קו 5 - ביקורת בר

לא כל כך מזמן נפתח בדיזנגוף 268 בר חדש בשם קו 5. מהר מאוד הוא הפך להיות הדבר החם הבא, ובביקור קצרצר שעשיתי בו הוא היה מלא רועש וגועש. עבר מעט זמן, נתתי למקום זמן להרגע, גייסתי את העכברוש ונגשנו למלאכת הסיקור.

מיד כשנכנסנו נתקלנו בעובדה שהגענו לערב מקסיקני - הברמנים חבשו כובעי סומבררו גדולים ומסך הלדים הגדול התלוי מעל הבר הודיע על כך בשלל צבעים. הברמנית הנאה סיפרה לנו על מה הערב כולל (כלומר, חוץ מסומבררו) - מוחיטו ב- 25 שקלים, נאצ'וס ב- 25 שקלים וצ'ייסר טקילה בעשירייה. עדיין לא ברור לי מה הקשר בין מוחיטו למקסיקו, ולמה הערב המקסיקני לא כלל מוזיקה מקסיקנית (כמעט. אחרי ששאלתי שמו איזה קשקוש או שניים), אבל ניחא.

במקום שתי קומות, למטה בר בינוני בגודלו ועוד בר קטן ללא מקומות ישיבה. לאורך הקירות מוצבים ספסלים גבוהים ועוד קצת שולחנות קטנים. הקומה השנייה קטנה יותר ומתפקדת כאיזור העישון של הבר. מיד כשעולים יש בר קטן (כעשרה מקומות ישיבה) ובהמשך החלל יש ספות (מצויין לימי הולדת של מעשנים) ומקומות ישיבה לאורך מעקה המשקיף על הקומה התחתונה. בשתי הקומות יש מסכי לדים גדולים המקרינים שלל אנימציות (אוטובוס, מסלול קו חמש, מר קו... הבנתם את הרעיון) ומדי פעם קליפים של הופעות חיות, מעין שכלול של טרנד המקרנים של לפני שנתיים. סך הכל חביב, ונותן משהו לבהות בו כשאין משהו טוב יותר באיזור... בחוץ, על המדרכה יש איזור ישיבה תחום, אבל בשל מזג האוויר המוזר משהו (שרב סגרירי?) לא הוצבו בו השולחנות.

התיישבנו על הספסלים למטה כי לא היה מקום על הבר. לקחתי חצי גולדסטאר (22 שקלים ממוצעים) והעכברוש לקח את המוחיטו מהמבצע, שהיה חביב, ואחר כך המשיך לראסטי נייל על בסיס בלנטיינס (לא שאלו, פשוט בחרו. הוא לא היה מרוצה מזה) במחיר השערורייתי משהו של 51 שקלים. השירות, למרות הכוונות הטובות, לא מקצועי במיוחד - לא בהכנת הקוקטיילים, ואל מבחינת השליטה בתור הממתינים למקומות על הבר. אולי הם מסתדרים עם זה בערב שקט יחסית באמצע השבוע, אבל אני פוחד לחשוב מה קורה שם בסופ"שים עמוסים.

כאמור, הגענו באמצע השבוע, והמקום היה מלא למחצה - מקומות הישיבה על הבר היו מלאים, אבל הספסלים והשולחנות היו ריקים ברובם. המקום לא לגמרי החליט אם הוא שכונתי או פיקאפ. שכונתי לפי גודלו, פיקאפ לפי העיצוב שלו, והמוזיקה... אקלקטית ולא ברורה. הקהל גם כן לא החליט - לא מעט תיירים, כמה טיפוסים שנראו כלא שייכים באף בר, ובהמשך מספר מחומצנות שנדדו מהרצליה וערס אחד בגופייה, שיהיה. נראה שממש כמו קו חמש האמיתי גם הבר מתנודד על הציר שמתחיל בדרום העיר ומגיע עד הנמל, ומזגזג לא מעט בדרך.

לסיכום: קו 5 הוא מקום שעוד לא ממש גיבש את הזהות שלו, ולפחות באמצע השבוע לא מציע משהו אטרקטיבי במיוחד. שירות מעט צולע ולא מקצועי במיוחד, וקהל אקלקטי (ולא במובן החיובי של המילה). בסופי שבוע, לעומת זאת, שוקק בבליינים נאים וצעירים, ואז הביקורת באמת שלא מזיזה לאף אחד.

תמכו במאמר בלדוג

שטרן 1 - ביקורת בר

כבר הרבה זמן הזנחתי את פלורנטין. אותה שכונה, שכבר שנים מחזיקה בתואר "אוטוטו הדבר הבא", אמנם לא הצליחה עדיין להפוך לאזור נחשק באמת בעיר אבל פיתחה סצנה מכובדת משל עצמה. משום מה, האזור אף פעם לא קופץ לי לראש כשצריך למצוא מקום בילוי - טוב, אם כך, שהאמריקאית והניו-יורקי לשעבר לקחו אותי לשם.

שטרן 1 (כבר כתבנו עליו פעם פה) נודע במבחר הבירות והנקניקיות המשובחות שלו, ומטבע הדברים המקום קוטלג אצלי כ"דמוי נורמה-ג'ין". הופתעתי לראות כי המקום קטן הרבה יותר, והרבה פחות מסעדתי מנורמה ג'ין (וטוב שכך, מבחינתי לפחות). החלל פינתי, צר וארוך, ונשלט על ידי בר ארוך לאורך כל הקיר. אחר כך ראיתי שיש גם חדר פנימי יותר, המיועד למעשנים.


בסוף התיישבנו לנו בשולחן קטן ליד הכניסה, וחנן ייעץ והתאים לנו בירות לנקניקיות שהזמנו. מאחר ולא הצלחתי להחליט, הוא ארגן לי טעימות של שלוש בירות, שהגיעו בכוסות בירה קטנטנות. בסוף נבחרה לה-שוף, אגב, שהשתלבה היטב עם נקניקיית הטולוז (חזיר וגבינת פקורינו) השמנונית והטעימה. הנקניקיה גדולה, ומגיע בלחמנייה מכובדת, אך מאחר והיא לא מהזן הרך נאלצתי לוותר חיש מהר על שאיפתי המקורית לאכול את הנקניקה בידיים - הרטבים השפריצו ויצרתי בלגן לא קטן. עם זנב בין הרגליים עשיתי מה שעשו האחרים בשולחן - אכלתי את המנה עם סכין ומזלג. ברברים.


המקום שכונתי ונעים ביותר, ומבחר הבירות בו מכובד בכל קנה מידה (רוב התפריט למעשה מורכב מרשימת הבירות שבמקום) ויחד עם אוכל לא רע בכלל, הקומבינציה בהחלט נעמה לנו.

לסיכום: בסך הכל מקום חיובי בהחלט, ומלבד שירות עצל משהו שמתקשה להשתלט גם על בר ריק ברובו, באמת שאין דברים רעים להגיד על המקום. ביקרתי בו שנית בעת חגיגות השנתיים של העכברוש, והמסקנות היו דומות (כולל איטיות השירות, לצערי). אני בהחלט מתכוון לחזור לשם.

תמכו במאמר בלדוג

שטרן 1 - ביקורת אורח

ידידי העכברוש פקד לאחרונה את שטרן 1, הבר החדש בפלורנטין, וכל כך נפעם שהוא כתב ביקורת אורח על המקום. מבלי לבזבז יותר מדי זמן - קבלו אותו :)

זמן: יום שלישי בלילה, ינואר 2010

מיקום: שטרן 1 (פינת ידידה פרנקל), פלורנטין, תל אביב.

רקע היסטורי: שטרן 1 (Stern), בית בירה ונקניקיות (עם שרקוטרי משלו), נפתח רק לפני כשבועיים בפלורנטין ע"י הבעלים של הקורדובירו - הקאווה טאפאס בר הסמוך והמשובח בפני עצמו.

הסיפור: אני כבר הספקתי לבקר ולהנות בשטרן 1 כבר ארבעה ימים אחרי הפתיחה, ובעקבות רשמיי רצו לבוא לשם גם הבעז"ב ובת הטייס שבאו לארץ לביקור קצר.

וכך ביום שלישי בלילה קבענו להיפגש שם. תכננתי להגיע לאזור פלורנטין בתחבורה ציבורית אך פספסתי את האוטובוס. לשמחתי (?), בדיוק באותה השעה (22:00) יצא הוורקוהוליק מהעבודה והחליט באופן ספונטני להצטרף ובדרך גם לאסוף אותי לבקשתי.

הגענו אל השטרן 1 בסביבות 22:30, המקום היה די מלא אך לא מפוצץ והבעז"ב ובת הטייס היו כבר אחרי כמה סיבוב ראשון של בירות עם נקניקיות (ציפוטלה בלחמניה - 25 ש"ח, מרגז עצבנית - 37 ש"ח) שהיה לדבריהם מאוד מוצלח.

מכיוון שלא היה מקום על הבר הם ישבו בשולחן זוגי ליד החלון, אך הדבר לא היווה בעיה מכיוון שבתוך דקה ארגנה לנו אחת המלצריות עוד שני כסאות לישיבה. בגלל מגוון האפשרויות (14 בירות שונות מהחבית, כ-100 מבקבוק) התלבטתי מאוד מה להזמין לשתות. לבסוף החלטתי להזמין את הלה-שוף מהחבית, הפעם רק 250 מ"ל (17 ש"ח), כדי שאוכל עוד משהו נוסף לנסות. הבעז"ב הזמין אף הוא לה שוף מהחבית (500 מ"ל - 34 ש"ח), הוורקוהוליק חצי פרנסיסקנר (28 ש"ח), בת הטייס רבע ניוטון (בירה תפוחים, 14 ש"ח).

הזמנו גם כמה נשנושים - תערובת שעועית בבירה (12 ש"ח) בשבילי וגם צ'יפס (14 ש"ח).

ברקע התנגנה לה מוסיקה משתנה ונעימה (ג'אז, בלוז ועוד כל מיני) שלא הפריעה לשיחה, ואנחנו שתינו את הבירות לרוויה כשגם השעועית היתה מאוד טעימה.

האצן הלוגם שהיה אמור להצטרף אלינו הלך לאיבוד ברחובות תל אביב וויתר (חבל בשבילו), אני והבעז"ב המשכנו במקומו לעוד סיבוב משקאות, כשהפעם בהמלצת המלצרית ניסיתי את בירת בוטיק ישראלית בבקבוק - מלכה אדמונית (30 ש"ח) שהיתה טעימה ומעניינת ולדברי הבעז"ב גם האמריקאים היו אותה מחבבים בגלל הטעם המעט פירותי.

למרות שהיה לי גם טרמפ הביתה עם הוורקוהוליק (בדרכו חזרה לעבודה?) החלטתי הפעם להסתפק בזאת, לקח מהפעם הקודמת בה שתיתי כמעט ליטר של בירות שונות וחזקות.

לסיכום: כמו שהקורדובירו הוא מקום מצוין לקאווה וטאפאסים, אחיו הקטן והסמוך שטרן 1 הוא מקום מצוין למפגש עם חברים על כמה בירות טובות וגם נקניקיות (מנסיונם של האחרים).

עם מגוון רחב מאוד של בירות וגם וויסקי, שירות ידידותי ואוויר נקי (יש קומה נפרדת למעשנים) שטרן 1 לא רחוק מהנורמה ג'ין, רק עם אופי הרבה יותר שכונתי.

טיפ למבלים: למי שלא קרא את הרשומה הראשונה בעכברוש העיר על המקום , לפני שמזמינים בירה מהחבית אפשר לבקש לטעום - יש אפילו כוסות בירה קטנטנות שבדיוק לזה נועדו. חשוב גם לזכור שחלק מהבירות די חזקות (5%-10% אלכוהול), אז מומלץ לא להפריז יותר מדי בכמויות.

מילה לבעלים: בעוד אנו מחכים למסלולי טעימות ולשעות השמחות, ואפשר גם להוסיף לתפריט כמה אפשרויות מתוקות.

4.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר

תמכו במאמר בלדוג

נחלה 52 - ביקורת בר

בכלל לא רציתי לצאת באותו הערב, כי חזרתי ממסע בירושלים, בו התפטמתי במסעדת מחניודה (המעולה!), אבל אז רענן, הסטארטאפיסט הנמרץ התקשר. רענן גר בגרמניה רוב הזמן, ובא רק לגיחות קצרות לישראל, אז קשה לי להגיד לו לא :)

העכברוש ציין שנפתח מקום חדש במקום הארטמיס - נחלה 52 - ושיש דיבור על זה שהוא הדבר הבא בעיר, אז קבעתי עם רענן שם והודעתי לעכברוש, שאמר שיגיע יותר מאוחר עם כמה חברים.

את רענן מצאתי בלה-צ'מפה הסמוכה, כי כשהוא הגיע המקום עדיין היה סגור. יצאנו לנחלה הסמוכה, ושם באמת המקום (שנפתח בינתיים) היה ריק כמעט לחלוטין, חוץ משולחן אחד של כמה חבר'ה צעירים בצד. הברמן היה עסוק בהנחת כוסות על הבר, ועשה לנו פרצוף כשרצינו לשבת בשניים מהמקומות הפנויים - הוא רצה לסמן את כל הבר כמוזמן ורק התערבות קצרה מצד המנהל הצילה אותנו מעמידה.

ניסיתי לברר עם הברמן איך זה שכל הבר מוזמן כשהמקום רק נפתח, אבל הוא רק הפטיר משהו בסגנון "יודעים מה טוב" ולא פירט. מבט מסביב הראה שהמקום מעוצב כמו פאב שכונתי - הרבה עץ, קיר לבנים חשופות, בלי שום שטיקים עיצוביים מתוחכמים מדי. בימי הארטמיס והמכה היה שם בר מרובע במרכז החלל, ועכשיו הוא הוחלף בבר גדול שצמוד לקיר, והרבה מקומות ישיבה.

רענן היה רעב, והזמין כריך רובן - אין ספק שרובן הוא הסושי החדש - הגרסא של נחלה 52 כוללת לחם שחור ופרוסות כתף בקר ("300 גרם" אמר הברמן. "200 גרם" אמר התפריט. בפועל, כנראה שעוד פחות) ב- 26 שקלים, וגבינה בתוספת 4 שקלים. המחיר הוגן, ורענן נראה מרוצה. הכריך לווה בשני בקבוקי סטלה, שהסתבר אחר כך שעלו 27 שקלים איץ' - מפולפל לפחות כמו כתף הבקר...

שולחן הצעירים הדליק כמה סיגריות, וכמוהם גם ברמנית לפני משמרת שישבה בסוף הבר. סימן מחשיד, וכבר יכולתי לשמוע בדימיוני את רטינות העכברוש, שאכן הגיע כמה דקות מאוחר יותר עם שני חברים. ברור שלא היה מקום בבר (הכל מוזמן, זוכרים?) אבל גם כל השולחנות היו מוזמנים. פתאום נזכרתי שיש גם קומה שנייה במקום, מה שגרר משיכת כתפיים מצד הברמן שאמר לנו לבדוק למעלה. יפה מצידו שהוא לא חשב להציע את זה בעצמו, או חלילה לדעת או לברר מה קורה אצלו בבר.

בזמן שחבורת העכברוש העפילה לקומה השנייה אנחנו המשכנו על הבר עם הבירות והרובן, ושמנו לב שהמקום מתמלא. מתמלא במהירות מפחידה. חבורות-חבורות נכנסו לבר, בחמישיות ושישיות, וזה נראה ממש כאילו אוטובוסים פורקים את החבר'ה בחוץ בצורה מאורגנת. בשלב זה עלינו למעלה ונתקלנו בשוס האדיר של המקום - חדר גיטר הירו (יש גם שולחן פול, אבל למי אכפת).

מדובר בחדר מרווח עם ספות, אטום לרעש לחלוטין (מאפשר להתעלם מהרוק הבנאלי בחוץ ולהתמקד ברוק הבנאלי בפנים!) עם מערכת סאונד מעולה, פלייסטיישן טלוויזיה גדולה וערכת גיטר הירו שלמה (שתי גיטרות, תופים ומיקרופון). מיד התחלנו לנגן, ובהמשך גם העכברוש וחבריו הצטרפו. לאט לאט, כמובן, התחילו לטפטף עוד אנשים לחדר, כולם עדיפים עלינו בהרבה בכישורי הניגון. אחד נטל גיטרה, שני התיישב על התופים, והתחילו לדחוק אותנו מהמשחק. אחרי עוד כמה שירים ושתי בירות החלטנו שהספיק לנו ויצאנו החוץה. הקומה העליונה המנומנמת כבר היתה מלאה למדי, ולמטה היה פשוט מפוצץ, עם ענן עשן אדיר מרחף מעל האנשים. עשר הדקות שלקח לנו לפלס את דרכנו היו קשות ביותר - אין ספק שהחדר האטום היה ממש זה, והגן עלינו מפני השואה הכימית שבחוץ...

לסיכום: מקום קצת אמביוולנטי - נראה כמו פאב שכונתי, מתנהג כמו דאנס בר בנמל. יש לו אטרקציה למעלה, אבל לא ממש טורחים להגיד לך עליה. לחובבי השקט והאוויר הנקי מומלץ להגיע מוקדם. לאוהבי הקרחנה והעשן - בואו חופשי.

תמכו במאמר בלדוג

טאפאס אחד העם - ביקורת

ממש לא מזמן נפתחה ברחוב אחד העם "טפאס אחד העם", מסעדתו החדשה של רושפלד, וכמובן שהבאזז באוויר. חבורת השמנמנים החליטה ללכת לשם בפורום מלא ומסודר, אבל אז אחד החברים עשה תרגיל והלך באופן פרטי. על כן, נטלתי לעצמי חירות דומה, והלכתי עם מספר חברים לארוחה קלה כדי לחגוג חתונה קרובה של חבר יקר.

הגענו בשעה תשע וחצי למסעדה, ובכניסה קידם את פני תור רציני למדי של אנשים שחיכו למקום. אנו הזמנו מבעוד מועד, אבל זה לקח (לפחות לחודשים הקרובים) - אל תהיו אופטימיים, כי לא יהיה לכם מקום. המקום רועש מאוד - גם מבחינת האקוסטיקה (דיבורים רמים, צעקות וצלצולי פעמון) וגם מבחינה ויזואלית - שפע של צבעים עזים, ירקות וחיפויי קרמיקה בוהקים - זהו לא המקום לדייט אינטימי או לשיחת עסקים. השירות טוב מאוד, מקצועי ובכלל לא מתנשא, והתחושה הייתה שהמלצר שלנו היה שם כדי לעזור, לא בשביל הפלברה.

הושבנו ב"שולחן האבירים" - שולחן אדיר מימדים עליו מונח מכל טוב הארץ - קערת זיתים ענקית, פלטת גבינות גרגנטואנית, מבחר סלטים ופרוסות בשרים. לאורך השולחן פזורים כלים עם סכום, מעמדים לסכיני סטייק, כוסות מוערמות זו על זו וצלוחיות מטבלים. כל מי שמתיישב כבר דואג לעצמו לכלי שולחן, וניתן להצביע על מנות מהשולחן והמלצר כבר מביא לך אותן.


מאחר ואחד מבני החבורה התעכב, הזמנו רק צלוחית לחם ונשנשנו מעט מהמטבלים. רותם נכווה בביקור שלו - על כל אחת מצלוחיות הלחם הוא חוייב בנפרד, ושמונה עשר שקלים לפרוסת לחם אחת או שתיים זה מאמת מוגזם לחלוטין, אבל אני שמח לומר שגם אחרי כשלושה רי-פילים (של הלחם ושל המטבלים), חלקם לבקשתינו וחלקם ייזומים של המלצר, חוייבנו רק פעם אחת בחשבון, ושמחתי מאוד לגלות שהם תיקנו את דרכיהם. הלחם, אגב, טעים אם כי לא היסטרי. מטבל החצילים מעולה, סלסת העגבניות חביבה, והאיולי לא הלהיב איש.

התפריט מחולק לסקציות מרובות - בשר, ים וצמחוני מצד אחד, "על הפלאנצ'ה", "טפאס מסורתיים" ו"ביצים וקסאדיות" מצד שני, ועוד כמה קטגוריות שכבר אינני זוכר. החלטנו לשים את עצמנו בידי המלצר החביב, ורק הכוונו אותו - צמחוני ופירות ים, ומעט בשר.

ירקות - קיבלנו צלוחית כרובית (18 ש"ח) שהייתה חביבה, אבל לא מתקרבת לזו של הטפאו או של אייל שני. סלט שעועית (29 ש"ח) שלא הלהיב איש ונותר מיותם בצלחתו.

ים - סלט שרימפס בגרגירי חומוס וטבעות בצל (52 ש"ח) שהיה מצויין. תמנון אסקבצ'ה (38 ש"ח) - עלי חסה צעירים, קוביות תפוחי אדמה ופרוסות תמנון צלויות, כשהכל מונח על שכבת איולי נדיבה - פשוט מצויין. צלוחית מולים וונגולי (36 ש"ח) - שש-שבע צדפות טעימות, עליהן נטלתי בעלות מיידית. פיסות לובסטר מטוגנות בציפוי פריך (44 ש"ח) - שיחוק אמיתי, הטיגון והציפוי לא פגמו בטעמו של בשר הלובסטר, והצלוחית חוסלה תוך שניות בודדות.

יבשה - קיבלנו כבד אווז חם, על פרוסת אגס מבושל בסירופ מתוק. אני בכלל לא אוהב כבד (אווז או לא), ובדרך כלל אני טועם ומחליט שוב שזה לא בשבילי. הפעם - הפתעה - היה ממש טעים לי, וזה כבר אומר הכל. לאחד מהחברים, חובב כבדים בעברו ומתנזר מסיבות מצפוניות בהווה היתה התלבטות של ממש, אך לבסוף הוחלט שמאחר ולא הזמנו את המנה בעצמנו, הרי שזו לא אשמתו, והאווז כבר מת, והוא הצטרף מיד לחגיגה... בסוף הארוחה, חובב האווזים ואני הרגשנו צורך לאכול רק עוד משהו קטן, אז הזמנו לנו סטייק :) "סטייק דקה" (69 ש"ח), כשמו כן הוא, 120 גרם אנטריקוט בחיתוך דקיק, המונח 30 שניות מכל צד על הגריל. המנה מוגשת על נייר חום, עם קוביות תפוחי אדמה, עגבניות ושלולית טחינה, ולרגע אחד הרגשתי כאילו אני יושב בצפון אברקסס... קצת יקר בעבור המשקל הזעום, אבל טעים להפליא.

מבחר הקינוחים מצומצם מאוד - עוגת שוקולד שנגמרה, פחזניות וגלידה אמריקאית (כן כן, ממכונה והכל - משובחת יותר מהסטנדרט, כמובן) עם רוטב שוקולד, בננה או תאנים. בחרנו בגלידה (32 ש"ח), עם שילוב רטבים של שוקולד ובננה. פשוט וטעים.

ליווינו את הארוחה שלנו בשני בקבוקי קאווה (104 ש"ח לבקבוק), והאווירה היתה שמחה. באיזור אחת עשרה כבר לא היה תור, באחת עשרה וחצי הפינה שלנו התחרתה בשירה וצעקות עם הפינה הנגדית שחגגה יום הולדת. אנחנו ניצחנו, ואף קיבלנו צ'ייסרי וודקה במתנה. סך הכל, בניכוי הקאווה - 120 שקלים לאדם.

לסיכום: זה לא זול, אבל גם לא יקר יותר מכל מסעדת טפאסים אחרת, נראה לי (בטפאסים אף פעם אי אפשר לדעת...). אווירה שמחה ורועשת, אוכל טעים וחושני - בהחלט מומלץ.

תמכו במאמר בלדוג

לובי 99 - ביקורת בר

מרגע שפתחו את ביסטרו 99, חיכינו ליום שבו הם יפתחו את לובי 99, הבר הצמוד. והנה, סוף סוף פתחו את המקום להרצה והתייצבנו, העכברוש (הוא כתב על זה כאן) ואני, לבדיקה ראשונית.

המקום מעוצב בהשראת לובי של מלון (כמתבקש מהשם) ומזכיר קצת את ה- 223 והלובי ז"ל מבזל - הרבה צבעים כהים, בדים ארגמניים וריהוט רטרו חביב. כבונוס,

כל הפיקטוגרמות במקום מציגות נערי מעליות וחדרניות והשוס הגדול - דלת של מעלית, ממש שם באמצע החיים. בחוץ הוצבו מספר כורסאות נוחות לטובת המעשנים, וזה עבד - איש לא עישן בפנים לשמחתו האינסופית של עמיתי המכרסם.

היינו קצת רעבים, אז הזמנו לנו כמה מנות - פוקאצ'ה עם מוצרלה ואנטיפסטי (28 ש"ח), קרם ארטישוק ירושלמי וחמאת עיזים (18 ש"ח) ואחר כך גם גיוזה (28 ש"ח). הפוקאצ'ה היתה טעימה מאוד, והש

תלבה מצויין עם קרם הארטישוק הירושלמי. הגיוזה הראתה פוטנציאל, הבצק היה טעים אבל המילוי היה ממש קר. אני תמיד שופט לקולא בימים הראשונים, אז נרשום את זה תחת "חבלי לידה".

במקום יש חמישה סוגי בירה מהחבית (היצע מכובד) - גינס, טובורג, סטלה, הוגארדן ווינשטאפן. כל החצאים עולים 22 חוץ מהסטלה והגינס - מחירים סבירים בהחלט. גם בגזרת הקאווה המחירים בסדר - בקבוק יעלה 105 שקלים - לא הכי זול, אבל לא ממריא למחירים חצופים לחלוטין כמו מקומות אחרים בעיר. העכברוש התלונן שדווקא בוויסקי הם קצת מגזימים - ג'וני בלאק עולה 55 ש"ח.

הזמנו כל אחד חצי של משהו. אין מבצעים על צ'ייסרים בהזמנת בירה, אבל בהתחשב בעובדה שהמקום היה ריק כמעט לחלוטין, הברמן פשוט הזמין אותנו לצ'ייסרים חינם. האח ללובי.

אה, כן - היה ריק כמעט לחלוטין. מוצ"ש, עשר בלילה, בר חדש - הייתם מצפים לעומס קל. בפועל, חוץ משנינו (והג'ינג'י, שהצטרף מאוחר יותר) היו עוד זוג ושלישיה על הבר, ועוד שני שולחנות מאוכלסים. תחקרתי קצת את הברמן, שאמר שהם פתחו להרצה שקטה, ועוד לא שלפו את התותחים הכבדים של יחסי הציבור, והבטיח שבשבוע הבא כבר לא יהיה מקום לזוז. נחזיק אצבעות בשבילם.

לסיכום: מהתרשמות ראשונית (עדיין בהרצה) - מקום חביב בהחלט בעל עיצוב מתוחכם ולא מקושקש. אוכל לא רע ומחירים סבירים. ללא עישון! בהחלט נבוא שוב לביקור(ת).

תמכו במאמר בלדוג

פוסט אורח של עכברוש העיר - מסע אל הברים הטובים ביותר בעיר

כתבת אורח של עכברוש העיר (פורסמה כאן במקור)

כחלק מסיקור הברים והפאבים בעיר, תמיד חשוב להיות בעניינים ולשם כך להעזר לעיתים גם במקורות אחרים.

אחד ממקורות אלו הוא טיימאאוט תל אביב המפורסם והידוע ולו מדור "הברים הטובים ביותר".

אחרי יותר משנה וחצי של פעילות בהם ביקרתי ברוב הברים ברחבי העיר החלטתי לצאת לסיבוב ברים בהם עדיין לא ביליתי מצפון לדרום בעקבות המלצות המדור.

ההתחלה היתה בצפון הישן שם לפי הטיימאאוט נמצא הליקר בר (דיזנגוף 302) - "כל יום 19:00 עד אחרון הלקוחות, בר עשיר, קוקטיילים מיוחדים ואווירה דחוסה".

ואכן בסניף טיב טעם בעיר שפתוח במקום כבר שנה פחות או יותר, יש בהחלט בר משקאות עשיר, שאם תערבבו אותם יחדיו תקבלו קוקטיילים מיוחדים וגם האווירה בהחלט דחוסה, בעיקר במדפי הגבינות.

המשכתי אל השיקסע ברחוב המקביל (בן יהודה 215) - "בר שכונתי בעיצוב מושקע וחמים עם קהל איכותי ואווירה תוססת".

הגלידריה האיטלקית פרגולה שפתוחה שם כבר כמעט שנה וחצי בהחלט מושקעת אבל לא חמימה (וטוב שכך). מכיוון שלא מצאתי את הכניסה אל הבר, שאלתי שם את המוכרים שלא הבינו על איזו שיקסע בדיוק אני מדבר, אבל סיפרו לי שבעונת הקיץ היתה איזה מישהי שנראתה כזאת, ועוד איכותית באמת, שבאה שם קרובת משפחה לבקר.

טוב, מקומות כאלו נפתחים ונסגרים כל הזמן, אולי כדאי לנסות מקום קצת יותר ותיק שבטוח עדיין קיים. כך חשבתי בדרכי אל "הכוסית" הותיק מול הכיכר (מלכי ישראל 5) - "בר חסר דאווין בעל ותק של 25 שנה ועם אווירה ואנשים של פעם".

טוב, פעם באמת אולי היו שם אנשים, עכשיו כבר אין, חבל שאף אחד לטיימאאוט לא סיפר שהבר הוותיק נסגר לפני יותר מחצי שנה אחרי 27 שנים של אווירה.

בזבזתי כבר הרבה זמן ועוד לא הספקתי לעבור את מחצית העיר, חשקתי באיזה משקה קריר אז החלטתי לחתוך עניינים ולהדרים עד לפלורנטין שם נמצא האנה קארינה (ידידיה פרנקל 13) - "לאוהבי אלכוהול ומוסיקה איכותית". בר שתמיד היה זכור לי לטובה עוד מלפני שלוש שנים, אז בשם מוג`ו הוא נקרא.

בחנות הרהיטים שפתוחה שם כבר שנתיים לפחות, אמנם ראיתי כסאות ושולחנות, ומהחלון של השכנים בבניין ממול בקעה לה מוסיקה איכותית, עדיין היו חסרים שם קצת אנשים ואלכוהול (אל דאגה, גם פה יש ליד מרכול אז את זה אפשר לפתור).

אכן, אין ספק שאלו חלק מהברים הטובים ביותר, לא סתם אין בהם מקום לשבת או לעמוד ולשתות, מזל שלי שהצטיידתי בבקבוק אלכוהול איכותי בטיב טעם עוד בהתחלה...

אין כמו סיבוב ברים לא קיימים איכותי כדי ללמוד על הפער בין המציאות בשטח לבין מה שכתוב בעיתון (או אתר) מסחרי הכולל אי דיוק (בלשון המעטה) בעובדות שעלול להצביע על חוסר מקצועיות מרשים, או לחלופין עולה בי החשש שפשוט מדובר בהעדפת שיקולים מסחריים על חשבון ציבור הקוראים. אולי ככה זה כנראה כשמראש משלמים כדי להופיע ברשימה המבוקשת לכמה שנים?

הכי חשוב לדעתי זה פשוט לא להאמין ולהסתמך על רשימות "הכי טובים" של עיתונים מסוג זה שבהם חסרים לא פחות ברים טובים (ולא משלמים) מאשר אלו ששם מופיעים, ובמיוחד לא לייחס חשיבות מיוחדת לסקרים השנתיים של "הכי טובים" שאמנם זוכים להענות בקרב ציבור הקוראים והמבלים, אבל מה זה שווה אם השיטה מזכירה (לי לפחות) פריימריס עם רשימות סגורות במפלגות השונות.

* למען הסר ספק, הברים הנ"ל מופיעים במדור "הברים הכי טובים" בטיימאאוט בכל שבוע ולא הופיעו כך סתם פתאום, וכנראה שימשיכו להופיע שם לנצח או עד שיפתח מקום חדש בדיוק באותו המיקום שישלם במקומם ומישהו ישים לב לכך (כך היה למשל עם הזיגל שנסגר והמשיך להופיע שנתיים עד שנפתח ה-223).

תמכו במאמר בלדוג

המעוז - ביקורת בר

כשהעכברוש הציע שנלך לבקר את המעוז, בר חדש על חורבות קפה מאיר, לא ציפיתי ליותר מדי. אתם יודעים - קינג ג'ורג' וכל הג'אז הזה, זה כבר לא הסטייל שלנו. לשמחתי, אני יכול לומר שהופתעתי מאוד לטובה.

המקום, מעין סניף של השכן מצפון אבן גבירול, שופץ לחלוטין, ומציע שני חללים גדולים. הראשון, בכניסה, מכיל בר גדול התופס את רוב רובו של החדר, כשלאורך הקירות מעין ספספלים מוגבהים (מדפי ישיבה?) ללא שולחנות. כתחליף מוצבים במקום מעין סטנדים מתכתיים להצבת כוס או בקבוק. בירכתי החדר יש כניסה למסדרון צר וארוך שמוביל לחלל נוסף המעוצב כדירה/לופט - סלון, פינת מחשב (עובד, עם אינטרנט - כמעט וכתבתי את הפוסט במקום...), מטבח קטן ואפילו מקלחת (עובדת, לדברי המלצרית). בנוסף, ליד הטלוויזיה מוצב שולחן פול קטן. בניגוד לאפרטמנט, שעוצב ברוח דומה אך הרגיש כמו תפאורה של דירה (מפואר מדי, יקר מדי, מלוטש מדי), המעוז נראה בדיוק כמו דירת הרווקים שכנראה הייתה לכם, אם המטראז' התל אביבי לא היה כל כך יקר.

לבר יש חצר גדולה מלפנים המשובצת גם היא באותם מדפי ישיבה ועוד שני ברים קטנים הצופים אל החצר - היא ללא ספק תהפוך ללהיט גדול עם בוא הקיץ. גם לחלל הפנימי יש מרפסת נוספת משלו, וריבוי האיזורים החיצוניים אפשר לבעלים לאכוף את איסור העישון בפנים, לקול מצהלות העכברוש. בינתיים זה מחזיק, נראה מה יקרה בעוד חודש-חודשיים...

כשהגענו למקום הבר המרכזי היה פחות או יותר מלא, אז התיישבנו לנו ב"לופט" שמאחורה. תפסנו לנו כמה כסאות הממוקמים מול הטלוויזיה (שהקרינה את משחק הכדורגל) וליד שולחן הפול. זה התגלה כבעייתי מעט - השולחן מוצב במרכז החדר, והשחקנים החובבים והנלהבים פספסו כל פעם בסנטימטרים בודדים מגוון כוסות, בקבוקים ופרצופים שהונחו מאחוריהם... עניין של זמן עד שמישהו יאבד שם שן, לצערי.

הזמנו כמה בירות, כמה צ'ייסרים ואיזה וויסקי קטן, וליווינו אותם בסלסלות נאצ'וס טעימים, בליווי סלסה. בתפריט גם אוכל יותר רציני קצת (טוסטים, פלטות גבינות ונקניקים, תפוח אדמה אפוי...) שנאלץ לדגום בפעם אחרת. בין המשחק להתחמקות ממקלות הפול, קלחה לה שיחה נעימה בהשראת הסביבה. המקום מואר מאוד יחסית לבר, והריהוט והעיצוב פשוט משרים אווירה נינוחה, וזה מורגש בכל הרמות - מהצוות הסופר-ידידותי עד המבלים שנמרחים להם על הספות בשיכול רגליים, ממש כאילו הם בסלון ביתם. גם מאוחר יותר, כשהמקום התחיל להתמלא, האווירה נשארה נטולת לחץ ולא מתאמצת - כל כך שונה מאיזור המלחמה שבנמל. תרם לכך גם הקהל השכונתי והאיכותי, שעסק בפיקאפ קליל ולא מחייב. אני מוכן להמר שזה יהיה המקום לרווקים צעירים בתקוופה הקרובה...

לסיכום: בר שכונתי, פיק-אפ לייט, בעל אווירה שמחה (ומעט צעירה). ללא עישון, ועם הרבה אנרגיות חיוביות - מומלץ!

קרדיט על התמונות - דנה נחמן (תודה דנה!)

תמכו במאמר בלדוג

רוטשילד 12 - ביקורת בר

מתי ורותי ברודו, הרי הם M&R הבלתי נלאים (בראסרי, קופי בר, הוטל מונטיפיורי) פתחו בר חדש ברוטשילד 12. המקום מסתתר בבניין לשימור אשר לא שופץ כלל מבחוץ, והכניסה היא מאחורי הבניין, ללא שום סימון ברחוב - הרגשתי מחתרתי לעילא ועילא ;-).

הבניין, כאמור, מוזנח מאוד מבחוץ, ועבר שיפוץ חלקי בפנים, עם קירות ותקרה חשופים. על הקירות הדפסה בגדול של התפריט, המכיל דגימה של מנות מוקטנות מהמסעדות האחרות של הזוג. הבר מורכב משני חללים - חלל אחד בו בר בינוני בגודלו, וחלל שני וגדול למדי, עם שולחנות קטנים ושולחן אבירים אחד ענק עשוי זכוכית, בו ניתן להתמנגל עם שאר שועי המקום. בנוסף, מספר שולחנות במרפסת קטנה, ועוד חצר אחורית (שהיא בעצם הקדמית, כי שם הכניסה) ענקית, שאני בטוח שתכיל פליטים רבים מבפנים כשהמקום יתפרסם יותר ויתמלא.

הייחוד של המקום, מלבד מנות האוכל המושקעות (סלט קיסר, קרפצ'יו, קינוחים וכו') הוא בכך שהוא מארח אמנים שונים ל"הופעות פריוויו" - הופעות קצרצרות של כמה שירים בודדים, בדרך כלל בשלבי העבודה על הופעה או אלבום חדשים. לא מפרסמים מי מופיע מתי (לדעתי גם הצוות מופתע לפעמים), זה עניין של מזל. בביקור הראשון שלי, עם שאר כנופיית השמנמנ.ים, זכינו בהופעה קצרה של אסף אמדורסקי וישראל גוריון, במחרוזת שירי ארץ ישראל הזויה משהו. בביקור השני, עם חברתי היקרה ועוד חבר, לא זכינו בכלום - ככה זה בחיים.

מצטער לומר שמבחר הבירות בחבית מצומצם באופן מביך - הייניקן וגולדסטאר בלבד. חוץ מזה יש עוד כמה בבקבוקים וכל הצע האלכוהול הסטנדרטי. המזון, כאמור, משודרג יחסית, ובביקור השני נדגמו סלט קיסר וקרפצ'יו (מצויין!). מטעמי דיאטה נמנענו ממקלות הלחם המעולים של הוטל מונטיפיורי.

המקום, בהיותו מחתרתי בטירוף, לא מקפיד כלל על חוקי העישון, וסיגריות בערו שם בקצב. למרות התקרות הגבוהות מאוד והחלל הגדול, בשלב מסויים זה התחיל להפריע. לא לחלשי הריאה. מצד שני, למרות העלק אנדרגראונד, הקהל לבוש במיטב מחלצותיו, ומעל כולם חולשות המלצריות שבדומה לחברותיהן בהוטל מונטיפיורי מתהדרות בתיקי צד קטנים ולבושות כאילו הוזמנו למסיבת קוקטייל מפואר - אז תבדקו את עצמכם במראה לפני שאתם מגיעים...

לסיכום: חלל גדול ומרשים מאוד. מבחר בירות דל, מזון משודרג, עישון כבד, קצת פוזה והבונוס הגדול - איזה הופעה תהיה הערב? למרות העישון והבירות ובגלל ההופעות - מומלץ.

תמכו במאמר בלדוג

צינה - ביקורת בר

על חורבות הפאייה בדיזנגוף נפתח בר ה"צינה" של אבי ביטון (אדורה). אנחנו חשבנו שמדובר בטפאס בר רציני, כזה שהוא ממש על גבול המסעדה, והתאכזבנו לגלות שמדובר בבר שכונתי עם מבחר מצומצם של מנות טפאס קטנטנות. עדיין - היינו שם, ואין סיבה שלא לכתוב ביקורת :)

הצינה הוא מקום קטן יחסית - חדר אחד קטן ספון עץ, עם בר פינתי וכמה שולחנות מאורכים. ברחוב עוד שולחנות מאורכים בהם מצטופפים להם יחדיו כולם. שאפו למראה השכונתי עם כל העץ, אך מאחר והוא היה חדש לחלוטין והרבה יותר מדי בהיר, מקבל המקום את הלוק של סאונה שוודית... לכה כהה יותר, ובעיקר עוד 10 שנים בערך, יקנו למקום את החספוס המתבקש.

התפריט היחיד מודפס על שלטים קטנים המוצבים על כל שולחן. שלוש מנות בעשרה שקלים - פוקצ'ה, זיתים ושקדים, וחמש מנות בחמישה עשר שקלים - פלפל קלוי עם גבינה מלוחה, ארטישוק בשמן זית, צלוחית נקניקים, איקרה ומטיאס כבוש. הזמנו פוקצ'ה ואת כל חמשת המנות בחמישה עשר שקלים - בכל זאת, 4 אנשים רעבים שציפו לארוחה קצת יותר ממשית...

הטפאסים (מזטים?) חביבים ביותר, והמחירים בהחלט הוגנים, אבל לא משהו שיגרום לכם להתעלף. האיקרה והארטישוק היו החביבים עלי (הנקניקים היו חמודים, הפלפלים היו... פלפלים). הפוקצ'ה היתה רכה וחמה, ונגמרה תוך שניות. לצערנו, עד שהגיעה השנייה שהזמנו כבר סיימנו את כל הצלוחיות על השולחן, אז הזמנו עוד ארטישוק, שיהיה.

אין במקום תפריט שתייה כלל, והזמנו כולנו בקבוק קאווה אחד, כך שאני לא יכול להעיד על מצאי האלכוהול, אבל מבט מסביב הראה שכולם במילא מזמינים או קאווה או כוס בירה, אז זה לא כל כך משנה. נחמד לראות שהבירה מוגשת גם בקנקנים, מחזה לא נפוץ בעירינו.

כשהגענו המקום היה ריק כמעט לגמרי, אבל עד שסיימנו לאכול שמנו לב שהוא התמלא לחלוטין. מבט שני הראה שהגילאים היו קצת צעירים מדי עבורינו - בסביבות 23 - 27 - עבורם המקום מתפקד בתור השכונתי/פיקאפ. סיגריות בודדות הוצתו, ואפילו ההריונית בחבורה לא חשה צורך להעיר לאיש. עוד קווץ' קטן מכיוון הבעלים, והם יוכלו לפחות להתהדר בחוקיות מלאה.

לסיכום: בר שכונתי לצעירים, ממש לא משהו שיצדיק נסיעה מיוחדת. טפאסים באיכות טובה, אבל בסך הכל בסיסיים ביותר.

תמכו במאמר בלדוג

קפה נונה - ביקורת משוחדת

דיסקליימר מורחב:

בתקופה האחרונה יש הרבה ויכוחים ודיונים על מה יאה ולא יאה לבלוגרים המבקרים מסעדות. זה התחיל בכמה התנצחויות בבלוג של טמיר, וכתבה בהעיר שהכתירה את כולנו בתור "אוכלי חינם" בטח ובטח שלא עזרה.

ולכן, רק כדי להבהיר את המצב - אני לקוח ותיק מאוד של קפה נונה, ובתקופות ארוכות בחיי הייתי שורץ שם לא מעט. יצא לי להכיר היטב את הצוות (אם כי עם הבעלים אף פעם לא התמנגלתי), ואף כובדתי פה ושם בצ'ייסר או כוס בירה במשך השנים (פעם אחת אפילו קיבלתי בראוני מברמנית חביבה במיוחד!).

הבעלים של נונה אקטיבי בטוויטר, והודעתי על בואי. הוא לא היה שם, ושילמתי על הכל. זה לא פוסט מוזמן בשום צורה, אבל אני כן רואה את עצמי כמשוחד. מצד שני, אני משוחד בעיקר כי אני אוהב את המקום. קחו את זה לאן שתרצו.

הלילה הזה היה שייך לגברים. שום סלט לא נחתך בעיר, מקסימום מישהו פתח איזו קופסת חמוצים כדי להרטיב את הגרון. סטייקים הונחו על מחבתות, וויסקי נמזג, סיגרים הודלקו, קלפים חולקו וצ'יפים נערמו. שקט. המלכה אסתר מופיעה בפארק.

רענן, חבר ותיק, חזר לראשון מבין סדרת ביקורי מולדת מגרמניה, וקבענו להפגש בקפה נונה. פעם ישבנו שם כל הזמן - ארוחת בוקר עמוסת בייקון ביום שישי, טוסט קובני סותם עורקים אחרי יציאה. הגיע הזמן להיזכר.

המקום לא השתנה הרבה במשך השנים - הרבה כסאות ושולחנות בחוץ (כדי שיהיה אפשר להשגיח על האוטו בחניה הלא חוקית באבן גבירול), בר דומיננטי החולש על החלק הפנימי, עם קיר מראות משופעות המאפשרות ליושביו לצפות בקלות ברחוב. המקום מאוד ידידותי לבעלי מחשבים - שפע של שקעים, אפילו ישאילו לכם לפטופים חינם, ושני שולחנות גדולים בירכתי המקום שמושלמים לתפקיד משרד זמני. ואכן, אפילו בשעות הערב המאוחרות ישבו במקום מספר סטרטאפיסטים(?) צעירים שהציגו מצגות אחד לשני (הצצתי. מודה).

אבל נוסטלגיה לא היתה הסיבה היחידה שבחרנו בנונה - יש להם שם מבצע מטורף. כל יום ראשון ושלישי, בין חמש אחה"צ לשתיים בלילה, כל האלכוהול ב- 50%. לא אחד-פלוס-אחד, אנחנו לא ילדים פה - 50%. על הכל. זה השתלב לנו מצויין עם כל תמת הלילה-של-גברים שתוארה כאן קודם, ואחרי השתעשעות קצרצרה עם רעיון הזמנת בירה, עברנו מיד לוויסקי. רענן לקח וודפורד, קנטאקי וויסקי של קשוחים (30 ש"ח במקום 60 הרגילים), בעוד אני בחרתי בגלנמורנג'י (40 במקום 80) הקלאסי, בלי פורט ובלי שטויות.

לבושתי הרבה, העובדה שלא שתיתי וויסקי בשנה-שנתיים האחרונות נתתה את אותותיה - היה לי קשה מאוד לגמור את הכוס, ועדיין יש לי כאב ראש יום אחרי... רענן, אני חייב לציין לחיוב, גמר את הוודפורד כאילו נולד בקנטאקי וגמע מיד אחר כך כוס נוספת. כדי לרכך את המכה החלטנו לרפד את הקיבה במשהו קטן וקליל. לא היה לנו ספק במה לבחור - הטוסט הקובני, היהלום הנוצץ ברפרטואר של נונה. קחו ג'בטה, מרחו עליה מיונז עם פלפלי צ'יפולטי, הוסיפו האם וצלי חזיר, מלפפונים חמוצים וגבינה צהובה ושימו בטוסטר. אנחנו, כמקצוענים ותיקים, מוסיפים תמיד עוד טבסקו.
גל מ- foodnwine.me טען בתוקף שכל פוסט צריך להכיל תמונות, אז שלפתי את הפלאפון שלי. קבלו.

שמחנו לראות שהטוסט שמר על חיוניותו במשך השנים, הרבה יותר מאיתנו. פעם כל אחד מאיתנו היה שואב אחד כזה בלי למצמץ - הפעם חלקנו אותו וזה יותר מהספיק. השינוי היחידי היה בגרעינים שהתווספו לג'בטה - שיהיה.

אמרנו שלום לשוכני הבר, ורענן הבטיח לברמן שיבוא לבקר שוב, והפעם לא יחכה שנתיים בין ביקור לביקור (ממש כמו מדונה). בנסיעה בצפון העיר יכולתי להבחין בנשים - בודדות, בזוגות, בחבורות - כולן מנסות נואשות לתפוס מונית, בדרכן לכיבוש מחדש של העיר.

לסיכום: בית קפה/בר הפתוח 24 שעות ביממה. תפריט אוכל נרחב יחסית, אווירה ידידותית ללפטופים. בר גדול ומושקע יחסית לבתי קפה, וכמובן מבצע אלכוהול ב- 50%, בימי ראשון ושלישי מחמש בערב. מומלץ.

תמכו במאמר בלדוג

קמורה בר - האיטלקים באים

כבר הרבה זמן שהבניין בו שכן פעם הבראון בנחלת בנימין עומד בשיממונו. כבר הרבה זמן שרואים שמישהו משפץ שם, אבל ממש לוקח את הזמן. והנה, בעודי הולך עם עכברוש העיר לעבר הוייס בר, ראינו שהמקום פתוח. ברור שנכנסנו לבדוק במה מדובר... ובכן, מדובר בקמורה בר, על שם הקמורה - ארגון הפשע הנפוליטני.

חדרנו מבעד לוילון השחור הכבד בכניסה, וראינו שתי מארחות חביבות ששאלו אם אנחנו מוזמנים. אמרנו שלא, והן אמרו שהמקום פתוח להרצה, ולכן מכניסים רק מוזמנים של הבעלים. המקום ממש חדש - העכברוש שאל את המארחת איך קוראים למקום, והיא החלה לגמגם. "הקמורה בר", אמרתי לה. "אה, אתה חבר של הבעלים? איך ידעת?", שאלה, לא מודעת לכך שהשם והלוגו מרוחים על קיר הזכוכית שמאחוריה... לאחר משא ומתן קצר, נשלחה הזוטרה מבין השתיים לקבל אישור מההנהלה, ולאחר דקה קלה חזרה עם אישור הכניסה המיוחל (אחר כך התדיינתי עם העכברוש אם היה עוזר או מזיק אם היינו מציגים את עצמנו כבעלי בלוגים רבי השפעה בעיר :) )

הבראון היה בר שכונתי קלאסי - הרבה עץ, עם עיצוב פשוט וסולידי. הקמורה הוא ההפך הגמור - פורטרטים ענקיים על הקיר, בר שיש, ספות עור מפוארות וכו' וכו'. המקום נראה כמו גרסה מוקטנת של ברים בנמל, ונראה שזה בערך הכיוון אליו המקום מכוון. המוזיקה חזקה יחסית, בעיקר שחורה (העכברוש היה מרוצה), תאורה אפלולית, כמות מפלסים מפתיעה ביחס לגודל המקום ומדיניות עישון ליברלית ביותר. המקום לא היה מלא במיוחד, ויש לו תקרות גבוהות, אז העשן לא הפריע. לא בטוח שזה יהיה המצב בלילות עמוסים.

למקום גם מטבח די רציני - הוא ממוקם בקומה השניה של הבניין, וניתן לראות אותו היטב מבחוץ. בהתאם לשם, במקום תפריט אוכל איטלקי מגוון, אבל לא נראה לי שזה מקום לאכול בו קרפצ'יו... היינו אחרי ארוחת שישי ואף אחד אחר לא אכל, אז אין לי מידע על המזון. התדיינו בקשר לסיכויי ההצלחה של המקום, ואנחנו לא אופטימיים - המקום נראה מעט תלוש מסביבתו, נחלת בנימין במילא בירידה, והמקום עצמו כאילו לא סגור על עצמו - בר מסעדה עם ווליום בלתי אפשרי? דאנס בר בלי מקום לרקוד? לאיטלקים פתרונים.

המקום יהיה פתוח להרצה במשך השבוע הקרוב, וייפתח רשמית ביום חמישי. שיהיה בהצלחה, ונדגום שוב אחרי שיתייצב.

לסיכום: מעין גרסה מוקטנת של ברים בנמל. מעוצב מאוד, מחירים ממוצעים פלוס, תפריט אוכל מגוון יחסית, מעשנים.

לצורך רפרנס, הנה חוויותיו של עכברוש העיר מהקמורה בר...

תמכו במאמר בלדוג

ויינברג - ביקורת בר

החברה בגלידה אייסברג התקנאו בברי הטפאסים הצצים כפטריות בתל אביב, ופתחו מעין שכפול לה-צ'מפה בשם "ויינברג". במקום המודל הספרדי של רוב המקומות מסוג זה, בויינברג החליטו להיות יצירתיים, והגדירו את המקום "פונדק עירוני", תחת השפעה מרכז/צפון אירופית. המקום מעוצב עם רמיזות ל"שלה" (Chalet), בקתה כפרית, והלוגו מציג ראש של אייל... עד כאן הכל טוב ויפה, אך נראה שהם קצת התעלמו מהעובדה שמקומות קטנים מסוג זה הם בעלי אופי קייצי בעיקר, ומי יאכל נקניקיות עם כרוב כבוש בחום הזה של תל אביב?

הצטרפנו לחבורת העכברושים העליזה (הרשמים שלו מאותו ערב כאן) והתיישבנו בחוץ ליד השולחנות הקטנים. נאמנים לתמה האירופית ותוך שכנוע עצמי עמוק שממש קר שם בחוץ, אין שום מאוורר באופק. בשילוב 200% הלחות האופייניים לתל אביב התוצאה הייתה הרת אסון...

הזמנו קצת אוכל – כרוביות צרובות, חמוצי הבית (שכללו גם כן כרוביות בעיקר) וגספאצ'ו (שמשום מה כונה שם "גספאצ'יו") – כנראה שאי אפשר לברוח מהשפעות ספרדיות אחרי הכל. הכרוביות והחמוצים היו לא טעימים בעליל. אולי זה שכפול מדוייק של מנה מסורתית שוויצרית, אבל אם שבעה אנשים מעווים פניהם בגועל, זה אומר משהו. לזכות המקום יאמר שהם לקחו את המנות בחזרה וביטלו את החיוב ללא שום בעיה. מנות הבשר שהגיעו לשולחנות אחרים נראו דווקא טוב, אבל כאמור – איך אפשר בחום הזה?

שתייה – קאווה, קריק דובדבנים (מצטער, גל), גולדסטאר וסן פלגרינו (היה לי חם, לעזאזל. אני לא מתכוון להתנצל). הגולדסטאר מגיעה בשני גדלים – חצי ורבע. מאחר ומחיר הרבע הוא בדיוק מחצית מהחצי בעיני זה מעולה – הבועות לא בורחות ואפשר לשלוט בדיוק בכמות השתיה. יש מחיר קל לשלם – הבירה מוגשת ב- Low Bowl, וספגתי מבטים תמוהים מחברי לשולחן אשר לא הבינו מה הזמנתי.

יתרון נוסף למקום, עקב השייכות למשפחת אייסברג – ניתן להזמין לשולחן גלידה מסניף הסמוך. התפריט של אייסברג ישב שם כל הזמן, מתעתע בנו עם הבטחות מפתות לאושר חולף בדמות עוגיית-שוקולד-צ'יפ-ענקית-ועליה-שלושה-כדורי-גלידה-וקצפת ושאר מריעין בישין מסוג זה. עמדנו בפרץ כצוק איתן עד שהחום הכריע אותנו ושבנו הביתה. התעלמנו במופגן מהאייסברג, אבל אז ראינו את הסיציליאנית והתקפלנו כמו מגדל קלפים. נו, מילא.

לסיכום: בר יין קטן ונחמד, מעוצב מעט-יותר-מדי. חם נורא בחוץ, ואין שום מאוורר, אז קחו בחשבון. מחירים סבירים, אווירה חייכנית. מומלץ בעיקר לשתייה, כנראה שקצת פחות לאוכל.

תמכו במאמר בלדוג

ארמדילו - ביקורת בר

האמריקאית, שהיתה מובטלת אפילו יותר זמן ממני, מצאה עבודה ורצתה לחגוג בחמישי בערב על כוס משקה עם כמה חברים. נורא רצינו ללכת לועד הבית, הבר החדש בשכונה, אבל כשהגענו ראינו שהוא נמצא בנקודה המבאסת ביותר של הערב (מבחינתנו) - כל הבר היה מלא, אבל אף אחד עדיין לא עמד. נוסיף לכך את העובדה שהוא לא כל כך בנוי לעמידה, ונשארנו עם פתרון ברור - הארמדילו.

הארמדילו, למי שלא מכיר ושמע, הוא שכונתי ותיק ומבוסס ברחוב אחד העם. מאז המותג נמתח והתרחב - נסיון כושל בשם ארמדילה בפלורנטין, ארמדילו סרבסה המצליח מאוד בדיזינגוף וארמדילו פינצ'וס בנחלת בנימין. הפינצ'וס קצת יותר מתוחכם ואנין, אבל שני הארמדילוס, אחד העם וסרבסה, הם שכונתיים כמו שצריך - אף אחד לא דופק הופעה, הברמנים באמת מכירים את הקבועים וכלבים מסתובבים לך בין הרגליים.

בניגוד לתחזית שלי, בכלל לא היה מלא ודחוס, אפילו ההיפך. עישנו פה ושם, אבל זה לא ממש הפריע לנו. ישבנו סביב שולחן קטן בירכתי החדר המאורך, הצטיידנו בקצת מרצ'נדייז (סטיקרים, מגנטים ופנקסים קטנים של פילטרים, כולם ממותגים עם הארמדילו החמוד) ובקבוקי גולדסטאר. מאוחר יותר התפנקנו עם מאפה גבינה, מעין בורקס טעים ביותר, שהגיע עם עגבניה פרוסה, מלפפון חמוץ וצלוחית שמנת חמוצה. פשוט, אבל טעים!

שעתיים אחר כך כבר התעייפנו - כולנו אנשים עובדים, כן? אז התגלגלנו לנו הביתה, מרוצים מבילוי במקום בסיסי וטוב.

לסיכום: שכונתי כמו שצריך. לא משודרג ולא נעליים. מעשנים במקום, הפעם לא היה נורא, אבל זכור לי מפעם שבערבים מסויימים העשן היה מגיע לרמות מטורפות. מחירים נוחים.

תמכו במאמר בלדוג

תומא - ביקורת בר

הקיץ הגיע, והתומא, הבר הפתוח בחצר בית ציוני אמריקה, שוב נפתח. לפני שנה-שנתיים, זה היה הבר החביב עלינו - המיקום שלו היה בדיוק באמצע הדרך בין הדירות של החבר'ה.

חוץ מזה יש לו עוד יתרונות - גם כשהוא מפוצץ ודחוס אפשר למצוא בו איזה פינה או ענף להשען בהם, גם כשכולם מעשנים הוא עדיין מאוורר וחוץ מזה אין בו ערסים.
אבל יש גם חסרונות - חם שם מאוד בקיץ התל אביבי, וגם לח - תמיד צריך לאתר את המאוורר הקרוב ולשבת עליו טוב טוב. והערסים לא סתם לא באים - המוזיקה חלשה כל כך שלפעמים זה באמת מבאס.
עדיין, בשקלול הסופי, בעינינו המקום בהחלט חיובי. הקהל בו הוא יותר מרכז-תל אביבי עדכני, ופחות בלונדיניות מהצפון הרחוק, מהסוג שניתן למצוא בנמל, המוזיקה (אם תצליחו לשמוע אותה, כן?) בדרך כלל מתוחכמת למדי, יש אוכל לא רע בכלל וזה בעיקר קרוב ונוח.

נפגשנו שני זוגות. היה קצת תור בכניסה, למרות שהתקבלה אצלי התחושה שהמארחת מנסה בכוח ליצור תור - כי בפנים בכלל לא היה מלא. פה גייסתי את מיטב הקומבינות מימי העבר, וא', מנהל המשמרת הותיק, הכניס אותנו דרך הפתח האחורי, דרכו יוצאים לשירותים בבית ציוני אמריקה.
שינו לא מעט במקום - בר אחד מתוך השניים נעלם, אחד אחר קם באיזור בו היו רק שולחנות, אבל איכשהו התחושה נשארה אותו דבר, והעיקר שלא נגעו בספה העגולה מסביב לעץ הגדול הנטוע באמצע החצר.
הזמנו בקבוק גוורץ (90 ש"ח, לתשומת לב בעלי הויסטה), כבשנו לנו כמה כיסאות ליד הכניסה, וקשקשנו לנו עד סוף הבקבוק, נהנים מערבי השנה האחרונים שיציעו בריזה נעימה. כרגיל, שום דבר מסעיר לא קרה, אבל זה בסדר - זה בדיוק מה שרצינו.

לסיכום: מקום מרכז תל אביבי, עם קהל שכונתי בעיקרו. מוזיקה שקטה מאוד, כך שהאוירה די רגועה (אם כי בשנים שעברו, בסופי השבוע המקום היה פיק-אפי למדי). כדאי, כל עוד לא הגיע הקיץ בכל אונו.

תמכו במאמר בלדוג

Hasta la vista, baby

הקוראים הנאמנים ודאי זוכרים את ר', שמכיר קלות את אחד מבעלי המגדלור. לכן, כשהללו פתחו על גג בית המגדלור את הבר-האח "ויסטה" הוא הציע שנקפוץ לבקר במקום החדש.
מקומות פתוחים זה תמיד נחמד בקיץ, בתנאי שיש בריזה, וכך התעצם השנה טרנד הברים הפתוחים על הגגות, שהוא שכלול של טרנד הברים הפתוחים שלא על גגות, כמו התומא והקלרה הותיקים.
שנה שעברה זה התחיל עם "גג" בסעדיה גאון, והשנה נראה שאין בניין לא מנוצל בעיר - הסאבלט (מעל הרברט סמואל), הויסטה, מרינה רוף בר & פול (מלון מרינה בכיכר אתרים) ובטח עוד כמה שעוד לא שמעתי עליהם אפילו.
עקב אפקט דומינו של עיכובים, בו כל איש בחבורה העליזה חיכה לטלפון מקודמו רק כדי לשמוע שגם הוא מחכה לטלפון וכו', הגענו אני וחברתי ראשונים לזירת הפשע, מאוחר מדי מכדי לצפות לכניסה חלקה. להפתעתי הרבה לא היה תור בכניסה למגדלור, אבל אז הבנו למה - לויסטה יש כניסה נפרדת בצד הבניין. כמובן ששם היה תור.
הוא לא היה כל כך ארוך (או, כנהוג בישראל, רחב), אבל פשוט לא הכניסו אף אחד. פה יש חידוש מרענן מצד בעלי הויסטה - במקום הפקאצה המסורתית שבוחנת אותך במבט מזלזל ומודיעה לך שיש במקום ערב חברים, המקום מפוצץ ובכלל כולם הלכו הביתה, ואז מכניסה חברים שלה חופשי, עמד בשער שומר מגולח ראש וקורקטי להפליא שפשוט לא הכניס מי שלא היה ברשימות. לא שזה עזר להכנס, אבל לפחות זה היה הרבה פחות רגשי.
מבט חטוף במצב הבהיר לי שבלי ר' והקשרים שלו אין ממש סיכוי, אז נעמדנו בצד וצפינו בדינמיקה של התור - גלים גלים של טווסים וטווסיות הגיעו ודחפו את דרכם באסרטיביות אל הכניסה רק כדי להתנפץ אל פניו האטומות של השומר. היה משעשע מאוד לראות את הבעות הפנים משתנות מ"זוזו, יש לי קומבינות" ל-"אה. בעצם אין לי". כלומר, משעשע עד ששאר החבורה הגיעה וגם לנו קרה אותו הדבר... ה- SMS מהבעלים הגיע, "ר'? יש כאן ר'?" שאל השומר, אבל אז כשהסתבר שאנחנו חמישה, הוא אמר לנו לחכות עד שחמישה אנשים יצאו. נו באמת. הלך כל הפאסון.
בסוף קיבלנו את אישור הכניסה המיוחל, עלינו על המעלית הישנה והמקרטעת, וקדימה - לגג.

בואו נתחיל ונסיים בדבר הטוב האחד - יש שם נוף ממש יפה של העיר. זהו.

המקום עצמו נראה כמו חלטורה. מראש ברים פתוחים לא אמורים ולא מתיימרים להיות מעוצבים כמו אחיהם בעלי הגג, אבל עדיין - פה לא היה כלום. הגג גם די קטן ולא מרשים, ובכלל כל המקום משדר עליבות מסויימת.
היה דחוס למדי, למרות שלא בצורה לחלוטין בלתי נסבלת, והתמקמנו לנו ליד המעקה כדי להזמין בקבוק קאווה. אחרי שהבקבוק נפתח נמסר לי שהוא עולה 180 שקלים (ממש כמו בנביאים). לא נבזבז פה מילים שוב על המחירים השערורייתיים שחלק מהמקומות מרשים לעצמם לגבות, רק נציין שברדיו רוסקו בקבוק קאווה עולה 49 ש"ח, בלה-צ'מפה כ- 60-65, ובז'ה פקניו, אם זיכרוני לא מטעני, מדובר על סביבות ה- 120 ש"ח. מפה, שכל אחד יקח את זה לאן שהוא רוצה.
המוזיקה נגנה מרמקולים קטנים שלא יכלו להתמודד עם הבאסים, הקהל הפגין שעמום טוטאלי, ובאופן כללי משהו שם לא בא לנו טוב. השיחה ממש נדדה בשלב מסויים לסבב ציונים למקום - הציונים נעו בין כוכב אחד לשלושה (ר' בכל זאת מכיר את הבעלים) מתוך חמישה. ביציאה הסתבר שיוצאים דרך המגדלור. מסקרנות קפצנו לשניה פנימה - היה חשוך, רועש ובלאגן, אבל לפחות היה חי - וזה כבר שיפור משמעותי לעומת הגג החיוור.

לסיכום: עזבו, נו.

תמכו במאמר בלדוג

קפה נגה - מסע נוסטלגי

הרעיון היה פשוט - יציאה נוסטלגית לזכר הימים (הטובים?) ההם, לפני עשר שנים. באותה תקופה היינו חבורת צעירים, רובנו עדיין לא תל אביבים, ונהגנו לצאת לקפה נוגה בסופי שבוע, למשחק פול וכוס בירה.

היינו ארבעה - העכברוש, שארגן את הערב, לפטי הנודע לשמצה, ומכניקר, שכבר פיאר את דפי הבלוג בכמה מהביקורות שלו. הגעתי ראשון, בשעה עשר, ואחרי שראיתי שבפנים עוד ריק כמעט לחלוטין החלטתי לחכות לפוחזים בחוץ. מכרה רחוקה שעברה במקרה באלנבי שאלה אם אני מחכה שיאספו אותי, ונאלצתי להסביר בגמגום שדווקא לא - אני מחכה לחברים שלי כדי להכנס לקפה נוגה. פאדיחה.

בסוף נכנסתי, פילסתי את דרכי בין הגברים המזדקנים שארגנו לעצמם ליגת דארטס מול הקיר והתיישבתי על הבר כדי להזמין לי בירה לבינתיים. עד שהברמן הנינוח מדי התפנה אלי, כבר נכנסו שלושת המופלאים. העכברוש סידר לנו שולחן ועברנו לשם עם הבירות ופנכת בייגלך על חשבון הבית (איך ידעו פעם לפנק...).

העכברוש עיין בתפריט בחפשו אחר טוסט הגבינה המיתולוגי שהיה נוהג להזמין ועליו פינטז כבר שבוע, והפטיר "איזה קטע, הם לא עידכנו את המחירים כבר עשר שנים". גם את התפריט לא עידכנו - איפה עוד אפשר למצוא "פלטות" - בשרים, יוונית, מקסיקנית, מזרח תיכונית - הם ממש קוסמופוליטנים שם. נאצ'וס, צ'יפס, נקניקיות, טוסטים ופיצות - פה לא משחקים עם טאפטס ופינצ'וס אלא רק עם מקלות וכדורים.

הזמנו את שהזמנו, הוספנו שני צ'ייסרים בעשרה שקלים והתחלנו לשחק. אין מה להגיד - כמו המקום, גם אנחנו לא השתנינו ונשארנו בכושר מלא - אנחנו עדיין לא מצליחים לשחק בשיט. הגדיל לעשות לפטי שהצליח, בניגוד לכל חוקי ההיגיון והסטטיסטיקה, להעיף את הכדור הלבן לרצפה לא פחות מחמש פעמים במהלך הערב, כשכל פעם הוא רודף אחריו בצהלות ככלבלב משולהב. מזל שלא באנו לתפוס בחורות, והפאסון לא היווה שיקול בעינינו...

שתינו, שיחקנו, הקשבנו למיטב להיטי הרוק הקלאסי (לד זפלין, ג'ימי הנדריקס, בלק סאבאת' וכו') והתרפקנו על נעורינו האבודים. בשלב מסויים נצמד אלינו בחור תמהוני חבוש מצחייה שמלמל לעצמו עיצות על אופן המשחק שלנו. אל חשש - רבע שעה אחרי זה הוא הבין שאין לנו שום תקנה ועבר למלמל בשולחן שכן.

בחצות וקצת החלטנו להתקפל - מעט יכולות המשחק שהיו לנו בתחילת הערב נעלמו גם הן עם העייפות והשתייה, והמשחק האחרון התארך בצורה מגוחכת ממש. שילמנו את החשבון, והחלטנו שבפעם הבאה נלך עד הסוף - משחקי וידאו בדיזנגוף!

לסיכום: מקום ותיק ועתיר מסורת והיסטוריה. מתאים לבילוי קז'ואלי עם חברים (או כמונו, בשביל הנוסטלגיה) - אל תצפו לחוויה קולינרית ו/או הורמונלית מיוחדת. מעלימים עין מעישון בפנים, אבל החלל כה ענק שזה לא ממש משנה למישהו.

כבונוס - בלק סאבאת' בשיר עדכני, לרגל המהומה והאכזבה מביקור האפיפיור בארצנו.

תמכו במאמר בלדוג

בר הנביאים

הגענו כדי להרים כוסית לכבודי - עבדיכם הנאמן מצא עבודה, וכך יוכל לממן בקלות יציאות רבות, אבל לא יהיה לו זמן לכתוב עליהן. זה מה שהולך היום - אירוניה. בכל מקרה הוחלט לחגוג את הכסף החדש ולבכות את אובדן החירות בחברת העכברוש והעכברושית (הפוסט שלו כבר כאן), המתאמן והפסיכולוגית, חברים טובים ודמויות מוכרות מהבלוגים שלנו. המקום שנבחר היה בר הנביאים החדש בירמיהו.

הבר ממקום בפאתי ירמיהו, בעוד אחת מאותן פינות מקוללות - סופרנו, גרינשפאן, זוהארה.... הרשימה ארוכה ובטח פספסתי כמה מקומות. כל אחד מהמקומות הנ"ל נפתח, דשדש ונסגר חיש קל. המקום, למי שלא היה באחד מגילגוליו הקודמים, הוא מבנה עם חצר יפה המוקף בגדר אבן גבוהה. הפעם בנו בחצר בר פתוח, בנוסף לבר הקיים כבר בתוך המבנה - ללא ספק צעד חכם לקראת הקיץ. העכברושים חיכו לנו כשהגענו (חוכמה גדולה, הם גרים ממש ליד ואנחנו היינו צריכים לחנות) ותפסו כבר שישיית כסאות על הבר הפנימי, הישג מכובד לכל הדיעות.

בין השאר התיישבנו בפנים כי זה אמור להיות איזור נטול עישון, ואכן בתחילת הערב לא עישנו במקום (חוץ מזוג אחד, והברמנית ביקשה מהם להפסיק) אבל מאוחר יותר כולם התחילו להפריח עשן. זה לא כל כך מפריע לי בדרך כלל, אבל משהו באיוורור שם היה ממש לא מספק (גם היה די חם) והפך להיות די מחניק שם. הברמנית הפכה ללא אפקטיבית ככל שהתמלא... חבל. לפחות שידאגו למיזוג נורמלי אם מעלימים עין מהסיגריות.

המקום, למרות שאינו מגה-בר בנמל או ביד חרוצים, ואפילו לא מנסה להיות כזה, יקר בצורה תמוהה ביותר. בקבוק למברוסקו, שעלה שם עד לא מזמן 130 ש"ח עולה שם היום 180 ש"ח! ימים ספורים אחר כך הייתי בשגב אקספרס (ביקורת בקרוב) ושם בקבוק דומה עולה 95 ש"ח בלבד, ואיש לא חושד בשגב שהוא מתמחר משהו בהפסד. 200% משגב? לזה בהחלט צריך תעוזה. אני שואל את עצמי אם מישהו יזמין שם בקבוק אי פעם... בירות תומחרו בצורה סבירה לעומת זאת, ואפילו יש להם מכבי מהחבית (!), אז יצא שכולנו שתינו בירה (חוץ ממרטיני לעכברושית) ונשנשנו קצת כרובית מאכזבת ברוטב צ'ילי לא ברור (הערה - העכברוש ביקש לציין שדווקא האוכל טוב שם, וסתם נפלנו על הכרובית. מקבל).

לסיכום: המקום מעוצב יפה, ולבר החיצוני אני צופה הצלחה גדולה בקיץ המתרגש עלינו. בפנים יפה ונעים, אבל בעיות איוורור+עישון=צרות, אז קחו בחשבון. הכמלצה שלי - תתמקדו בבירה קרה בחוץ, ותמנעו מיין ואוכל בפנים, זה יהיה עדיף לכולם.

תמכו במאמר בלדוג

הכוסית - סופה של תקופה

רון, ידיד הבלוג, תרם לי סקופ - פאב הכוסית נסגר בקרוב, לאחר 27 שנים ארוכות.

הכוסית הוא המקומות הבודדים ששרדו כל כך הרבה זמן, שכל אחד היה בו פעם אחת לפחות, לא משנה כמה רחוק משם הוא גר. מדובר בשכונתי אמיתי, כמו פעם, עם הרבה עץ ובעיקר הרבה זכרונות. 

המקום לא נסגר בשקט - ירון, הבעלים, ביקש להודיע על שלושה ימי חגיגות לקראת הסיום - בשבת וראשון המטבח יזרים אוכל חופשי לכל מי שמזמין שתייה (מנות של ממש,לא רק צלוחיות בייגל'ה, לדבריו), בשלישי בלילה, ערב יום העצמאות, מאחת בלילה ועד שייגמר האלכוהול, מחירים "מצחיקים" כהגדרתו על כל השתייה. 

אחרי שהכרכרה הפכה לקייטנה (ובמילא תיהרס בקרוב) והכוסית נסגר, נשאר למעשה רק השופטים כנציג בודד של פאבים ותיקים במרכז העיר. אז בואו ונצדיע לעוד מוסד שסוגר את שעריו - יש לכם שלוש הזדמנויות מצויינות.

תמכו במאמר בלדוג

הקייטנה של הלנה

היה פאב ותיק מאוד בעיר, בשם פאב הכרכרה. הוא נראה בדיוק כמו שאתם מדמיינים - הרבה עץ, פעמון מעל הבר, צ'יפס וצלוחיות בייגל'ה. הפאב היה ממוקם בקומת הקרקע של מלון ותיק ברחוב הירקון ואולם בימים האחרונים הוא עבר מהפך קל. מסתבר שהבניין כולו מועד להריסה (עוד 145 יום, נכון לכתיבת שורות אלו) ובזמן שנותר עד לסוף המר השתלטה עליו חבורת ההלנה ופתחה במקם את "הקייטנה של הלנה". המקום נפתח רשמית ביום חמישי (9.4.09) אבל קפצתי לביקור בתקופת ההרצה.

אני מודה שציפיתי לשיפוץ יותר רציני, אבל המקום נשאר בדיוק כשהיה, והשינוי היחידי בתפאורה הוא כיסוי השלט המקורי בשלט עם שם המקום החדש ואיורים של פולסואגן מיקרובוס (בתמונה, על רקע מדבר אמריקאי כהומאז' לשם המקורי), ללא ספק אחד מכלי הרכב הגאוניים ביותר שיוצרו אי פעם. שינוי נוסף הוא שהצוות, חלקו מיובא ממקומות אחרים, חלקו נראה כאילו תמיד נכח במקום, מתהדר בחולצות "מדריך", כי הרי בקייטנה מדובר.

במידה מסויימת אפשר להסתכל על המקום כניסוי - האם העובדה שמקום מופעל על ידי צעירים מקושרים תגרום להצלחתו גם אם לא משנים את המקום מבחינת עיצוב? תקדים קפה מרסנד אומר שכן, והגיע הזמן לבחון את העניין גם בסצנת הברים. למרות זאת, אני חושב שחלק מהעניין הוא הזמן הקצוב שנותר למקום, כי אני לא מאמין שכל עסק ה"הפוך על הפוך" באמת יכול להחזיק יותר מדי זמן - בסופו של דבר נמאס לאנשים שהדבר היחיד שמגניב במקום הוא העובדה שהוא לא מגניב בעליל.

המוזיקה מאוד אקלקטית - מאייטיז לשוטי הנבואה, מגאנז נ' רוזס למבחר להיטים מזרחיים, אבל הדגש הוא על מוזיקה כיפית שמקפיצה את הקהל - בקייטנה באים להינות עם צ'ייסר של ערק, לא להרהר במשמעות החיים עם כוס סינגל מאלט. ובאמת, כשהגענו נראה היה שכולם מאוד נהנים - מוחאים בכפיים, רוקעים ברגליים, רוקדים ומסלסלים ביחד עם המוזיקה - עד ששמתי לב שבעצם זה בעיקר היה השולחן שלנו... כל השאר שמרו על ארשת מעט רצינית יותר. מכיוון שכך, זכינו לתשומת לב הצוות ולפינוקים במכביר (שלושה סיבובים של צ'ייסרים פלוס סופלה שוקולד על חשבון הבית) וביחוד לליווי צמוד של רותי - אשה שהפכה לאגדה עוד בחייה. רותי, יורדת ותיקה שחזרה והפכה לעולה חדשה, היא מה שניתן לכנות "טיפוס" - רוקדת, צוחקת, מתחברת לכל שולחן, שולחת את המלצרים עם מגש צ'ייסרים, תופסת אותך ביד ולוקחת אותך לרקוד, מתפקדת כאחראית המורל של המקום ואחראית לכל הווייב במקום (בדף הבר באתר ניתן לראות שהיא כבר מוזכרת כמה פעמים...) - אין לי ספק שהיא נושאת את המקום על כתפיה, ואם היא תבוא ללא מצב רוח ערב אחד, המצב יהיה רע ומר. מזל שזה כנראה לא אפשרי - מדובר בפצצת אנרגיה אנושית.

מבחינת מזון, התפריט נראה כאילו עבר מתיחת פנים קלה, אבל עדיין נשאר בתחום המאזטים (טחינה, חצילים, ירקות כבושים) וההמבורגר/שניצלונים - כאן לא תמצאו פטריות ממולאות בגבינת עיזים וגם לא שיפודי יקיטורי. המאזטים מתומחרים לא רע (11 שקל לצלוחית, 14 ש"ח ללחם מרוקאי), העיקריות באיזור ה- 45-44 ש"ח, והשתייה לא כל כך זולה, בניגוד למצופה מהדקור (26 ש"ח לחצי גולדסטאר, 37 ש"ח לג'יימסון).

למרות שאת עיקר הרעש והבלאגן אנחנו סיפקנו לבדנו, אני מאמין שיש למקום פוטנציאל להפוך לבית חם לערבים פרועים למדי אחרי הפתיחה הרשמית ואחרי שאנשים יתרגלו קצת לקונספט - נאמר תוך שבועיים שלושה. אני אחזור אז כדי לספק חוות דעת נוספת.

לסיכום: בר וותיק עם מתיחת פנים מינימלית, מוזיקה אקלקטית ושמחה, צוות הווי ובידור של אישה אחת שידאג שתשמחו - על אפכם וחמתכם, אווירה מעושנת למדי, מחירים לא זולים אבל עם הרבה פינוקים. עוד 145 יום למנאייק.

תמכו במאמר בלדוג