יום שלישי, 29 בדצמבר 2009

השמנמנ.ים בפרידה קאלו


חברי השמנמנ.ים הוזמנו למסעדת פרידה קאלו כדי לדגום את התפריט, והשמחה היתה רבה.

פרידה קאלו היא מסעדה בסגנון ספרדי. המסעדה מגישה רק ראשונות וקינוחים - קונספט חביב שמביא אותה קרוב למסעדת טפאס, אבל לא בדיוק, כי המנות בכל זאת בגודל נורמלי יותר.

חוץ מהחשודים הרגילים, הצטרפה אלינו לארוחה הפעם אילאיל (ililush@), ונראה שגם היא נהנתה כמונו.

שורה תחתונה - מומלץ ביותר, אבל עוד יותר מומלץ לקרוא את הכל :)



תמכו במאמר בלדוג

יום שני, 28 בדצמבר 2009

נחלה 52 - ביקורת בר

בכלל לא רציתי לצאת באותו הערב, כי חזרתי ממסע בירושלים, בו התפטמתי במסעדת מחניודה (המעולה!), אבל אז רענן, הסטארטאפיסט הנמרץ התקשר. רענן גר בגרמניה רוב הזמן, ובא רק לגיחות קצרות לישראל, אז קשה לי להגיד לו לא :)

העכברוש ציין שנפתח מקום חדש במקום הארטמיס - נחלה 52 - ושיש דיבור על זה שהוא הדבר הבא בעיר, אז קבעתי עם רענן שם והודעתי לעכברוש, שאמר שיגיע יותר מאוחר עם כמה חברים.

את רענן מצאתי בלה-צ'מפה הסמוכה, כי כשהוא הגיע המקום עדיין היה סגור. יצאנו לנחלה הסמוכה, ושם באמת המקום (שנפתח בינתיים) היה ריק כמעט לחלוטין, חוץ משולחן אחד של כמה חבר'ה צעירים בצד. הברמן היה עסוק בהנחת כוסות על הבר, ועשה לנו פרצוף כשרצינו לשבת בשניים מהמקומות הפנויים - הוא רצה לסמן את כל הבר כמוזמן ורק התערבות קצרה מצד המנהל הצילה אותנו מעמידה.

ניסיתי לברר עם הברמן איך זה שכל הבר מוזמן כשהמקום רק נפתח, אבל הוא רק הפטיר משהו בסגנון "יודעים מה טוב" ולא פירט. מבט מסביב הראה שהמקום מעוצב כמו פאב שכונתי - הרבה עץ, קיר לבנים חשופות, בלי שום שטיקים עיצוביים מתוחכמים מדי. בימי הארטמיס והמכה היה שם בר מרובע במרכז החלל, ועכשיו הוא הוחלף בבר גדול שצמוד לקיר, והרבה מקומות ישיבה.

רענן היה רעב, והזמין כריך רובן - אין ספק שרובן הוא הסושי החדש - הגרסא של נחלה 52 כוללת לחם שחור ופרוסות כתף בקר ("300 גרם" אמר הברמן. "200 גרם" אמר התפריט. בפועל, כנראה שעוד פחות) ב- 26 שקלים, וגבינה בתוספת 4 שקלים. המחיר הוגן, ורענן נראה מרוצה. הכריך לווה בשני בקבוקי סטלה, שהסתבר אחר כך שעלו 27 שקלים איץ' - מפולפל לפחות כמו כתף הבקר...

שולחן הצעירים הדליק כמה סיגריות, וכמוהם גם ברמנית לפני משמרת שישבה בסוף הבר. סימן מחשיד, וכבר יכולתי לשמוע בדימיוני את רטינות העכברוש, שאכן הגיע כמה דקות מאוחר יותר עם שני חברים. ברור שלא היה מקום בבר (הכל מוזמן, זוכרים?) אבל גם כל השולחנות היו מוזמנים. פתאום נזכרתי שיש גם קומה שנייה במקום, מה שגרר משיכת כתפיים מצד הברמן שאמר לנו לבדוק למעלה. יפה מצידו שהוא לא חשב להציע את זה בעצמו, או חלילה לדעת או לברר מה קורה אצלו בבר.

בזמן שחבורת העכברוש העפילה לקומה השנייה אנחנו המשכנו על הבר עם הבירות והרובן, ושמנו לב שהמקום מתמלא. מתמלא במהירות מפחידה. חבורות-חבורות נכנסו לבר, בחמישיות ושישיות, וזה נראה ממש כאילו אוטובוסים פורקים את החבר'ה בחוץ בצורה מאורגנת. בשלב זה עלינו למעלה ונתקלנו בשוס האדיר של המקום - חדר גיטר הירו (יש גם שולחן פול, אבל למי אכפת).

מדובר בחדר מרווח עם ספות, אטום לרעש לחלוטין (מאפשר להתעלם מהרוק הבנאלי בחוץ ולהתמקד ברוק הבנאלי בפנים!) עם מערכת סאונד מעולה, פלייסטיישן טלוויזיה גדולה וערכת גיטר הירו שלמה (שתי גיטרות, תופים ומיקרופון). מיד התחלנו לנגן, ובהמשך גם העכברוש וחבריו הצטרפו. לאט לאט, כמובן, התחילו לטפטף עוד אנשים לחדר, כולם עדיפים עלינו בהרבה בכישורי הניגון. אחד נטל גיטרה, שני התיישב על התופים, והתחילו לדחוק אותנו מהמשחק. אחרי עוד כמה שירים ושתי בירות החלטנו שהספיק לנו ויצאנו החוץה. הקומה העליונה המנומנמת כבר היתה מלאה למדי, ולמטה היה פשוט מפוצץ, עם ענן עשן אדיר מרחף מעל האנשים. עשר הדקות שלקח לנו לפלס את דרכנו היו קשות ביותר - אין ספק שהחדר האטום היה ממש זה, והגן עלינו מפני השואה הכימית שבחוץ...

לסיכום: מקום קצת אמביוולנטי - נראה כמו פאב שכונתי, מתנהג כמו דאנס בר בנמל. יש לו אטרקציה למעלה, אבל לא ממש טורחים להגיד לך עליה. לחובבי השקט והאוויר הנקי מומלץ להגיע מוקדם. לאוהבי הקרחנה והעשן - בואו חופשי.


תמכו במאמר בלדוג

יום שלישי, 22 בדצמבר 2009

טאפאס אחד העם - ביקורת

ממש לא מזמן נפתחה ברחוב אחד העם "טפאס אחד העם", מסעדתו החדשה של רושפלד, וכמובן שהבאזז באוויר. חבורת השמנמנים החליטה ללכת לשם בפורום מלא ומסודר, אבל אז אחד החברים עשה תרגיל והלך באופן פרטי. על כן, נטלתי לעצמי חירות דומה, והלכתי עם מספר חברים לארוחה קלה כדי לחגוג חתונה קרובה של חבר יקר.

הגענו בשעה תשע וחצי למסעדה, ובכניסה קידם את פני תור רציני למדי של אנשים שחיכו למקום. אנו הזמנו מבעוד מועד, אבל זה לקח (לפחות לחודשים הקרובים) - אל תהיו אופטימיים, כי לא יהיה לכם מקום. המקום רועש מאוד - גם מבחינת האקוסטיקה (דיבורים רמים, צעקות וצלצולי פעמון) וגם מבחינה ויזואלית - שפע של צבעים עזים, ירקות וחיפויי קרמיקה בוהקים - זהו לא המקום לדייט אינטימי או לשיחת עסקים. השירות טוב מאוד, מקצועי ובכלל לא מתנשא, והתחושה הייתה שהמלצר שלנו היה שם כדי לעזור, לא בשביל הפלברה.

הושבנו ב"שולחן האבירים" - שולחן אדיר מימדים עליו מונח מכל טוב הארץ - קערת זיתים ענקית, פלטת גבינות גרגנטואנית, מבחר סלטים ופרוסות בשרים. לאורך השולחן פזורים כלים עם סכום, מעמדים לסכיני סטייק, כוסות מוערמות זו על זו וצלוחיות מטבלים. כל מי שמתיישב כבר דואג לעצמו לכלי שולחן, וניתן להצביע על מנות מהשולחן והמלצר כבר מביא לך אותן.


מאחר ואחד מבני החבורה התעכב, הזמנו רק צלוחית לחם ונשנשנו מעט מהמטבלים. רותם נכווה בביקור שלו - על כל אחת מצלוחיות הלחם הוא חוייב בנפרד, ושמונה עשר שקלים לפרוסת לחם אחת או שתיים זה מאמת מוגזם לחלוטין, אבל אני שמח לומר שגם אחרי כשלושה רי-פילים (של הלחם ושל המטבלים), חלקם לבקשתינו וחלקם ייזומים של המלצר, חוייבנו רק פעם אחת בחשבון, ושמחתי מאוד לגלות שהם תיקנו את דרכיהם. הלחם, אגב, טעים אם כי לא היסטרי. מטבל החצילים מעולה, סלסת העגבניות חביבה, והאיולי לא הלהיב איש.

התפריט מחולק לסקציות מרובות - בשר, ים וצמחוני מצד אחד, "על הפלאנצ'ה", "טפאס מסורתיים" ו"ביצים וקסאדיות" מצד שני, ועוד כמה קטגוריות שכבר אינני זוכר. החלטנו לשים את עצמנו בידי המלצר החביב, ורק הכוונו אותו - צמחוני ופירות ים, ומעט בשר.

ירקות - קיבלנו צלוחית כרובית (18 ש"ח) שהייתה חביבה, אבל לא מתקרבת לזו של הטפאו או של אייל שני. סלט שעועית (29 ש"ח) שלא הלהיב איש ונותר מיותם בצלחתו.

ים - סלט שרימפס בגרגירי חומוס וטבעות בצל (52 ש"ח) שהיה מצויין. תמנון אסקבצ'ה (38 ש"ח) - עלי חסה צעירים, קוביות תפוחי אדמה ופרוסות תמנון צלויות, כשהכל מונח על שכבת איולי נדיבה - פשוט מצויין. צלוחית מולים וונגולי (36 ש"ח) - שש-שבע צדפות טעימות, עליהן נטלתי בעלות מיידית. פיסות לובסטר מטוגנות בציפוי פריך (44 ש"ח) - שיחוק אמיתי, הטיגון והציפוי לא פגמו בטעמו של בשר הלובסטר, והצלוחית חוסלה תוך שניות בודדות.

יבשה - קיבלנו כבד אווז חם, על פרוסת אגס מבושל בסירופ מתוק. אני בכלל לא אוהב כבד (אווז או לא), ובדרך כלל אני טועם ומחליט שוב שזה לא בשבילי. הפעם - הפתעה - היה ממש טעים לי, וזה כבר אומר הכל. לאחד מהחברים, חובב כבדים בעברו ומתנזר מסיבות מצפוניות בהווה היתה התלבטות של ממש, אך לבסוף הוחלט שמאחר ולא הזמנו את המנה בעצמנו, הרי שזו לא אשמתו, והאווז כבר מת, והוא הצטרף מיד לחגיגה... בסוף הארוחה, חובב האווזים ואני הרגשנו צורך לאכול רק עוד משהו קטן, אז הזמנו לנו סטייק :) "סטייק דקה" (69 ש"ח), כשמו כן הוא, 120 גרם אנטריקוט בחיתוך דקיק, המונח 30 שניות מכל צד על הגריל. המנה מוגשת על נייר חום, עם קוביות תפוחי אדמה, עגבניות ושלולית טחינה, ולרגע אחד הרגשתי כאילו אני יושב בצפון אברקסס... קצת יקר בעבור המשקל הזעום, אבל טעים להפליא.

מבחר הקינוחים מצומצם מאוד - עוגת שוקולד שנגמרה, פחזניות וגלידה אמריקאית (כן כן, ממכונה והכל - משובחת יותר מהסטנדרט, כמובן) עם רוטב שוקולד, בננה או תאנים. בחרנו בגלידה (32 ש"ח), עם שילוב רטבים של שוקולד ובננה. פשוט וטעים.

ליווינו את הארוחה שלנו בשני בקבוקי קאווה (104 ש"ח לבקבוק), והאווירה היתה שמחה. באיזור אחת עשרה כבר לא היה תור, באחת עשרה וחצי הפינה שלנו התחרתה בשירה וצעקות עם הפינה הנגדית שחגגה יום הולדת. אנחנו ניצחנו, ואף קיבלנו צ'ייסרי וודקה במתנה. סך הכל, בניכוי הקאווה - 120 שקלים לאדם.

לסיכום: זה לא זול, אבל גם לא יקר יותר מכל מסעדת טפאסים אחרת, נראה לי (בטפאסים אף פעם אי אפשר לדעת...). אווירה שמחה ורועשת, אוכל טעים וחושני - בהחלט מומלץ.


תמכו במאמר בלדוג

יום שלישי, 15 בדצמבר 2009

רובן

כריך הרובן האגדי פרץ אל תוך חיי לפני זמן מה, בביקור גורלי במסעדת צפון אברקסס של השף אייל שני. מאז, נראה כאילו הרובן צובר תאוצה ופופולריות, ונמצא בסכנה ממשית להפוך לטרנד, משל היה אוכל סיני בשנות השמונים, או יוגורט קפוא, רחמנא לצלן.

מפה לשם, נפתח גם מקום בשם רובן, המתמחה בכריכים הנ"ל. למעשה, מדובר בווראיציה על המתכון המקורי - המקור מדבר על בשר כבוש, כרוב כבוש וגבינה, ופה השמיטו את הגבינה והחליפו את הבשר בהודו מעושן או בקר מעושן.

המקום די קטן, ומעוצב כדלי חביב ביותר. הצוות חביב מאוד, אם כי בעל אופי חולמני במקצת - בשלב מסויים, באמצע הכנת הכריכים, עצרו שני החבר'ה בדלפק הכל והחלו לטעום מגוש ההודו החדש שהוציאו למכונת החיתוך. טעמו חתיכה אחת, טעמו עוד אחת. ועוד אחת. "אנחנו טועמים מהגוש החדש" הסבירה אחת מהן לאנשים שבתור. טעמו עוד אחת, עד שהתרצו. אווירת השאנטי הנינוחה היא לאו דווקא רעה, אבל כשאתה בדאבל-פארקינג ורק רוצה לקחת סנדוויץ' בטייק אוויי, זה עלול לעצבן.

ולסנדוויץ' עצמו - ניתן לבחור בין לחם לבן ללחם שיפון, בין הודו מעושן לבקר מעושן (או מיקס), חרדל, חזרת, חסה, עגבניה וכרוב כבוש. הממרחים נמרחים על פרוסות הלחם, ואז כמות אדירה של בשר - 200 גרם לסנדוויץ' הרגיל (26 לבשר יחיד, 28 למיקס), 400(!) לכפול.


ללא ספק - אחד הכריכים המכובדים בעיר, ואחד המצטיינים מבחינת יחס עלות לתועלת. עם זאת, אישית - קצת התאכזבתי. אולי אשמים הסופרלטיבים המרובים שהמקום זכה לו, אולי ההשוואה הבלתי נמנעת מבחינתי ליצירת המופת של אייל שני (אין מה לעשות - שלו טוב יותר - וכמובן עולה יותר מכפול), אבל איך שהוא זה לא היה שיחוק מטורף. אני חושב שהאשם העיקרי הוא הטעם הדומיננטי מאוד של הבשר המעושן מחד, ומיעוט התוספות מאידך.

לסיכום: סנדוויץ' מכובד ביותר אשר ללא ספק מציע יחס עלות לתועלת משובח ביותר, ונשנוש לילי מצטיין. עם זאת, לא כל כך מומלץ למי שלא ממש אוהב בשר מעושן.


תמכו במאמר בלדוג

יום חמישי, 10 בדצמבר 2009

תערוכת מבשלים

בכלל היינו אמורים ללכת לאכול קצת איטלקי, אבל אז חבורת השמנמנים קיבלה הזמנות לערב הגאלה של תערוכת מבשלים. מה, ללא נלך? ברור שכן.

תערוכת מבשלים עתידה להפתח באפריל 2010, אבל כדי לחמם מנועים גוייס השף יאיר פיינברג (המוכר בעיקר מקרב סכינים) אשר הנפיק לנו מנות רבות במשך הערב. הערב היה חגיגי במיוחד, בגלל שזו היתה הפעם הראשונה שהחבורה העליזה שלנו התכנסה לה במלואה (על התערוכה, יחד עם עוד כמה וכמה תמונות, ממש כאן, בבלוג השמנמנים).

לצערי הרב הערב היה על טהרת הדגים, אבל זה בסדר - עוד הספקתי לעל האש קטן אחר כך :). אז מה היה לנו שם?

הצילומים כולם באדיבות טמיר, שמנמ.ן הצילומים

שעועיות והדרים - סלט קטן וחמצמץ, שהיה אחד החביבים עלי בערב הזה.


מרק ערמונים ופטריות צלויות - הוגש בכוסות שוט קטנות. מרק חורפי מצויין, שהצליח לאזן בין טעמי הערמונים והפטריות (שני רכיבים החביבים עלי במיוחד). הגבלתי את עצמי לשתי טעימות - כדי להשאיר מקום.

פילה דג לבן עם ליקר שוקולד ברוט - המנה החלשה לדעתי בערב. משהו שם היה מריר מדי, בצורה ממש לא נעימה.

סלמון על עדשים שחורות ולימון פרסי - הסלמון היה נחמד, אבל לא מסעיר מדי.

נתחי דג צרובים על צ’טני מנגו וכוסברה - המנה המנצחת של הערב. חבל שהיא היתה כל כך קטנה... נאלצנו להלחם בשאר הקהל אשר פשוט קטף את הצלוחיות הקטנות ממגשי המלצריות מיד לאחר שהן יצאו מהמטבח. לדעתי, מי שעמד בירכתי האולם אפילו לא ידע על קיום המנה. שילוב הטעמים, מעין עמבה מעודנת וחמצמצה יחד עם הדג היה פשוט מושלם. תענוג.

כאשר הגיעו הקינוחים נאלצתי לעזוב כבר לטובת הברביקיו שחיכה לי, אז הספקתי לצערי לדגום רק קינוח אחד -

סאבלה ברטון עם משחת אגוזי לוז ושבבי מלח וניל - מנה יפהפיה, שרואים שעמלו רבות על הכנתה והקומפוזיציה שלה. הבעיה היחידה היא שהיא כל כך לא מתאימה למסיבת קוקטייל - הנסיון לפתוח את השפורפרת ביד אחת בעוד השניה מחזיקה את הצלחת (שלא לדבר על הסיגריה בזוית הפה...) - אני בטוח שזה היה קומי למדי למתבונן מהצד, אבל זה לא הצחיק אותי בכלל (טוב, אולי קצת). הקינוח עצמו היה מעודן, לא מתוק מדי, ותוספת המלח עזרה מאוד להדגיש את הטעמים. עם זאת, לא מפיל.




מזכיר - אפשר לקרוא על התערוכה בשמנמנים. אנחנו מחכים כבר לתערוכה עצמה....



תמכו במאמר בלדוג