יום רביעי, 18 באוגוסט 2010

רשמים (כשרים) מלונדון

פוסט אורח מדודו, יקיר הבלוג השוכן לבטח בלונדון...

4 Heneage Lane
London EC3A 5DQ
020 7283 2220

רקע
מי שגר בלונדון, בפרט באזורים היהודיים / ישראלים יותר, לא אמור להתקשות במציאת מזון כשר / מאכלים מישראל. אבל עד כה לא נתקלתי במסעדה כשרה שתהיה שווה התייחסות (מודה, לא ממש חיפשתי) – במקרה הטוב מדובר בשאוורמיה בינונית מטה במחירים מופקעים. מכיוון שאני שומר-כשרות-בצורה-כזו-או-אחרת (קרי, לא מערבב בשר וחלב, לא אוכל פירות ים, לא אוכל חזיר) עיון בתפריט במסעדות הוא חוויה מסתכלת משהו --- אני בד"כ מסנן 90% מהתפריט ומסתפק במנה צמחונית (אני מומחה בלחפש את האות V ליד המנות) או דג (סלמון הוא אופציה בטוחה). לכן, כאשר קולגה (לא יהודי אך מפרגן) הציע שנלך לחגוג סיום מוצלח של פרויקט בארוחת צהריים במסעדה כשרה נחשבת, במרחק הליכה מהמשרד, הסכמתי מיד. עיון מקדים בתפריט המסעדה אונליין הצביע על כך שהמחירים גבוהים משהו, אפילו יחסית ללונדון. אבל התפריט בהחלט נראה מבטיח.

המסעדה
ממוקמת בצמוד לבית הכנסת Bevis Marks שראוי להתייחסות קצרה משלו. בית הכנסת הוקם בשנת 1702 (חישוב מהיר, הוא בן יותר מ-300 שנה) והוא בית הכנסת הפעיל העתיק ביותר בבריטניה (ואחד מהעתיקים בעולם, כמובן). מבנה בית הכנסת הוא כמובן מבנה לשימור. מומלץ לבקר בבית הכנסת אם או בלי קשר למסעדה.

חלל המסעדה לא גדול (ראו בתמונה, האמת שאין לי מושג אם יש עוד שולחנות בקומה התחתונה) - היא מעוצבת בפשטות אך אלגנטית למדי. הגג (שוב, ראו תמונה) גרם לי להרגיש שאני אוכל בסוכה ... על הקיר היו תלויות תמונות (למכירה, בדיוק הדביקו את תגי המחיר כשסעדנו במקום) שמתכתבות עם איקונים ישראליים (דיין, גולדה ובן גוריון, תל אביב / בהואהוס --- זה פחות קלישאתי ממה שזה נשמע, התמונות היו אומנותיות למדי). ברוב השולחנות הסמוכים ישב לפחות חובש כיפה אחד ... אבל ממש אין במקום אווירה של שטעטעל, נהפוכו.

התפריט
נוטה למטבח המזרח-אירופאי אבל – 1. מרשה לעצמו לפזול למקומות אחרים (למשל, טאג'ין כבש וקוסקוס) 2. מצליח לגרום למאכלים ישראלים "משעממים" להיראות מבטיחים ומעוררי תיאבון. מחולק באופן פשוט ובהיר למנות ראשונות, עיקריות ו-Side Orders (פחות בתור "תוספת", יותר "נשנוש מהצד"). אין "מנות היום" (מעולה, גם ככה אני תמיד מסתבך אם זה לא רשום בתפריט). למקרה שתהיתם, אין עסקית (אפרופו, בניגוד לישראל, בה ב-99% מהמסעדות מציעות סוג כזה או אחר של עסקית בלונדון עסקיות מוצעות רק במיעוט המסעדות).

מה הזמנו
שותפי לארוחה רצה (כמובן, ארוחת צהריים באמצע השבוע, אלמנטרי) שניקח בקבוק יין ... התנצלתי בנימוס והסברתי שקיבולת האלכוהול שלי נמוכה אפילו בהשוואה לישראלים ... לאחר מסע שכנועים הסכמתי לקחת בירה.

למנה ראשונה הזמנתי Traditional chopped liver with golden fig compote - מחיר 51 ש"ח, מגיע עם צנימים, כמובן. כמות מכובדת מאוד, מנה טעימה. הקולגה הזמין Seared tuna with oriental noodle salad - מחיר 57 ש"ח. התפלאתי שסטייק הטונה לא היה עשוי כ"כ, אולי בדגים בניגוד לבשר כלל הכשרות לא תופס --- בכל מקרה, נראית לי כמו מנה מתחכמת מדי או לפחות, פחות קשורה למקום). במהלך הארוחה המלצרים הסתובבו עם סלסלת לחם והציעו פרוסות לחם מסוגים שונים לסועדים – נחמד ודי לא שגרתי (ניסיתי להיזכר אם ואיפה ראיתי דבר כזה בעבר).

לעיקרית הזמנתי Moroccan lamb tagine with spiced couscous - במחיר 138 ש"ח. מנה פשוטה ולא מתחכמת אבל מאוד טעימה, והוא הזמין Traditional salt-beef, frites , beetroot and fresh horseradish radish - במחיר 132 ש"ח. הבשר הגיע כרצועות, הצ'יפס בפרוסות עבות ופריכות, שורה תחתונה – נראתה כמו מנה מוצלחת מאוד, הוא נראה שבע רצון למדי. בנוסף חלקנו Plum vine tomato, red onion and caper salad - במחיר 21 ש"ח ו-New green cucumber - במחיר 12 ש"ח, מלפפון חמוץ ביתי וטעים, לא כמו הגרסא הבריטית שמשתמשת ב-gherkin.

לא לקחנו קינוח כי פשוט היינו מפוצצים (אני לפחות) למרות שהמבחר נראה מבטיח מאוד (למרות אותו אתגר ידוע של קינוחים פרווה). את הקפה שתינו אח"כ במשרד כי כבר נהיה מאוחר (אספרסו כפול חזק ומדויק – כי אי אפשר חלב, זוכרים?).

השירות היה מקצועי, אדיב ויעיל.

חשבון
490 ₪ (כולל הבירות – הוא הזמין כמובן עוד אחת, בירה אחת בצהריים לא מספיקה – ומים מינרליים) לא כול טיפ. ללא ספק יקר בהשוואה למחירים בישראל ואפילו קצת בהשוואה ללונדון. אבל המסעדה בהחלט ממצבת את עצמה גבוה יחסית (ואין לה ממש מתחרים כשרים באזור, עד כמה שאני יודע) ונותנת תמורה לאגרה. למזלי, שותפי לסעודה הציע שהוא ישלם ויחייב את החברה – שמחה כפולה ומכופלת.

לסיכום - עבור ישראלים שמבקרים בלונדון לא מדובר בדיל משתלם, אבל תיירים / תושבים / אנשי עסקים דתיים שיכולים להרשות לעצמם – ייהנו מאוד.

הערה – המרתי את המחירים לש"ח כדי לתת קצת פרספקטיבה ... ניתן לחלק ב-6 כדי להגיע למחירים בפאונד


תמכו במאמר בלדוג

יום ראשון, 27 ביוני 2010

שושקה שווילי - מפגש שמנמנ.ים

לאחרונה שופץ בתל אביב מתחם התחנה, מדרום לנווה צדק. המתחם נפתח לא מכבר וכבר יש שמנסים למתג אותו כאלטרנטיבה לנמל תל-אביב. במקום נפתחו חנות מזכרות, בתי קפה ("קפה התחנה" ו"קפה גרג"), גלידריה ("וניליה"), חנויות בגדי מעצבים ונעלים, גלריות ומספר מסעדות: "ויקי כריסטינה", "איטלקיה בתחנה" ו"שושקה שווילי", המקום שלשמו התכנסנו היום – בר מסעדה אקלקטי הממוקם בקומה השנייה של אחד הבניינים, ולו מרפסת גדולה הצופה על כל המתחם. המקום נפתח על ידי גולן גור, מבעלי הננה בר, פרי הגפן ומלון בוטיק נווה צדק. לפני כמה שבועות הוזמנו כל חבורת השמנמנ.ים לאכול במקום ולחוות את דעתנו.

נראה מצויין, נכון? אז זהו, שלא הכל וורוד שם על הגג של שושקה שווילי. אבל תוכלו לקרוא על זה כאן, בשמנמנ.ים :)

תמכו במאמר בלדוג

יום חמישי, 13 במאי 2010

קו 5 - ביקורת בר

לא כל כך מזמן נפתח בדיזנגוף 268 בר חדש בשם קו 5. מהר מאוד הוא הפך להיות הדבר החם הבא, ובביקור קצרצר שעשיתי בו הוא היה מלא רועש וגועש. עבר מעט זמן, נתתי למקום זמן להרגע, גייסתי את העכברוש ונגשנו למלאכת הסיקור.

מיד כשנכנסנו נתקלנו בעובדה שהגענו לערב מקסיקני - הברמנים חבשו כובעי סומבררו גדולים ומסך הלדים הגדול התלוי מעל הבר הודיע על כך בשלל צבעים. הברמנית הנאה סיפרה לנו על מה הערב כולל (כלומר, חוץ מסומבררו) - מוחיטו ב- 25 שקלים, נאצ'וס ב- 25 שקלים וצ'ייסר טקילה בעשירייה. עדיין לא ברור לי מה הקשר בין מוחיטו למקסיקו, ולמה הערב המקסיקני לא כלל מוזיקה מקסיקנית (כמעט. אחרי ששאלתי שמו איזה קשקוש או שניים), אבל ניחא.

במקום שתי קומות, למטה בר בינוני בגודלו ועוד בר קטן ללא מקומות ישיבה. לאורך הקירות מוצבים ספסלים גבוהים ועוד קצת שולחנות קטנים. הקומה השנייה קטנה יותר ומתפקדת כאיזור העישון של הבר. מיד כשעולים יש בר קטן (כעשרה מקומות ישיבה) ובהמשך החלל יש ספות (מצויין לימי הולדת של מעשנים) ומקומות ישיבה לאורך מעקה המשקיף על הקומה התחתונה. בשתי הקומות יש מסכי לדים גדולים המקרינים שלל אנימציות (אוטובוס, מסלול קו חמש, מר קו... הבנתם את הרעיון) ומדי פעם קליפים של הופעות חיות, מעין שכלול של טרנד המקרנים של לפני שנתיים. סך הכל חביב, ונותן משהו לבהות בו כשאין משהו טוב יותר באיזור... בחוץ, על המדרכה יש איזור ישיבה תחום, אבל בשל מזג האוויר המוזר משהו (שרב סגרירי?) לא הוצבו בו השולחנות.

התיישבנו על הספסלים למטה כי לא היה מקום על הבר. לקחתי חצי גולדסטאר (22 שקלים ממוצעים) והעכברוש לקח את המוחיטו מהמבצע, שהיה חביב, ואחר כך המשיך לראסטי נייל על בסיס בלנטיינס (לא שאלו, פשוט בחרו. הוא לא היה מרוצה מזה) במחיר השערורייתי משהו של 51 שקלים. השירות, למרות הכוונות הטובות, לא מקצועי במיוחד - לא בהכנת הקוקטיילים, ואל מבחינת השליטה בתור הממתינים למקומות על הבר. אולי הם מסתדרים עם זה בערב שקט יחסית באמצע השבוע, אבל אני פוחד לחשוב מה קורה שם בסופ"שים עמוסים.

כאמור, הגענו באמצע השבוע, והמקום היה מלא למחצה - מקומות הישיבה על הבר היו מלאים, אבל הספסלים והשולחנות היו ריקים ברובם. המקום לא לגמרי החליט אם הוא שכונתי או פיקאפ. שכונתי לפי גודלו, פיקאפ לפי העיצוב שלו, והמוזיקה... אקלקטית ולא ברורה. הקהל גם כן לא החליט - לא מעט תיירים, כמה טיפוסים שנראו כלא שייכים באף בר, ובהמשך מספר מחומצנות שנדדו מהרצליה וערס אחד בגופייה, שיהיה. נראה שממש כמו קו חמש האמיתי גם הבר מתנודד על הציר שמתחיל בדרום העיר ומגיע עד הנמל, ומזגזג לא מעט בדרך.

לסיכום: קו 5 הוא מקום שעוד לא ממש גיבש את הזהות שלו, ולפחות באמצע השבוע לא מציע משהו אטרקטיבי במיוחד. שירות מעט צולע ולא מקצועי במיוחד, וקהל אקלקטי (ולא במובן החיובי של המילה). בסופי שבוע, לעומת זאת, שוקק בבליינים נאים וצעירים, ואז הביקורת באמת שלא מזיזה לאף אחד.


תמכו במאמר בלדוג

יום שני, 26 באפריל 2010

קפה 12 (רוטשילד 12) - ביקורת

יצאנו לגיחה אומללה אל הכפר ביום שישי. אחרי זמן קצר נוכחנו לגלות שהספר הישראלי הוא עדיין לא טוסקנה או פרובאנס, וחזרנו עם זנבינו תחוב עמוק בין רגלינו אל תל אביב הבירה. הצטרפנו לחברי הפרלמנט הקבוע של שישי, שבאופן יוצא דופן החליטו לוותר על השיין, מדורת השבט הרגילה, ולכתת רגליהם אל התחתית. מכאן, זה לא היה קשה לגרום להם לשנות שוב מיקום, וכך יכולתי לבדוק את קפה 12, אחיו החדש של רוטשילד 12. בית הקפה הוא המשך טבעי של הבר הצמוד, והתפריט הוא שילוב מעניין בין תפריט הבר לבין הבייקרי. זה אומר שיש את המאפים המעולים של הבייקרי, וסנדוויצ'ים מעניינים ושווים, ומהצד השני מנות שלוקטו משאר מסעדות בני הזוג ועברו שינוי (=הקטנה) בעבור הבר, כמו קרפצ'יו או סלט קיסר.


המקום עצמו יפה מאוד, ומעוצב באותו קו אורבני-תעשייתי של הבר - המקום קצת מרושל והרוס, אבל ברור לך שעבדו על זה קשה מאוד, כדי שהרישול וההרס יהיו מדוייקים מאוד. האוכל גם כן טעים מאוד, כאמור, אבל על השירות עוד צריך קצת לעבוד (אני מניח שזו מחלת ילדות) - היינו צריכים לבקש פעמיים תפריטים מהברמן, מלצרית שלא עבדה באותו זמן חטפה לנו במודע שולחן שהובטח לנו על ידי המארחת כדי שתוכל לשבת שם, והמארחת בתורה חיפתה עליה ו"עשתה לנו טובה" כשהציעה להוציא לנו שולחן אחר החוצה (אם אפשר היה לשים שולחן אחר בחוץ, למה זה לא הוצע לנו קודם? ולמה אין רשימת המתנה מסודרת? ועל המלצרית החטפנית אני לא מדבר בכלל).

אחרי שעבר לנו ההלם מהתרגיל שעשו לנו, החלטנו כבר להשאר על הבר. הזמנו קרפצ'יו ומנת פלוטים (שהיו זכורים לנו מהביקור ברוטשילד 12), שקשוקה שהיתה מוצלחת מאוד, קיש כרישה ולצורך "סגירת פינה" של מזמין השקשוקה, עוד מנת "לחם שרוף עם שום ועגבניה" - כמה אייל שני מצידם - שהתגלה כשתי פרוסות לחם שרוף ששופשפו עם שום והוגשו בליווי עגבניה מגוררת.


בסוף הארוחה גיליתי בתפריט הפתעה קטנה בדמות קפה קורטדו, אותו לא יצא לי לשתות מאז הביקור שלי בארגנטינה. הוא הוגש כהלכה בכוס זכוכית קטנה, והיה פשוט מצויין. כשביקשנו חשבון הוזמנו על ידי הברמן לסיבוב צ'ייסרים, וגילינו גם שלא חוייבנו על סגירת הפינה - הברמן בהחלט התקמבק מאז משבר התפריטים.

בסופו של דבר, ואם נתעלם מבעיות השירות (אני מניח שהמצב ישתפר בקרוב), מדובר בהבטחה גדולה, אבל מנות הבר איכשהו לא נותנות לך להרגיש באמת בבית בקפה 12, וזו קצת בעיה. בית קפה צריך לגרום לי להרגיש נינוח, והפוזה הלילית לא מסתדרת עם זה כל כך טוב לדעתי. בינתיים לפחות, הפרלמנט חוזר הביתה.

לסיכום: מקום עם הרבה סטייל ופאסון, כמצופה מהבעלים. עם עוד קצת גיבוש לצוות, ואולי שינוי קל של התפריט, הוא יוכל להפוך לאחד המקומות המנצחים בעיר.


תמכו במאמר בלדוג

יום חמישי, 1 באפריל 2010

אוקטובר בפלורנטין - ביקורת בר

כשהלכנו לחגיגות השנתיים לעכברוש, ראינו בר חדש שנפתח בדיוק בשם אוקטובר (Oktober). מאחר ושמתי לי כיעד לבקר קצת יותר בפלורנטין בזמן הקרוב, וכי המקום נראה חביב מאוד, הצעתי לעכברוש לצאת לדאבל-דייט במוצאי החג הראשון.

מצאנו חניה בקלות, במרחק בלוק אחד מהמקום (אחח, פלורנטין...) וקיפצנו לנו לשם בשמחה. מאחר ובכל זאת פסח, המקום היה ריק ברובו, ולכן קצת קשה לשפוט מה תהיה האווירה בו בימים כתיקונם, אבל עדיין - הפוטנציאל בהחלט ניכר לדעתי.

המקום מעוצב בטוב טעם, עם הרבה עץ מצד אחד, אבל עם מספיק תחכום מצד שני, כדי שלא ידמה לסתם עוד פאב "גנרי". במקום בר מרובע גדול, ועוד מעין בר בצורת חי"ת, שבעצם מקיף גרם מדרגות היורד לחדר העישון שבמרתף, בו יש מספר ספות וכורסאות נוחות למראה, הרבה יותר מריהוט העץ בקומה שלמעלה. המקום בנוי בצורה מרווחת מאוד, ויש הרבה מקום לעמידה, כך שלדעתי כשהמקום מלא יש לו פוטנציאל פיקאפ לא רע בכלל - לידיעת הרווקים מהאיזור.

רק העכברושית שומרת על כשרות פסח, ולכן היא הזמינה קאווה (25 ש"ח) בעוד ששלושתינו הזמנו בירות. כמנהג הפלורנטינים, יש במקום מספר בירות מעניינות קצת יותר מגולדסטר/הייניקן/טובורג של מרכז העיר, ואף אפשר לבחור במסלול טעימות, אך המקום לא מהווה תחרות של ממש לשטרן 1, נניח. אנו בחרנו בפרנסיסקנר (27 ש"ח לחצי), דובל (29 ש"ח) וקוזל (23 ש"ח לשליש).

העכברושים רצו לכרסם משהו, ולכן הזמינו פלפל שושקה ממולא בגבינה ברוטב פסטו (35 ש"ח), והעכברושית הזמינה בנוסף גם את נקניקיות הבית - שתי נקניקיות שמנמנות המגיעות עם צ'יפס. הנקניקיות (טלה ולבן, אמרו לנו רק אחרי ששאלנו) לא היו מי יודע מה, וגרוע מכך - הגיעו פושרות עד קרות. המנה הוחזרה במהירות למטבח, אבל המנה התעכבה עד כדי כך שהעדפנו כבר לבטל אותה.

אולי כפיצוי, קיבלנו ארבעה צ'ייסרים לבחירתינו, אותם שתינו בשמחה. הברמן (אחד הבעלים?) יצא אלינו לשאול איך היה הוויסקי, וסיפר לנו שהם החליטו לחרוג מהג'יימסון השגרתי, ומציעים את "Whyte & Mackay" בתור וויסקי הבית שלהם. (אלו ששתו ממנו נהנו ממנו מאוד). שמחים שסיימנו בטעם טוב, הזמנו חשבון וסימנו את המקום לביקור נוסף בסתם יום של חול.

לסיכום: בר שכונתי חביב ביותר עם אווירה טובה ופסקול רוק נעים, שמראה המון פוטנציאל, ומתחשב בלא-מעשנים.


תמכו במאמר בלדוג

יום שלישי, 23 במרץ 2010

שטרן 1 - ביקורת בר

כבר הרבה זמן הזנחתי את פלורנטין. אותה שכונה, שכבר שנים מחזיקה בתואר "אוטוטו הדבר הבא", אמנם לא הצליחה עדיין להפוך לאזור נחשק באמת בעיר אבל פיתחה סצנה מכובדת משל עצמה. משום מה, האזור אף פעם לא קופץ לי לראש כשצריך למצוא מקום בילוי - טוב, אם כך, שהאמריקאית והניו-יורקי לשעבר לקחו אותי לשם.

שטרן 1 (כבר כתבנו עליו פעם פה) נודע במבחר הבירות והנקניקיות המשובחות שלו, ומטבע הדברים המקום קוטלג אצלי כ"דמוי נורמה-ג'ין". הופתעתי לראות כי המקום קטן הרבה יותר, והרבה פחות מסעדתי מנורמה ג'ין (וטוב שכך, מבחינתי לפחות). החלל פינתי, צר וארוך, ונשלט על ידי בר ארוך לאורך כל הקיר. אחר כך ראיתי שיש גם חדר פנימי יותר, המיועד למעשנים.


בסוף התיישבנו לנו בשולחן קטן ליד הכניסה, וחנן ייעץ והתאים לנו בירות לנקניקיות שהזמנו. מאחר ולא הצלחתי להחליט, הוא ארגן לי טעימות של שלוש בירות, שהגיעו בכוסות בירה קטנטנות. בסוף נבחרה לה-שוף, אגב, שהשתלבה היטב עם נקניקיית הטולוז (חזיר וגבינת פקורינו) השמנונית והטעימה. הנקניקיה גדולה, ומגיע בלחמנייה מכובדת, אך מאחר והיא לא מהזן הרך נאלצתי לוותר חיש מהר על שאיפתי המקורית לאכול את הנקניקה בידיים - הרטבים השפריצו ויצרתי בלגן לא קטן. עם זנב בין הרגליים עשיתי מה שעשו האחרים בשולחן - אכלתי את המנה עם סכין ומזלג. ברברים.


המקום שכונתי ונעים ביותר, ומבחר הבירות בו מכובד בכל קנה מידה (רוב התפריט למעשה מורכב מרשימת הבירות שבמקום) ויחד עם אוכל לא רע בכלל, הקומבינציה בהחלט נעמה לנו.

לסיכום: בסך הכל מקום חיובי בהחלט, ומלבד שירות עצל משהו שמתקשה להשתלט גם על בר ריק ברובו, באמת שאין דברים רעים להגיד על המקום. ביקרתי בו שנית בעת חגיגות השנתיים של העכברוש, והמסקנות היו דומות (כולל איטיות השירות, לצערי). אני בהחלט מתכוון לחזור לשם.



תמכו במאמר בלדוג

יום ראשון, 7 במרץ 2010

אמיצ'י - ביקורת מסעדה

לכבוד יום הולדתה של האם הטריה (שחל לפני ימים אחדים) ולכבוד יום הולדתי שלי (שחל כבר לפני חודש, אך לא הזדמן לנו לחגוג אותו), החלטנו לצאת לארוחת ערב באמיצ'י.

האמיצ'י נפתחה בקול תרועה רמה לפני מספר חודשים, על חורבות הקיוטו סלסה במונטיפיורי. המקום שופץ ללא הכר, והוקם בו בר יין מרשים המתנשא עד לתקרתו, וקיר אחד בו כוסה באריחים המרכיבים ציור קיר ענק. עברנו במקום מיד לאחר שנפתח, רק כדי להציץ בתפריט, וראינו כי טווח המחירים במקום יקר מאוד. באותה הזדמנות ויתרנו, כי רצינו משהו קליל יותר, אולם הפעם, לרגל המאורע הכפול, נראה המקום כמתאים ביותר.

כשנכנסו, ראינו שהמקום ריק כמעט לחלוטין - במקום ישבו ליד שלושה שולחנות בלבד, ועוד זוג בודד על הבר הארוך. די הופתענו אם כן לשמוע מנערת יום ההולדת שכאשר היא התקשרה להזמין מקום המארח טען שהכל מוזמן, וניסה לשכנע אותה להזיז את השעה. רק לאחר שהתעקשה הוא "התאמץ ומצא". האם לא בוחלים שם באמיצ'י באמצעים בבואם ליצור רושם של מסעדה עמוסה ומצליחה? או אולי המארח ניסה לשכנע אותנו לבוא מאוחר יותר, בתקווה קלושה שהמסעדה לא תהיה שוממת לחלוטין? כך או כך, די עלוב.

למרות רמת התמחור הרצחנית של המקום, והעובדה שהמסעדה היתה ריקה, השירות לא היה יעיל וקשוב כפי שציפיתי. המלצרית (מתלמדת?) לא שלטה בתפריט היינות כלל וכלל. בתפריט מצויין ליד כמה מיינות הגוורצטרימנר כי הם "בלעדיים לאמיצ'י", ולא מצויין לידם מחיר. המלצרית שלנו הופתעה לשמוע מאיתנו כי יש להם יינות בלעדיים, הלכה לברר וחזרה לאחר דקות ארוכות עם תשובה - היינות עוד לא הגיעו למסעדה, ולכן אין מחיר ובמילא אי אפשר להזמינם. היא הציעה מיוזמתה טעימה מיין אחר, ונעלמה שוב לזמן ארוך עד שחזרה עם כוס לדגימה. בכלל, לאורך הסעודה זה הרגיש כאילו כל הצוות נעלם לאיזו הפסקת סיגריה בכל פעם שמבקשים ממישהו משהו...

למזלנו, לא היינו כל כך רעבים, והחלטנו, שני זוגות, לחלוק שלוש ראשונות ושתי עיקריות. למזלנו, כי התמחור במקום מפחיד. הוזמנו פוקאצ'ה (24 ש"ח), קרפצ'יו בקר (44 ש"ח) וארנצ'יני טרטופו (40 ש"ח). מנת הפוקאצ'ה היתה נדיבה - שתי פוקאצ'ות חמות וטובות, בליווי ערימת מקלות גריסיני. מנות הקרפצ'יו והארנצ'יני היו טובות גם כן. יחד איתן הוגשה לנו סלסלת לחמים טריים וטעימים בליווי חמאה ואיולי, עליה לא חוייבנו.















לעיקריות, הזמנו מנת לינגוויני צדפות (82 ש"ח) ופפרדלה זנב שור (84 ש"ח). שתי המנות היו טובות וטעימות. מנת הלינגוויני הכילה כמות יפה של צדפות (מולים וקוקי סן ז'אק), אך החביבה עלי יותר היתה הפפרדלה, שהכילה גם אספרגוס והיתה בעלת טעמים עזים ומודגשים.















לאחר הארוחה, הגיע כמובן זמן הקינוחים. אנחנו ציידי טירמיסו נלהבים, ולכן שמחנו כאשר המלצר המליץ על קינוח זה מבין כל המבחר, ותיאר אותו כ"קלאסי". לאחר שאכלנו אינטרפרטציה לא מוצלחת מדי של שגב לעניין, שמחנו לחזור למקורות. מה רבה היתה אכזבתנו עם כן, כאשר טעמנו מן המנה (40 ש"ח) - היא אמנם נראית טוב מאוד, אך במקום גבינת המסקרפונה המופיעה במתכון המקורי קיבלנו ערימת קצפת. טעים, כן, אבל לא ממש זה.


לסיכום:
היה הרבה הייפ על המקום כאשר הוא נפתח, ומאז הסתבר שהשף ערן שטרוימן (אקס אורקה) עזב את המקום. אולי זו הסיבה לדיסוננס בין רמת האוכל והשירות למחירים הגבוהים עד מאוד? בכל מקרה, אנו נצטרף לכל ההמונים אשר לא ישבו במקום, ולא נחזור בעתיד הקרוב.



תמכו במאמר בלדוג

עדיין חי

לא, אני לא מת - אני עדיין כאן.

תקופה רצחנית בעבודה, פלוס מעבר דירה (עברתי לככר רבין!), גרמו לתקופת יובש רצינית מאוד, גם בבלוג וגם באתר.
ובכן, עברנו סוף סוף, ונראה שגם בעבודה קצת נרגע ואני חוזר הביתה בשעות שפויות פחות או יותר, וכך אפשר להתחיל לצאת שוב בערב ולכתוב ביקורות. הראשונה תפורסם בעוד כשעה :)

אגב, בנימה חיובית, מאחר והחלפתי את הנוקיה הישן והטוב שלי בנקסוס חדש ונוצץ, תראו פה הרבה יותר תמונות בינוניות-להחריד של המנות אותן אני דוגם. שיהיה בתיאבון.

יוסי.

תמכו במאמר בלדוג

יום ראשון, 10 בינואר 2010

סושיאל קלאב

לא מזמן פתחו על חורבות הדיטה מסעדה חדשה, מבית היוצר של בעלי ה- 223, סושיאל קלאב שמה, והיא זו שנבחרה לפגישה מלבבת עם זוג חברים טובים שבאו לביקור קצר מחו"ל. מבנה המקום נשאר ללא שינוי, אבל העיצוב חודש מקצה לקצה והבר שכבר היה מרופט בקצוות הפך למרשים ביותר. נאמנים לקו שבו החלו בבר (המוצלח מאוד לטעמי) 223, הבעלים הנהיגו מדים למלצרים המזכירים לבוש משנות השלושים, עד לרמת שרשרת שעון המשתלשל מכיס הוסט שלהם. קצת תיאטרלי מדי, אבל בהחלט מכניס לאווירה.

התלבטנו קצת בין המנות, ובסוף בחרנו בשתי ראשונות - פרוסות סלק ביוגורט (32 ש"ח) וצלחת פלפלים קלויים (38 ש"ח) ובשלוש עיקריות - נקניקיות טלה וחצילים (58 ש"ח) ופעמיים פסטה רחבה עם ברווז, ערמונים ופטריות פורצ'יני (72 ש"ח). לראשונות הוספנו לחם ומטבלים, בעלות 18 שקלים.











בזמן ההזמנה המלצרית שלנו המליצה בחום על אחת מהמנות המיוחדות לאותו ערב - פסטת פירות ים. לאחר שבחרנו שלא להזמין אותה, היא המליצה עליה שוב בעודה מסיימת לרשום את ההזמנה. בחיוך, הצעתי שהיא תביא לנו מעט לטעום באיזו צלוחית. "עעעאאלקקקק" היא הפטירה לעברנו והלכה לה. זה בסדר לא להביא לנו דוגמית - לא באמת חשבתי שנקבל אחת - אבל הבעלים כנראה לא הפנימו את משמעות המעבר מבר למסעדה. השירות, אגב יהיה מוטיב חוזר בביקורת זו.

המנות הראשונות היו מוצלחות בסך הכל. מנות מכובדות בגודלן, והלחם היה טעים, גם אם לא הפיל חללים. כרבע שעה לאחר שהוסרו הצלחות משולחננו על ידי מלצר אחר, חזרה המלצרית שלנו ושאלה אם זה בסדר שהיא תזמין מהמטבח את העיקריות. מופתעים במקצת, ענינו בכן החלטי... כשציינו שהם קצת לא מסונכרנים שם, בעמדת המלצרים, היא גלגלה עיניה למעלה בדרמטיות - ואמרה באנחה קורעת לב "אני יודעת, הם מתלמדים". טלי קורה מבין עיניך, יקירתי.

העיקריות הגיעו לבסוף. מנת נקניקיות עבורי, מנת פסטה אחת עבור חברתי היקרה, ועוד מנת פסטה זהה עבור הזוג מהניכר. מנת הנקניקיות היתה בסדר, אבל לא הלהיבה אותי. הנקניקיות דמו קצת למרגז, והיו יבשות מעט. המנה הוגשה עם חצילים וטחינה - מנת בר טובה כדי ללוות את הבירה, אבל לא הייתי בוחר בה כמנה עיקרית בארוחה של ממש - מזל שידעתי שאני אוכל לגנוב קצת מהפסטה.


במנת הפסטה לא היה שום זכר לפטריות פורצ'יני, ולעומת זאת היתה משופעת בארטישוקים. בעיננו זה היה טעים, להם החמיצות היתה לא במקום וביקשו להחליף את המנה. מנהל המשמרת/אחד הבעלים שבדיוק היה ליד שמע את התלונה ומיד לקח את המנה והמלצרית הגיעה לקחת הזמנה חלופית - פילה דניס מושחם (86 ש"ח) נבחר. ראוי לציין שהמנה נלקחה מיד וללא תלונות, מה עוד שמנה זהה נשארה על השולחן ונאכלה עד תום. כשהדג הגיע הם היו כל כך רעבים שלא ניתנה ההזדמנות לצלם תמונה, וחבל - כי זו היתה מנה אסתטית מאוד. היא גם היתה השיחוק האמיתי של הארוחה - הדג היה פריך בחוץ עם טעמים עדינים, ולווה בסיר קטן של פירה מוצלח.


לקינוח, הזמנו סמי פרדו של בננות וריבת חלב, אשר הגיע בצנצנת (בלי כפיות, אשר הגיעו אחר כך, כמובן). הסמי פרדו אכן כוסה בריבת חלב, אך בי נשבעתי שהוא מעולם אפילו לא ראה בננה, ובטח שלא הכיל אחת. במקום הבננות המסתוריות, הוא הכיל עוגיות (אישית, אני בכלל לא מחבב בננות, וכן מחבב עוגיות, אבל שאר שוכני השולחן היו קצת מאוכזבים). הוא כן היה טעים, אבל במקום סמי פרדו הוא היה פרדו לגמרי. לקחנו לנו כמה דקות כדי לתת לפרדו זמן להתבוסס בעצמו, ובינתיים שתיתי מקיאטו חלוש משהו.

כשהמלצרית הביאה לנו את החשבון היא הניחה אותו, הרימה אותו שוב, בדקה אותו ביסודיות והכריזה "כן! הכל בסדר". אך כמו כל אקדח טוב שמופיע במערכה הראשונה, כך גם הופיעה מנת הפסטה השניה שלנו בחשבון. כשקראנו לה שוב והצגנו את הקנה העשן היא קימטה בהפגנתיות את החשבון והלכה אל תוך המסעדה. אחרי יותר מעשר דקות היא חזרה עם חשבון מתוקן ואמרה ש"זה היה קשה". בחיוך, נאלצנו להסכים איתה.

לסיכום: האוכל היה בסך הכל לא רע, גם אם הוא רחוק משלמות. העיצוב נאה מאוד, ובסך הכל המקום בהחלט בעל פוטנציאל להפוך לבר-מסעדה מוצלח, אם רק יטפלו שם בשירות הרשלני. חשוב לי לציין שבסופו של דבר הכל היה בסדר - המנה הוחלפה ללא תלונות וגם לא חוייבנו עליה, ואיש לא התווכח איתנו על העניין - אבל ההתנהלות... איכשהו זה לא היה זה. ממליץ לתת למקום עוד קצת זמן להשתפשף לפני שמביאים לשם מישהו שבאמת חפצים ביקרו.


תמכו במאמר בלדוג

שטרן 1 - ביקורת אורח

ידידי העכברוש פקד לאחרונה את שטרן 1, הבר החדש בפלורנטין, וכל כך נפעם שהוא כתב ביקורת אורח על המקום. מבלי לבזבז יותר מדי זמן - קבלו אותו :)

זמן: יום שלישי בלילה, ינואר 2010

מיקום: שטרן 1 (פינת ידידה פרנקל), פלורנטין, תל אביב.

רקע היסטורי: שטרן 1 (Stern), בית בירה ונקניקיות (עם שרקוטרי משלו), נפתח רק לפני כשבועיים בפלורנטין ע"י הבעלים של הקורדובירו - הקאווה טאפאס בר הסמוך והמשובח בפני עצמו.

הסיפור: אני כבר הספקתי לבקר ולהנות בשטרן 1 כבר ארבעה ימים אחרי הפתיחה, ובעקבות רשמיי רצו לבוא לשם גם הבעז"ב ובת הטייס שבאו לארץ לביקור קצר.

וכך ביום שלישי בלילה קבענו להיפגש שם. תכננתי להגיע לאזור פלורנטין בתחבורה ציבורית אך פספסתי את האוטובוס. לשמחתי (?), בדיוק באותה השעה (22:00) יצא הוורקוהוליק מהעבודה והחליט באופן ספונטני להצטרף ובדרך גם לאסוף אותי לבקשתי.

הגענו אל השטרן 1 בסביבות 22:30, המקום היה די מלא אך לא מפוצץ והבעז"ב ובת הטייס היו כבר אחרי כמה סיבוב ראשון של בירות עם נקניקיות (ציפוטלה בלחמניה - 25 ש"ח, מרגז עצבנית - 37 ש"ח) שהיה לדבריהם מאוד מוצלח.

מכיוון שלא היה מקום על הבר הם ישבו בשולחן זוגי ליד החלון, אך הדבר לא היווה בעיה מכיוון שבתוך דקה ארגנה לנו אחת המלצריות עוד שני כסאות לישיבה. בגלל מגוון האפשרויות (14 בירות שונות מהחבית, כ-100 מבקבוק) התלבטתי מאוד מה להזמין לשתות. לבסוף החלטתי להזמין את הלה-שוף מהחבית, הפעם רק 250 מ"ל (17 ש"ח), כדי שאוכל עוד משהו נוסף לנסות. הבעז"ב הזמין אף הוא לה שוף מהחבית (500 מ"ל - 34 ש"ח), הוורקוהוליק חצי פרנסיסקנר (28 ש"ח), בת הטייס רבע ניוטון (בירה תפוחים, 14 ש"ח).

הזמנו גם כמה נשנושים - תערובת שעועית בבירה (12 ש"ח) בשבילי וגם צ'יפס (14 ש"ח).

ברקע התנגנה לה מוסיקה משתנה ונעימה (ג'אז, בלוז ועוד כל מיני) שלא הפריעה לשיחה, ואנחנו שתינו את הבירות לרוויה כשגם השעועית היתה מאוד טעימה.

האצן הלוגם שהיה אמור להצטרף אלינו הלך לאיבוד ברחובות תל אביב וויתר (חבל בשבילו), אני והבעז"ב המשכנו במקומו לעוד סיבוב משקאות, כשהפעם בהמלצת המלצרית ניסיתי את בירת בוטיק ישראלית בבקבוק - מלכה אדמונית (30 ש"ח) שהיתה טעימה ומעניינת ולדברי הבעז"ב גם האמריקאים היו אותה מחבבים בגלל הטעם המעט פירותי.

למרות שהיה לי גם טרמפ הביתה עם הוורקוהוליק (בדרכו חזרה לעבודה?) החלטתי הפעם להסתפק בזאת, לקח מהפעם הקודמת בה שתיתי כמעט ליטר של בירות שונות וחזקות.

לסיכום: כמו שהקורדובירו הוא מקום מצוין לקאווה וטאפאסים, אחיו הקטן והסמוך שטרן 1 הוא מקום מצוין למפגש עם חברים על כמה בירות טובות וגם נקניקיות (מנסיונם של האחרים).

עם מגוון רחב מאוד של בירות וגם וויסקי, שירות ידידותי ואוויר נקי (יש קומה נפרדת למעשנים) שטרן 1 לא רחוק מהנורמה ג'ין, רק עם אופי הרבה יותר שכונתי.

טיפ למבלים: למי שלא קרא את הרשומה הראשונה בעכברוש העיר על המקום , לפני שמזמינים בירה מהחבית אפשר לבקש לטעום - יש אפילו כוסות בירה קטנטנות שבדיוק לזה נועדו. חשוב גם לזכור שחלק מהבירות די חזקות (5%-10% אלכוהול), אז מומלץ לא להפריז יותר מדי בכמויות.

מילה לבעלים: בעוד אנו מחכים למסלולי טעימות ולשעות השמחות, ואפשר גם להוסיף לתפריט כמה אפשרויות מתוקות.

4.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר


תמכו במאמר בלדוג