קפה 12 (רוטשילד 12) - ביקורת

יצאנו לגיחה אומללה אל הכפר ביום שישי. אחרי זמן קצר נוכחנו לגלות שהספר הישראלי הוא עדיין לא טוסקנה או פרובאנס, וחזרנו עם זנבינו תחוב עמוק בין רגלינו אל תל אביב הבירה. הצטרפנו לחברי הפרלמנט הקבוע של שישי, שבאופן יוצא דופן החליטו לוותר על השיין, מדורת השבט הרגילה, ולכתת רגליהם אל התחתית. מכאן, זה לא היה קשה לגרום להם לשנות שוב מיקום, וכך יכולתי לבדוק את קפה 12, אחיו החדש של רוטשילד 12. בית הקפה הוא המשך טבעי של הבר הצמוד, והתפריט הוא שילוב מעניין בין תפריט הבר לבין הבייקרי. זה אומר שיש את המאפים המעולים של הבייקרי, וסנדוויצ'ים מעניינים ושווים, ומהצד השני מנות שלוקטו משאר מסעדות בני הזוג ועברו שינוי (=הקטנה) בעבור הבר, כמו קרפצ'יו או סלט קיסר.

המקום עצמו יפה מאוד, ומעוצב באותו קו אורבני-תעשייתי של הבר - המקום קצת מרושל והרוס, אבל ברור לך שעבדו על זה קשה מאוד, כדי שהרישול וההרס יהיו מדוייקים מאוד. האוכל גם כן טעים מאוד, כאמור, אבל על השירות עוד צריך קצת לעבוד (אני מניח שזו מחלת ילדות) - היינו צריכים לבקש פעמיים תפריטים מהברמן, מלצרית שלא עבדה באותו זמן חטפה לנו במודע שולחן שהובטח לנו על ידי המארחת כדי שתוכל לשבת שם, והמארחת בתורה חיפתה עליה ו"עשתה לנו טובה" כשהציעה להוציא לנו שולחן אחר החוצה (אם אפשר היה לשים שולחן אחר בחוץ, למה זה לא הוצע לנו קודם? ולמה אין רשימת המתנה מסודרת? ועל המלצרית החטפנית אני לא מדבר בכלל).

אחרי שעבר לנו ההלם מהתרגיל שעשו לנו, החלטנו כבר להשאר על הבר. הזמנו קרפצ'יו ומנת פלוטים (שהיו זכורים לנו מהביקור ברוטשילד 12), שקשוקה שהיתה מוצלחת מאוד, קיש כרישה ולצורך "סגירת פינה" של מזמין השקשוקה, עוד מנת "לחם שרוף עם שום ועגבניה" - כמה אייל שני מצידם - שהתגלה כשתי פרוסות לחם שרוף ששופשפו עם שום והוגשו בליווי עגבניה מגוררת.


בסוף הארוחה גיליתי בתפריט הפתעה קטנה בדמות קפה קורטדו, אותו לא יצא לי לשתות מאז הביקור שלי בארגנטינה. הוא הוגש כהלכה בכוס זכוכית קטנה, והיה פשוט מצויין. כשביקשנו חשבון הוזמנו על ידי הברמן לסיבוב צ'ייסרים, וגילינו גם שלא חוייבנו על סגירת הפינה - הברמן בהחלט התקמבק מאז משבר התפריטים.

בסופו של דבר, ואם נתעלם מבעיות השירות (אני מניח שהמצב ישתפר בקרוב), מדובר בהבטחה גדולה, אבל מנות הבר איכשהו לא נותנות לך להרגיש באמת בבית בקפה 12, וזו קצת בעיה. בית קפה צריך לגרום לי להרגיש נינוח, והפוזה הלילית לא מסתדרת עם זה כל כך טוב לדעתי. בינתיים לפחות, הפרלמנט חוזר הביתה.

לסיכום: מקום עם הרבה סטייל ופאסון, כמצופה מהבעלים. עם עוד קצת גיבוש לצוות, ואולי שינוי קל של התפריט, הוא יוכל להפוך לאחד המקומות המנצחים בעיר.

תמכו במאמר בלדוג

אוקטובר בפלורנטין - ביקורת בר

כשהלכנו לחגיגות השנתיים לעכברוש, ראינו בר חדש שנפתח בדיוק בשם אוקטובר (Oktober). מאחר ושמתי לי כיעד לבקר קצת יותר בפלורנטין בזמן הקרוב, וכי המקום נראה חביב מאוד, הצעתי לעכברוש לצאת לדאבל-דייט במוצאי החג הראשון.

מצאנו חניה בקלות, במרחק בלוק אחד מהמקום (אחח, פלורנטין...) וקיפצנו לנו לשם בשמחה. מאחר ובכל זאת פסח, המקום היה ריק ברובו, ולכן קצת קשה לשפוט מה תהיה האווירה בו בימים כתיקונם, אבל עדיין - הפוטנציאל בהחלט ניכר לדעתי.

המקום מעוצב בטוב טעם, עם הרבה עץ מצד אחד, אבל עם מספיק תחכום מצד שני, כדי שלא ידמה לסתם עוד פאב "גנרי". במקום בר מרובע גדול, ועוד מעין בר בצורת חי"ת, שבעצם מקיף גרם מדרגות היורד לחדר העישון שבמרתף, בו יש מספר ספות וכורסאות נוחות למראה, הרבה יותר מריהוט העץ בקומה שלמעלה. המקום בנוי בצורה מרווחת מאוד, ויש הרבה מקום לעמידה, כך שלדעתי כשהמקום מלא יש לו פוטנציאל פיקאפ לא רע בכלל - לידיעת הרווקים מהאיזור.

רק העכברושית שומרת על כשרות פסח, ולכן היא הזמינה קאווה (25 ש"ח) בעוד ששלושתינו הזמנו בירות. כמנהג הפלורנטינים, יש במקום מספר בירות מעניינות קצת יותר מגולדסטר/הייניקן/טובורג של מרכז העיר, ואף אפשר לבחור במסלול טעימות, אך המקום לא מהווה תחרות של ממש לשטרן 1, נניח. אנו בחרנו בפרנסיסקנר (27 ש"ח לחצי), דובל (29 ש"ח) וקוזל (23 ש"ח לשליש).

העכברושים רצו לכרסם משהו, ולכן הזמינו פלפל שושקה ממולא בגבינה ברוטב פסטו (35 ש"ח), והעכברושית הזמינה בנוסף גם את נקניקיות הבית - שתי נקניקיות שמנמנות המגיעות עם צ'יפס. הנקניקיות (טלה ולבן, אמרו לנו רק אחרי ששאלנו) לא היו מי יודע מה, וגרוע מכך - הגיעו פושרות עד קרות. המנה הוחזרה במהירות למטבח, אבל המנה התעכבה עד כדי כך שהעדפנו כבר לבטל אותה.

אולי כפיצוי, קיבלנו ארבעה צ'ייסרים לבחירתינו, אותם שתינו בשמחה. הברמן (אחד הבעלים?) יצא אלינו לשאול איך היה הוויסקי, וסיפר לנו שהם החליטו לחרוג מהג'יימסון השגרתי, ומציעים את "Whyte & Mackay" בתור וויסקי הבית שלהם. (אלו ששתו ממנו נהנו ממנו מאוד). שמחים שסיימנו בטעם טוב, הזמנו חשבון וסימנו את המקום לביקור נוסף בסתם יום של חול.

לסיכום: בר שכונתי חביב ביותר עם אווירה טובה ופסקול רוק נעים, שמראה המון פוטנציאל, ומתחשב בלא-מעשנים.

תמכו במאמר בלדוג

אמיצ'י - ביקורת מסעדה

לכבוד יום הולדתה של האם הטריה (שחל לפני ימים אחדים) ולכבוד יום הולדתי שלי (שחל כבר לפני חודש, אך לא הזדמן לנו לחגוג אותו), החלטנו לצאת לארוחת ערב באמיצ'י.

האמיצ'י נפתחה בקול תרועה רמה לפני מספר חודשים, על חורבות הקיוטו סלסה במונטיפיורי. המקום שופץ ללא הכר, והוקם בו בר יין מרשים המתנשא עד לתקרתו, וקיר אחד בו כוסה באריחים המרכיבים ציור קיר ענק. עברנו במקום מיד לאחר שנפתח, רק כדי להציץ בתפריט, וראינו כי טווח המחירים במקום יקר מאוד. באותה הזדמנות ויתרנו, כי רצינו משהו קליל יותר, אולם הפעם, לרגל המאורע הכפול, נראה המקום כמתאים ביותר.

כשנכנסו, ראינו שהמקום ריק כמעט לחלוטין - במקום ישבו ליד שלושה שולחנות בלבד, ועוד זוג בודד על הבר הארוך. די הופתענו אם כן לשמוע מנערת יום ההולדת שכאשר היא התקשרה להזמין מקום המארח טען שהכל מוזמן, וניסה לשכנע אותה להזיז את השעה. רק לאחר שהתעקשה הוא "התאמץ ומצא". האם לא בוחלים שם באמיצ'י באמצעים בבואם ליצור רושם של מסעדה עמוסה ומצליחה? או אולי המארח ניסה לשכנע אותנו לבוא מאוחר יותר, בתקווה קלושה שהמסעדה לא תהיה שוממת לחלוטין? כך או כך, די עלוב.

למרות רמת התמחור הרצחנית של המקום, והעובדה שהמסעדה היתה ריקה, השירות לא היה יעיל וקשוב כפי שציפיתי. המלצרית (מתלמדת?) לא שלטה בתפריט היינות כלל וכלל. בתפריט מצויין ליד כמה מיינות הגוורצטרימנר כי הם "בלעדיים לאמיצ'י", ולא מצויין לידם מחיר. המלצרית שלנו הופתעה לשמוע מאיתנו כי יש להם יינות בלעדיים, הלכה לברר וחזרה לאחר דקות ארוכות עם תשובה - היינות עוד לא הגיעו למסעדה, ולכן אין מחיר ובמילא אי אפשר להזמינם. היא הציעה מיוזמתה טעימה מיין אחר, ונעלמה שוב לזמן ארוך עד שחזרה עם כוס לדגימה. בכלל, לאורך הסעודה זה הרגיש כאילו כל הצוות נעלם לאיזו הפסקת סיגריה בכל פעם שמבקשים ממישהו משהו...

למזלנו, לא היינו כל כך רעבים, והחלטנו, שני זוגות, לחלוק שלוש ראשונות ושתי עיקריות. למזלנו, כי התמחור במקום מפחיד. הוזמנו פוקאצ'ה (24 ש"ח), קרפצ'יו בקר (44 ש"ח) וארנצ'יני טרטופו (40 ש"ח). מנת הפוקאצ'ה היתה נדיבה - שתי פוקאצ'ות חמות וטובות, בליווי ערימת מקלות גריסיני. מנות הקרפצ'יו והארנצ'יני היו טובות גם כן. יחד איתן הוגשה לנו סלסלת לחמים טריים וטעימים בליווי חמאה ואיולי, עליה לא חוייבנו.

לעיקריות, הזמנו מנת לינגוויני צדפות (82 ש"ח) ופפרדלה זנב שור (84 ש"ח). שתי המנות היו טובות וטעימות. מנת הלינגוויני הכילה כמות יפה של צדפות (מולים וקוקי סן ז'אק), אך החביבה עלי יותר היתה הפפרדלה, שהכילה גם אספרגוס והיתה בעלת טעמים עזים ומודגשים.

לאחר הארוחה, הגיע כמובן זמן הקינוחים. אנחנו ציידי טירמיסו נלהבים, ולכן שמחנו כאשר המלצר המליץ על קינוח זה מבין כל המבחר, ותיאר אותו כ"קלאסי". לאחר שאכלנו אינטרפרטציה לא מוצלחת מדי של שגב לעניין, שמחנו לחזור למקורות. מה רבה היתה אכזבתנו עם כן, כאשר טעמנו מן המנה (40 ש"ח) - היא אמנם נראית טוב מאוד, אך במקום גבינת המסקרפונה המופיעה במתכון המקורי קיבלנו ערימת קצפת. טעים, כן, אבל לא ממש זה.

לסיכום: היה הרבה הייפ על המקום כאשר הוא נפתח, ומאז הסתבר שהשף ערן שטרוימן (אקס אורקה) עזב את המקום. אולי זו הסיבה לדיסוננס בין רמת האוכל והשירות למחירים הגבוהים עד מאוד? בכל מקרה, אנו נצטרף לכל ההמונים אשר לא ישבו במקום, ולא נחזור בעתיד הקרוב.

תמכו במאמר בלדוג

סושיאל קלאב

לא מזמן פתחו על חורבות הדיטה מסעדה חדשה, מבית היוצר של בעלי ה- 223, סושיאל קלאב שמה, והיא זו שנבחרה לפגישה מלבבת עם זוג חברים טובים שבאו לביקור קצר מחו"ל. מבנה המקום נשאר ללא שינוי, אבל העיצוב חודש מקצה לקצה והבר שכבר היה מרופט בקצוות הפך למרשים ביותר. נאמנים לקו שבו החלו בבר (המוצלח מאוד לטעמי) 223, הבעלים הנהיגו מדים למלצרים המזכירים לבוש משנות השלושים, עד לרמת שרשרת שעון המשתלשל מכיס הוסט שלהם. קצת תיאטרלי מדי, אבל בהחלט מכניס לאווירה.

התלבטנו קצת בין המנות, ובסוף בחרנו בשתי ראשונות - פרוסות סלק ביוגורט (32 ש"ח) וצלחת פלפלים קלויים (38 ש"ח) ובשלוש עיקריות - נקניקיות טלה וחצילים (58 ש"ח) ופעמיים פסטה רחבה עם ברווז, ערמונים ופטריות פורצ'יני (72 ש"ח). לראשונות הוספנו לחם ומטבלים, בעלות 18 שקלים.

בזמן ההזמנה המלצרית שלנו המליצה בחום על אחת מהמנות המיוחדות לאותו ערב - פסטת פירות ים. לאחר שבחרנו שלא להזמין אותה, היא המליצה עליה שוב בעודה מסיימת לרשום את ההזמנה. בחיוך, הצעתי שהיא תביא לנו מעט לטעום באיזו צלוחית. "עעעאאלקקקק" היא הפטירה לעברנו והלכה לה. זה בסדר לא להביא לנו דוגמית - לא באמת חשבתי שנקבל אחת - אבל הבעלים כנראה לא הפנימו את משמעות המעבר מבר למסעדה. השירות, אגב יהיה מוטיב חוזר בביקורת זו.

המנות הראשונות היו מוצלחות בסך הכל. מנות מכובדות בגודלן, והלחם היה טעים, גם אם לא הפיל חללים. כרבע שעה לאחר שהוסרו הצלחות משולחננו על ידי מלצר אחר, חזרה המלצרית שלנו ושאלה אם זה בסדר שהיא תזמין מהמטבח את העיקריות. מופתעים במקצת, ענינו בכן החלטי... כשציינו שהם קצת לא מסונכרנים שם, בעמדת המלצרים, היא גלגלה עיניה למעלה בדרמטיות - ואמרה באנחה קורעת לב "אני יודעת, הם מתלמדים". טלי קורה מבין עיניך, יקירתי.

העיקריות הגיעו לבסוף. מנת נקניקיות עבורי, מנת פסטה אחת עבור חברתי היקרה, ועוד מנת פסטה זהה עבור הזוג מהניכר. מנת הנקניקיות היתה בסדר, אבל לא הלהיבה אותי. הנקניקיות דמו קצת למרגז, והיו יבשות מעט. המנה הוגשה עם חצילים וטחינה - מנת בר טובה כדי ללוות את הבירה, אבל לא הייתי בוחר בה כמנה עיקרית בארוחה של ממש - מזל שידעתי שאני אוכל לגנוב קצת מהפסטה.

במנת הפסטה לא היה שום זכר לפטריות פורצ'יני, ולעומת זאת היתה משופעת בארטישוקים. בעיננו זה היה טעים, להם החמיצות היתה לא במקום וביקשו להחליף את המנה. מנהל המשמרת/אחד הבעלים שבדיוק היה ליד שמע את התלונה ומיד לקח את המנה והמלצרית הגיעה לקחת הזמנה חלופית - פילה דניס מושחם (86 ש"ח) נבחר. ראוי לציין שהמנה נלקחה מיד וללא תלונות, מה עוד שמנה זהה נשארה על השולחן ונאכלה עד תום. כשהדג הגיע הם היו כל כך רעבים שלא ניתנה ההזדמנות לצלם תמונה, וחבל - כי זו היתה מנה אסתטית מאוד. היא גם היתה השיחוק האמיתי של הארוחה - הדג היה פריך בחוץ עם טעמים עדינים, ולווה בסיר קטן של פירה מוצלח.

לקינוח, הזמנו סמי פרדו של בננות וריבת חלב, אשר הגיע בצנצנת (בלי כפיות, אשר הגיעו אחר כך, כמובן). הסמי פרדו אכן כוסה בריבת חלב, אך בי נשבעתי שהוא מעולם אפילו לא ראה בננה, ובטח שלא הכיל אחת. במקום הבננות המסתוריות, הוא הכיל עוגיות (אישית, אני בכלל לא מחבב בננות, וכן מחבב עוגיות, אבל שאר שוכני השולחן היו קצת מאוכזבים). הוא כן היה טעים, אבל במקום סמי פרדו הוא היה פרדו לגמרי. לקחנו לנו כמה דקות כדי לתת לפרדו זמן להתבוסס בעצמו, ובינתיים שתיתי מקיאטו חלוש משהו.

כשהמלצרית הביאה לנו את החשבון היא הניחה אותו, הרימה אותו שוב, בדקה אותו ביסודיות והכריזה "כן! הכל בסדר". אך כמו כל אקדח טוב שמופיע במערכה הראשונה, כך גם הופיעה מנת הפסטה השניה שלנו בחשבון. כשקראנו לה שוב והצגנו את הקנה העשן היא קימטה בהפגנתיות את החשבון והלכה אל תוך המסעדה. אחרי יותר מעשר דקות היא חזרה עם חשבון מתוקן ואמרה ש"זה היה קשה". בחיוך, נאלצנו להסכים איתה.

לסיכום: האוכל היה בסך הכל לא רע, גם אם הוא רחוק משלמות. העיצוב נאה מאוד, ובסך הכל המקום בהחלט בעל פוטנציאל להפוך לבר-מסעדה מוצלח, אם רק יטפלו שם בשירות הרשלני. חשוב לי לציין שבסופו של דבר הכל היה בסדר - המנה הוחלפה ללא תלונות וגם לא חוייבנו עליה, ואיש לא התווכח איתנו על העניין - אבל ההתנהלות... איכשהו זה לא היה זה. ממליץ לתת למקום עוד קצת זמן להשתפשף לפני שמביאים לשם מישהו שבאמת חפצים ביקרו.

תמכו במאמר בלדוג

שטרן 1 - ביקורת אורח

ידידי העכברוש פקד לאחרונה את שטרן 1, הבר החדש בפלורנטין, וכל כך נפעם שהוא כתב ביקורת אורח על המקום. מבלי לבזבז יותר מדי זמן - קבלו אותו :)

זמן: יום שלישי בלילה, ינואר 2010

מיקום: שטרן 1 (פינת ידידה פרנקל), פלורנטין, תל אביב.

רקע היסטורי: שטרן 1 (Stern), בית בירה ונקניקיות (עם שרקוטרי משלו), נפתח רק לפני כשבועיים בפלורנטין ע"י הבעלים של הקורדובירו - הקאווה טאפאס בר הסמוך והמשובח בפני עצמו.

הסיפור: אני כבר הספקתי לבקר ולהנות בשטרן 1 כבר ארבעה ימים אחרי הפתיחה, ובעקבות רשמיי רצו לבוא לשם גם הבעז"ב ובת הטייס שבאו לארץ לביקור קצר.

וכך ביום שלישי בלילה קבענו להיפגש שם. תכננתי להגיע לאזור פלורנטין בתחבורה ציבורית אך פספסתי את האוטובוס. לשמחתי (?), בדיוק באותה השעה (22:00) יצא הוורקוהוליק מהעבודה והחליט באופן ספונטני להצטרף ובדרך גם לאסוף אותי לבקשתי.

הגענו אל השטרן 1 בסביבות 22:30, המקום היה די מלא אך לא מפוצץ והבעז"ב ובת הטייס היו כבר אחרי כמה סיבוב ראשון של בירות עם נקניקיות (ציפוטלה בלחמניה - 25 ש"ח, מרגז עצבנית - 37 ש"ח) שהיה לדבריהם מאוד מוצלח.

מכיוון שלא היה מקום על הבר הם ישבו בשולחן זוגי ליד החלון, אך הדבר לא היווה בעיה מכיוון שבתוך דקה ארגנה לנו אחת המלצריות עוד שני כסאות לישיבה. בגלל מגוון האפשרויות (14 בירות שונות מהחבית, כ-100 מבקבוק) התלבטתי מאוד מה להזמין לשתות. לבסוף החלטתי להזמין את הלה-שוף מהחבית, הפעם רק 250 מ"ל (17 ש"ח), כדי שאוכל עוד משהו נוסף לנסות. הבעז"ב הזמין אף הוא לה שוף מהחבית (500 מ"ל - 34 ש"ח), הוורקוהוליק חצי פרנסיסקנר (28 ש"ח), בת הטייס רבע ניוטון (בירה תפוחים, 14 ש"ח).

הזמנו גם כמה נשנושים - תערובת שעועית בבירה (12 ש"ח) בשבילי וגם צ'יפס (14 ש"ח).

ברקע התנגנה לה מוסיקה משתנה ונעימה (ג'אז, בלוז ועוד כל מיני) שלא הפריעה לשיחה, ואנחנו שתינו את הבירות לרוויה כשגם השעועית היתה מאוד טעימה.

האצן הלוגם שהיה אמור להצטרף אלינו הלך לאיבוד ברחובות תל אביב וויתר (חבל בשבילו), אני והבעז"ב המשכנו במקומו לעוד סיבוב משקאות, כשהפעם בהמלצת המלצרית ניסיתי את בירת בוטיק ישראלית בבקבוק - מלכה אדמונית (30 ש"ח) שהיתה טעימה ומעניינת ולדברי הבעז"ב גם האמריקאים היו אותה מחבבים בגלל הטעם המעט פירותי.

למרות שהיה לי גם טרמפ הביתה עם הוורקוהוליק (בדרכו חזרה לעבודה?) החלטתי הפעם להסתפק בזאת, לקח מהפעם הקודמת בה שתיתי כמעט ליטר של בירות שונות וחזקות.

לסיכום: כמו שהקורדובירו הוא מקום מצוין לקאווה וטאפאסים, אחיו הקטן והסמוך שטרן 1 הוא מקום מצוין למפגש עם חברים על כמה בירות טובות וגם נקניקיות (מנסיונם של האחרים).

עם מגוון רחב מאוד של בירות וגם וויסקי, שירות ידידותי ואוויר נקי (יש קומה נפרדת למעשנים) שטרן 1 לא רחוק מהנורמה ג'ין, רק עם אופי הרבה יותר שכונתי.

טיפ למבלים: למי שלא קרא את הרשומה הראשונה בעכברוש העיר על המקום , לפני שמזמינים בירה מהחבית אפשר לבקש לטעום - יש אפילו כוסות בירה קטנטנות שבדיוק לזה נועדו. חשוב גם לזכור שחלק מהבירות די חזקות (5%-10% אלכוהול), אז מומלץ לא להפריז יותר מדי בכמויות.

מילה לבעלים: בעוד אנו מחכים למסלולי טעימות ולשעות השמחות, ואפשר גם להוסיף לתפריט כמה אפשרויות מתוקות.

4.5 כוכבים בסולם עכברוש העיר

תמכו במאמר בלדוג

נחלה 52 - ביקורת בר

בכלל לא רציתי לצאת באותו הערב, כי חזרתי ממסע בירושלים, בו התפטמתי במסעדת מחניודה (המעולה!), אבל אז רענן, הסטארטאפיסט הנמרץ התקשר. רענן גר בגרמניה רוב הזמן, ובא רק לגיחות קצרות לישראל, אז קשה לי להגיד לו לא :)

העכברוש ציין שנפתח מקום חדש במקום הארטמיס - נחלה 52 - ושיש דיבור על זה שהוא הדבר הבא בעיר, אז קבעתי עם רענן שם והודעתי לעכברוש, שאמר שיגיע יותר מאוחר עם כמה חברים.

את רענן מצאתי בלה-צ'מפה הסמוכה, כי כשהוא הגיע המקום עדיין היה סגור. יצאנו לנחלה הסמוכה, ושם באמת המקום (שנפתח בינתיים) היה ריק כמעט לחלוטין, חוץ משולחן אחד של כמה חבר'ה צעירים בצד. הברמן היה עסוק בהנחת כוסות על הבר, ועשה לנו פרצוף כשרצינו לשבת בשניים מהמקומות הפנויים - הוא רצה לסמן את כל הבר כמוזמן ורק התערבות קצרה מצד המנהל הצילה אותנו מעמידה.

ניסיתי לברר עם הברמן איך זה שכל הבר מוזמן כשהמקום רק נפתח, אבל הוא רק הפטיר משהו בסגנון "יודעים מה טוב" ולא פירט. מבט מסביב הראה שהמקום מעוצב כמו פאב שכונתי - הרבה עץ, קיר לבנים חשופות, בלי שום שטיקים עיצוביים מתוחכמים מדי. בימי הארטמיס והמכה היה שם בר מרובע במרכז החלל, ועכשיו הוא הוחלף בבר גדול שצמוד לקיר, והרבה מקומות ישיבה.

רענן היה רעב, והזמין כריך רובן - אין ספק שרובן הוא הסושי החדש - הגרסא של נחלה 52 כוללת לחם שחור ופרוסות כתף בקר ("300 גרם" אמר הברמן. "200 גרם" אמר התפריט. בפועל, כנראה שעוד פחות) ב- 26 שקלים, וגבינה בתוספת 4 שקלים. המחיר הוגן, ורענן נראה מרוצה. הכריך לווה בשני בקבוקי סטלה, שהסתבר אחר כך שעלו 27 שקלים איץ' - מפולפל לפחות כמו כתף הבקר...

שולחן הצעירים הדליק כמה סיגריות, וכמוהם גם ברמנית לפני משמרת שישבה בסוף הבר. סימן מחשיד, וכבר יכולתי לשמוע בדימיוני את רטינות העכברוש, שאכן הגיע כמה דקות מאוחר יותר עם שני חברים. ברור שלא היה מקום בבר (הכל מוזמן, זוכרים?) אבל גם כל השולחנות היו מוזמנים. פתאום נזכרתי שיש גם קומה שנייה במקום, מה שגרר משיכת כתפיים מצד הברמן שאמר לנו לבדוק למעלה. יפה מצידו שהוא לא חשב להציע את זה בעצמו, או חלילה לדעת או לברר מה קורה אצלו בבר.

בזמן שחבורת העכברוש העפילה לקומה השנייה אנחנו המשכנו על הבר עם הבירות והרובן, ושמנו לב שהמקום מתמלא. מתמלא במהירות מפחידה. חבורות-חבורות נכנסו לבר, בחמישיות ושישיות, וזה נראה ממש כאילו אוטובוסים פורקים את החבר'ה בחוץ בצורה מאורגנת. בשלב זה עלינו למעלה ונתקלנו בשוס האדיר של המקום - חדר גיטר הירו (יש גם שולחן פול, אבל למי אכפת).

מדובר בחדר מרווח עם ספות, אטום לרעש לחלוטין (מאפשר להתעלם מהרוק הבנאלי בחוץ ולהתמקד ברוק הבנאלי בפנים!) עם מערכת סאונד מעולה, פלייסטיישן טלוויזיה גדולה וערכת גיטר הירו שלמה (שתי גיטרות, תופים ומיקרופון). מיד התחלנו לנגן, ובהמשך גם העכברוש וחבריו הצטרפו. לאט לאט, כמובן, התחילו לטפטף עוד אנשים לחדר, כולם עדיפים עלינו בהרבה בכישורי הניגון. אחד נטל גיטרה, שני התיישב על התופים, והתחילו לדחוק אותנו מהמשחק. אחרי עוד כמה שירים ושתי בירות החלטנו שהספיק לנו ויצאנו החוץה. הקומה העליונה המנומנמת כבר היתה מלאה למדי, ולמטה היה פשוט מפוצץ, עם ענן עשן אדיר מרחף מעל האנשים. עשר הדקות שלקח לנו לפלס את דרכנו היו קשות ביותר - אין ספק שהחדר האטום היה ממש זה, והגן עלינו מפני השואה הכימית שבחוץ...

לסיכום: מקום קצת אמביוולנטי - נראה כמו פאב שכונתי, מתנהג כמו דאנס בר בנמל. יש לו אטרקציה למעלה, אבל לא ממש טורחים להגיד לך עליה. לחובבי השקט והאוויר הנקי מומלץ להגיע מוקדם. לאוהבי הקרחנה והעשן - בואו חופשי.

תמכו במאמר בלדוג

טאפאס אחד העם - ביקורת

ממש לא מזמן נפתחה ברחוב אחד העם "טפאס אחד העם", מסעדתו החדשה של רושפלד, וכמובן שהבאזז באוויר. חבורת השמנמנים החליטה ללכת לשם בפורום מלא ומסודר, אבל אז אחד החברים עשה תרגיל והלך באופן פרטי. על כן, נטלתי לעצמי חירות דומה, והלכתי עם מספר חברים לארוחה קלה כדי לחגוג חתונה קרובה של חבר יקר.

הגענו בשעה תשע וחצי למסעדה, ובכניסה קידם את פני תור רציני למדי של אנשים שחיכו למקום. אנו הזמנו מבעוד מועד, אבל זה לקח (לפחות לחודשים הקרובים) - אל תהיו אופטימיים, כי לא יהיה לכם מקום. המקום רועש מאוד - גם מבחינת האקוסטיקה (דיבורים רמים, צעקות וצלצולי פעמון) וגם מבחינה ויזואלית - שפע של צבעים עזים, ירקות וחיפויי קרמיקה בוהקים - זהו לא המקום לדייט אינטימי או לשיחת עסקים. השירות טוב מאוד, מקצועי ובכלל לא מתנשא, והתחושה הייתה שהמלצר שלנו היה שם כדי לעזור, לא בשביל הפלברה.

הושבנו ב"שולחן האבירים" - שולחן אדיר מימדים עליו מונח מכל טוב הארץ - קערת זיתים ענקית, פלטת גבינות גרגנטואנית, מבחר סלטים ופרוסות בשרים. לאורך השולחן פזורים כלים עם סכום, מעמדים לסכיני סטייק, כוסות מוערמות זו על זו וצלוחיות מטבלים. כל מי שמתיישב כבר דואג לעצמו לכלי שולחן, וניתן להצביע על מנות מהשולחן והמלצר כבר מביא לך אותן.


מאחר ואחד מבני החבורה התעכב, הזמנו רק צלוחית לחם ונשנשנו מעט מהמטבלים. רותם נכווה בביקור שלו - על כל אחת מצלוחיות הלחם הוא חוייב בנפרד, ושמונה עשר שקלים לפרוסת לחם אחת או שתיים זה מאמת מוגזם לחלוטין, אבל אני שמח לומר שגם אחרי כשלושה רי-פילים (של הלחם ושל המטבלים), חלקם לבקשתינו וחלקם ייזומים של המלצר, חוייבנו רק פעם אחת בחשבון, ושמחתי מאוד לגלות שהם תיקנו את דרכיהם. הלחם, אגב, טעים אם כי לא היסטרי. מטבל החצילים מעולה, סלסת העגבניות חביבה, והאיולי לא הלהיב איש.

התפריט מחולק לסקציות מרובות - בשר, ים וצמחוני מצד אחד, "על הפלאנצ'ה", "טפאס מסורתיים" ו"ביצים וקסאדיות" מצד שני, ועוד כמה קטגוריות שכבר אינני זוכר. החלטנו לשים את עצמנו בידי המלצר החביב, ורק הכוונו אותו - צמחוני ופירות ים, ומעט בשר.

ירקות - קיבלנו צלוחית כרובית (18 ש"ח) שהייתה חביבה, אבל לא מתקרבת לזו של הטפאו או של אייל שני. סלט שעועית (29 ש"ח) שלא הלהיב איש ונותר מיותם בצלחתו.

ים - סלט שרימפס בגרגירי חומוס וטבעות בצל (52 ש"ח) שהיה מצויין. תמנון אסקבצ'ה (38 ש"ח) - עלי חסה צעירים, קוביות תפוחי אדמה ופרוסות תמנון צלויות, כשהכל מונח על שכבת איולי נדיבה - פשוט מצויין. צלוחית מולים וונגולי (36 ש"ח) - שש-שבע צדפות טעימות, עליהן נטלתי בעלות מיידית. פיסות לובסטר מטוגנות בציפוי פריך (44 ש"ח) - שיחוק אמיתי, הטיגון והציפוי לא פגמו בטעמו של בשר הלובסטר, והצלוחית חוסלה תוך שניות בודדות.

יבשה - קיבלנו כבד אווז חם, על פרוסת אגס מבושל בסירופ מתוק. אני בכלל לא אוהב כבד (אווז או לא), ובדרך כלל אני טועם ומחליט שוב שזה לא בשבילי. הפעם - הפתעה - היה ממש טעים לי, וזה כבר אומר הכל. לאחד מהחברים, חובב כבדים בעברו ומתנזר מסיבות מצפוניות בהווה היתה התלבטות של ממש, אך לבסוף הוחלט שמאחר ולא הזמנו את המנה בעצמנו, הרי שזו לא אשמתו, והאווז כבר מת, והוא הצטרף מיד לחגיגה... בסוף הארוחה, חובב האווזים ואני הרגשנו צורך לאכול רק עוד משהו קטן, אז הזמנו לנו סטייק :) "סטייק דקה" (69 ש"ח), כשמו כן הוא, 120 גרם אנטריקוט בחיתוך דקיק, המונח 30 שניות מכל צד על הגריל. המנה מוגשת על נייר חום, עם קוביות תפוחי אדמה, עגבניות ושלולית טחינה, ולרגע אחד הרגשתי כאילו אני יושב בצפון אברקסס... קצת יקר בעבור המשקל הזעום, אבל טעים להפליא.

מבחר הקינוחים מצומצם מאוד - עוגת שוקולד שנגמרה, פחזניות וגלידה אמריקאית (כן כן, ממכונה והכל - משובחת יותר מהסטנדרט, כמובן) עם רוטב שוקולד, בננה או תאנים. בחרנו בגלידה (32 ש"ח), עם שילוב רטבים של שוקולד ובננה. פשוט וטעים.

ליווינו את הארוחה שלנו בשני בקבוקי קאווה (104 ש"ח לבקבוק), והאווירה היתה שמחה. באיזור אחת עשרה כבר לא היה תור, באחת עשרה וחצי הפינה שלנו התחרתה בשירה וצעקות עם הפינה הנגדית שחגגה יום הולדת. אנחנו ניצחנו, ואף קיבלנו צ'ייסרי וודקה במתנה. סך הכל, בניכוי הקאווה - 120 שקלים לאדם.

לסיכום: זה לא זול, אבל גם לא יקר יותר מכל מסעדת טפאסים אחרת, נראה לי (בטפאסים אף פעם אי אפשר לדעת...). אווירה שמחה ורועשת, אוכל טעים וחושני - בהחלט מומלץ.

תמכו במאמר בלדוג

לובי 99 - ביקורת בר

מרגע שפתחו את ביסטרו 99, חיכינו ליום שבו הם יפתחו את לובי 99, הבר הצמוד. והנה, סוף סוף פתחו את המקום להרצה והתייצבנו, העכברוש (הוא כתב על זה כאן) ואני, לבדיקה ראשונית.

המקום מעוצב בהשראת לובי של מלון (כמתבקש מהשם) ומזכיר קצת את ה- 223 והלובי ז"ל מבזל - הרבה צבעים כהים, בדים ארגמניים וריהוט רטרו חביב. כבונוס,

כל הפיקטוגרמות במקום מציגות נערי מעליות וחדרניות והשוס הגדול - דלת של מעלית, ממש שם באמצע החיים. בחוץ הוצבו מספר כורסאות נוחות לטובת המעשנים, וזה עבד - איש לא עישן בפנים לשמחתו האינסופית של עמיתי המכרסם.

היינו קצת רעבים, אז הזמנו לנו כמה מנות - פוקאצ'ה עם מוצרלה ואנטיפסטי (28 ש"ח), קרם ארטישוק ירושלמי וחמאת עיזים (18 ש"ח) ואחר כך גם גיוזה (28 ש"ח). הפוקאצ'ה היתה טעימה מאוד, והש

תלבה מצויין עם קרם הארטישוק הירושלמי. הגיוזה הראתה פוטנציאל, הבצק היה טעים אבל המילוי היה ממש קר. אני תמיד שופט לקולא בימים הראשונים, אז נרשום את זה תחת "חבלי לידה".

במקום יש חמישה סוגי בירה מהחבית (היצע מכובד) - גינס, טובורג, סטלה, הוגארדן ווינשטאפן. כל החצאים עולים 22 חוץ מהסטלה והגינס - מחירים סבירים בהחלט. גם בגזרת הקאווה המחירים בסדר - בקבוק יעלה 105 שקלים - לא הכי זול, אבל לא ממריא למחירים חצופים לחלוטין כמו מקומות אחרים בעיר. העכברוש התלונן שדווקא בוויסקי הם קצת מגזימים - ג'וני בלאק עולה 55 ש"ח.

הזמנו כל אחד חצי של משהו. אין מבצעים על צ'ייסרים בהזמנת בירה, אבל בהתחשב בעובדה שהמקום היה ריק כמעט לחלוטין, הברמן פשוט הזמין אותנו לצ'ייסרים חינם. האח ללובי.

אה, כן - היה ריק כמעט לחלוטין. מוצ"ש, עשר בלילה, בר חדש - הייתם מצפים לעומס קל. בפועל, חוץ משנינו (והג'ינג'י, שהצטרף מאוחר יותר) היו עוד זוג ושלישיה על הבר, ועוד שני שולחנות מאוכלסים. תחקרתי קצת את הברמן, שאמר שהם פתחו להרצה שקטה, ועוד לא שלפו את התותחים הכבדים של יחסי הציבור, והבטיח שבשבוע הבא כבר לא יהיה מקום לזוז. נחזיק אצבעות בשבילם.

לסיכום: מהתרשמות ראשונית (עדיין בהרצה) - מקום חביב בהחלט בעל עיצוב מתוחכם ולא מקושקש. אוכל לא רע ומחירים סבירים. ללא עישון! בהחלט נבוא שוב לביקור(ת).

תמכו במאמר בלדוג

רוטשילד 12 - ביקורת בר

מתי ורותי ברודו, הרי הם M&R הבלתי נלאים (בראסרי, קופי בר, הוטל מונטיפיורי) פתחו בר חדש ברוטשילד 12. המקום מסתתר בבניין לשימור אשר לא שופץ כלל מבחוץ, והכניסה היא מאחורי הבניין, ללא שום סימון ברחוב - הרגשתי מחתרתי לעילא ועילא ;-).

הבניין, כאמור, מוזנח מאוד מבחוץ, ועבר שיפוץ חלקי בפנים, עם קירות ותקרה חשופים. על הקירות הדפסה בגדול של התפריט, המכיל דגימה של מנות מוקטנות מהמסעדות האחרות של הזוג. הבר מורכב משני חללים - חלל אחד בו בר בינוני בגודלו, וחלל שני וגדול למדי, עם שולחנות קטנים ושולחן אבירים אחד ענק עשוי זכוכית, בו ניתן להתמנגל עם שאר שועי המקום. בנוסף, מספר שולחנות במרפסת קטנה, ועוד חצר אחורית (שהיא בעצם הקדמית, כי שם הכניסה) ענקית, שאני בטוח שתכיל פליטים רבים מבפנים כשהמקום יתפרסם יותר ויתמלא.

הייחוד של המקום, מלבד מנות האוכל המושקעות (סלט קיסר, קרפצ'יו, קינוחים וכו') הוא בכך שהוא מארח אמנים שונים ל"הופעות פריוויו" - הופעות קצרצרות של כמה שירים בודדים, בדרך כלל בשלבי העבודה על הופעה או אלבום חדשים. לא מפרסמים מי מופיע מתי (לדעתי גם הצוות מופתע לפעמים), זה עניין של מזל. בביקור הראשון שלי, עם שאר כנופיית השמנמנ.ים, זכינו בהופעה קצרה של אסף אמדורסקי וישראל גוריון, במחרוזת שירי ארץ ישראל הזויה משהו. בביקור השני, עם חברתי היקרה ועוד חבר, לא זכינו בכלום - ככה זה בחיים.

מצטער לומר שמבחר הבירות בחבית מצומצם באופן מביך - הייניקן וגולדסטאר בלבד. חוץ מזה יש עוד כמה בבקבוקים וכל הצע האלכוהול הסטנדרטי. המזון, כאמור, משודרג יחסית, ובביקור השני נדגמו סלט קיסר וקרפצ'יו (מצויין!). מטעמי דיאטה נמנענו ממקלות הלחם המעולים של הוטל מונטיפיורי.

המקום, בהיותו מחתרתי בטירוף, לא מקפיד כלל על חוקי העישון, וסיגריות בערו שם בקצב. למרות התקרות הגבוהות מאוד והחלל הגדול, בשלב מסויים זה התחיל להפריע. לא לחלשי הריאה. מצד שני, למרות העלק אנדרגראונד, הקהל לבוש במיטב מחלצותיו, ומעל כולם חולשות המלצריות שבדומה לחברותיהן בהוטל מונטיפיורי מתהדרות בתיקי צד קטנים ולבושות כאילו הוזמנו למסיבת קוקטייל מפואר - אז תבדקו את עצמכם במראה לפני שאתם מגיעים...

לסיכום: חלל גדול ומרשים מאוד. מבחר בירות דל, מזון משודרג, עישון כבד, קצת פוזה והבונוס הגדול - איזה הופעה תהיה הערב? למרות העישון והבירות ובגלל ההופעות - מומלץ.

תמכו במאמר בלדוג

צינה - ביקורת בר

על חורבות הפאייה בדיזנגוף נפתח בר ה"צינה" של אבי ביטון (אדורה). אנחנו חשבנו שמדובר בטפאס בר רציני, כזה שהוא ממש על גבול המסעדה, והתאכזבנו לגלות שמדובר בבר שכונתי עם מבחר מצומצם של מנות טפאס קטנטנות. עדיין - היינו שם, ואין סיבה שלא לכתוב ביקורת :)

הצינה הוא מקום קטן יחסית - חדר אחד קטן ספון עץ, עם בר פינתי וכמה שולחנות מאורכים. ברחוב עוד שולחנות מאורכים בהם מצטופפים להם יחדיו כולם. שאפו למראה השכונתי עם כל העץ, אך מאחר והוא היה חדש לחלוטין והרבה יותר מדי בהיר, מקבל המקום את הלוק של סאונה שוודית... לכה כהה יותר, ובעיקר עוד 10 שנים בערך, יקנו למקום את החספוס המתבקש.

התפריט היחיד מודפס על שלטים קטנים המוצבים על כל שולחן. שלוש מנות בעשרה שקלים - פוקצ'ה, זיתים ושקדים, וחמש מנות בחמישה עשר שקלים - פלפל קלוי עם גבינה מלוחה, ארטישוק בשמן זית, צלוחית נקניקים, איקרה ומטיאס כבוש. הזמנו פוקצ'ה ואת כל חמשת המנות בחמישה עשר שקלים - בכל זאת, 4 אנשים רעבים שציפו לארוחה קצת יותר ממשית...

הטפאסים (מזטים?) חביבים ביותר, והמחירים בהחלט הוגנים, אבל לא משהו שיגרום לכם להתעלף. האיקרה והארטישוק היו החביבים עלי (הנקניקים היו חמודים, הפלפלים היו... פלפלים). הפוקצ'ה היתה רכה וחמה, ונגמרה תוך שניות. לצערנו, עד שהגיעה השנייה שהזמנו כבר סיימנו את כל הצלוחיות על השולחן, אז הזמנו עוד ארטישוק, שיהיה.

אין במקום תפריט שתייה כלל, והזמנו כולנו בקבוק קאווה אחד, כך שאני לא יכול להעיד על מצאי האלכוהול, אבל מבט מסביב הראה שכולם במילא מזמינים או קאווה או כוס בירה, אז זה לא כל כך משנה. נחמד לראות שהבירה מוגשת גם בקנקנים, מחזה לא נפוץ בעירינו.

כשהגענו המקום היה ריק כמעט לגמרי, אבל עד שסיימנו לאכול שמנו לב שהוא התמלא לחלוטין. מבט שני הראה שהגילאים היו קצת צעירים מדי עבורינו - בסביבות 23 - 27 - עבורם המקום מתפקד בתור השכונתי/פיקאפ. סיגריות בודדות הוצתו, ואפילו ההריונית בחבורה לא חשה צורך להעיר לאיש. עוד קווץ' קטן מכיוון הבעלים, והם יוכלו לפחות להתהדר בחוקיות מלאה.

לסיכום: בר שכונתי לצעירים, ממש לא משהו שיצדיק נסיעה מיוחדת. טפאסים באיכות טובה, אבל בסך הכל בסיסיים ביותר.

תמכו במאמר בלדוג

צפון אברקסס (אייל שני) - ביקורת

אייל שני הלך ופתח מסעדה ליד הבית שלי - מה, לא אלך? פעמיים? ברור שכן.

המקום, צפון אברקסס שמו, נפתח על חצי מהשטח של האברקסס הותיק (החלק הצפוני יותר, מן הסתם, והקומה השניה) במעין שיתוף פעולה שפרטיו לא הובררו עד הסוף. קומת הקרקע קטנה למדי - מטבח פתוח לחלוטין, ללא שום חלון או מחיצה, ובר ששולט על שאר השטח. בנוסף, מספר שולחנות קטנים שהוצבו על המדרכה. הקומה השניה גדולה יותר, ומציעה פינת ישיבה עם ספות למסיבות וכו', עוד כמה שולחנות ו"בר" הפונה אל החלונות. החלונות קטנים יחסית וסגורים תמידית, כך שהקומה העליונה השרתה עלי קלסטרופוביה מסויימת, ובעלת אקוסטיקה נוראית.

בהברקה גאונית, צורפה לספסל הרחוב ששוכן ממול למסעדה שורת כסאות עץ שנלקחה מאולם קולנוע ישן, והיא מנוצלת למחכים למקומות ישיבה או למעשנים בחוץ. חוויה נוסטלגית אמיתית :)

בפעם הראשונה הגענו חברתי ואני בלווית חבר ותיק שלי המתגורר בניו יורק (על הפעם השנייה, עם שני חברים נוספים מקרטל השמנמנ.ים, תוכלו לקרוא בבלוג של טמיר). הוא גם קיבל המלצה על המקום, כך שההחלטה התקבלה בקלות. המקום היה מלא מאוד, אבל המארחת הצליחה לארגן לנו שלושה מקומות על הבר בזריזות יחסית. הברמנית שלנו היתה ידידותית עד מאוד, אבל נראה כאילו היא סובלת מהפרעת קשב חריפה - כמעט כל בקשה והזמנה גררה וידוא מחודש איתנו אחרי כמה דקות, וזמן ההמתנה הממוצע לכוס מים עמד על רבע שעה...

תפריט המסעדה משתנה על בסיס יומי, לפי הרגש והמצאי בשוק (כמובן שהוא כתוב בסגנון הפיוטי האהוב כל כך על שני - "ירקות המגיעים בסוף הסרוויס מן השוק על עגלת אלומיניום עם גלגלים מתנפחים" וכו' וכו'), ובהתאם לכך, גם ההגשה היא פשוטה יחסית - במקום מפות מכוסים השולחנות בגליונות נייר חום, וחלק מהמנות מוגשות על ריבועי קרטון בתפקיד הצלחת. גליל נייר חום גדול הוצב ליד הכניסה, וכל פעם שאורחים חדשים מגיעים למסעדה, אצה רצה המארחת וקורעת בחדווה נייר חום כדי להניח על השולחנות. רעש הקריעה הבלתי פוסק התחיל להטריד ממש בשלב מסויים, והניו יורקר אשר ישב ממש ליד עמדת הנייר, ביקש להזהיר מפני ישיבה בסמוך אליו...

התפריט מאורגן לפי "ירקות", "ים" ו"יבשה", כאשר אין חלוקה ברורה של מנות ראשונות ועיקריות, כמנהג מסעדות הטפאסים והשווקים בימינו. הזמנו כרובית שלמה, משוחה בשמן זית ואפויה בתנור, מנת קלמרי שלמים הממולאים בפוקצ'יה ברוטב עגבניות (45 שקלים), המבורגר ("רק מאה גרם שתתגעגעו אליהם כל החיים שלכם"... 45 שקלים) וסטייק במשקל 250 גרם (97 שקלים). בנוסף הזמנו לחם (שתי פרוסות לחם עם כף שמנת חמוצה, חצי בצל וכמה עגבניות שרי חתוכות) ו"צלחת חריף" - צלוחית עם כמה סוגי רסק פלפלים ופלפל חריף אחד קלוי (16 שקלים. לדעתי אפשר היה בהחלט להציע את החריף לאורחים בחינם...).

הכרובית היתה טעימה מאוד. מנה פשוטה - ראש כרובית אפוי, על נייר חום. אבל אין תלונות - אכלנו את הכל, כולל הגזע והעלים הירוקים המקיפים אותו, וזה היה מצויין. מנת הקלמרי היתה טובה מאוד גם כן - אייל שני יודע לעבוד עם עגבניות ;). ההמבורגר היה טעים, אבל הציפיות היו קצת מוגזמות... מדובר בקציצה קטנה יחסית (100 גרם, כבר אמרנו) המוגשת במעין מיני-פוקאצ'יה עם עגבניה, בצל קלוי והמון רוטב עגבניות. השילוב כולו טוב, אבל הבשר עצמו לא היה מסעיר במיוחד. באותו מחיר, וולפנייט השכן מציע עסקה טובה בהרבה. לבסוף הגיעה החוליה החלשה של הערב - הסטייק. הוא מוגש בתבנית מתכת עם סכין חיתוך מעוררת פלצות. מסיבה לא ברורה הוא חתוך דק יחסית, וההגשה על תבנית המתכת גרמה לכך שלמרות שהזמנו אותו בדרגת עשייה של מדיום, הוא הגיע מדיום-וול ואף למעלה מכך. מרוב שחיכינו לו, הניו יורקר ואני, מיד התנפלנו עליו, וכך שמנו לב ליובש שלו רק אחרי שחיסלנו לא מעט ממנו. החלטנו שלא להחזיר אותו, החלטה מצערת - שכן החום המשיך לעבוד והביסים האחרונים היו פשוט בלתי לעיסים. כשציינו את העניין בפני הברמנית היא ניסתה לשכנע אותנו שזהו הנתח ("הוא מעניין כזה, עם הרבה ביסים שונים"), גישה שפשוט הרתיחה את בעל תודעת השירות האמריקני...

לאחר כל הכבודה הזו, הזמנו מוס שוקולד, אשר מגיע מוגש בקונוס נייר וכפיות עץ קטנות תקועות בו. המוס חציו שוקולד וחציו לבן, והוא עשיר וטעים ביותר. צורת ההגשה גרמה כמובן לכך שבסוף פרסנו את הנייר על הבר וגרפנו את כל שאריות המוס... אנחנו חיות. כהרגלי, הזמנתי מקיאטו עם הקינוח, אבל במקום רק מכונת אספרסו קטנה, ואין להם את האפשרות להקציף חלב. התפשרנו על אספרסו עם מעט חלב בצידו.

לסיכום: המקום לא יקר כל כך, בייחוד אם משווים אותו לבסטה ובהתחשב בעובדה שאייל שני מבשל עבורך (אם הוא שם). אוכל פשוט יחסית, עם טיפול מינימלי שנותן כבוד לחומרי הגלם. הבשרים שדגמנו מעט אכזבו ביחס לשאר, ובכל מקרה תזמינו את הסטייק שלכם מדיום-רייר, אם אתם חייבים קצת בקר. הרבה אווירה, וזה מקום נהדר לארוחה רומנטית עם יין והרבה אוכל חושני. שירות קצת בעייתי - חביב ביותר, אבל נוטה לחוסר מקצועיות קל, בעייה שאני מקווה שתפתר בקרוב כשהצוות ישתפשף קצת. בסך הכל, מומלץ.

תמכו במאמר בלדוג

סטפן אקספרס בורגר ג'וינט

פוסט מספר 99 - כבוד!

טמיר עורך את דירוג ההמבורגרים הארצי, ועל כן הצטרפתי אליו ואל מעיין לדגימה של הילד החדש בשכונה שלי - הסטפן אקספרס בורגר ג'וינט. בורגר ג'וינט הוא מוסד אמריקני ותיק - לא תואר לו ולא הדר, העובדים חמוצים וסינריהם מוכתמים, וההמבורגרים שלהם פשוט נפלאים (ביקרתי באחד כזה, המסתתר בלובי של מלון מפואר בניו יורק, וזה היה נהדר).

חשקה נפשם של בעלי הסטפן בראון בבורגר ג'וינט שכזה, אחרי ששמו לב שרוב הסועדים מסתפקים במנות הפשוטות של המסעדה - המבורגר, קבבים, נקניקיות. המקום מעוצב לפי הקו של שתי המסעדות-אחיות - הסטפן בראון והרדיו רוסקו - פוסטרים ועטיפות תקליטים ישנים שעברו צביעה בצבעים עמוקים וחזקים. במסעדה המהירה התפרעו קצת יותר עם הצבעים, אבל התוצאה דווקא משובבת נפש ומלאת הומור.

בתפריט - המבורגר בקר וקבב טלה (38 ש"ח), נקניקיות והמבורגר הודו (34 ש"ח), ובקרוב יתחילו גם ארוחות בוקר. הנקניקיות והקבב מוגשים בפיתה עם טחינה - מצד אחד, הטחינה של סטפן בראון מעולה. מצד שני, נקניקיות בפיתה, קצת מזנון דרכים, לא?

שני הלצים קיבלו את פני והודיעו לי שאני נבחרתי לדגום את המבורגר ההודו, בעוד שניהם יאכלו את גרסת הבקר. לא הצליח להם - לטובת בלוטות הטעם שלי נאלצים קוראי הבלוג היקרים (הי אמא) להסתפק במידע רק על המבורגר אחד ויחיד. לא הודו, לא קבב ולא נקניקיות.

עובדי המזנון לקחו את הזמנותינו (שלוש פעמים המבורגר עם צ'יפס) מבלי לשאול לגבי מידת עשייה. בדיעבד הסתבר שזה מדיום-וול, סביר - אבל תמיד עדיף לשאול. טמיר ביקש את שלו בלי קטשופ ומיונז אלא עם רוטב חריף, וכמובן שקיבל עם קטשופ ומיונז ובלי רוטב חריף, וכך הושלכה קציצתו אל הפלנצ'ה בזמן שלחמניה חדשה הועלתה מן האוב. תוצאה - ההמבורגר שלו התייבש עד מאוד, וטמיר לא רצה בו עוד. בזמן שהכינו לו אחד חדש, אני ומעיין חיסלנו את שלנו. הקציצות דקות למדי, ולמרות שהבשר טעים כל צורת ההגשה קרובה יותר מדי למקדונלד'ס וחבר מרעיו. אני, במקומם, הייתי הולך על שיטת ההגשה המקורית של הדיינרים - המבורגר וצ'יפס בסלסלה, במקום בכוסית הקרטון המטופשת. ככה, הם גם היו נמנעים מכלים שבירים ויקרים, אבל גם מבדלים את עצמם מהתחתית ועל הדרך מרוויחים "קטע אותנטי", רק שלהם.

אם טמיר לא היה מעכב אותנו עם הפרפקציוניזם שלו, היינו מחסלים את הכל די מהר - זה לא מקום לשבת, אלא מקום לארוחות זריזות. כשההמבורגר שלו הגיע, הוא אכל אותו במהירות, המהם לעצמו ולנו על כל מיני מאפיינים של ההמבורגר, שהדיוט כמוני לא מבין בהם (מידת היובש, כמה הוא תובל ועוד ועוד - תקראו על זה כאן ונסגור עניין).

אחרי שסיימנו כולנו, המשכנו לבירה בנחלת בנימין, ובין לבין דסקסנו מיזם חדש ובעל פוטנציאל (רמז - קשור ל"שמנמנ.ים" שהוספו לכותרת) - עליו ארחיב בפוסט המאה, הבא עלינו לטובה.

כרגיל, תודה ענקית לטמיר מהבלוג "דינר ראש" על התמונות המעולות.

תמכו במאמר בלדוג

קפה נונה - ביקורת משוחדת

דיסקליימר מורחב:

בתקופה האחרונה יש הרבה ויכוחים ודיונים על מה יאה ולא יאה לבלוגרים המבקרים מסעדות. זה התחיל בכמה התנצחויות בבלוג של טמיר, וכתבה בהעיר שהכתירה את כולנו בתור "אוכלי חינם" בטח ובטח שלא עזרה.

ולכן, רק כדי להבהיר את המצב - אני לקוח ותיק מאוד של קפה נונה, ובתקופות ארוכות בחיי הייתי שורץ שם לא מעט. יצא לי להכיר היטב את הצוות (אם כי עם הבעלים אף פעם לא התמנגלתי), ואף כובדתי פה ושם בצ'ייסר או כוס בירה במשך השנים (פעם אחת אפילו קיבלתי בראוני מברמנית חביבה במיוחד!).

הבעלים של נונה אקטיבי בטוויטר, והודעתי על בואי. הוא לא היה שם, ושילמתי על הכל. זה לא פוסט מוזמן בשום צורה, אבל אני כן רואה את עצמי כמשוחד. מצד שני, אני משוחד בעיקר כי אני אוהב את המקום. קחו את זה לאן שתרצו.

הלילה הזה היה שייך לגברים. שום סלט לא נחתך בעיר, מקסימום מישהו פתח איזו קופסת חמוצים כדי להרטיב את הגרון. סטייקים הונחו על מחבתות, וויסקי נמזג, סיגרים הודלקו, קלפים חולקו וצ'יפים נערמו. שקט. המלכה אסתר מופיעה בפארק.

רענן, חבר ותיק, חזר לראשון מבין סדרת ביקורי מולדת מגרמניה, וקבענו להפגש בקפה נונה. פעם ישבנו שם כל הזמן - ארוחת בוקר עמוסת בייקון ביום שישי, טוסט קובני סותם עורקים אחרי יציאה. הגיע הזמן להיזכר.

המקום לא השתנה הרבה במשך השנים - הרבה כסאות ושולחנות בחוץ (כדי שיהיה אפשר להשגיח על האוטו בחניה הלא חוקית באבן גבירול), בר דומיננטי החולש על החלק הפנימי, עם קיר מראות משופעות המאפשרות ליושביו לצפות בקלות ברחוב. המקום מאוד ידידותי לבעלי מחשבים - שפע של שקעים, אפילו ישאילו לכם לפטופים חינם, ושני שולחנות גדולים בירכתי המקום שמושלמים לתפקיד משרד זמני. ואכן, אפילו בשעות הערב המאוחרות ישבו במקום מספר סטרטאפיסטים(?) צעירים שהציגו מצגות אחד לשני (הצצתי. מודה).

אבל נוסטלגיה לא היתה הסיבה היחידה שבחרנו בנונה - יש להם שם מבצע מטורף. כל יום ראשון ושלישי, בין חמש אחה"צ לשתיים בלילה, כל האלכוהול ב- 50%. לא אחד-פלוס-אחד, אנחנו לא ילדים פה - 50%. על הכל. זה השתלב לנו מצויין עם כל תמת הלילה-של-גברים שתוארה כאן קודם, ואחרי השתעשעות קצרצרה עם רעיון הזמנת בירה, עברנו מיד לוויסקי. רענן לקח וודפורד, קנטאקי וויסקי של קשוחים (30 ש"ח במקום 60 הרגילים), בעוד אני בחרתי בגלנמורנג'י (40 במקום 80) הקלאסי, בלי פורט ובלי שטויות.

לבושתי הרבה, העובדה שלא שתיתי וויסקי בשנה-שנתיים האחרונות נתתה את אותותיה - היה לי קשה מאוד לגמור את הכוס, ועדיין יש לי כאב ראש יום אחרי... רענן, אני חייב לציין לחיוב, גמר את הוודפורד כאילו נולד בקנטאקי וגמע מיד אחר כך כוס נוספת. כדי לרכך את המכה החלטנו לרפד את הקיבה במשהו קטן וקליל. לא היה לנו ספק במה לבחור - הטוסט הקובני, היהלום הנוצץ ברפרטואר של נונה. קחו ג'בטה, מרחו עליה מיונז עם פלפלי צ'יפולטי, הוסיפו האם וצלי חזיר, מלפפונים חמוצים וגבינה צהובה ושימו בטוסטר. אנחנו, כמקצוענים ותיקים, מוסיפים תמיד עוד טבסקו.
גל מ- foodnwine.me טען בתוקף שכל פוסט צריך להכיל תמונות, אז שלפתי את הפלאפון שלי. קבלו.

שמחנו לראות שהטוסט שמר על חיוניותו במשך השנים, הרבה יותר מאיתנו. פעם כל אחד מאיתנו היה שואב אחד כזה בלי למצמץ - הפעם חלקנו אותו וזה יותר מהספיק. השינוי היחידי היה בגרעינים שהתווספו לג'בטה - שיהיה.

אמרנו שלום לשוכני הבר, ורענן הבטיח לברמן שיבוא לבקר שוב, והפעם לא יחכה שנתיים בין ביקור לביקור (ממש כמו מדונה). בנסיעה בצפון העיר יכולתי להבחין בנשים - בודדות, בזוגות, בחבורות - כולן מנסות נואשות לתפוס מונית, בדרכן לכיבוש מחדש של העיר.

לסיכום: בית קפה/בר הפתוח 24 שעות ביממה. תפריט אוכל נרחב יחסית, אווירה ידידותית ללפטופים. בר גדול ומושקע יחסית לבתי קפה, וכמובן מבצע אלכוהול ב- 50%, בימי ראשון ושלישי מחמש בערב. מומלץ.

תמכו במאמר בלדוג

ביסטרו תמרה - ביקורת

אני מביא בזו ביקורת אורח כתובה היטב של עדי על ביסטרו תמרה. תודה, עדי!

אתמול בערב, שני אנשים, עסקית ערב.
נדגמו:

• קלמרי על הפלאנצ'ה על מצע צלפים עגבניות ופירורי לחם
• פטה כבד עוף
• לחם הבית
• חזה עוף בסגנון אסיאתי
• תוספת בטטה אפויה
• ניוקי בטטה עם שרימפס
• פנה קוטה
• פרפה לימון "ברוטב תות"

ראשית אציין שהתפריט "יורה לכל הכיוונים" באופן מאוד לא אלגנטי. יש הכל, אבל אין קו מנחה או סגנון מוביל. לי אישית זה מפריע, ומרגיש כמו "דיינר" הרבה יותר מביסטרו...

המנות הראשונות היו המוצלחות יותר, אם כי הצלפים במנת הקלמרי היו מלוחים בצורה בלתי סבירה.

לחם הבית היה בינוני, וכמסעדה הממוקמת בשכנות לשתיים ממאפיות הלחם הטובות בעיר, הייתי מצפה למעט ביקורת עצמית.

מנת חזה העוף נראתה כמחווה לשנות ה 90 בחדר אוכל ממסדי.
ממש לא.
תוספת הבטטה הייתה מלוחה מדי ונטולת כל קשר למנה העיקרית, אולי משום כך הוגשה בצלחת נפרדת (ואולי גם משום שהרוטב בו שחה חזה העוף הציף את הצלחת...).

מנת הניוקי הייתה פשוט לא טובה. הניוקי לא היה כתום במיוחד, מה שמעלה חשד לגבי אחוזי בטטיותו. הוא היה דביק ללעיסה, וסבל מטעם של טיגון.
הרוטב היה טוב, כמו גם השרימפס, אבל פיסות הפטריה המיובשת שחברו להם פשוט קילקלו - כן, הטעם המרוכז שלהן העשיר את הרוטב, אך כיוון שלא הושרו כמו שצריך הן היו קשות ולא נעימות למאכל.

הרמה הנמוכה ביותר נרשמה בגזרת הקינוחים - שני קינוחים שונים לחלוטין הגיעו במעטה אותו רוטב פירות היער הקפואים.
הפנה קוטה לא הייתה עשירה כפי שהייתי מצפה מפנה קוטה, והזכירה יותר את הדור החדש של המלבי הביתי. היא סבלה מטעם חזק מדי של שקדים, שהאפיל על כל טעם אחר שאולי היה בה.
פרפה הלימון היה עשוי רע. השם פרפה אמור לרמז על המרקם המושלם שלו - אך לא במקרה הזה. המרקם היה גס וגבישי, ופרפה ביתי העשוי מתערובת פריגת לימון ושמנת מתוקה היה לוקח אותו בקלות.

בקרב הסועדים נרשמה אכזבה.

תמכו במאמר בלדוג

קמורה בר - האיטלקים באים

כבר הרבה זמן שהבניין בו שכן פעם הבראון בנחלת בנימין עומד בשיממונו. כבר הרבה זמן שרואים שמישהו משפץ שם, אבל ממש לוקח את הזמן. והנה, בעודי הולך עם עכברוש העיר לעבר הוייס בר, ראינו שהמקום פתוח. ברור שנכנסנו לבדוק במה מדובר... ובכן, מדובר בקמורה בר, על שם הקמורה - ארגון הפשע הנפוליטני.

חדרנו מבעד לוילון השחור הכבד בכניסה, וראינו שתי מארחות חביבות ששאלו אם אנחנו מוזמנים. אמרנו שלא, והן אמרו שהמקום פתוח להרצה, ולכן מכניסים רק מוזמנים של הבעלים. המקום ממש חדש - העכברוש שאל את המארחת איך קוראים למקום, והיא החלה לגמגם. "הקמורה בר", אמרתי לה. "אה, אתה חבר של הבעלים? איך ידעת?", שאלה, לא מודעת לכך שהשם והלוגו מרוחים על קיר הזכוכית שמאחוריה... לאחר משא ומתן קצר, נשלחה הזוטרה מבין השתיים לקבל אישור מההנהלה, ולאחר דקה קלה חזרה עם אישור הכניסה המיוחל (אחר כך התדיינתי עם העכברוש אם היה עוזר או מזיק אם היינו מציגים את עצמנו כבעלי בלוגים רבי השפעה בעיר :) )

הבראון היה בר שכונתי קלאסי - הרבה עץ, עם עיצוב פשוט וסולידי. הקמורה הוא ההפך הגמור - פורטרטים ענקיים על הקיר, בר שיש, ספות עור מפוארות וכו' וכו'. המקום נראה כמו גרסה מוקטנת של ברים בנמל, ונראה שזה בערך הכיוון אליו המקום מכוון. המוזיקה חזקה יחסית, בעיקר שחורה (העכברוש היה מרוצה), תאורה אפלולית, כמות מפלסים מפתיעה ביחס לגודל המקום ומדיניות עישון ליברלית ביותר. המקום לא היה מלא במיוחד, ויש לו תקרות גבוהות, אז העשן לא הפריע. לא בטוח שזה יהיה המצב בלילות עמוסים.

למקום גם מטבח די רציני - הוא ממוקם בקומה השניה של הבניין, וניתן לראות אותו היטב מבחוץ. בהתאם לשם, במקום תפריט אוכל איטלקי מגוון, אבל לא נראה לי שזה מקום לאכול בו קרפצ'יו... היינו אחרי ארוחת שישי ואף אחד אחר לא אכל, אז אין לי מידע על המזון. התדיינו בקשר לסיכויי ההצלחה של המקום, ואנחנו לא אופטימיים - המקום נראה מעט תלוש מסביבתו, נחלת בנימין במילא בירידה, והמקום עצמו כאילו לא סגור על עצמו - בר מסעדה עם ווליום בלתי אפשרי? דאנס בר בלי מקום לרקוד? לאיטלקים פתרונים.

המקום יהיה פתוח להרצה במשך השבוע הקרוב, וייפתח רשמית ביום חמישי. שיהיה בהצלחה, ונדגום שוב אחרי שיתייצב.

לסיכום: מעין גרסה מוקטנת של ברים בנמל. מעוצב מאוד, מחירים ממוצעים פלוס, תפריט אוכל מגוון יחסית, מעשנים.

לצורך רפרנס, הנה חוויותיו של עכברוש העיר מהקמורה בר...

תמכו במאמר בלדוג

קפה לו - ביקורת

רצינו לשתות כוס קפה בבוקר יום שישי, ולא ידענו לאן ללכת. יש פרדוקס מוזר ברוטשילד – לכאורה, השדרה מלאה בבתי קפה, אבל בתכלס, אין מקום טוב באמת לשבת בו: שני הקיוסקים בשדרה עצמה מצוינים, אבל אי אפשר לשבת שם בחום. הקפה הלל והקפה קפה הם רשתות, ואנחנו נגד רשתות (לפחות בשישי בבוקר). הנחמה וחצי רחוק מדי, ובן עמי היה מלא...

ממול לבן עמי, בצידה השני של ככר המלך אלברט, הבחנו בבית קפה חדש וקטן. נכנסנו פנימה וראינו מעדניה/קונדיטוריה/בית קפה קטנטן וחביב. בירור קצר העלה ששם המקום הוא קפה יואל, עדיין בהרצה, והוא אחיו הצעיר של קפה לו בבלפור. קפה לו! כמובן – אצנו רצנו לשם.

קפה לו היה עמוס, אז חיכינו על הספסל מול בית הקפה כמה דקות עד שהמארחת קראה בשמנו והציעה לנו מקום על הבר. לקחנו. המקום קטן יחסית, מעוצב עם הרבה עץ, כמו בית קפה צרפתי קלאסי. הבעיה בבר הקטנטן (ובכלל בפנים) היא האקוסטיקה הנוראית – שאון בלתי פוסק של סכו"ם, צלחות וקריאות הצוות קיבל את פנינו.

הזמנתי את ההזמנה הרגילה שלי – אמריקנו גדול בכוס זכוכית וחלב קר בצד (כזה אני, גמיש), וחברתי היקרה הזמינה מלבד הפוך גם סנדוויץ' טונה שנשמע טעים – עם קונפי לימון ותפוח אדמה. הקפה היה סבבה, אין תלונות, אבל הסנדוויץ' היה קצת יבש. עיון מדוקדק יותר גילה גם את העדרו הבולט של תפוח האדמה. שאלנו את הברמן, שבתגובה צעק "בסנדוויץ' טונה אין תפוח אדמה?" לעבר המטבחון הפתוח. "אין תפוח אדמה." הפטיר טבח שחצי יצא אל תוך הבר. "אין תפוח אדמה." אמר הברמן. וואלה.

אף אחד לא הציע פיצוי או אפילו התנצלות פשוטה, אבל תפוח אדמה לא נראה כמו משהו ששווה להיאבק עליו. קצת אחרי האפיזודה הזו חברתי לחשה לי להסתכל לעבר הבר. בהתחלה לא הבנתי במה מדובר. שנייה אחר כך שמתי לב שהברמנים נעלמו. שנייה אחר כך – שמתי לב לשתי פדחות מבצבצות להן... שני החבר'ה ליצים, שהגיע זמן הסנדוויץ' שלהם, פשוט התיישבו על הרצפה בתוך הבר ואכלו. הזוי.

לסיכום: שנינו זכרנו את קפה לו כמקום מוצלח מאוד, אבל נראה שלא מצליחים לשמור על רמה גבוהה של שירות ומזון, וחבל. אני אישית לא מרגיש שום צורך לחזור לשם בזמן הקרוב. החלטנו שניתן צ'אנס ליואל, האח הקטן, בתקווה שלפחות בתקופה הקרובה הוא יהנה מתשומת לב הבעלים, ויפגין את הרמה הגבוהה שהיתה פעם בקפה לו.

תמכו במאמר בלדוג

מל ומישל - ביקורת

ליד דירתה של חברתי נפתחה זה מכבר מסעדה קטנה ורומנטית בשם מל ומישל. כל פעם שאנו עוברים ליד המרפסת הקטנטנה של המקום אנו מבטיחים לעצמנו שנאכל שם, ואף פעם זה לא קרה – פעם אחת לא היה זמן, פעם אחרת לא היה מקום וכן הלאה. בפעם האחרונה שניסינו שוב לא היה מקום (ממש מומלץ להזמין מראש) ומאוכזבים חצינו את הכביש ושקלנו את צעדנו. לפתע, שמנו לב שמישהו רודף אחרינו – אחד המלצרים רץ בשליחות הבעלים כדי לומר לנו שהזמנה בוטלה ויש מקום. אותי, הצעד הזה קנה במקום.

התיישבנו במרפסת הקטנה (אחר כך, בגלל החום והלחות, עברנו פנימה) ובחרנו בארוחת האפריטיבו. בביקורי האחרון במילאנו התוודעתי למנהג האיטלקי החביב הזה – ברים רבים מציעים מעין עסקית – משקה או שניים, כאשר במחיר כלולה גישה לבופה המציע מאכלים פשוטים וקלילים. בעידן היורו, האפרטיבו הפך לאופצייה המועדפת לארוחת ערב במהלך הביקור ההוא. במל ומישל, מסעדה לא זולה, הדיל קצת פחות משתלם – אך כמובן שהמזון באיכות גבוהה בהרבה. תפריט ה"פיקולה" מציע שלל מנות קטנטנות המוגשות בצלוחיות, ומתומחרות בין 14 לעשרים שקלים האחת. ניתן להזמין רביעיית צלוחיות ב- 58 שקלים, ובנוסף, דיל האפריטיבו – ליושבים במרפסת עד שעה 21:00, רביעיית צלוחיות ובקבוק למברוסקו ב- 99 שקלים.

מיד כשהתיישבנו המלצר (אותו אחד שרדף אחרינו) הגיש לנו שתי כוסיות למברוסקו וסלסלה של הלחם הטעים ביותר שאי פעם תאכלו. קצת מזכיר את החלק הפנימי של פיתה תימנית, חרוך קלות בגריל, ובליווי צלוחית שמן זית ומעט בלסמי מצומצם באמת שאף אחד לא צריך עוד משהו (הזכירו לי, לאחר הכתיבה, שבלחם היו גם אוכמניות! איך יכולתי לשכוח?). בכל זאת הזמנו צלוחיות – ארטישוק בשמן כמהין, גבינת סטרקינו, בייבי קלמרי כבוש ואיקרה. חברתי נזכרה שבעצם היא לא אוכלת פירות ים לא מבושלים, וכך זכיתי בהם כולם תמורת הארטישוק (שהיה מצויין גם הוא). אני חושב שדי ברור מי ניצח פה, לא?

האיקרה היתה טובה מאוד גם כן, והחזירה אותי לנעורי, לאיקרה והטרמה מהמעדניות היווניות שהייתי אוכל בבית בכל יום שישי, בימים התמימים ההם, לפני המודעות לכולסטרול... ביחד עם סלסלה נוספת של לחם היינו פשוט מאושרים.

לסיכום: לא מקום זול, אבל דיל האפריטיבו, יחד עם בקבוק למברוסקו הוא לא רע בכלל. השירות מקצועי ונעים, האוכל מוקפד מאוד ועשוי היטב, והמקום עצמו רומנטי ומקסים. מומלץ!

תמכו במאמר בלדוג

פאסיפיק - ביקורת מסעדה

הוזמנתי, עם עוד מספר בלוגרים (sesht, galg, tamirc), על ידי מסעדת פאסיפיק לארוחת טעימות במסעדה. המסעדה ממוקמת במלון (קראון פלאזה) וכשרה – כך שנקודת הפתיחה בהחלט לרעתה... במשך שנים היא היתה עוד מסעדה כשרה קלאסית – תפריט מיושן וקפוא עם מחירים גבוהים, ושום סיבה להגיע אלא אם כן אתה תייר שלא יודע יותר טוב, או שומר כשרות שמחפש מסעדה בנרות.

לפני כמה חודשים הגיע שף חדש למסעדה, והחליט לרענן את השורות. הרקע שלו הוא צרפתי ויפני, ולכן הוא החליט על קו פיוז'ן המשלב בין שני המטבחים הללו. יש דיסוננס קל במקום – מצד אחד כמה מנות נועזות ממש, מבחינת קומפוזיציה ושילוב טעמים, ומצד שני עיצוב שנשאר תקוע בעבר, של מסעדה סינית משנות השמונים, שלא ממש עושה חשק לשבת שם. אין לי ספק שאם באמת רוצים לקחת את המסעדה לרמה הבאה, יהיה צורך לחדש את עיצוב המסעדה.

פתחנו עם לחם הבית ומטבל טופו ועגבניות (כשר, זוכרים?), ומיד אחריו פלטת סושי. לגבי הסושי אני אמביוולנטי – חומרי הגלם היו מצויינים (כמו בכל הארוחה), ולכן היה טעים, אבל הגלגול היה רשלני. המלצרית הסבירה לנו על הרולים, ואחד מהם היה "ריינבואו רול" – עטפו אותו מבחוץ שלושה סוגי דג – טונה, סלמון ואינטיאס. לא מצאתי אותו אצלי, וקיבלתי תשובה - החתיכה שלי היתה מקצה הרול, ולכן קיבלתי רק אינטיאס... אם זה הייחוד של המנה, לא כדאי לוודא שהיא בסדר לפני שהיא יוצאת? תמהני.

מכאן העניינים בהחלט השתפרו – המנה הבאה בתור היתה פלטה שכללה טרין כבד אווז, "אגרול קשיו" – מעין סיגר-בקלוואה מעודן, ג'לי צ'ויה וגרניטה וסאבי. אני לא אוהב כבדים (טראומת ילדות), ולכן תרמתי את המנה שלי לחברי לשולחן. כולם המהמו בשביעות רצון, אז אני מניח שהיה מוצלח. האגרול היה טעים ביותר, לג'לי והגרניטה לא התחברתי כל כך – יותר מדי מתוק-מלוח בשבילי (חוץ מזה, הם היו שם כתחליף לריבה המסורתית שמלווה כבד אווז, ומאחר ולא היה לי כבד...).

המנה הבאה בתור היתה מרק בזיליקום קר אשר במרכזו "רביולי" סלמון – נתחי סלמון נא שעטפו טרטר סלמון, ומעל ביצי סלמון. הרביולי היה טעים ביותר, המרק היה חביב (למרות שלא כולם אהבו אותו) – השילוב ביניהם לא מאוד זרם. עדיין, מנה מעניינת מאוד, אם כי היא עלולה להרתיע אנשים שמרניים יותר.

לאחר מכן הגענו לשיא הערב מבחינתי – טורו טונה צרובה על פירה בטטה, בליווי טעימה של פיצה טונה – פיסת טורטיה ועליה סשימי טונה עם מעט מיונז צ'ילי (שהפתיע בחריפותו!). הפיצה היתה טעימה מאוד, אבל הטורו... אני חובב טונה גדול, וזה ללא ספק הנתח הטוב ביותר שטעמתי אי פעם. עטוף באצות וצרוב על הגריל, זו היתה מנה מושלמת. לצערי, הנתחים שלי בילו כמה שניות מיותרות על הגריל מבחינתי, ועדיין זה היה אלוהי. אני יכול לדמיין מה היה הטעם לו הם היו רק קצת יותר אדומים... כשהשף בא לשוחח איתנו אחרי המנה הזו, הוא הראה לנו צילום של הדג – מפלצת באורך מטר שישים שפורקה אצלם במטבח... מעולה. המנה הזו (ללא הפיצה, אבל גדולה יותר ממה שקיבלנו) עולה בתפריט 99 שקלים – ואני ממליץ בכל פה.

לאחר מכן קיבלנו מנה שהורכבה מרצועות סינטה צרובות שעטפו מיקס פיטריות מוקפצות. המנה הוגשה בצלחות עמוקות, והשף הסביר לנו שזוהי הפרשנות שלו לשאבו-שאבו – מאכל יפני מסורתי, ויצק על כל מנה תה יסמין ודבש. המתקתקות של התה בהחלט הוסיפה למנה, אם כי בשלב מסויים הפכה להיות טיפה מוגזמת. עדיין – מנה מוצלחת ביותר. לצערי, בשל ריבוי המזון, לא סיימתי את המנה הזו...

בשלב זה נאלצתי לסיים את הארוחה בשל התחייבויות קודמות. ישבנו שם כבר שעתיים וחצי, ולא חשבתי שהמשתה יהיה כה ארוך... וכך הפסדתי עוד מנת צלעות טלה בתמרהינדי, וקינוחים – עוגת "גבינה" מטופו (במפתיע, סופר לי שהיא היתה טעימה), סלט פירות, מוס שוקולד וקוקס, סופלה עם אגסים וסאקי ומרק תותים וליצ'י... אכן, חיים קשים.









לסיכום: היו כמה נפילות – הסושי נראה כמו משהו שנעשה מעט לאחר יד, וגם לא כל כך השתלב עם שאר הארוחה. חלק מהמנות הציעו שילוב טעמים מעט לא שגרתי, ובמיוחד צורם העיצוב המיושן מאוד של המסעדה, והניגוד שלו עם המטבח החדשני – אני מאוד מקווה שהמסעדה תעבור מתיחת פנים רצינית בקרוב. עדיין – חומרי הגלם היו פשוט מצויינים לכל אורך הארוחה, ורוב המנות היו טעימות להפליא. ספציפית, מנת הטונה תלווה אותי עוד זמן רב... פשוט מדהימה. אם אתם שומרי כשרות, זוהי אופציה נפלאה. אבל גם אם לא, חלק מהמנות בהחלט מצדיקות ביקור במקום (ועיצוב מחודש בכלל יהפוך את המקום לחוויה).

תודה ענקית לטמיר (בעל הבלוג "הפסיכופט המדושן") על התמונות הנפלאות שצילם במהלך הארוחה.

קישורים לפוסטים אחרים מהמפגש - טמיר, ששת, גל.

תמכו במאמר בלדוג

ויינברג - ביקורת בר

החברה בגלידה אייסברג התקנאו בברי הטפאסים הצצים כפטריות בתל אביב, ופתחו מעין שכפול לה-צ'מפה בשם "ויינברג". במקום המודל הספרדי של רוב המקומות מסוג זה, בויינברג החליטו להיות יצירתיים, והגדירו את המקום "פונדק עירוני", תחת השפעה מרכז/צפון אירופית. המקום מעוצב עם רמיזות ל"שלה" (Chalet), בקתה כפרית, והלוגו מציג ראש של אייל... עד כאן הכל טוב ויפה, אך נראה שהם קצת התעלמו מהעובדה שמקומות קטנים מסוג זה הם בעלי אופי קייצי בעיקר, ומי יאכל נקניקיות עם כרוב כבוש בחום הזה של תל אביב?

הצטרפנו לחבורת העכברושים העליזה (הרשמים שלו מאותו ערב כאן) והתיישבנו בחוץ ליד השולחנות הקטנים. נאמנים לתמה האירופית ותוך שכנוע עצמי עמוק שממש קר שם בחוץ, אין שום מאוורר באופק. בשילוב 200% הלחות האופייניים לתל אביב התוצאה הייתה הרת אסון...

הזמנו קצת אוכל – כרוביות צרובות, חמוצי הבית (שכללו גם כן כרוביות בעיקר) וגספאצ'ו (שמשום מה כונה שם "גספאצ'יו") – כנראה שאי אפשר לברוח מהשפעות ספרדיות אחרי הכל. הכרוביות והחמוצים היו לא טעימים בעליל. אולי זה שכפול מדוייק של מנה מסורתית שוויצרית, אבל אם שבעה אנשים מעווים פניהם בגועל, זה אומר משהו. לזכות המקום יאמר שהם לקחו את המנות בחזרה וביטלו את החיוב ללא שום בעיה. מנות הבשר שהגיעו לשולחנות אחרים נראו דווקא טוב, אבל כאמור – איך אפשר בחום הזה?

שתייה – קאווה, קריק דובדבנים (מצטער, גל), גולדסטאר וסן פלגרינו (היה לי חם, לעזאזל. אני לא מתכוון להתנצל). הגולדסטאר מגיעה בשני גדלים – חצי ורבע. מאחר ומחיר הרבע הוא בדיוק מחצית מהחצי בעיני זה מעולה – הבועות לא בורחות ואפשר לשלוט בדיוק בכמות השתיה. יש מחיר קל לשלם – הבירה מוגשת ב- Low Bowl, וספגתי מבטים תמוהים מחברי לשולחן אשר לא הבינו מה הזמנתי.

יתרון נוסף למקום, עקב השייכות למשפחת אייסברג – ניתן להזמין לשולחן גלידה מסניף הסמוך. התפריט של אייסברג ישב שם כל הזמן, מתעתע בנו עם הבטחות מפתות לאושר חולף בדמות עוגיית-שוקולד-צ'יפ-ענקית-ועליה-שלושה-כדורי-גלידה-וקצפת ושאר מריעין בישין מסוג זה. עמדנו בפרץ כצוק איתן עד שהחום הכריע אותנו ושבנו הביתה. התעלמנו במופגן מהאייסברג, אבל אז ראינו את הסיציליאנית והתקפלנו כמו מגדל קלפים. נו, מילא.

לסיכום: בר יין קטן ונחמד, מעוצב מעט-יותר-מדי. חם נורא בחוץ, ואין שום מאוורר, אז קחו בחשבון. מחירים סבירים, אווירה חייכנית. מומלץ בעיקר לשתייה, כנראה שקצת פחות לאוכל.

תמכו במאמר בלדוג

באבא יאגה

עברו עלי כמה שבועות עמוסים בארוחות ואירועים. מצד אחד, הרבה מקומות לכתוב עליהם, מצד שני - אין זמן. אני מקווה לאט לאט להשתלט על כל מה שהצטבר... והיום - באבא יאגה (פירוש השם - מכשפה מהפולקלור הרוסי).

המקום תואר במקומות שונים כמסעדת אוליגרכים, המגישה אוכל רוסי עילי (כלומר, בהשפעה צרפתית כבדה), והלכנו אליו בהמשך לחגיגות יום ההולדת של אחותי, הפעם בצירוף עם יום הולדתו של דוד שלי, המתרחש בסמיכות. המסעדה ממוקמת בדרום רחוב הירקון, ומשהו בה באמת מזכיר אוליגרכים רוסיים (לפחות בארץ) - ראשיתם ברעש, צילצולים ופאר רב, אך לאחר זמן מה מבחינים בכך שהקצוות מעט מרופטים...

כשהתיישבנו במסעדה הכמעט ריקה, קיבל אותנו בחור צעיר שתפקד כמלצר שלנו. אני לא יודע אם כל ערב זה כך במסעדה, אבל השירות יכול להיות מתואר רק כהזוי, ממש כאילו כל המלצרים התפטרו דקה לפני שנכנסו, והבעלים, שאינו מלצר, נשאר לנווט את הספינה לבדו. קיבלנו תפריטים ברוסית, ורק לאחר ששמע אותנו מדברים עברית הם הוחלפו במהירות. המנות כללו תערובת של מנות רוסיות ומערב אירופאיות - מקרפצ'יו עד ורניקי, מסטייק עד ביף סטרוגונוף.

רצינו להזמין מספר מנות ראשונות למרכז השולחן, אולם מסתבר שהקונספט היה זר למלצר שלנו, והיינו צריכים להסביר לו שוב ושוב את הרעיון... הזמנו קרפצ'יו, ווריניקי לראשונות, ולעיקריות - ביף סטרוגונוף, סטייק פילה, עופיון טאבאקה (מנה קווקזית) ומנת פירות ים. מדי פעם, בתגובה למנה זו או אחרת אמר לנו המלצר "או! זו מנה מצויינת!", אבל הוא מעולם לא שקל להמליץ לפני ההזמנה.

כל העיקריות הגיעו, מלבד מנת פירות הים. פה אני חייב לציין לטובה את התנהלות המסעדה - המלצר סיפר לנו שבגלל לחץ במטבח מנת פירות הים תתעכב, ולכן היא על חשבון הבית. מעולם לא קרה לי במסעדה "ישראלית" שעוד לפני העיכוב, לפני תלונה, המסעדה תיקח אחריות על המצב - מי יתן והנוהג יתפשט לשאר המוסדות בארץ. גם פירות הים הגיעו לבסוף, אם כי באיחור ניכר (כל השאר כבר סיימו לאכול), אבל כל המנות היו טעימות מאוד.

לאחר האוכל הזמנו קפה וקינוחים, ובמחלקה זו המסעדה הפגינה חולשה. המלצר לא מורגל בקפה (אני חייב לציין שראיתי אותו מגיש רק קנקני תה לשאר השולחנות...), וארעה סצינה קומית מעט, בה הוא מגיש לדודי, שהזמין אמריקנו, ספל אחר ספל מהמגש, וטועה בכל פעם (-"הנה האמריקנו". -"זה מקיאטו". -"סליחה, בבקשה", -"זה הפוך", -"סליחה, בבקשה", -"זה אספרסו", וכו' וכו' עד שנשאר רק האמריקנו...). החלב שלצד האמריקנו הוגש בקנקן ההקצפה המתכתי - חלב בכמות שהספיקה לחמישה ספלים. גם הקינוחים הפגינו חולשה - מכל ההיצע בתפריט נשאר רק קרם ברולה וטראפלס. קרם הברולה סבל מטעם וצבע מוזרים, כאילו הוכן "ברולה בטעם קפה", למרות שהדבר לא צויין בתפריט. הטראפלס היו שני טראפלס ענקיים (המלצר ציין זאת בעת ההזמנה) והיו סבירים, אך לא מבריקים.

לסיכום: מקום בניחוח שונה, המפגין חוסר אחידות. השירות לא מקצועי, אך בהחלט משתדל. המנות הראשונות והעיקריות טובות, אך קינוחים וקפה מומלץ לנסות במקום אחר...

תמכו במאמר בלדוג