יום שבת, 23 במאי 2009

פורלין - אירוע Eat & Twitt

מסעדת פורלין הותיקה ברחוב פרישמן גילתה את טוויטר, ועושה חייל במשחק השיווק האינטרנטי. בלי קשר, אני גיליתי מחדש את טוויטר אחרי חודשים ארוכים של חוסר עניין באתר (תעקבו אחרי! MyTaste@, מן הסתם), וכמובן שעשיתי לעצמי נוהל לעקוב אחרי כל מסעדה, בית קפה או בר תל אביבי שנמצאים שם. וכך, אחרי כמעט שנתיים של כתיבת בלוג סוף סוף יצא לי מזה משהו - הוזמנתי לארוחת חינם.
בפורלין סגרו את החדר הפרטי שלהם והזמינו עשרים בלוגרים וטוויטרים לארוחה מפנקת במסעדה, בליווי יין מיקב עגור, הסברים מפורטים מפי היינן, ובנוסף הרצאה על צילום אוכל. "הקפיצו" אותי לשם בהתראה די קצרה, אז קוששתי לי תמונות - באדיבותה הרבה של OhSoArty@ (וגם היא כתבה, בבלוג שלה). בין הנוכחים היו גדולים ומכובדים - נציגים מפורומי האוכל והמסעדות של דה-מרקר ותפוז, על השולחן, ושלל בלוגרים וטוויטריסטים.

אז מה היה לנו שם? טרטר סלמון, סרדינים כבושים, קרפצ'יו פילה או סלט תמנונים לראשונות, פילה בקר ברוטב פטריות, פילה מוסר ים או חגיגת פירות ים לעיקריות וקרם ברולה או קרפצ'יו אננס לקינוחים. לראשונה לקחתי סלט תמנונים שהיה טעים מאוד, ודגמתי קצת מהסלמון והקרפצ'יו שהיו טובים גם כן, אבל הבאזז בחדר הורה על כך שהסרדינים הם הם היו המנצחים הגדולים. לעיקרית לקחתי חגיגת פירות ים - מחבת ברזל ובה שלל שרימפס, קלמרי, מולים וסרטנים, הכל ברוטב שום טעים (נאלצתי לנגב עם לחם. לפעמים פשוט אין ברירה). זה היה טעים מאוד - אבל כשהגיעו הסטייקים חשתי צביטה קלה בלב - נתחים יפהפיים, ואם הטעם היה אפילו חצי מהמראה, שיחקו אותה.

הכל לווה בצורה צמודה על ידי היינן (המטורף) מייקב עגור - אני לא מבין ביינות, אז רק אומר שהם בהחלט נעמו לי. לקראת הכוס החמישית גזרתי הכרחתי את עצמי להפסיק, כי חבל.

הקינוחים היו נחמדים מאוד, בליווי כוס יין קינוח שכבר גבל בסכנה לשלום הציבור. השארנו טיפ נדיב, נפרדנו לשלום וזיגזגנו איש איש לדרכו.

תמכו במאמר בלדוג

יום חמישי, 14 במאי 2009

קפה נגה - מסע נוסטלגי



הרעיון היה פשוט - יציאה נוסטלגית לזכר הימים (הטובים?) ההם, לפני עשר שנים. באותה תקופה היינו חבורת צעירים, רובנו עדיין לא תל אביבים, ונהגנו לצאת לקפה נוגה בסופי שבוע, למשחק פול וכוס בירה.

היינו ארבעה - העכברוש, שארגן את הערב, לפטי הנודע לשמצה, ומכניקר, שכבר פיאר את דפי הבלוג בכמה מהביקורות שלו. הגעתי ראשון, בשעה עשר, ואחרי שראיתי שבפנים עוד ריק כמעט לחלוטין החלטתי לחכות לפוחזים בחוץ. מכרה רחוקה שעברה במקרה באלנבי שאלה אם אני מחכה שיאספו אותי, ונאלצתי להסביר בגמגום שדווקא לא - אני מחכה לחברים שלי כדי להכנס לקפה נוגה. פאדיחה.

בסוף נכנסתי, פילסתי את דרכי בין הגברים המזדקנים שארגנו לעצמם ליגת דארטס מול הקיר והתיישבתי על הבר כדי להזמין לי בירה לבינתיים. עד שהברמן הנינוח מדי התפנה אלי, כבר נכנסו שלושת המופלאים. העכברוש סידר לנו שולחן ועברנו לשם עם הבירות ופנכת בייגלך על חשבון הבית (איך ידעו פעם לפנק...).

העכברוש עיין בתפריט בחפשו אחר טוסט הגבינה המיתולוגי שהיה נוהג להזמין ועליו פינטז כבר שבוע, והפטיר "איזה קטע, הם לא עידכנו את המחירים כבר עשר שנים". גם את התפריט לא עידכנו - איפה עוד אפשר למצוא "פלטות" - בשרים, יוונית, מקסיקנית, מזרח תיכונית - הם ממש קוסמופוליטנים שם. נאצ'וס, צ'יפס, נקניקיות, טוסטים ופיצות - פה לא משחקים עם טאפטס ופינצ'וס אלא רק עם מקלות וכדורים.

הזמנו את שהזמנו, הוספנו שני צ'ייסרים בעשרה שקלים והתחלנו לשחק. אין מה להגיד - כמו המקום, גם אנחנו לא השתנינו ונשארנו בכושר מלא - אנחנו עדיין לא מצליחים לשחק בשיט. הגדיל לעשות לפטי שהצליח, בניגוד לכל חוקי ההיגיון והסטטיסטיקה, להעיף את הכדור הלבן לרצפה לא פחות מחמש פעמים במהלך הערב, כשכל פעם הוא רודף אחריו בצהלות ככלבלב משולהב. מזל שלא באנו לתפוס בחורות, והפאסון לא היווה שיקול בעינינו...

שתינו, שיחקנו, הקשבנו למיטב להיטי הרוק הקלאסי (לד זפלין, ג'ימי הנדריקס, בלק סאבאת' וכו') והתרפקנו על נעורינו האבודים. בשלב מסויים נצמד אלינו בחור תמהוני חבוש מצחייה שמלמל לעצמו עיצות על אופן המשחק שלנו. אל חשש - רבע שעה אחרי זה הוא הבין שאין לנו שום תקנה ועבר למלמל בשולחן שכן.

בחצות וקצת החלטנו להתקפל - מעט יכולות המשחק שהיו לנו בתחילת הערב נעלמו גם הן עם העייפות והשתייה, והמשחק האחרון התארך בצורה מגוחכת ממש. שילמנו את החשבון, והחלטנו שבפעם הבאה נלך עד הסוף - משחקי וידאו בדיזנגוף!

לסיכום: מקום ותיק ועתיר מסורת והיסטוריה. מתאים לבילוי קז'ואלי עם חברים (או כמונו, בשביל הנוסטלגיה) - אל תצפו לחוויה קולינרית ו/או הורמונלית מיוחדת. מעלימים עין מעישון בפנים, אבל החלל כה ענק שזה לא ממש משנה למישהו.

כבונוס - בלק סאבאת' בשיר עדכני, לרגל המהומה והאכזבה מביקור האפיפיור בארצנו.




תמכו במאמר בלדוג

יום שלישי, 12 במאי 2009

הרברט סמואל

הרבה זמן חיכיתי ללכת להרברט סמואל, והנה סוף סוף זה קרה. רצינו לחגוג את חזרתי למעגל העבודה, והלכנו על הליגה של הגדולים.

ציפיתי למשהו הרבה יותר מעונב ורציני, והופתעתי לטובה מהאווירה הלא-פורמלית-מדי. המלצרים היו מקצועיים אבל לא מעיקים או פלצנים, והבר בכלל נראה חביב ומשוחרר. המקום מעוצב עם הרבה עץ בהיר, שמוסיף לקלילות, ומתחבר יופי לים ולאקלים (בניגוד, לדוגמא, ל- RDB ז"ל, שם החלל היה תלוש לחלוטין מישראל, קודר ורציני להחריד).

רוב המנות באות בפורמט של מנה מלאה או חצי מנה. חצאי המנות קטנות מאוד, וגם המנות המלאות קטנות למדי. קוראי הבלוג הותיקים כבר יודעים שזה בדיוק סוג הדברים שמעצבן אותי - אני אף פעם לא יודע כשאני מזמין מתי זה מספיק, ובדרך כלל קשה לי גם להחליט אם זה זול או יקר (הפעם לא היו ספיקות - יקר).

הזמנו מבחר מנות, בשני סיבובים - סלסילת לחמים בתוספת גבינת טולום (מצויינת!), סלט תמנונים (גם מנה גדולה וגם קטנה), סשימי בורי, פרוסות רוסטביף, קנלוני עגל ועוד כמה שפרחו מזכרוני.

הכל הוגש בצורה יפהפייה, והיה טעים ביותר. כמובן, שהמנות "מהונדסות" מאוד, וזה לא אוכל פשוט או "קל". מצד שני, כל רכיב ורכיב במנה נמצא שם מסיבה כלשהי, והכל משתלב היטב. המקום פחות מתאים לארוחה מלאה, וזו גם לא הכוונה לדעתי - אל תבואו מורעבים מתוך כוונה למצוא פורקן, אלא מתוך כוונה לחוות טעמים ומרקמים חדשים ומעניינים. כמה חצאי מנות, כוס יין טובה, ואולי אפילו סתם נשנוש מעניין על הבר.

לסיכום: לא המקום לסתם ארוחה שגרתית, פשוט כי הוא לא מוכוון למטרה הזו. לארוחת טעימות, שמטרתה לאו דווקא להשביע, המקום פשוט מושלם. מקצועי מאוד, אבל לא מעיק - וזו כבר אומנות.


תמכו במאמר בלדוג

יום שני, 11 במאי 2009

התו החברתי - משהו חשוב (לשם שינוי)


לבלוג על מקומות בילוי בתל אביב אין יותר מדי הזדמנויות לדבר על משהו משמעותי, אז מאוד שמחתי כשפנו אלי מעמותת מעגלי צדק כדי לדבר על פרוייקט התו החברתי שלהם (ותודה לעכברוש שכתב עליהם ואז קישר בינינו).

העמותה יזמה את הפרוייקט בשנת 2004 בירושלים, ומעניקה את התו למקומות המקפידים על זכויות העובדים שלהם, ובעלי גישה לנכים ובעלי מוגבלויות.

באתר העמותה יש רשימה של בתי עסק בעלי תו (לנוחיותכם - מסונן כבר למסעדות ובתי קפה בתל אביב :) ), ולא התעצלתי - תייגתי את כל המקומות בעלי התו באתר, ואף דאגתי להוסיף את הלוגו שלהם לכל בית עסק שהוענק לו את התו. אני לא אומר שצריך ללכת רק למקומות האלה, אבל אם אתם כבר מתלבטים בין שני מקומות, ולאחד מהם יש תו... הבנתם את הרמז.

גם דף החיפוש החכם אצלנו מתחשב בתו - תחת "מאפיינים" ניתן לבחור "התו החברתי" ולקבל את הרשימה (וכמובן, בתוספת כל חיתוך אחר בו תרצו...).






תמכו במאמר בלדוג

יום שבת, 9 במאי 2009

בר הנביאים

הגענו כדי להרים כוסית לכבודי - עבדיכם הנאמן מצא עבודה, וכך יוכל לממן בקלות יציאות רבות, אבל לא יהיה לו זמן לכתוב עליהן. זה מה שהולך היום - אירוניה. בכל מקרה הוחלט לחגוג את הכסף החדש ולבכות את אובדן החירות בחברת העכברוש והעכברושית (הפוסט שלו כבר כאן), המתאמן והפסיכולוגית, חברים טובים ודמויות מוכרות מהבלוגים שלנו. המקום שנבחר היה בר הנביאים החדש בירמיהו.

הבר ממקום בפאתי ירמיהו, בעוד אחת מאותן פינות מקוללות - סופרנו, גרינשפאן, זוהארה.... הרשימה ארוכה ובטח פספסתי כמה מקומות. כל אחד מהמקומות הנ"ל נפתח, דשדש ונסגר חיש קל. המקום, למי שלא היה באחד מגילגוליו הקודמים, הוא מבנה עם חצר יפה המוקף בגדר אבן גבוהה. הפעם בנו בחצר בר פתוח, בנוסף לבר הקיים כבר בתוך המבנה - ללא ספק צעד חכם לקראת הקיץ. העכברושים חיכו לנו כשהגענו (חוכמה גדולה, הם גרים ממש ליד ואנחנו היינו צריכים לחנות) ותפסו כבר שישיית כסאות על הבר הפנימי, הישג מכובד לכל הדיעות.

בין השאר התיישבנו בפנים כי זה אמור להיות איזור נטול עישון, ואכן בתחילת הערב לא עישנו במקום (חוץ מזוג אחד, והברמנית ביקשה מהם להפסיק) אבל מאוחר יותר כולם התחילו להפריח עשן. זה לא כל כך מפריע לי בדרך כלל, אבל משהו באיוורור שם היה ממש לא מספק (גם היה די חם) והפך להיות די מחניק שם. הברמנית הפכה ללא אפקטיבית ככל שהתמלא... חבל. לפחות שידאגו למיזוג נורמלי אם מעלימים עין מהסיגריות.

המקום, למרות שאינו מגה-בר בנמל או ביד חרוצים, ואפילו לא מנסה להיות כזה, יקר בצורה תמוהה ביותר. בקבוק למברוסקו, שעלה שם עד לא מזמן 130 ש"ח עולה שם היום 180 ש"ח! ימים ספורים אחר כך הייתי בשגב אקספרס (ביקורת בקרוב) ושם בקבוק דומה עולה 95 ש"ח בלבד, ואיש לא חושד בשגב שהוא מתמחר משהו בהפסד. 200% משגב? לזה בהחלט צריך תעוזה. אני שואל את עצמי אם מישהו יזמין שם בקבוק אי פעם... בירות תומחרו בצורה סבירה לעומת זאת, ואפילו יש להם מכבי מהחבית (!), אז יצא שכולנו שתינו בירה (חוץ ממרטיני לעכברושית) ונשנשנו קצת כרובית מאכזבת ברוטב צ'ילי לא ברור (הערה - העכברוש ביקש לציין שדווקא האוכל טוב שם, וסתם נפלנו על הכרובית. מקבל).

לסיכום: המקום מעוצב יפה, ולבר החיצוני אני צופה הצלחה גדולה בקיץ המתרגש עלינו. בפנים יפה ונעים, אבל בעיות איוורור+עישון=צרות, אז קחו בחשבון. הכמלצה שלי - תתמקדו בבירה קרה בחוץ, ותמנעו מיין ואוכל בפנים, זה יהיה עדיף לכולם.



תמכו במאמר בלדוג

יום שבת, 2 במאי 2009

באצ'ו מרסנד

הזכרתי את המרסנד כבר כמה פעמים בבלוג, אבל אף פעם לא התפניתי באמת להקדיש לו פוסט. זה קרה בעיקר כי בכל הפעמים שישבתי שם, זה היה לבד על כוס קפה (ולפטופ, כמובן), וחיכיתי למשהו קצת יותר רציני. אבל קשה, קשה להזיז את החברים שלי - הם גרים בכיכר רבין ונעולים על השיין והסטריטס, הסטריטס והשיין. מקומות מצויינים, אין ספק, אבל מה עם קצת שינוי?!
בסוף זה קרה. הצלחתי לשכנע אותם להחליף לוקיישן, ולו רק ליום שישי אחד. הבטחתי להם שמש, בריזה נעימה מהים ושלל סלבז (מה לעשות, נמוך - אבל תמיד מוכר). כשהגעתי הם כבר היו שם, ישבו על הספסל מול בית הקפה וחיכו לשולחן. הספסל היה שטוף שמש, אבל השולחנות לא. מזל שרומי אבולעפיה ישבה ליד וחיכתה גם היא לשולחן - נגיד שההבטחות שלי מולאו בחלקן ;-)

המרסנד היה בית קפה ותיק מאוד, עם קליינטורה ותיקה בהתאם ועיצוב עתיר פורמייקה משנות השבעים (כמו קפה תמר, נניח). כשבעל הבית נפטר בעלי הבאצ'ו לקחו אותו ולא נגעו בו. העיצוב עדיין מיושן, עדין מוכרים שם עוגות לפי שורה מתבניות גדולות - ממש טיול במנהרת הזמן. יש כמובן שינויים - המלצריות צעירות ומגניבות לעילא, התפריט רוענן קלות, הפסקול הוחלף ואפילו יש דיג'יי לפעמים. הקלייטורה הוחלפה חלקית - חצי החבר'ה הטובים מפעם (המלצריות מראות סבלנות ראויה לציון) וחצי החבר'ה הטובים מהיום, מלאי פאסון וגרוב.

אני הסתפקתי בקפה הרגיל שלי, אבל הקיפוד הזמין מוזלי וקפה שמעולם לא הגיע, ור' הזמין ארוחת בוקר קלאסית (ומשום מה ויתר על האופציות המרגשות יותר - ארוחת בוקר טורקית הכוללת שלושה בורקסים או הרוסית, הכוללת דגים מלוחים וצ'ייסר וודקה) ואספרסו. המוזלי היה טוב, וגם ארוחת הבוקר, למרות שהיתה די סטנדרטית, ובנוסף אני חייב לציין שיש להם קפה פשוט מעולה.

השירות לא משהו - המלצריות כל כך "מגניבות" וכל כך מיודדות עם הקליינטים הקבועים מהברנז'ה, שהן מבלות יותר זמן בחילופי דברים איתם ובהפסקות עישון על הספסל בחוץ מאשר בשירות קשוב, מעין קנטינה לעניים, אבל עדיין - לא משהו קטסטרופלי.
 
בסך הכל היה חיובי ביותר, אבל יש לי הרגשה שזה לא היה מספיק כדי לגרום להם להתנתק שוב מהמגרש הביתי שלהם... לא נורא, אני עדיין אקפוץ מדי פעם לכוס הקפה שלי בלעדיהם.

לסיכום: בית קפה בעל אווירה ייחודית - חצי ותיק חצי חדיש. קפה מעולה, וכדאי לקפוץ לפחות פעם אחת בשביל הנוסטלגיה.


תמכו במאמר בלדוג