יום שלישי, 28 ביולי 2009

עיצוב חדש לאתר

חלקכם כבר בטח הבחינו בעיצוב החדש של האתר – המטרה הייתה להפוך את השימוש באתר לפשוט ונוח אף יותר, כך שכל אחד יוכל ליהנות ממנו בהתאם למטרותיו. זו הזדמנות טובה לעדכן בעוד שיפורים מהחודשים האחרונים.


אתם מוזמנים ליהנות מעדכונים על מקומות חדשים, לחפש מקומות לפי מגוון פרמטרים, לראות את מיקומם במפה ולקרוא רשמים – תגובות וציונים של משתמשים אחרים וביקורות מקיפות יותר אשר לוקטו מרחבי הרשת. נשמח שתגיבו, תדרגו, תעדכנו על מקומות חדשים שעדיין לא מופיעים באתר או לחילופין - על מקומות שנסגרו.

כדי להישאר מעודכנים אנחנו מזמינים אתכם לעקוב אחרינו באמצעות טוויטר, פייסבוק או בלוג האתר.

אנחנו מקווים שתמשיכו ליהנות משלל האפשרויות והמידע שמציע האתר. כתמיד, נשמח לכל תגובה, משוב או הצעה לשיפור.

בילוי נעים,

צוות אתר MyTaste


תמכו במאמר בלדוג

יום שישי, 24 ביולי 2009

פאסיפיק - ביקורת מסעדה

הוזמנתי, עם עוד מספר בלוגרים (sesht, galg, tamirc), על ידי מסעדת פאסיפיק לארוחת טעימות במסעדה. המסעדה ממוקמת במלון (קראון פלאזה) וכשרה – כך שנקודת הפתיחה בהחלט לרעתה... במשך שנים היא היתה עוד מסעדה כשרה קלאסית – תפריט מיושן וקפוא עם מחירים גבוהים, ושום סיבה להגיע אלא אם כן אתה תייר שלא יודע יותר טוב, או שומר כשרות שמחפש מסעדה בנרות.

לפני כמה חודשים הגיע שף חדש למסעדה, והחליט לרענן את השורות. הרקע שלו הוא צרפתי ויפני, ולכן הוא החליט על קו פיוז'ן המשלב בין שני המטבחים הללו. יש דיסוננס קל במקום – מצד אחד כמה מנות נועזות ממש, מבחינת קומפוזיציה ושילוב טעמים, ומצד שני עיצוב שנשאר תקוע בעבר, של מסעדה סינית משנות השמונים, שלא ממש עושה חשק לשבת שם. אין לי ספק שאם באמת רוצים לקחת את המסעדה לרמה הבאה, יהיה צורך לחדש את עיצוב המסעדה.

פתחנו עם לחם הבית ומטבל טופו ועגבניות (כשר, זוכרים?), ומיד אחריו פלטת סושי. לגבי הסושי אני אמביוולנטי – חומרי הגלם היו מצויינים (כמו בכל הארוחה), ולכן היה טעים, אבל הגלגול היה רשלני. המלצרית הסבירה לנו על הרולים, ואחד מהם היה "ריינבואו רול" – עטפו אותו מבחוץ שלושה סוגי דג – טונה, סלמון ואינטיאס. לא מצאתי אותו אצלי, וקיבלתי תשובה - החתיכה שלי היתה מקצה הרול, ולכן קיבלתי רק אינטיאס... אם זה הייחוד של המנה, לא כדאי לוודא שהיא בסדר לפני שהיא יוצאת? תמהני.

מכאן העניינים בהחלט השתפרו – המנה הבאה בתור היתה פלטה שכללה טרין כבד אווז, "אגרול קשיו" – מעין סיגר-בקלוואה מעודן, ג'לי צ'ויה וגרניטה וסאבי. אני לא אוהב כבדים (טראומת ילדות), ולכן תרמתי את המנה שלי לחברי לשולחן. כולם המהמו בשביעות רצון, אז אני מניח שהיה מוצלח. האגרול היה טעים ביותר, לג'לי והגרניטה לא התחברתי כל כך – יותר מדי מתוק-מלוח בשבילי (חוץ מזה, הם היו שם כתחליף לריבה המסורתית שמלווה כבד אווז, ומאחר ולא היה לי כבד...).

המנה הבאה בתור היתה מרק בזיליקום קר אשר במרכזו "רביולי" סלמון – נתחי סלמון נא שעטפו טרטר סלמון, ומעל ביצי סלמון. הרביולי היה טעים ביותר, המרק היה חביב (למרות שלא כולם אהבו אותו) – השילוב ביניהם לא מאוד זרם. עדיין, מנה מעניינת מאוד, אם כי היא עלולה להרתיע אנשים שמרניים יותר.

לאחר מכן הגענו לשיא הערב מבחינתי – טורו טונה צרובה על פירה בטטה, בליווי טעימה של פיצה טונה – פיסת טורטיה ועליה סשימי טונה עם מעט מיונז צ'ילי (שהפתיע בחריפותו!). הפיצה היתה טעימה מאוד, אבל הטורו... אני חובב טונה גדול, וזה ללא ספק הנתח הטוב ביותר שטעמתי אי פעם. עטוף באצות וצרוב על הגריל, זו היתה מנה מושלמת. לצערי, הנתחים שלי בילו כמה שניות מיותרות על הגריל מבחינתי, ועדיין זה היה אלוהי. אני יכול לדמיין מה היה הטעם לו הם היו רק קצת יותר אדומים... כשהשף בא לשוחח איתנו אחרי המנה הזו, הוא הראה לנו צילום של הדג – מפלצת באורך מטר שישים שפורקה אצלם במטבח... מעולה. המנה הזו (ללא הפיצה, אבל גדולה יותר ממה שקיבלנו) עולה בתפריט 99 שקלים – ואני ממליץ בכל פה.

לאחר מכן קיבלנו מנה שהורכבה מרצועות סינטה צרובות שעטפו מיקס פיטריות מוקפצות. המנה הוגשה בצלחות עמוקות, והשף הסביר לנו שזוהי הפרשנות שלו לשאבו-שאבו – מאכל יפני מסורתי, ויצק על כל מנה תה יסמין ודבש. המתקתקות של התה בהחלט הוסיפה למנה, אם כי בשלב מסויים הפכה להיות טיפה מוגזמת. עדיין – מנה מוצלחת ביותר. לצערי, בשל ריבוי המזון, לא סיימתי את המנה הזו...

בשלב זה נאלצתי לסיים את הארוחה בשל התחייבויות קודמות. ישבנו שם כבר שעתיים וחצי, ולא חשבתי שהמשתה יהיה כה ארוך... וכך הפסדתי עוד מנת צלעות טלה בתמרהינדי, וקינוחים – עוגת "גבינה" מטופו (במפתיע, סופר לי שהיא היתה טעימה), סלט פירות, מוס שוקולד וקוקס, סופלה עם אגסים וסאקי ומרק תותים וליצ'י... אכן, חיים קשים.









לסיכום: היו כמה נפילות – הסושי נראה כמו משהו שנעשה מעט לאחר יד, וגם לא כל כך השתלב עם שאר הארוחה. חלק מהמנות הציעו שילוב טעמים מעט לא שגרתי, ובמיוחד צורם העיצוב המיושן מאוד של המסעדה, והניגוד שלו עם המטבח החדשני – אני מאוד מקווה שהמסעדה תעבור מתיחת פנים רצינית בקרוב. עדיין – חומרי הגלם היו פשוט מצויינים לכל אורך הארוחה, ורוב המנות היו טעימות להפליא. ספציפית, מנת הטונה תלווה אותי עוד זמן רב... פשוט מדהימה. אם אתם שומרי כשרות, זוהי אופציה נפלאה. אבל גם אם לא, חלק מהמנות בהחלט מצדיקות ביקור במקום (ועיצוב מחודש בכלל יהפוך את המקום לחוויה).

תודה ענקית לטמיר (בעל הבלוג "הפסיכופט המדושן") על התמונות הנפלאות שצילם במהלך הארוחה.

קישורים לפוסטים אחרים מהמפגש - טמיר, ששת, גל.


תמכו במאמר בלדוג

יום שלישי, 21 ביולי 2009

ויינברג - ביקורת בר

החברה בגלידה אייסברג התקנאו בברי הטפאסים הצצים כפטריות בתל אביב, ופתחו מעין שכפול לה-צ'מפה בשם "ויינברג". במקום המודל הספרדי של רוב המקומות מסוג זה, בויינברג החליטו להיות יצירתיים, והגדירו את המקום "פונדק עירוני", תחת השפעה מרכז/צפון אירופית. המקום מעוצב עם רמיזות ל"שלה" (Chalet), בקתה כפרית, והלוגו מציג ראש של אייל... עד כאן הכל טוב ויפה, אך נראה שהם קצת התעלמו מהעובדה שמקומות קטנים מסוג זה הם בעלי אופי קייצי בעיקר, ומי יאכל נקניקיות עם כרוב כבוש בחום הזה של תל אביב?

הצטרפנו לחבורת העכברושים העליזה (הרשמים שלו מאותו ערב כאן) והתיישבנו בחוץ ליד השולחנות הקטנים. נאמנים לתמה האירופית ותוך שכנוע עצמי עמוק שממש קר שם בחוץ, אין שום מאוורר באופק. בשילוב 200% הלחות האופייניים לתל אביב התוצאה הייתה הרת אסון...

הזמנו קצת אוכל – כרוביות צרובות, חמוצי הבית (שכללו גם כן כרוביות בעיקר) וגספאצ'ו (שמשום מה כונה שם "גספאצ'יו") – כנראה שאי אפשר לברוח מהשפעות ספרדיות אחרי הכל. הכרוביות והחמוצים היו לא טעימים בעליל. אולי זה שכפול מדוייק של מנה מסורתית שוויצרית, אבל אם שבעה אנשים מעווים פניהם בגועל, זה אומר משהו. לזכות המקום יאמר שהם לקחו את המנות בחזרה וביטלו את החיוב ללא שום בעיה. מנות הבשר שהגיעו לשולחנות אחרים נראו דווקא טוב, אבל כאמור – איך אפשר בחום הזה?

שתייה – קאווה, קריק דובדבנים (מצטער, גל), גולדסטאר וסן פלגרינו (היה לי חם, לעזאזל. אני לא מתכוון להתנצל). הגולדסטאר מגיעה בשני גדלים – חצי ורבע. מאחר ומחיר הרבע הוא בדיוק מחצית מהחצי בעיני זה מעולה – הבועות לא בורחות ואפשר לשלוט בדיוק בכמות השתיה. יש מחיר קל לשלם – הבירה מוגשת ב- Low Bowl, וספגתי מבטים תמוהים מחברי לשולחן אשר לא הבינו מה הזמנתי.

יתרון נוסף למקום, עקב השייכות למשפחת אייסברג – ניתן להזמין לשולחן גלידה מסניף הסמוך. התפריט של אייסברג ישב שם כל הזמן, מתעתע בנו עם הבטחות מפתות לאושר חולף בדמות עוגיית-שוקולד-צ'יפ-ענקית-ועליה-שלושה-כדורי-גלידה-וקצפת ושאר מריעין בישין מסוג זה. עמדנו בפרץ כצוק איתן עד שהחום הכריע אותנו ושבנו הביתה. התעלמנו במופגן מהאייסברג, אבל אז ראינו את הסיציליאנית והתקפלנו כמו מגדל קלפים. נו, מילא.

לסיכום: בר יין קטן ונחמד, מעוצב מעט-יותר-מדי. חם נורא בחוץ, ואין שום מאוורר, אז קחו בחשבון. מחירים סבירים, אווירה חייכנית. מומלץ בעיקר לשתייה, כנראה שקצת פחות לאוכל.


תמכו במאמר בלדוג

יום שבת, 11 ביולי 2009

באבא יאגה

עברו עלי כמה שבועות עמוסים בארוחות ואירועים. מצד אחד, הרבה מקומות לכתוב עליהם, מצד שני - אין זמן. אני מקווה לאט לאט להשתלט על כל מה שהצטבר... והיום - באבא יאגה (פירוש השם - מכשפה מהפולקלור הרוסי).

המקום תואר במקומות שונים כמסעדת אוליגרכים, המגישה אוכל רוסי עילי (כלומר, בהשפעה צרפתית כבדה), והלכנו אליו בהמשך לחגיגות יום ההולדת של אחותי, הפעם בצירוף עם יום הולדתו של דוד שלי, המתרחש בסמיכות. המסעדה ממוקמת בדרום רחוב הירקון, ומשהו בה באמת מזכיר אוליגרכים רוסיים (לפחות בארץ) - ראשיתם ברעש, צילצולים ופאר רב, אך לאחר זמן מה מבחינים בכך שהקצוות מעט מרופטים...

כשהתיישבנו במסעדה הכמעט ריקה, קיבל אותנו בחור צעיר שתפקד כמלצר שלנו. אני לא יודע אם כל ערב זה כך במסעדה, אבל השירות יכול להיות מתואר רק כהזוי, ממש כאילו כל המלצרים התפטרו דקה לפני שנכנסו, והבעלים, שאינו מלצר, נשאר לנווט את הספינה לבדו. קיבלנו תפריטים ברוסית, ורק לאחר ששמע אותנו מדברים עברית הם הוחלפו במהירות. המנות כללו תערובת של מנות רוסיות ומערב אירופאיות - מקרפצ'יו עד ורניקי, מסטייק עד ביף סטרוגונוף.

רצינו להזמין מספר מנות ראשונות למרכז השולחן, אולם מסתבר שהקונספט היה זר למלצר שלנו, והיינו צריכים להסביר לו שוב ושוב את הרעיון... הזמנו קרפצ'יו, ווריניקי לראשונות, ולעיקריות - ביף סטרוגונוף, סטייק פילה, עופיון טאבאקה (מנה קווקזית) ומנת פירות ים. מדי פעם, בתגובה למנה זו או אחרת אמר לנו המלצר "או! זו מנה מצויינת!", אבל הוא מעולם לא שקל להמליץ לפני ההזמנה.

כל העיקריות הגיעו, מלבד מנת פירות הים. פה אני חייב לציין לטובה את התנהלות המסעדה - המלצר סיפר לנו שבגלל לחץ במטבח מנת פירות הים תתעכב, ולכן היא על חשבון הבית. מעולם לא קרה לי במסעדה "ישראלית" שעוד לפני העיכוב, לפני תלונה, המסעדה תיקח אחריות על המצב - מי יתן והנוהג יתפשט לשאר המוסדות בארץ. גם פירות הים הגיעו לבסוף, אם כי באיחור ניכר (כל השאר כבר סיימו לאכול), אבל כל המנות היו טעימות מאוד.

לאחר האוכל הזמנו קפה וקינוחים, ובמחלקה זו המסעדה הפגינה חולשה. המלצר לא מורגל בקפה (אני חייב לציין שראיתי אותו מגיש רק קנקני תה לשאר השולחנות...), וארעה סצינה קומית מעט, בה הוא מגיש לדודי, שהזמין אמריקנו, ספל אחר ספל מהמגש, וטועה בכל פעם (-"הנה האמריקנו". -"זה מקיאטו". -"סליחה, בבקשה", -"זה הפוך", -"סליחה, בבקשה", -"זה אספרסו", וכו' וכו' עד שנשאר רק האמריקנו...). החלב שלצד האמריקנו הוגש בקנקן ההקצפה המתכתי - חלב בכמות שהספיקה לחמישה ספלים. גם הקינוחים הפגינו חולשה - מכל ההיצע בתפריט נשאר רק קרם ברולה וטראפלס. קרם הברולה סבל מטעם וצבע מוזרים, כאילו הוכן "ברולה בטעם קפה", למרות שהדבר לא צויין בתפריט. הטראפלס היו שני טראפלס ענקיים (המלצר ציין זאת בעת ההזמנה) והיו סבירים, אך לא מבריקים.

לסיכום: מקום בניחוח שונה, המפגין חוסר אחידות. השירות לא מקצועי, אך בהחלט משתדל. המנות הראשונות והעיקריות טובות, אך קינוחים וקפה מומלץ לנסות במקום אחר...



תמכו במאמר בלדוג