חבר היווה את התירוץ המושלם. על מנת להבטיח כניסה חלקה ומקום בבר הזמנו שולחן, ועל כן הגענו למקום מוקדם יחסית - בשעה תשע וחצי.

כשהגעתי למקום שמתי לב לכמה דברים מוזרים - מלבד הגברתנים הרגילים עמד בכניסה בחור צעיר עם חליפה ואוזנייה, ובתור עמדו מספר צעירים אשר לא נראו כמו הקהל הטבעי של הבר. כאשר נכנסתי התבררה התעלומה - אהוד ברק הגיע לבר כדי להכריז על פתיחת הקמפיין. המשמעות בפועל - כבר לפני עשר המקום היה מלא בפעילי המשמרת הצעירה של העבודה, אשר התעקשו שכל אחד יקח פלייר (ניסינו להסביר על איכות הסביבה, אבל...) ואפילו הפילו לנו כוס מהשולחן בלהט העניינים, בעשר וחצי המוזיקה הפסיקה ואיתן כבל השתלט על המיקרופון, נשא נאום ("הוא אמנם לא טרנדי, אבל באנו למקום הכי טרנדי בעיר..." זה היה נורא כמו שאתם מדמיינים) והעביר למר ברק. לשמחתנו, הסיטואציה הביזארית נגמרה מעט לאחר מכן, נוער הגבעות התפנה, ויכולנו להמשיך בחגיגות יום ההולדת.

המקום עצמו הוא עוד דאנס-בר/מגה-בר סטנדרטי לחלוטין - וילה, לנדן, זיזי, אין חדש תחת השמש. הדבר היחיד שניתן לומר לזכותם - ציור קיר ענק המתאר את תל אביב ההרוסה (לאחר אסון אפוקליפטי כלשהו?) כאשר ג'ונגל השתלט עליה למחצה ושלל חיות אקזוטיות רצות בה חופשי (שמתי לב לקואלות ופלמינגו ורודים. לא ברור איך הם הגיעו לשם). קצת מזכיר את "12 קופים", די חביב. בנוסף כמובן מקרנים שמראים מדי פעם קליפים של הופעות חיות כאשר אלו מתנגנות (קטע די שחוק כבר, למען האמת). השירות לא מקצועי מדי (המלצרית לא הצליחה לפתוח בקבוק יין, וחתן השמחה עשה את זה עבורה) אבל לצוות היה מצב רוח טוב וגישה חיובית, אז ניחא.

לאחר הירידה הקלה באוכלוסיה עם תום החלק הפוליטי של הערב המקום התמלא שוב במהרה, וכולם פיזזו בשמחה רבה. סיגריות רבות הוצתו ללא הפרעה (אנחנו הפכנו את הפליירים למאפרה נאה - לא בגלל דיעותינו הפוליטיות, אלא סתם כי התעצבנו על הפסקת המוזיקה בתחילת הערב) אבל בשל החלל הגדול והתקרות הגבוהות האוירה לא הייתה מעושנת במיוחד. באיזור חצות התקפלנו (כבר לא צעירים כמו פעם...) אבל המסיבה בהחלט המשיכה אחרינו.

שורה תחתונה - עוד בר סטנדרטי מזן החלונות הגבוהים והזיזי טריפו, אבל כרגע זה אחד המקומות החמים - אז למה לא. עד שיפתח המקום הבא (אולי הוא כבר נפתח?) מומלץ להזמין מקום מראש.

תמכו במאמר בלדוג

יום חמישי, 11 בדצמבר 2008

"מנטה ריי" – דייג, אוהב דגים?

באיחור מסויים הגיעה למערכת הבלוג ביקורת האורח המצויינת של רוני, הזכור לטוב מהביקורות שלו על וולפגנג ואודיאון. אז ללא השהיות מיותרות - מאנטה ריי -

"אני מעדיף לאכול דג באיכות לא טובה, על פני הבשר הטוב ביותר". מישהו פעם אמר לי את המשפט הזה, ועד היום לא הבנתי על מה הוא מדבר לכל הרוחות...

The manta ray (Manta birostris), is the largest of the rays, with the largest known specimen having been more than 7.6 m (about 25 ft) across, with a weight of about 2,300 kg (about 5,000 lb). It ranges throughout all tropical waters of the world, typically around coral reefs. Mantas have been given a variety of common names, including Atlantic manta, Pacific manta, devilfish, and just manta. Some people just call all members of the family stingrays, though stingrays comprise a separate family of rays (Dasyatidae).

זוהי ההגדרה היחידה שאני הכרתי ל"מנטה ריי", עד הביקור במסעדה הזו. אם לא יצא לכם לראות חיה כזו מתחת למים, אז אני מקווה שייצא לכם – ועדיף שזה יהיה בירח הדבש שלכם באיים המלדיביים.
אישית – דגים הם לא כוס התה שלי. לדעתי המקום הכי טוב לראות דגים הוא מתחת למים, ורצוי בעומק של כ-20 מ'. אז למה ללכת למסעדה שידועה כמסעדת דגים ופירות ים, אתם שואלים? והתשובה – פעם בשנה יש יומולדת לאשתי, והיא ידועה כאוהבת דגים - ובעיקר פירות ים - אמיתית. אז בערך פעם בשנה אני מוכן לוותר לה, וללכת למקומות שהיא אוהבת. כן – אני בעל אוהב ומתחשב. אה, ושכחתי לציין שהארוחה הזו הייתה מתנה של אחותי וגיסי לאשתי, אז ... הייתה באמת סיבה טובה ללכת לשם.

המסעדה, שממוקמת במיקום אטרקטיבי ויפיפה בחוף הים בדרום ת"א, בסמוך לדולפינריום (ת.נ.צ.ב.ה) מעוצבת בסגנון ייחודי ומעניין, ואפשר לשבת גם באוויר הפתוח וליהנות מאווירת ים אמיתית. אחותי דאגה להזמין לנו מקום, וטוב שכך - המקום מלא עד אפס מקום בערבי שישי. הערב התחיל בכמה משקאות ב"Clara" הסמוך, שנמצא כבר על סף סגירה לקראת בוא הנחליאלי ופריחת החצב.

את חלק השתיה המשכנו בבקבוק יין איכותי, יין הבית השבועי של ה"מנטה ריי" שהיה משובח ביותר.
מאחר ואחותי וגיסי הם כמעט בני בית במסעדה הזו, הם הזמינו לנו את מנות הפתיחה: לחם חם שנאפה במקום, מוס חצילים, שרימפסים מטוגנים ועוד. למי שקשה לו להחליט – המנות מגיעות בצלחת ענקית ע"י המלצר, והוא פשוט "מוריד" לכם לשולחן את מה שנראה לכם טוב. שיטה מעולה – בעיקר כשהמנות הן יחסית מורכבות וקשה לדמיין מה אתה מקבל. היו עוד כמה מנות שלקחנו, אבל ... מוס החצילים המעולה פשוט השכיח ממני את כל השאר. השילוב של מוס החצילים (שמקבל מרקם מאד דומה לטחינה בשילוב חומוס) והלחם החם – פשוט שילוב מנצח – מנה מעולה שחייבים לקחת.

תוך כדי טעימת המנות הראשוניות, אפשר להתרשם מהעיצוב הפנימי של המסעדה – חלונות ענקיים הפונים לחוף הים, ובוודאי במהלך היום מראים נוף מרהיב של ים, חול וקהל משתזפות רב, תאורה רכה ונעימה באמצעות נרות על פני השולחנות, והקירות הלבנים המעוטרים במעין הוראות הכנה למנות העיקריות של המקום, ומנות מומלצות מהתפריט.

למרות שבתפריט קיימות מנות עיקריות בשריות, חרגתי מהרגיל והזמנתי את הפילה מוסר שהגיע על מצע של פירה – בחירה נפלאה, שכן הוא היה פשוט נפלא, רך וטעים, ולא צריך אפילו סכין בכדי לאכול אותו. אחותי הזמינה את הקלמרי המטוגן שנראה שגרתי למדי אבל מגיע במנה ממש גדולה, ואשתי הזמינה את קדירת פירות הים והדגים – שם תמים לחלוטין למנה שאמורה להכיל טעימות מסוגים רבים של מנות. אבל, כשהגיעה המנה עמדנו על ה"זוועה האמיתית" – סיר פלדה בעל מימדים אדירים (שמזכיר במראהו פויקה) שהכיל כמות עצומה של מולים, קלמרי, שרימפסים, ודגים ממינים ומסוגים רבים, הכל מבושל יחדיו בצורה אנינת טעם, ומתובל בכמה תמנונים קטנים. לפי העיניים שנפערו לרווחה וקולות ההתלהבות מהאכילה ומהטעמים – הסקתי שהמנה הזו היא מצויינת, מגוונת ובהחלט לא משאירה פיסת מקום לרעב. לקח זמן רב לאשתי ולגיסי לסיים רק בצורה חלקית את המנה הזו, תוך כדי שהם שולפים מדי פעם עוד "חיה" שטרם ראו או טעמו בעבר והשוויצו בה למול כל הסועדים בשולחן. מזל שישבנו בשולחן פינתי, כך שלא יצא להם להשוויץ בפני שאר הסועדים במסעדה ...

עוד כמה כוסות יין חלפו להן, והגיע הזמן לקינוח. הזמנו רק מנה אחת של קינוח כי היינו מלאים מהאוכל ובעיקר מהיין. המנה שנבחרה (שוב, בהמלצת הסועדים ה"מקומיים") היא קינוח המורכב מ-3 שכבות של שוקולד בגוונים וטעמים שונים. השם לא עושה למנה הזו טוב, שכן זוהי ללא כל צל של ספק - מנת הקינוח הכי טובה שאכלתי אי פעם. ואם להקביל אותה לחלק הסיום מה"נסיכה הקסומה", אז "מבין כל הקינוחים הטובים בעולם, דורגו 5 קינוחים כמנות האחרונות המעולות ביותר, והם כללו עוגת גבינה, עוגת שוקולד, טירמיסו, פונדנט, קרפצ'ו אננס ועוד. אבל מנת השוקולד הזו השאירה את כל המנות האחרות הרחק מאחור" ...

הבעיה היחידה עם המנה הזו, היא שאתה חייב לאכול משהו במסעדה לפני שאתה מזמין אותה, כי אי אפשר רק לבוא לקפה וקינוח ב"מנטה ריי". מזל ששאר המנות והאוכל במסעדה הן מספיק טובות בכדי שתזמין אותן בשמחה ובטעם טוב, לפני שאתה מגיע לקינוח – לטופ שבטופ. אז זו לא ממש בעיה ...

המחירים גבוהים ב"מנטה ריי", ובקלות אפשר להגיע ל-250 ש"ח לאדם בארוחה שכוללת מנת פתיחה, מנה עיקרית וקינוח (ואולי גם כוס יין). אבל – וזה העיקר – המנות באמת שוות את זה. אז אם אתם רוצים לפנק את עצמכם או את בן/בת זוגכם בארוחה טובה מפעם לפעם, כשהמטרה שלכם היא לא רק למלא את הקיבה, זה בהחלט מקום ששווה ביקור. גם אם אתם לא ממש אוהבים דגים ופירות-ים. ובעיקר אם לא אתם אלו שמשלמים בסוף ...
הדבר היחיד שהעיב במידה מועטה על הבילוי במסעדה, הוא הביקור בשירותים. לא בגלל ניקיון או משהו כזה – באמת הכל היה מצוחצח למשעי – אלא שכדי להגיע לשם צריך לעבור באיזשהו מסדרון חשוך שעובר קרוב מדי למטבח לטעמי. אני כנראה אוהב הפרדה ברורה יותר בין המקום שמכין לי את האוכל לבין התחנה הסופית שלו, אבל אולי זה רק אני ....

לסיכום, אני עדיין מעדיף בשר איכותי על פני דג איכותי. אבל אם כבר לאכול דג – אז רק ב"מנטה ריי". חבל שזה רק פעם בשנה ... (ומזל שזה רק פעם בשנה ... :)).


תמכו במאמר בלדוג

יום שלישי, 9 בדצמבר 2008

Peacock

החלוקה הגיאוגרפית ביני לבין חברי (הם - כיכר רבין, אני - רוטשילד) גורמת לנו להפגש במקומות הממוקמים בשטח המפורז, הלא הוא איזור הבימה והיכל התרבות. וכך, צברנו לנו לאחרונה לא מעט שעות בפיקוק.
הפיקוק הוא בר שכונתי-פלוס, ושייך לבעלים של הארמדילו (ושל האורקה, להבדיל). האוירה והעיצוב שכונתיים, אבל קצת משודרגים - הקיר האחורי הוא בעצם לוח ענקי עליו כתוב התפריט בגיר, אבל רואים שמישהו השקיע כמה שעות טובות מחייו כדי לכתוב הכל בכתב אחיד ומדוייק, ועל הקירות יש ציורי קיר מתוחכמים ויפים.

מנות האוכל הרבה יותר מורכבות מבארמדילו, ביניהן מבחר ברוסקטות מצויינות ופיצה טובה (בנוסף, אני מכיר מישהי שנשבעת שהם מגישים את הצ'יפס הכי טוב בעולם). לאחרונה המקום הופך לפופולארי יותר ויותר, ובפעמים האחרונות נאלצו לעמוד זמן רב לפני שקיבלנו שולחן (המלצרית ציינה שאם רוצים לשבת במהירות צריך להגיע לפני תשע וחצי...).

העכברוש, בביקורת שלו כאן, לא ממש התלהב מהמקום, ובזמנו אני הסכמתי איתו, אבל אני מרגיש שהמקום "התבגר" יפה וכעת מציע הרבה יותר מאז. חוץ מזה, לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן...

חשוב לציין שלמרות שאין מאפרות במקום, לא מעט מבאי המקום מרכיבים לעצמם מאפרות מאולתרות מתחתיות בירה ומעשנים באין מפריע. פעם אחת ראינו פקח קונס מישהי בדיוק כשהגענו ואז האוירה היתה נטולת עשן לעשרים דקות תמימות :)
(ותודה לעכברוש על התמונה המצויינת)

שורה תחתונה: מקום נעים וסימפטי (בתנאי שהעשן לא מפריע לכם) עם קהל בוגר ואיכותי ואוכל מצויין. מומלץ לבוא מוקדם אם אתם לא רוצים לעמוד בצפיפות.


תמכו במאמר בלדוג

יום שני, 8 בדצמבר 2008

פרונטו - הטרילוגיה האיטלקית (חלק 3)

(זהו חלק שלישי של הטרילוגיה האיטלקית. לחלק הראשון, לחלק השני).

בחלק השלישי אדבר על ביקור בפרונטו, בצהרי יום לפני כשבועיים-שלושה (ככה זה, הטרילוגיה רצה אחורה בזמן, קצת כמו ממנטו, רק עם בלסמי לפתיחה). נפגשנו שם אני, המובטל הטרי וחברתו הפסיכולוגית. מאחר וגם אני חסר מעש בימים אלו (בלוג, כך מסתבר, לא ממש נחשב) חשבנו לבדוק את העסקית של פרונטו. העסקית מוצעת במספר מחירים, בסביבות ה- 70 ש"ח וה- 90 ש"ח, אם כי בסופו של דבר זה עלה מעט יותר...

לפתיחה הזמנו פלטת אנטיפסטי, קרפצ'יו וקרפצ'יו טונה. היה מעולה. אין מילה אחרת. פלטת האנטיפסטי היתה פשוט מצויינת (בבליני האנטיפסטי מוצע במזנון חופשי, כך שהם בוודאי מנצחים בתמורה יחסית לעלות, אבל האיכות פשוט טובה יותר) ושתי מנות הקרפצ'יו הן משהו שאני עדיין זוכר. סיכום הביניים בנקודה זו היה של אושר עילאי, חיוכים הופרחו לכל עבר ושאריות הלחמים (פוקאצ'ה, לחם לבן וחום, כולם מצויינים) ניגבו את שלושת הצלחות עד תום.

לעיקריות הוזמנו לזניה בשרית, פפרדלה רגו ("רגו" הוא השם הנכון ל"בולונז", מושג שלא ממש קיים באיטליה) ופסטה פרימוורה - מבחר ירקות מוקפצים קלות במן זית. המנות היו טובות ולא נרשמו שום תלונות, למרות שלא ממש המריאו לגבהים של הראשונות (באותה נקודה החלטנו שנבוא שוב בהזדמנות, ונזמין פשוט מבחר ראשונות למרכז השולחן).

בעודנו סועדים את ליבנו ברחוב החמים ודמיינו שאנחנו באמת באיטליה, שמנו לב לפרלמנט הברנז'אי שתפס אט אט את מקומו בשולחן הסמוך - מוטי קירשנבאום, יונתן גפן ולבסוף ריבקה מיכאלי, שהגיעה באיחור אופנתי ונתנה תצוגת חנייה מזעזעת במיוחד. איתם ישבו עוד כמה חברים וכמובן רפי אדר, בעל הבית, שהצטרף והנעים את זמנם. קצת מזכיר את הניימדרופינג שאפשר לעשות בקנטינה, אבל בכל זאת קצת יותר איכותי...

בעסקית כלולה גם שתייה חמה או קינוח, אז הזמנו שתי כוסות קפה וגם דגמנו את הטירמיסו שהיה טוב מאוד ובהחלט השלים את החוויה. עוקץ קטן - בחשבון היה כלול קופרטו בסך 5 שקלים לבן אדם. קופרטו, דמי שולחן (מילולית מאיטלקית - "מפה") הוא נוהג מעט מאוס. מילא במקום בו הוא מקובל, אבל בארץ המצב הוא לא כך, וקצת לא ברור על שום מה ולמה זה נכלל בחשבון (טיפ, מן הסתם, השארנו גם כן למלצר המצויין). אולי זה מצויין בתפריט ואולי לא, ואם כן אז כנראה באותיות קטנות המשתלבות היטב עם הרקע (כי עובדה שלא שמנו לב) אבל זה די מרגיז - בייחוד כשמדובר על עסקית במחיר קבוע. בניגוד לעידו קינן לתומר ליכטש בבלוג של עידו קינן אנחנו החלקנו את העניין, כנראה כי האוכל באמת שווה את זה והיינו מסכימים בכל מקרה לשלם חמישה שקלים יותר על העסקית. פשוט קצת מעצבן כשלא יודעים על זה מראש.

שורה תחתונה - אוכל מצויין, שירות מצויין, אווירה מצויינת ואפילו יש מפות על השולחן (עולה חמישה שקלים אקסטרה).

לקוראים -
  1. צפו לחמישה שקלים אקסטרה.
  2. אם לא תגידו למלצר להפסיק לגרר פרמז'ן על הפסטה שלכם - הוא לא יפסיק. סתם, טיפ של אלופים.



תמכו במאמר בלדוג

רוסטיקו בזל - הטרילוגיה האיטלקית (חלק 2)

(זהו חלק שני של הטרילוגיה האיטלקית. לחלק הראשון, לחלק השלישי).

יום לפני הביקור בבליני (הטרילוגיה האיטלקית, חלק 1) ביקרתי ברוסטיקו בבזל לארוחת ערב רומנטית. מעולם לא ביקרתי ברוסטיקו ברוטשילד, למרות שאני גר די קרוב למקום, אבל לאחר שהסניף בבזל נפתח הסתקרנתי מאוד, בייחוד בגלל העיצוב המושך של איזור הבר במסעדה. למרות זאת, כאשר התקשרתי להזמין מקום, המארחת אמרה לי שהרבה יותר נעים לשבת במרפסת המקורה, למרות שאין לי כל כך מושג למה - מרפסת מקורה סטנדרטית, עם אקוסטיקה בינונית במקרה הטוב, שיכלה להיות חלק מכל מסעדה או בית קפה בעיר.
לפתיחה הזמנו מנת אנטיפסטי, ולעיקריות פיצה ופסטה בולונז. אומנם זוגתי רצתה מנת בשר בתחילה, אבל מאחר והתפריט התמקד בפסטות ופיצות, והציע בנוסף שתי מנות בשר, שתי מנת דגים ושתי מנות פירות ים, החלטנו להתמקד בפורטה.
מנת האנטיפסטי היתה טובה, אם כי יוצאת דופן - הירקות מוגשים מוקרמים בגבינה ומכוסים ברוטב בשמל - מעולם לא נתקלתי במנה מוגשת כך. אני לא אומר שזה לא היה טעים, זה פשוט היה קצת מוזר (יש לומר שהדבר צויין בבירור בתפריט). הפיצה והפסטה היו טובות, אם כי שום דבר לא מסעיר במיוחד.
השירות ברוסטיקו מלא בכוונות טובות, אבל נראה כאילו לקחו צוות של בתי קפה (כלומר, רגיל לשירות א-פורמלי) ועשו לו שיעור עיוני מזורז ב"איך להיות מלצר במסעדה". הזמנו בקבוק למברוסקו יחד עם הארוחה, ולאחר שהמלצרית מזגה לכוסותינו היא השאירה אותו על השולחן והלכה. שתי שניות אחר כך היא חזרה, הניחה את פקק השעם על השולחן ונעלמה שוב. אחרי דקה היא חזרה שוב עם שמפנייר, והכניסה את הבקבוק לתוכו. היא שכחה כמובן לעטוף אותו במפית, וכך כל מזיגה נוספת הפכה בעבורי למבצע קטן, בו אני מנסה למלא כוס בלי לטפטף על כל השולחן. לקראת סוף הארוחה הגיחה המלצרית, הוציאה את הבקבוק כדי לבדוק אם התרוקן, לקחה אותו (היא כן טפטפה) ונעלמה. אחרי עשר שניות היא חזרה ולקחה את השמפנייר, כי באמת לא היה לנו מה לעשות איתו. עדיין, אני מניח שזה יותר טוב מצוות אפאטי ומתעלם. לפחות ברוסטיקו החבר'ה מאוד משתדלים וחיוביים.
קינחנו בטירמיסו המתבקש (שהיה לא רע בכלל) ויצאנו לנו, שמחים וטובי לב (בכל זאת, בקבוק למברוסקו) לעבר השכן.

שורה תחתונה: מקום נחמד וסימפטי מאוד, למרות שללא ספק צריך עוד ליטוש קל בחזית השירות. מנות גדולות מאוד, ובהחלט מקבלים תמורה בעד הכסף, למרות שאין מה לצפות להברקות קולינריות יוצאות דופן.


תמכו במאמר בלדוג

יום ראשון, 7 בדצמבר 2008

בליני - הטרילוגיה האיטלקית (חלק 1)

(זהו חלק ראשון של הטרילוגיה האיטלקית. לחלק השני, לחלק השלישי).

ביום ה' האחרון, זוג הלונדונרים הגיע לביקור מולדת. לצורך חימום מנועים ומפגש נשיקות וחיבוקים עם החבורה המורחבת (9 נוכחים בסה"כ) חיפשנו מקום מתאים לארוחת צהריים ביום שישי. הלונדונרים, מכיוון ששהותם בלונדון הרגילה אותם ל"התנהגות צרכנית נבונה" (הם תמיד היו קמצנים, כשחושבים על זה) רצו ללכת למסעדה שיש בה עסקית גם ביום שישי. מכיוון שאת מספר המקומות אשר עונים על הקריטריון הנ"ל אפשר לספור על יד אחת (שלא לומר על אצבע אחת) הפור נפל, כמו תמיד, על ה"בליני". אני ושאר החבורה המקומית ניסינו להטות את הכף לכיוון משהו אחר אבל השילוב של שפע החנייה, הקלילות של המקום והמיקום בנווה צדק הכריעו אותנו.

אחרי איחורים אופנתיים שנעו בין חצי שעה לשעה, נשיקות וחיבוקים, התחלנו בארוחה.

דיל העסקית מומלץ מאוד - משלמים על העיקרית ומקבלים ראשונה או קינוח, ושתייה קרה או חמה, ובנוסף מקבלים לשולחן פרוסות קלויות של לחם זיתים ועגבניות מיובשות בליווי שמן זית ובלסמי. צ'ופר נוסף - כוסות קטנות של קוקטייל הבית, הרי הוא הבליני. לאחר הטעימות הזמנתי עוד שתי כוסות בליני ובתגובה המלצר הביא לי עוד שתי טעימות. שתינו גם אותן, אבל לאחר שהבהרנו את הטעות קיבלנו שתי כוסות ענק עם הקוקטייל הטעים - מומלץ ביותר ליום חורף שמשי. הנקודה היא שהם לחיצים - כנראה שאפשר היה להמשיך לחיות טוב מאוד על הדוגמיות :)
כמעט תמיד אני בוחר במזנון האנטיפסטי העשיר כמנת הפתיחה (מנה אשר יכולה לעמוד כארוחה בפני עצמה). המנות העיקריות בסיסיות למדי - פסטה מסוגים שונים, כמה מנות בשריות, כמה מנות דגים / פירות ים, אבל ההיצע מספיק לכל חיך וסגנון. אני לא בטוח שהמנות היו זוכות לתשבוחות על מקוריותן וכו' אבל הן טעימות ונדיבות.

הקינוחים טעימים למדי אבל במידה ורוצים לחלץ איברים אחרי הארוחה - יש אלטרנטיביות: גלידת סבתא בקצה השני של הרחבה או טרטופו ברח' שבזי.

שורה תחתונה: אחד הדילים השווים העיר. מתאים במיוחד לפורומים רחבים יותר ו/או אורחים מחו"ל (להשוויץ קצת בנווה צדק) ובימים שמשיים - אפשר לשבת במרפסת (מקורה בחורף) או ממש ברחבת סוזן דלל.

לקוראים: מוזמנים להחכים אותי בעוד מקומות בהם יש עסקיות בצהריי שישי - כמה כבר אפשר ללכת לבליני?

תמכו במאמר בלדוג

יום רביעי, 3 בדצמבר 2008

אופס... על חשיבותם של גיבויים

אופס.

עשיתי קצת האקינג לקוד באתר ו... פתאום אי אפשר להכנס. זה היה מאוד מתסכל - ידעתי בדיוק איפה הטעות, אבל לא יכולתי לעשות שום דבר בנידון. במזל, היה לי גיבוי של כל האתר משלשום, אז שחזרתי את הגיבוי ויצאתי יחסית בזול - רק שתי תגובות נמחקו, אחת מהן שלי (מצטער, מכניקר... אם תכתוב את זה שוב, אני אגיב שוב) ומשתמשת אחת אבדה (ינשופית - שובי הביתה!). לא נעים, אבל נשרוד.
לקחים?
  1. לא לעשות שטויות. בטח שלא באתר חי.
  2. לבצע גיבויים לעיתים תכופות - אני מתכוון להקפיד הרבה יותר על הנושא הזה.
  3. לא לעשות שטויות.


תמכו במאמר בלדוג

יום רביעי, 26 בנובמבר 2008

פתיחות - פושקין, פרת משה רבנו וקצת אמריקנה

עדכונים זריזים -

על חורבות הארבינקא ביהודה הלוי מוקם בימים אלו בר-מסעדה בעל ניחוח רוסי בשם אונייגין, על שם גיבורו האלמותי של פושקין. השלט ברוסית, מלבד "בר-מסעדה" בעברית מתחת לשם המקום, אבל פגשתי אחד מהצוות (בעלים?) ברחוב והוא תרגם לי את הכתוב... לדבריו, המקום לא יהיה בעל אוריינטציה רוסית מובהקת (אז יהיה אפשר להזמין בעברית) אבל יגיש אוכל רוסי מסורתי - "סבתות רוסיות יושבות ומכינות את האוכל", כדבריו. המקום, כך הוא אמר, אמור להפתח בחמישי לדצמבר, שזה ממש אוטוטו.




הבובמרה (Bubamara), דאנס-בר חדש נפתח ברחוב הארבעה, ומוסיף למעמדו של מתחם קרליבך-הארבעה כמתחם המרכז תל אביבי המוביל למסיבות. עוד לא יצא לי לבקר, אבל אני בהחלט מתכנן לקפוץ בקרוב לבדוק את השטח. פירוש השם, למי שתהה - פרת משה רבנו (יש גם זמרת בשם זה, והעדפתי לשים תמונה שלה דווקא, ולא של חיפושית אנונימית. לבריאות).






סניף המקדונלד'ס הנטוש ברוטשילד עובר שיפוצים בעצלתיים כבר תקופה ארוכה מאוד. תמיד כשעברתי שם תהיתי מה יפתח במקום אם וכאשר. ובכן, נראה שהתשובה היא סניף מקדונלד'ס נוסף... קצת חבל לדעתי, אבל ככה זה לפעמים.

תמכו במאמר בלדוג

יום שלישי, 18 בנובמבר 2008

Monday Blues

הכל התחיל כשנתקלתי באירוע של הקרולה בפייסבוק תחת טייטל מפתה, משהו כמו "יום שני, אז במילא אין לכם משהו טוב יותר לעשות" וחשבתי לעצמי - ואללה, צודקים. זכרתי גם שהעכברוש ביקר שם פעם ובסך הכל היה מרוצה, אז מכרתי לו את הרעיון. התחלנו ארבעה - העכברוש, זוגתו, לפטי הג'ינג'י ואני. הגעתי טיפה באיחור והשלושה התיישבו קצת בחלק הפנימי והריק של הבר. המקום נראה מאוד סימפטי - רצפת שחמט, נגיעות נוסטלגיה (בלי ליפול לקלישאות כמו ברוב המקומות) והשוס הגדול - קיר שלם מקושט בדפים ממגזינים ישראלים משנות השבעים. ליד השולחן שלנו היו מרוחות על הקיר במלוא תפארתן מיטב נערות הזוהר של תל אביב, באדיבות "העולם הזה". אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. קרול, בעלת הבית, שירתה אותנו, ושתינו בירה בעוד החבר'ה מסיימים לנשנש טוסט ונאצ'וס שלא סחטו מהם קריאות התפעלות מיוחדות. איזור הבר היה מלא (גם אם שקט) בעוד אצלנו היה שומם מלבד זוג אחד שעישן, עובדה שהציקה מאוד לשאר החבורה (כל כך הציקה להם, שלא העזתי להדליק אחת בעצמי...) וזירזה את עזיבתנו. לא היה לי כל כך אכפת - המוזיקה באמת היתה טובה (רוק בעיקר, עם דגש קל על אייטיז) אבל יום שני, כאמור, הוא באמת חלש והאוירה היתה באמת קצת רדומה.

כשהלכנו לאוטו הצלחתי "למכור" לעכברוש את הטיימס סקוור, בר חדש יחסית בנמל. כבר היינו בו פעם, אחרי שהוזמנו על ידי הבעלים (גילוי נאות, מה שנקרא) אבל היה לא מוצלח והסתלקנו במהירות. הם מפרסמים ליין ימי שני ("ברנשים וחתיכות"), אז אחרי שהורדנו את העכברושית בבית הג'ינג'י הוריד אותנו בנמל והפליג לו אל ביתו שבפרברים. הטיימס סקוור מעוצב במינימליזם יחסי - קצת תמונות של ניו יורק מתקופות שונות, ובעיקר קיר שלם המרוצף בנורות המתפקדות כאורגן אורות ענק - נחמד מאוד. החדשות הרעות - היה רחוק מלהיות מלא. אולי זה החורף שהגיע, ואולי פשוט ימי שני - החבר'ה מהקרולה יודעים על מה הם מדברים כנראה. הטובות - היה הרבה יותר טוב מהפעם הראשונה בה ביקרנו. האוכלוסייה טובה (בטח יחסית לנמל) והדי-ג'יי ניגן להיטי מיין סטרים יעילים (כמובטח בפרסומי הליין). נקודת אור נוספת - יחסית למספר האנשים, המון אנשים רקדו, ולא נשארו לשבת על הבר כפי שהייתי מצפה ממקום לא מפוצץ. העכברוש רטן על היעדר הבירות מהחבית, אבל אני לא ויתרתי לו והלכתי לרחבה עד שגם הוא נשבר והצטרף אלי. בכל זאת, דכדוך-היום-השני גבר עלינו בסוף ושחררתי אותו הביתה.

לסיכום - שני מקומות בעלי פוטנציאל שלא מומש באותו ערב מקולל, כל אחד בז'אנר שלו. אני מרגיש שני חייב לשניהם ביקור, כנראה שלא ביום שני.

תמכו במאמר בלדוג

יום שישי, 7 בנובמבר 2008

East coast, west coast

כמובטח, כמה רשמים קולינריים (והמלצה או שתיים) ממסעי בארצות הברית...

קפה.
פסיכוזת המונים, קצת כמו הנס של גבירתנו מפאטימה בהיקפה, גרמה לכך שאומה שלמה מתעקשת לשתות קפה מחורבן. מה שהם לא יודעים לא פוגע בהם, כמובן, אבל מה על הזרים מארצות התרבות? מילא מיץ הגרביים שהם מפיקים מהפרקולטורים שלהם (מה יגידו אחרים על קפה הבוץ האהוב כל כך על חלקים נרחבים מאוכלוסיית ישראל?), אבל גם באספרסו בר מפונפן ומושקע, כשאתה מזמין כוס קפה בארבעה דולר, אתה נדפק שוב ושוב. הם לעולם לא יסכימו להשתמש בקפה מסחרי, אלא תמיד יספרו לך בגאווה איך המומחים שלהם נסעו במיוחד לגוואטמלה כדי לבחור את הפולים המשובחים ביותר, אורגניים או Fair-trade, ואז קלו אותם בעצמם "to perfection". המציאות, תמיד, היא שהגוואטמלים מזהים את הגרינגוס מרחוק ומוכרים להם מה שמוכרים, ואז המומחים חוזרים עם השלל לארה"ב ושורפים את הפולים למוות. אם זה לא מספיק, הם מכינים לך את הקפה בכוס של חצי ליטר ואז מוסיפים לך כל כך הרבה חלב (עם קצף גרוע במיוחד) שלא נשאר טעם של קפה. רוצים הפוך כמו בבית? תבקשו מקיאטו. תקבלו משהו שהוא רק בקצת יותר גדול מהפוך גדול בתל אביב. כמובן, אז תצטרכו להתמודד עם הטעם השרוף, זוכרים?

מסעדות סודיות.
הקטע החדש בניו יורק - כנראה שהעיר כל כך גדולה, שלא ממש צריך לפרסם את המסעדה שלך. להיפך - אל תשים שלט, תחביא אותה בתוך מסעדה אחרת (מומלץ שתהיה מז'אנר שונה לגמרי מהמסעדה האמיתית), וגם שלט "זהירות, נמר" לא יכול להזיק. ואז, תחושת הנצחון שירגישו הסועדים שבכל זאת יודעים ונכנסים פנימה תגרום לכך שזה לא ממש משנה מה תגיש - העיקר החוויה... גאונות. קיבלתי טיפ למסעדה מקסיקנית שמתחבאת מאחורי דלת "לעובדים בלבד" בתוך מסעדה אחרת, אבל לא הסתייע (הביקורות הגרועות באינטרנט לא עודדו אותנו לנסות חזק מדי). במקום זאת הלכנו לאכול את "ההמבורגר הכי טוב בעיר" במזנון המבורגרים שמתחבא בתוך הלובי של מלון מפואר. חוויה מעט משונה, אבל בהחלט משעשעת - דמיינו את עצמכם נכנסים ללובי של דייויד אינטרקונטיננטל, פונים ימינה ושמאלה, ואז מגיעים לסביח של עובד. ההמבורגר, אגב, היה מצויין, אבל יומיים אחר כך קיבלנו טיפ על מקום אחר שמגיש את ההמבורגר הטוב בעיר (השף, מסתבר, ישראלי) אבל לא הלכנו, אז אני עדיין לא יכול להתחייב :)

מימוזה.
בסופי שבוע, העיר כמרקחה, וכולם הולכים לבראנצ'. בסך הכל דומה לארוחות הבוקר שאנחנו מכירים כאן (רק עם פחות ירקות ויותר שומן ובייקון), אבל השוס האמיתי הוא בקוקטיילים. במקומות רבים התפריט כולל קוקטיילים (בדרך כלל מבוססי שמפנייה), לפעמים אפילו בכמות לא מוגבלת. הדיל הכי משתלם שאנחנו מצאנו היה במקום בשם Essex (שקרוי, כמה מקורי, על שם הרחוב בו הוא נמצא) - בעבור $16 מקבלים בראנצ' (בראנצ' זה מושג נזיל - תוסיפו שני דולר למחיר, ותקבלו המבורגר או סטייק) ושלושה קוקטיילים - אבל אף אחד לא סופר :) המלצריות מסתובבות עם קנקני מימוזה ענקיים ומסתערות על כל כוס חצי ריקה בהתלהבות רבה. אין ספק שאחרי חמש-שש כוסות החיים נראים יפים יותר. רוצים באמת לדפוק את המערכת? החוק בניו יורק לא מאפשר הגשת אלכוהול לפני 11 בבוקר. אז אם תבואו לפני כן, תקבלו קפה חופשי עד 11, ואז תעברו לקוקטיילים. רק שימו לב לנאמר בסעיף הראשון - לא לבעלי לב חלש (או טעם טוב). מילת אזהרה - צריך להזמין מקום הרבה זמן מראש.



תמכו במאמר בלדוג

יום שני, 3 בנובמבר 2008

noi positive food

כבר הרבה זמן, עוד לפני שיצאתי לפגרה, שאני מתכנן לכתוב על נוי, ואיכשהו זה לא יצא עד עכשיו (= אני עצלן). אם אני לא כותב על מקום מיד אחרי שהייתי בו, זה פשוט נדחה ונדחה ונדחה...
אז הנה, עכשיו אני יושב פה עם הלפטופ, וזו הזדמנות מצויינת לכתוב סוף סוף.
המקום נפתח לפני חודש-חודשיים במקום הכנאפה בשד' חן פינת פרישמן. אני לא חומוסולוג, אבל החומוס שלהם היה טעים לי, וגם האוירה במקום, אז הצטערתי מאוד לראות שהמקום נסגר. ובכל זאת, בסיכומו של דבר, אני מרגיש שהרווחתי - אני לא אוכל כל כך הרבה חומוס, ונוי הוא מקום שאני מאוד מסמפט. למה? כי זה המקום הכי סימפטי באיזור... הצוות כל כך נחמד וידידותי שזה גובל כמעט בפשע (ואני יכול רק לקוות שכמות החיוכים לא תפחת עם הזמן) וכמובן שגם האוכל מצויין.
אז מה זה "אוכל חיובי"? זה לא אוכל אורגני - רק חלק מהמרכיבים אורגניים, אבל הם משתדלים שיהיה בריא ואורגני ככל האפשר (בלי להיות טרחניים, וזה גם משהו) וגם משתדלים להכין מה שאפשר בעצמם. כל מה שטעמתי עד עכשיו היה טרי וטעים - פוקאצ'ות, סלטים ומנות הבשר (ביחוד מומלצים הקבבונים) שבכולם יש איזה טוויסט קטן שמציל אותם ממלכודת הבנאליות.
משהו שלילי בכל זאת - הקפה (האורגני) מוגש רק בספלי חרסינה קטנים, ואני אוהב את האמריקנו שלי בכוס זכוכית גדולה. זה בכל זאת לא מונע ממני לקפוץ לבקר :)

בקיצור, מומלץ. חבל שאני לא גר יותר קרוב לכיכר.

תמכו במאמר בלדוג

חזרתי...


אחרי חופשה של שבועיים בארצות הניכר (ניו יורק וסן פרנסיסקו, עם קונקשן מעיק באיסטנבול) אני חוזר לעניינים...
מקומות נפתחו, נסגרו, שינו שמות, עברו שיפוץ - אני מקווה להדביק את הפער כמה שיותר מהר (נו, בשביל מה השארתי את העכברוש פה?).
אני מתכנן גם רשומה על החופשה (בראי קולינרי, כמובן), בדומה למה שנעשה בעקבות החופשה הקודמת, ללונדון.

תמכו במאמר בלדוג

יום ראשון, 12 באוקטובר 2008

פתיחה, סגירה ויוגורט

עדכון קצרצר של תקופת החגים -

היוגו נפתח היום בכיכר רבין, על חורבות הבר שכשל. אתמול הסתובבתי שם כשחיפשתי חניה והיו שם כחמישים איש בחוץ, כוסיות יוגורט בידיהם. אני יכול רק להניח שחילקו שם יוגורט בחינם, כי אם לא אז תפס להם ממש חזק (מה שגם בהחלט אפשרי - אני מכיר זוג שנוסע לרוטשילד בכל פעם מרמת אביב רק כדי לאכול שם יוגורט). בכל מקרה, שיהיה בהצלחה.

התומא סגרו את הבסטה עם בוא החורף. היה נחמד (גם אם נחלש קצת בגלל התחרות מהמיוזיק רום, הלאנדן והוילה סוקולוב), נפגש שוב בקיץ הבא...

מקום חדש נפתח בנמל תל אביב מול האגאדיר - הטיימס סקוור, על חורבות הקונצ'ה. מאחר ופתיחה אחת זה משעמם, הפתיחה הראשונה ביום רביעי, עם מסיבה בניצוחו של אנטוני פאפא והשנייה ביום שישי (בצירוף מקרים משעשע, בדיוק ביום זה הבלוג יוצא לחופשה לניו יורק. מבטיח תמונות מהטיימס סקוור המקורי).


תמכו במאמר בלדוג

יום שבת, 4 באוקטובר 2008

חורף....

שעון החורף מגיע, ועמו גם הצינה... לפיכך, הברים הקיציים בעיר משנים את עורם -
בקרקלה בר מרוקנים את הבריכה, סוגרים את המקום ופותחים מחדש בתור הגריפין, האלטר אגו החורפי של המקום.
הוילה סוקולוב שהפך לגן סוקולוב בימי הקיץ העליזים נסגר אחרי הערב לתקופת שיפוצים בה ייבנה מחדש הגג.


תמכו במאמר בלדוג

יום רביעי, 1 באוקטובר 2008

השרקוטרי


לפני כשבועיים הלכנו ארבעה חברים לבדוק את השרקוטרי הכה מדוברת. כפי ששמה מעיד, השרקוטרי מתמחה בנקניקים ונקניקיות המיוצרים במקום, אם כי לא מדובר במקום צרפתי מסורתי, אלא קרוב יותר לטפאס בר הן במבנהו (בר ושולחנות זוגיים קטנים בפנים, כמה שולחנות קטנים בחוץ), בקו המוזיקלי ובאווירה. למקום תפריט מצומצם ו"גברי" מאוד, מורכב כמעט כולו ממיני בשרים, בתוספת שתיים-שלוש מנות פסטה וסלטים. לצמחונים רכי לב בודאי שאין מה לחפש כאן, להם יש את הבודהה בורגרס.
המלצרית החייכנית והאדיבה הציעה להסביר לנו על המקום, והמליצה שנזמין מנות למרכז השולחן ונתחלק בהן. המלצה פרקטית מאוד, בייחוד בגלל שהשולחן הקטנטן לא היה יכול להכיל מנות לארבעה אנשים בו זמנית... פתחנו במנת השרקוטרי, צלחת נקניקים וטרין כבד אווז, שהוגשה עם לחם טרי וטעים. הנקניקים היו טובים, אבל בכל זאת זו היתה המנה החלשה יותר בארוחה. המשכנו בסלט תמנונים חם (הכולל גם קוקי סן-ז'ק ובייקון) שהיה מצויין, מנת נקניקיות מבושלות באדי יין אדום מנת עגל ברוטב לימון וסטייק ריב-איי, שתיהן מנות מצויינות. הכל היה טוב ויפה, אבל גודש הבשר המוגש בתוספת שפצלי בלבד גרמו לתחושת שמנוניות כבדה מאוד אצלנו (הנקניקיות הוגשו בתוספת מעין האש-בראונס, שלא היו טובים הרבה יותר מבחינה זו). מאוד חסר לנו מגע קל של ירק, או תוספות קלות יותר. התחושה היתה שזהו מקום טוב מאוד לארוחת טעימות קלה, אבל לא לארוחה מלאה - זה פשוט יותר מדי.
בכל זאת, למקום יש נקודת זכות אדירה - שוררת שם אווירה שקשה לתאר, עם מוזיקה לטינית ומזרחית, רקדנית בטן שפיזזה על הבר ובין השולחנות בחוץ ואף סחפה כמה מן הסועדים לריקוד איתה. כולם מתניידים, כוס יין בידם, בין הבר הפנימי לשולחנות ברחוב, לשורת הכסאות שהועמדה בצדה השני של הסמטה בתור פינת עישון (אם כי, מאוחר יותר כל האיזור הפך לאיזור עישון אחד גדול) וגורמים לתחושה של מסיבת קוקטייל מוצלחת במיוחד. אין ספק שמצידנו בקבוק היין וכוסיות הגראפה עזרו גם כן.
יש לציין שהמחירים לא זולים, וארוחה מלאה תסתכם בסכום מפולפל. הזוג בשולחננו טען שהמחירים דומים לאלו שבהרברט סמואל, אך שם מקבלים אוכל ברמה אחרת. לדעתי ההשוואה לא הוגנת, כי סוג המקום והחוויה שונים לגמרי, אך יש לתת על כך את הדעת.


תמכו במאמר בלדוג

יום חמישי, 18 בספטמבר 2008

גם אני רוצה להיות גרוזיני


שיחת הטלפון העירה אותי מנמנום קל. "אני אעשה את זה קצר - אני לוקח שתי תאומות הולנדיות לאכול סושי בנווה צדק. אתה בא?". נו, טוב.
ת' חנה לידי וצעדנו בזריזות לאוקינאווה. חיכינו קצת לפסיכולוגית, החברה שלו, שבאה עם התאומות המבקרות בארץ לרגל חתונה. הסושי היה לא רע בכלל, ובסוף הארוחה הצטרפו אלינו עוד שניים - ל', חברה של הפסיכולוגית, ור', ספק איש קבע ותיק, ספק אזרח טרי במיוחד (שלטונות הצבא, כך נראה, עוד חלוקים בדיעותיהם).
וכך התניידנו, שבעת המופלאים, לעבר ננוצ'קה. המארחת היתה מאוד ברורה - לא נוכל להכנס. העיריה נושפת בעורפם ועל כן הם מקפידים במיוחד על כמות האנשים בתוך הבר. נאלץ לחכות שיצאו ארבעה אנשים, וגם אז נוגלה לשולחן בחדר שליד הבר, ולא בבר עצמו, כי אסור לעמוד ליד הבר. כעשר גבות הורמו (ההולנדיות לא ממש הבינו את חילופי המילים), והמארחת מלמלה משהו לא מחייב על ראש העיר והבחירות הקרבות. אמרתי לה מיד מה דעתי על העניין (הבלוג ימנע מפוליטיקה, אבל בכל זאת זה בלוג, אז אתם יכולים לנחש לבד למי קולי מובטח) והיא חייכה, נעלמה, וחזרה עם מגש ועליו שבעה צ'ייסרים לזמן ההמתנה. תחי מדינת ישראל. שתינו, וכמובן שהפלתי כמה מהכוסות ואף שברתי שתיים. סלחו לי - אני בעד המפלגה הנכונה ;)
נכנסנו והובלנו אל השולחן, אבל הרגשנו כאילו אנחנו בסיביר, ולא בגיאורגיה. ר', המשוחרר הטרי (למה הוא עדיין מקבל צ'קים ממת"ש?), רטן משהו על הלימה לימה או לה צ'מפה, אבל אז המלצרית הציעה לנו שולחן קטנטן ליד הבר, אז שכנענו אותו לשתות דרינק אחד לפני שממשיכים. המוזיקה היתה מיין סטרים מאוס, עניין שעבורו באמת לא צריך את הננוצ'קה, ור', הקצין הותיק (למה הוא כבר לא מגיע לבסיס?), בטרוניה על הגיל הממוצע, התערב שיוכל למצוא לפחות מישהי אחת בשם חדוה.
אבל אז שתינו קצת, הדיג'יי החליף הילוך, מוזיקה מזרחית התחילה להתנגן, והמלצרית עלתה על הבר... הולנדית אחת הועלתה אחר כבוד אחריה, עוד דרינק וגם הפסיכולוגית שוגרה לחלל. ההולנדית השנייה הצליחה להתנגד עוד כמה דקות, אבל כוחות הכיבוש הגיאורגיים לא ויתרו עד שנכנעה. משם הכל רק התדרדר - לא אכביר במילים (ובמילא אני לא זוכר הכל) אבל זה כלל כמה נאמברים מגריז על הבר (כולל כוריאוגרפיה), 30 רוכבי רולרבליידס ששאלו שוב ושוב איפה השירותים, שני גרמנים מזדקנים שאחת התאומות גררה שוב ושוב לריקודים וסיום הערב בג'ואיש פרינסס בחמש בבוקר.
שני אדוויל לפני השינה, שניים אחריה, ואני כמו חדש. פחות או יותר. לא רע ליום שלישי.



תמכו במאמר בלדוג

יום שלישי, 16 בספטמבר 2008

זינגר


זינגר נפתח בשקט בשקט לפני חודשים בודדים – יום אחד עברתי ביהודה הלוי, והנה הוא היה שם. לא ביקרתי בו יותר מדי, כי הגילדה ממש מעבר לפינה, ולזינגר אני ממש צריך ללכת איזה 200 מטר – אז המתמטיקה (והגיאוגרפיה) עושה את שלה.

ובכל זאת, כשאני כן הולך לשם, אני תמיד מרוצה. אם הגילדה הוא הגרסא השכונתית והממותנת של האפרטמנט וחבריו, הזינגר מרגיש כמו הגרסא המבויתת של השסק בימיו הטובים. העיצוב חביב למדי והחלל כולו נשלט על ידי ציור קיר אדיר ממדים של נוף בווארי מיוער, שמזכיר לי תמיד את הטפטים חסרי הטעם של שנות ילדותי (בזינגר, כמובן, זה לא חסר טעם אלא במבט אירוני מפוכח ;-) ).

הערב תמיד מתחיל באיטיות בזינגר, ובכל הפעמים בהן ביקרתי במקום היינו כמעט לבד בתחילת הערב (בסביבות עשר לגריאטריים כמוני וכמו חבריי), מה שמעט לא אופייני לברים שכונתיים. אבל לא להתייאש – המקום מתחיל להתחמם לקראת אחת עשרה – שתיים עשרה. בדומה לשסק, הבר מארח די-ג'ייז משתנים, ומפרסם את הלו"ז החודשי בגלויות (שנמצאות, חוץ מבבר עצמו, גם בקיוסקים שבשדרה ובמוסדות נוספים באזור). בניגוד לשסק, הם לא טורחים לציין מה ינגן כל אחד מהדי-ג'ייז הנ"ל, וזו כבר בעיה רצינית, כי אני לא מאמין שיש מישהו שמכיר את כל החבר'ה המוכשרים האלה... איך אני אמור לדעת אם אני רוצה להיחשף למישהו ומשהו חדשים? אני אמור לנחש לפי כמה הכינוי של הדי-ג'יי קולי?

חוץ מהמהמורה הפרסומית הקלה הזו, הכל שם ממש סבבה – השירות ידידותי ומחויך, יש כמה דברים לנשנש, מוזגים חצי ליטר מהחבית (ולא רק שלישים, תודה לאל), נותנים לך לעשן בשקט (רגע, בעצם זה חסרון לאנשים מסוימים...) ואפילו השומר האדיב קופץ מעמדתו ופותח את הדלת לכל מי שמתקרב (הוא ממש מתעקש לעשות את זה, לא משנה כמה פעמים תכנסו ותצאו). חוץ מזה, הצוות וחלק מהקהל מכוסים במעטה קליל של ביזאריות, כמו גרסת הלייט של הריף-ראף, שזה תמיד יותר טוב ממתקפת המשובטים של הוילה, אפטאון, גאנה וכל השאר (היי, אפילו באתי בכפכפים ומכנסיים קצרים...).

אבל הכי טוב – ארקייד עם כל להיטי האייטיז הישנים והטובים, בו הטבעתי את מיטב מעותיי, רק כדי לראות שאני כבר ממש לא טוב בארקנויד. Sic transit gloria mundi, אמרו כבר לפני.



תמכו במאמר בלדוג

יום שני, 8 בספטמבר 2008

הרצות ופתיחות...


שיטוט אקראי ברחובות תל אביב ושיחות עם מארחות הניב כמה עדכונים -
בבזל, נפתח להרצה סניף חדש לרוסטיקו, בינתיים למוזמנים בלבד (חברים של הבעלים וכו'). אמנם נבצר ממני להכנס, אבל המקום (וביחוד הבר) נראה מזמין מאוד.
ברוטשילד, גם רוטשילד'ס קיטצ'ן שהוזכר פה בשבוע שעבר נפתח להרצה, שוב למוזמנים בלבד (למה אני אף פעם לא מוזמן?!), וגם שם נראה מבטיח מאוד. המקום היה מלא כמעט לחלוטין (הרבה חברים לבעלים...) ונראה שיש במקום אוירה טובה. שני המקומות (הרוסטיקו ורוטשילד'ס קיטצ'ן) יפתחו לקהל הרחב בשבוע הבא, אז חכו לביקורת, לפחות מרוטשילד (בזל זה כל כך רחוק...).
בנוסף, נפתח הסניף החדש של טוני וספה בסוף רוטשילד. הפעם נראה שהסניף ממש פתוח, בלי שטיקים ועניינים :)

תמכו במאמר בלדוג

יום שני, 1 בספטמבר 2008

איפה אפי


למה לא היו הרבה פרסומים לאחרונה? כי אני צריך גם לעבוד על האתר, לא רק לבלות כל היום כמו כל מיני בלוגרים אחרים... אבל בסוף יוצאים מזה דברים טובים. היום העלתי לאוויר פיילוט של שילוב מפות בדפי העסק שלנו. כרגע המפות נוספו לכשלושים מקומות פופולריים (נסו את הגנה 71, הוטל מונטיפיורי, החתול והכלב...) ונוסיף עוד בהמשך, אם נראה שהכל רץ בסדר. אז עכשיו אין לכם תירוצים - אתם יודעים איפה כל דבר נמצא.



תמכו במאמר בלדוג

עדכונים מרוטשילד

סוף הקיץ מתקרב, ושף ליאון אלקלעי עסוק מאוד... שני מקומות עומדים להפתח ברוטשילד בניצוחו הקולינרי.
בפינת מרמורק, צמוד לניקו, ייפתח בקרוב מאוד עוד סניף של טוני וספה הזכורה לטוב מירמיהו, ובינתיים השיפוצים ממשיכים בעוז -
אבל זה הפרט הפחות מרגש. על חורבות הפסטיס שוקדת במרץ כבר חודשים חבורת ההלנה המיתולוגית (שמאז פתחה את המנטל, המלה 215 שנסגר בינתיים, הג'רמייה ולאחרונה בר הארבעה) על הרוטשילד קיטצ'ן, שמסתמן כבר-מסעדה בסגנון הבראסרי (לפחות מבחינת העיצוב). אז כל הכסאות כבר מסודרים בחצר, צלחות החרסינה תלויות על הקיר, הבקבוקים מוצעים על מדפי הבר וישיבות צוות נערכות כל ערב. שיפור אחד צפוי לעומת הפסטיס - הקומה השנייה, שבעבר לא הייתה חלק מהמסעדה משופצת גם היא ואני מקווה שיעשו בה שימוש חיובי :)
"שטיק" שפורסם בכתבות יחסי הציבור הוא שלכל מנה יוצמד משקה או קוקטייל שמתאים לו, ושיוצע בהנחה למזמין המנה, אז ניתן להניח שהאווירה במקום תהיה מעט יותר משוחררת ו"בליינית". נצטרך לחכות עוד קצת כדי לראות מה עם האוכל...


תמכו במאמר בלדוג

יום חמישי, 28 באוגוסט 2008

אודיאון

רוני, הזכור לטוב מהביקורת שלו על וולפגנג שף בורגר, הלך לאכול שוב... ושוב הוא מרעיף עלי (ועליכם) מטובו -


יש לי תחביב מוזר שכזה – אני אוהב לאסוף כרטיסי ביקור ממקומות שביקרתי בהם. לא רק ממסעדות, אלא גם מבארים, חנויות ואפילו ממכונים ללימוד נהיגה על אופנוע.

אתמול יצא לי קצת לסדר את האוסף הזה, ובלט כרטיס ביקור של מסעדה ששנים לא ביקרתי בה, בשם "Odeon". מבדיקה קצרה באתר MyTaste, גיליתי שהמקום עדיין פתוח, שריר וקיים. מאחר ובעבר מאד נהניתי להגיע למקום הזה, ועקב הרעב העצום שתקף אותי ואת אשתי לאחר שבת שלמה ללא אוכל של אימא, החלטנו לקפוץ לשם.

המקום הוא מסעדה בשרית, אשר העסקיות שלה הן מהטובות שיש (לפחות כך אני זוכר מהתקופה שבה בחרת ללכת למקום לא לפי הטיב אלא לפי התקציב), ואתה יכול למצוא שם מנות בשריות מכל גווני הקשת: מהמבורגר ועד אנטריקוט, ממרגז ועד סינטה, משיפוד ועד צלע.

לאחר חיפוש רב בתפריט, החלטנו בסופו של דבר לקחת את "תפריט הקצבים", אשר כולל מנת פתיחה – סלט ופטה כבד עוף, ולמנה עיקרית – פלטה לוהטת (!) שעליה מונחים מספר סוגי בשרים: שיפודי אנטריקוט, ספייריבס, נקניקיות מרגז, קציצות בשר טלה, סטייק לבן ועצמות מח. מאחר ואנחנו לא אוהבים עצמות מח – ביקשנו להחליפן במנת ספייריבס נוספת – ואכן קיבלנו.

עד כאן, הכל היה כפי שזכרתי. בלוטות הריר התחילו לעבוד שעות נוספות (אחרי שבת מלאה בהפתעות אולימפיאדה, הייתה להן פעילות רבה), היין שהזמנו (דלתון בלנד) היה די טוב, והאווירה הרווחת הייתה ממש טובה.

מאחר ולא היה פטה כבד, הזמנו חציל מבושל בתנור, שהגיע מעוטר ביוגורט ובעדשים. המנה נראיתה טוב, אבל היה חסר משהו בטעם כדי שזה "יהיה זה". הסלט שהגיע היה רווי בחסות נטולות טעם, והיה די "תפל" מבחינת הטעם והמראה.

את המנה העיקרית קיבלנו תוך הסבת תשומת הלב של כל הלקוחות במסעדה לרעש ה-"Sizzle" שהגיע איתה. עם זאת, ההפתעה שלנו הייתה רבה כשגילינו שלמרות הבשר המגוון והמראה הנעים לעין שלו, הוא לא היה ממש טעים, ואפילו די יבש. כנראה תוספת הזמן על הפלטה הלוהטת לא עשה טוב עם התיבול המינימליסטי של הבשר, שגם לא היה מאיכות קצבים, אלא אם כן הם נמצאים בקצביה רחוקה מאד מאיתנו. רטבי השמנת-פלפל והצ'ימי'צ'ורי לא הצליחו להתגבר על המצב הלא מדהים, אך לפחות גרמו לנו לסיים את המנה עד תום, ולא להרגיש רע בגלל החיות שנטבחו ובסופו של דבר נזרקו.

לסיכום, החוויה הייתה נחמדה אם אתה רעב. אין ספק שיצאנו שבעים מהמסעדה. עם זאת, היה חסר בה משהו מהאווירה ומהטעמים המדהימים שפעם היו (או לפחות כך זכרוני ממשיך לשכנע אותי). אולי בפעם הבאה יהיה טוב יותר, ואולי יורידו את המחיר כך שהמסעדה תהיה מלאה ביותר אנשים, ולא רק תיירים צרפתיים.

העלות - 119 ש"ח לאדם (לא כולל יין), נראית כגבוהה מדי בעבור מה שקיבלנו.

היינו מזמינים מנה אחרת, אם המחירים לא היו כל כך גבוהים (135 ש"ח לסטייק אנטריקוט זה קצת יקר, אפילו אם הוא מגיע מסקנדינביה...).

בדרך חזרה הביתה עברנו ליד ה-"Ali Oli", ולא זכרנו איך קראו למקום הזה בפעם הקודמת שהיינו שם. נסיעה של חצי שעה הפרידה בין רחוב הארבעה לדירתנו החדשה, ועוד כחמש דקות עד שמצאתי את כרטיס הביקור שהיה כתוב עליו "לבנטיני". וואו, איזה זכרונות המקום הזה מעלה בי... אם הוא רק היה עוד פתוח...


כמה תמונות מהמקום:





תמכו במאמר בלדוג

עבר הרבה זמן


אוקיי, עבר כמעט שבוע ולא כתבתי פה כלום... אני מתנצל בפני קוראי המועטים (אך נאמנים, נכון?) ומבטיח חגיגית שזה הולך להשתנות בקרוב. מבול, תנ"כי ממש, של פוסטים (נניח).
והראשון יעלה בעוד 5 דקות (זה קל, כי זה פוסט אורח). נתראה אז.

תמכו במאמר בלדוג

יום שישי, 22 באוגוסט 2008

עוף מהתחנה, מותק.



דארלינג תחנת רוטיסרי? דארלינג, ניחא. תחנה זה די ברור. אז מה זה בעצם רוטיסרי? גם אני שאלתי את עצמי, ובדקתי בויקיפדיה - מדובר בשיפוד גדול עליו משופדים נתחי בשר או עוף, ומשמש לבישולם מעל אש או בתנור. בגרסתו האנכית - שווארמה. בגרסתו המאוזנת - עוף בגריל. נכון שעכשיו הכל יותר פשוט?
אז בעצם מדובר במזנון עוף בגריל, אבל משודרג ומעוצב. מזכיר מאוד ברעיון הכללי את וולפגנג, אבל קצת פחות מפואר. מזמינים בדלפק (אבל מלצרית מגישה) ומקבלים את המנה על מגש בסגנון פאסט פוד (בניגוד לוולפגנג, המפיות לא מבד).
מה בתפריט? רבע עוף, חצי עוף, עוף שלם, שוק טלה וצלעות טלה. באגף התוספות - תפוחי אדמה וירקות שורש, אורז בסמטי וקינואה. תכננתי להזמין עוף, אבל מול עיניי קפץ נתח רוסטביף מרשים שלא מופיע בתפריט, והחלטתי לנסות אותו במקום, בתוספת אורז. הבחור מאחורי הדלפק הציע להוסיף גם קצת תפוחי אדמה (שמונחים בתחתית התנור, ועל כן סופגים את כל הטעם והמיצים) והסכמתי בשמחה.
הרוסטביף היה חביב ביותר, האורז היה מעולה (מתובל בנדיבות בהרבה קינמון ופירות יבשים) וכך גם תפוחי האדמה והגזרים. בנוסף הגיע סלט ארדיטי - פטריות ואטריות (קצת מוזר אבל טעים) רוטב צ'ימיצ'ורי וחרדל. חיסלתי את כל הצלחת תוך כמה דקות (מודה שהייתי גם קצת רעב) - עדות לא רעה לכך שהיה לי טעים...
המקום עוד לא מציע שליחויות אבל בהחלט יש טייק-אוויי, ובתפריט אפילו הכינו מפה קטנה למקומות פיקניק אפשריים - רעיון נחמד (למרות שהם קצת מייפים את המציאות - לרחוב רוטשילד מכיכר רבין בעשר דקות? אולי במונית).
שורה תחתונה? טעים ונעים אבל צריך לזכור שהתפריט מוגבל והמקום קז'ואלי מאוד. מצויין אם אתם בסביבה, אין באמת מה לטרוח להגיע במיוחד (בדומה לקובה בר הסמוך).

תמכו במאמר בלדוג

יום חמישי, 21 באוגוסט 2008

וולפגנג - ביקורת אורח

רוני, אחד מידידי הבלוג, ביקר בוולפגנג אתמול. החוויה השפיעה עליו כל כך, שהוא ישב, כתב ביקורת ושלח לי אותה לפרסום. אז בלי השהיות מיותרות, אני מביא דברים בשם אומרם -

מעטות הן מסעדות ההמבורגרים אשר גורמות לך להרהר על שינוי מקום העבודה שלך למקום שהוא יותר קרוב אליהן. אחת מהן היא מסעדת ה"ברביס", הממוקמת בסמוך לכיכר המרכזית באילת (אבל זהו סיפור לפעם אחרת, כשאתר MyTaste יהפוך להיות כלל-ארצי...), אשר אין סופ"ש צלילות באילת ללא ביקור בה. השניה היא מסעדת "וולפגנג" החדשה בנחלת בנימין. אמש אני ובת-זוגי שתחיה אכלנו שם, והיום בבוקר כבר חשבתי בכובד ראש לעבור חברה למקום הקרוב יותר לשם...

המקום לא נראה הכי בולט מבחוץ, וכנראה שאם לא הייתי יודע שהוא שם, לא הייתי שם לב אליו. אבל ברגע שחוצים את סף הדלת, ונכנסים לתוך המקום, נופלת עליך אווירה מיוחדת ואתה בהחלט מרגיש שהגעת למקום שונה מהרגיל.

הדבר הכי בולט במקום, הוא שאין מלצריות. כשניגשנו אני ובת-זוגי להתיישב באחד השולחנות, פנתה אלינו הקופאית/שפית ואמרה שצריך קודם להזמין אצלה. התהליך היה קצר ביותר, ובעזרתה האדיבה, החלטנו בסוף להזמין את מנת השף, הכוללת 3 מיני המבורגרים, כל אחד בטעם שונה – בייבי, בייבי עם צ'יפוטלה ובייבי עם גבינה וקונפי שום. הכל תוך הבטחה שאם זה לא יספיק לנו, ניקח את אחד ההמבורגרים בגודל סטנדרטי מאוחר יותר.

בזמן ההמתנה סקרנו את המקום - והוא מרשים. העיצוב לא הכי גרנדיוזי שבעולם, אבל בהחלט פרקטי, ומאפשר לך לשבת בנינוחות וליהנות מהאוכל. התפריט נמצא על הקיר מאחורי הקופה, והפונטים הענקיים מקלים על סקירת האפשרויות. המחירים לא יקרים, ואפשר לקחת ארוחה הכוללת המבורגר, תוספת כמו סלט או צ'יפס, ושתיה קלה ב-48 ש"ח.

ההמבורגרים הקטנים הגיעו די מהר לאחר ההזמנה, כנראה בגלל שהמקום לא היה עמוס במיוחד.

בתוך 3 לחמניות קטנות הפתוחות במרכז, הונחו להם 3 המבורגרים קטנים. על חלקה השני של הלחמניה הונחו התוספות השונות, והכל קושט בתוך צלחת מרשימה. יחד עם הצלחת קיבלנו גם מפית בד (שינוי מרענן בהשוואה למפיות הנייר הנהוגות במסעדות מסוג זה). מיד לאחר הביס הראשון, התחרטתי שלא הזמנו מראש עוד מנה, ואפילו התחרטתי על זה שלא הגעתי לבד (ואל תגלו לאשתי!). כל ביס מהבשר המעולה הזה, כל ארומה ממנו וכל טעימה היו פשוט מעולים. אפילו הקונפי שום היה מהמעולים שטעמתי אי פעם.

בת-זוגי הסכימה איתי לחלוטין, ולאחר כ-2 דקות כבר ניגשה לקופה והזמינה לנו מנה נוספת, בלי להוציא מילה בינינו, אלא מתוך הסכמה שבשתיקה. המנה הנוספת כללה המבורגר העשוי משילוב בשר בקר וטלה, וקושט בביצת עין. בתור מישהו שמעולם לא אכל ביצת עין מעל ההמבורגר שלו (למה להרוס את הטעם?), גיליתי עולם חדש של טעמים ובהחלט היה מעניין וטעים.

לקינוח, מאחר ואנחנו כבר לא מתגוררים באזור, הלכנו לאכול יוגורט ביוגורטריה הסמוכה, ולא נכביר על כך מילים.

אין ביקור במסעדה טובה מבלי לבדוק את אזור השירותים. מסעדות רבות נופלות בתחום זה, אבל גם כאן המקום עמד בסטנדרטים גבוהים.

לסיכום – אחלה מקום, אחלה המבורגרים - העשויים מבשר טעים ואיכותי, המוגשים בצורה מהירה, וללא פגיעה באיכות ו/או בצורת ההגשה. התיאור הכי הולם שיכול להיות הוא: מסעדת שף-מהירה למזון איכות, באיכות שף. היה מעולה!

כמה תמונות מהמקום ומהמנה:




תמכו במאמר בלדוג