אמיצ'י - ביקורת מסעדה

לכבוד יום הולדתה של האם הטריה (שחל לפני ימים אחדים) ולכבוד יום הולדתי שלי (שחל כבר לפני חודש, אך לא הזדמן לנו לחגוג אותו), החלטנו לצאת לארוחת ערב באמיצ'י.

האמיצ'י נפתחה בקול תרועה רמה לפני מספר חודשים, על חורבות הקיוטו סלסה במונטיפיורי. המקום שופץ ללא הכר, והוקם בו בר יין מרשים המתנשא עד לתקרתו, וקיר אחד בו כוסה באריחים המרכיבים ציור קיר ענק. עברנו במקום מיד לאחר שנפתח, רק כדי להציץ בתפריט, וראינו כי טווח המחירים במקום יקר מאוד. באותה הזדמנות ויתרנו, כי רצינו משהו קליל יותר, אולם הפעם, לרגל המאורע הכפול, נראה המקום כמתאים ביותר.

כשנכנסו, ראינו שהמקום ריק כמעט לחלוטין - במקום ישבו ליד שלושה שולחנות בלבד, ועוד זוג בודד על הבר הארוך. די הופתענו אם כן לשמוע מנערת יום ההולדת שכאשר היא התקשרה להזמין מקום המארח טען שהכל מוזמן, וניסה לשכנע אותה להזיז את השעה. רק לאחר שהתעקשה הוא "התאמץ ומצא". האם לא בוחלים שם באמיצ'י באמצעים בבואם ליצור רושם של מסעדה עמוסה ומצליחה? או אולי המארח ניסה לשכנע אותנו לבוא מאוחר יותר, בתקווה קלושה שהמסעדה לא תהיה שוממת לחלוטין? כך או כך, די עלוב.

למרות רמת התמחור הרצחנית של המקום, והעובדה שהמסעדה היתה ריקה, השירות לא היה יעיל וקשוב כפי שציפיתי. המלצרית (מתלמדת?) לא שלטה בתפריט היינות כלל וכלל. בתפריט מצויין ליד כמה מיינות הגוורצטרימנר כי הם "בלעדיים לאמיצ'י", ולא מצויין לידם מחיר. המלצרית שלנו הופתעה לשמוע מאיתנו כי יש להם יינות בלעדיים, הלכה לברר וחזרה לאחר דקות ארוכות עם תשובה - היינות עוד לא הגיעו למסעדה, ולכן אין מחיר ובמילא אי אפשר להזמינם. היא הציעה מיוזמתה טעימה מיין אחר, ונעלמה שוב לזמן ארוך עד שחזרה עם כוס לדגימה. בכלל, לאורך הסעודה זה הרגיש כאילו כל הצוות נעלם לאיזו הפסקת סיגריה בכל פעם שמבקשים ממישהו משהו...

למזלנו, לא היינו כל כך רעבים, והחלטנו, שני זוגות, לחלוק שלוש ראשונות ושתי עיקריות. למזלנו, כי התמחור במקום מפחיד. הוזמנו פוקאצ'ה (24 ש"ח), קרפצ'יו בקר (44 ש"ח) וארנצ'יני טרטופו (40 ש"ח). מנת הפוקאצ'ה היתה נדיבה - שתי פוקאצ'ות חמות וטובות, בליווי ערימת מקלות גריסיני. מנות הקרפצ'יו והארנצ'יני היו טובות גם כן. יחד איתן הוגשה לנו סלסלת לחמים טריים וטעימים בליווי חמאה ואיולי, עליה לא חוייבנו.

לעיקריות, הזמנו מנת לינגוויני צדפות (82 ש"ח) ופפרדלה זנב שור (84 ש"ח). שתי המנות היו טובות וטעימות. מנת הלינגוויני הכילה כמות יפה של צדפות (מולים וקוקי סן ז'אק), אך החביבה עלי יותר היתה הפפרדלה, שהכילה גם אספרגוס והיתה בעלת טעמים עזים ומודגשים.

לאחר הארוחה, הגיע כמובן זמן הקינוחים. אנחנו ציידי טירמיסו נלהבים, ולכן שמחנו כאשר המלצר המליץ על קינוח זה מבין כל המבחר, ותיאר אותו כ"קלאסי". לאחר שאכלנו אינטרפרטציה לא מוצלחת מדי של שגב לעניין, שמחנו לחזור למקורות. מה רבה היתה אכזבתנו עם כן, כאשר טעמנו מן המנה (40 ש"ח) - היא אמנם נראית טוב מאוד, אך במקום גבינת המסקרפונה המופיעה במתכון המקורי קיבלנו ערימת קצפת. טעים, כן, אבל לא ממש זה.

לסיכום: היה הרבה הייפ על המקום כאשר הוא נפתח, ומאז הסתבר שהשף ערן שטרוימן (אקס אורקה) עזב את המקום. אולי זו הסיבה לדיסוננס בין רמת האוכל והשירות למחירים הגבוהים עד מאוד? בכל מקרה, אנו נצטרף לכל ההמונים אשר לא ישבו במקום, ולא נחזור בעתיד הקרוב.

תמכו במאמר בלדוג

השמנמנ.ים בפרידה קאלו

חברי השמנמנ.ים הוזמנו למסעדת פרידה קאלו כדי לדגום את התפריט, והשמחה היתה רבה.

פרידה קאלו היא מסעדה בסגנון ספרדי. המסעדה מגישה רק ראשונות וקינוחים - קונספט חביב שמביא אותה קרוב למסעדת טפאס, אבל לא בדיוק, כי המנות בכל זאת בגודל נורמלי יותר.

חוץ מהחשודים הרגילים, הצטרפה אלינו לארוחה הפעם אילאיל (ililush@), ונראה שגם היא נהנתה כמונו.

שורה תחתונה - מומלץ ביותר, אבל עוד יותר מומלץ לקרוא את הכל :)

תמכו במאמר בלדוג

נחלה 52 - ביקורת בר

בכלל לא רציתי לצאת באותו הערב, כי חזרתי ממסע בירושלים, בו התפטמתי במסעדת מחניודה (המעולה!), אבל אז רענן, הסטארטאפיסט הנמרץ התקשר. רענן גר בגרמניה רוב הזמן, ובא רק לגיחות קצרות לישראל, אז קשה לי להגיד לו לא :)

העכברוש ציין שנפתח מקום חדש במקום הארטמיס - נחלה 52 - ושיש דיבור על זה שהוא הדבר הבא בעיר, אז קבעתי עם רענן שם והודעתי לעכברוש, שאמר שיגיע יותר מאוחר עם כמה חברים.

את רענן מצאתי בלה-צ'מפה הסמוכה, כי כשהוא הגיע המקום עדיין היה סגור. יצאנו לנחלה הסמוכה, ושם באמת המקום (שנפתח בינתיים) היה ריק כמעט לחלוטין, חוץ משולחן אחד של כמה חבר'ה צעירים בצד. הברמן היה עסוק בהנחת כוסות על הבר, ועשה לנו פרצוף כשרצינו לשבת בשניים מהמקומות הפנויים - הוא רצה לסמן את כל הבר כמוזמן ורק התערבות קצרה מצד המנהל הצילה אותנו מעמידה.

ניסיתי לברר עם הברמן איך זה שכל הבר מוזמן כשהמקום רק נפתח, אבל הוא רק הפטיר משהו בסגנון "יודעים מה טוב" ולא פירט. מבט מסביב הראה שהמקום מעוצב כמו פאב שכונתי - הרבה עץ, קיר לבנים חשופות, בלי שום שטיקים עיצוביים מתוחכמים מדי. בימי הארטמיס והמכה היה שם בר מרובע במרכז החלל, ועכשיו הוא הוחלף בבר גדול שצמוד לקיר, והרבה מקומות ישיבה.

רענן היה רעב, והזמין כריך רובן - אין ספק שרובן הוא הסושי החדש - הגרסא של נחלה 52 כוללת לחם שחור ופרוסות כתף בקר ("300 גרם" אמר הברמן. "200 גרם" אמר התפריט. בפועל, כנראה שעוד פחות) ב- 26 שקלים, וגבינה בתוספת 4 שקלים. המחיר הוגן, ורענן נראה מרוצה. הכריך לווה בשני בקבוקי סטלה, שהסתבר אחר כך שעלו 27 שקלים איץ' - מפולפל לפחות כמו כתף הבקר...

שולחן הצעירים הדליק כמה סיגריות, וכמוהם גם ברמנית לפני משמרת שישבה בסוף הבר. סימן מחשיד, וכבר יכולתי לשמוע בדימיוני את רטינות העכברוש, שאכן הגיע כמה דקות מאוחר יותר עם שני חברים. ברור שלא היה מקום בבר (הכל מוזמן, זוכרים?) אבל גם כל השולחנות היו מוזמנים. פתאום נזכרתי שיש גם קומה שנייה במקום, מה שגרר משיכת כתפיים מצד הברמן שאמר לנו לבדוק למעלה. יפה מצידו שהוא לא חשב להציע את זה בעצמו, או חלילה לדעת או לברר מה קורה אצלו בבר.

בזמן שחבורת העכברוש העפילה לקומה השנייה אנחנו המשכנו על הבר עם הבירות והרובן, ושמנו לב שהמקום מתמלא. מתמלא במהירות מפחידה. חבורות-חבורות נכנסו לבר, בחמישיות ושישיות, וזה נראה ממש כאילו אוטובוסים פורקים את החבר'ה בחוץ בצורה מאורגנת. בשלב זה עלינו למעלה ונתקלנו בשוס האדיר של המקום - חדר גיטר הירו (יש גם שולחן פול, אבל למי אכפת).

מדובר בחדר מרווח עם ספות, אטום לרעש לחלוטין (מאפשר להתעלם מהרוק הבנאלי בחוץ ולהתמקד ברוק הבנאלי בפנים!) עם מערכת סאונד מעולה, פלייסטיישן טלוויזיה גדולה וערכת גיטר הירו שלמה (שתי גיטרות, תופים ומיקרופון). מיד התחלנו לנגן, ובהמשך גם העכברוש וחבריו הצטרפו. לאט לאט, כמובן, התחילו לטפטף עוד אנשים לחדר, כולם עדיפים עלינו בהרבה בכישורי הניגון. אחד נטל גיטרה, שני התיישב על התופים, והתחילו לדחוק אותנו מהמשחק. אחרי עוד כמה שירים ושתי בירות החלטנו שהספיק לנו ויצאנו החוץה. הקומה העליונה המנומנמת כבר היתה מלאה למדי, ולמטה היה פשוט מפוצץ, עם ענן עשן אדיר מרחף מעל האנשים. עשר הדקות שלקח לנו לפלס את דרכנו היו קשות ביותר - אין ספק שהחדר האטום היה ממש זה, והגן עלינו מפני השואה הכימית שבחוץ...

לסיכום: מקום קצת אמביוולנטי - נראה כמו פאב שכונתי, מתנהג כמו דאנס בר בנמל. יש לו אטרקציה למעלה, אבל לא ממש טורחים להגיד לך עליה. לחובבי השקט והאוויר הנקי מומלץ להגיע מוקדם. לאוהבי הקרחנה והעשן - בואו חופשי.

תמכו במאמר בלדוג

רובן

כריך הרובן האגדי פרץ אל תוך חיי לפני זמן מה, בביקור גורלי במסעדת צפון אברקסס של השף אייל שני. מאז, נראה כאילו הרובן צובר תאוצה ופופולריות, ונמצא בסכנה ממשית להפוך לטרנד, משל היה אוכל סיני בשנות השמונים, או יוגורט קפוא, רחמנא לצלן.

מפה לשם, נפתח גם מקום בשם רובן, המתמחה בכריכים הנ"ל. למעשה, מדובר בווראיציה על המתכון המקורי - המקור מדבר על בשר כבוש, כרוב כבוש וגבינה, ופה השמיטו את הגבינה והחליפו את הבשר בהודו מעושן או בקר מעושן.

המקום די קטן, ומעוצב כדלי חביב ביותר. הצוות חביב מאוד, אם כי בעל אופי חולמני במקצת - בשלב מסויים, באמצע הכנת הכריכים, עצרו שני החבר'ה בדלפק הכל והחלו לטעום מגוש ההודו החדש שהוציאו למכונת החיתוך. טעמו חתיכה אחת, טעמו עוד אחת. ועוד אחת. "אנחנו טועמים מהגוש החדש" הסבירה אחת מהן לאנשים שבתור. טעמו עוד אחת, עד שהתרצו. אווירת השאנטי הנינוחה היא לאו דווקא רעה, אבל כשאתה בדאבל-פארקינג ורק רוצה לקחת סנדוויץ' בטייק אוויי, זה עלול לעצבן.

ולסנדוויץ' עצמו - ניתן לבחור בין לחם לבן ללחם שיפון, בין הודו מעושן לבקר מעושן (או מיקס), חרדל, חזרת, חסה, עגבניה וכרוב כבוש. הממרחים נמרחים על פרוסות הלחם, ואז כמות אדירה של בשר - 200 גרם לסנדוויץ' הרגיל (26 לבשר יחיד, 28 למיקס), 400(!) לכפול.


ללא ספק - אחד הכריכים המכובדים בעיר, ואחד המצטיינים מבחינת יחס עלות לתועלת. עם זאת, אישית - קצת התאכזבתי. אולי אשמים הסופרלטיבים המרובים שהמקום זכה לו, אולי ההשוואה הבלתי נמנעת מבחינתי ליצירת המופת של אייל שני (אין מה לעשות - שלו טוב יותר - וכמובן עולה יותר מכפול), אבל איך שהוא זה לא היה שיחוק מטורף. אני חושב שהאשם העיקרי הוא הטעם הדומיננטי מאוד של הבשר המעושן מחד, ומיעוט התוספות מאידך.

לסיכום: סנדוויץ' מכובד ביותר אשר ללא ספק מציע יחס עלות לתועלת משובח ביותר, ונשנוש לילי מצטיין. עם זאת, לא כל כך מומלץ למי שלא ממש אוהב בשר מעושן.

תמכו במאמר בלדוג

המעוז - ביקורת בר

כשהעכברוש הציע שנלך לבקר את המעוז, בר חדש על חורבות קפה מאיר, לא ציפיתי ליותר מדי. אתם יודעים - קינג ג'ורג' וכל הג'אז הזה, זה כבר לא הסטייל שלנו. לשמחתי, אני יכול לומר שהופתעתי מאוד לטובה.

המקום, מעין סניף של השכן מצפון אבן גבירול, שופץ לחלוטין, ומציע שני חללים גדולים. הראשון, בכניסה, מכיל בר גדול התופס את רוב רובו של החדר, כשלאורך הקירות מעין ספספלים מוגבהים (מדפי ישיבה?) ללא שולחנות. כתחליף מוצבים במקום מעין סטנדים מתכתיים להצבת כוס או בקבוק. בירכתי החדר יש כניסה למסדרון צר וארוך שמוביל לחלל נוסף המעוצב כדירה/לופט - סלון, פינת מחשב (עובד, עם אינטרנט - כמעט וכתבתי את הפוסט במקום...), מטבח קטן ואפילו מקלחת (עובדת, לדברי המלצרית). בנוסף, ליד הטלוויזיה מוצב שולחן פול קטן. בניגוד לאפרטמנט, שעוצב ברוח דומה אך הרגיש כמו תפאורה של דירה (מפואר מדי, יקר מדי, מלוטש מדי), המעוז נראה בדיוק כמו דירת הרווקים שכנראה הייתה לכם, אם המטראז' התל אביבי לא היה כל כך יקר.

לבר יש חצר גדולה מלפנים המשובצת גם היא באותם מדפי ישיבה ועוד שני ברים קטנים הצופים אל החצר - היא ללא ספק תהפוך ללהיט גדול עם בוא הקיץ. גם לחלל הפנימי יש מרפסת נוספת משלו, וריבוי האיזורים החיצוניים אפשר לבעלים לאכוף את איסור העישון בפנים, לקול מצהלות העכברוש. בינתיים זה מחזיק, נראה מה יקרה בעוד חודש-חודשיים...

כשהגענו למקום הבר המרכזי היה פחות או יותר מלא, אז התיישבנו לנו ב"לופט" שמאחורה. תפסנו לנו כמה כסאות הממוקמים מול הטלוויזיה (שהקרינה את משחק הכדורגל) וליד שולחן הפול. זה התגלה כבעייתי מעט - השולחן מוצב במרכז החדר, והשחקנים החובבים והנלהבים פספסו כל פעם בסנטימטרים בודדים מגוון כוסות, בקבוקים ופרצופים שהונחו מאחוריהם... עניין של זמן עד שמישהו יאבד שם שן, לצערי.

הזמנו כמה בירות, כמה צ'ייסרים ואיזה וויסקי קטן, וליווינו אותם בסלסלות נאצ'וס טעימים, בליווי סלסה. בתפריט גם אוכל יותר רציני קצת (טוסטים, פלטות גבינות ונקניקים, תפוח אדמה אפוי...) שנאלץ לדגום בפעם אחרת. בין המשחק להתחמקות ממקלות הפול, קלחה לה שיחה נעימה בהשראת הסביבה. המקום מואר מאוד יחסית לבר, והריהוט והעיצוב פשוט משרים אווירה נינוחה, וזה מורגש בכל הרמות - מהצוות הסופר-ידידותי עד המבלים שנמרחים להם על הספות בשיכול רגליים, ממש כאילו הם בסלון ביתם. גם מאוחר יותר, כשהמקום התחיל להתמלא, האווירה נשארה נטולת לחץ ולא מתאמצת - כל כך שונה מאיזור המלחמה שבנמל. תרם לכך גם הקהל השכונתי והאיכותי, שעסק בפיקאפ קליל ולא מחייב. אני מוכן להמר שזה יהיה המקום לרווקים צעירים בתקוופה הקרובה...

לסיכום: בר שכונתי, פיק-אפ לייט, בעל אווירה שמחה (ומעט צעירה). ללא עישון, ועם הרבה אנרגיות חיוביות - מומלץ!

קרדיט על התמונות - דנה נחמן (תודה דנה!)

תמכו במאמר בלדוג

רוטשילד 12 - ביקורת בר

מתי ורותי ברודו, הרי הם M&R הבלתי נלאים (בראסרי, קופי בר, הוטל מונטיפיורי) פתחו בר חדש ברוטשילד 12. המקום מסתתר בבניין לשימור אשר לא שופץ כלל מבחוץ, והכניסה היא מאחורי הבניין, ללא שום סימון ברחוב - הרגשתי מחתרתי לעילא ועילא ;-).

הבניין, כאמור, מוזנח מאוד מבחוץ, ועבר שיפוץ חלקי בפנים, עם קירות ותקרה חשופים. על הקירות הדפסה בגדול של התפריט, המכיל דגימה של מנות מוקטנות מהמסעדות האחרות של הזוג. הבר מורכב משני חללים - חלל אחד בו בר בינוני בגודלו, וחלל שני וגדול למדי, עם שולחנות קטנים ושולחן אבירים אחד ענק עשוי זכוכית, בו ניתן להתמנגל עם שאר שועי המקום. בנוסף, מספר שולחנות במרפסת קטנה, ועוד חצר אחורית (שהיא בעצם הקדמית, כי שם הכניסה) ענקית, שאני בטוח שתכיל פליטים רבים מבפנים כשהמקום יתפרסם יותר ויתמלא.

הייחוד של המקום, מלבד מנות האוכל המושקעות (סלט קיסר, קרפצ'יו, קינוחים וכו') הוא בכך שהוא מארח אמנים שונים ל"הופעות פריוויו" - הופעות קצרצרות של כמה שירים בודדים, בדרך כלל בשלבי העבודה על הופעה או אלבום חדשים. לא מפרסמים מי מופיע מתי (לדעתי גם הצוות מופתע לפעמים), זה עניין של מזל. בביקור הראשון שלי, עם שאר כנופיית השמנמנ.ים, זכינו בהופעה קצרה של אסף אמדורסקי וישראל גוריון, במחרוזת שירי ארץ ישראל הזויה משהו. בביקור השני, עם חברתי היקרה ועוד חבר, לא זכינו בכלום - ככה זה בחיים.

מצטער לומר שמבחר הבירות בחבית מצומצם באופן מביך - הייניקן וגולדסטאר בלבד. חוץ מזה יש עוד כמה בבקבוקים וכל הצע האלכוהול הסטנדרטי. המזון, כאמור, משודרג יחסית, ובביקור השני נדגמו סלט קיסר וקרפצ'יו (מצויין!). מטעמי דיאטה נמנענו ממקלות הלחם המעולים של הוטל מונטיפיורי.

המקום, בהיותו מחתרתי בטירוף, לא מקפיד כלל על חוקי העישון, וסיגריות בערו שם בקצב. למרות התקרות הגבוהות מאוד והחלל הגדול, בשלב מסויים זה התחיל להפריע. לא לחלשי הריאה. מצד שני, למרות העלק אנדרגראונד, הקהל לבוש במיטב מחלצותיו, ומעל כולם חולשות המלצריות שבדומה לחברותיהן בהוטל מונטיפיורי מתהדרות בתיקי צד קטנים ולבושות כאילו הוזמנו למסיבת קוקטייל מפואר - אז תבדקו את עצמכם במראה לפני שאתם מגיעים...

לסיכום: חלל גדול ומרשים מאוד. מבחר בירות דל, מזון משודרג, עישון כבד, קצת פוזה והבונוס הגדול - איזה הופעה תהיה הערב? למרות העישון והבירות ובגלל ההופעות - מומלץ.

תמכו במאמר בלדוג

צפון אברקסס (אייל שני) - ביקורת

אייל שני הלך ופתח מסעדה ליד הבית שלי - מה, לא אלך? פעמיים? ברור שכן.

המקום, צפון אברקסס שמו, נפתח על חצי מהשטח של האברקסס הותיק (החלק הצפוני יותר, מן הסתם, והקומה השניה) במעין שיתוף פעולה שפרטיו לא הובררו עד הסוף. קומת הקרקע קטנה למדי - מטבח פתוח לחלוטין, ללא שום חלון או מחיצה, ובר ששולט על שאר השטח. בנוסף, מספר שולחנות קטנים שהוצבו על המדרכה. הקומה השניה גדולה יותר, ומציעה פינת ישיבה עם ספות למסיבות וכו', עוד כמה שולחנות ו"בר" הפונה אל החלונות. החלונות קטנים יחסית וסגורים תמידית, כך שהקומה העליונה השרתה עלי קלסטרופוביה מסויימת, ובעלת אקוסטיקה נוראית.

בהברקה גאונית, צורפה לספסל הרחוב ששוכן ממול למסעדה שורת כסאות עץ שנלקחה מאולם קולנוע ישן, והיא מנוצלת למחכים למקומות ישיבה או למעשנים בחוץ. חוויה נוסטלגית אמיתית :)

בפעם הראשונה הגענו חברתי ואני בלווית חבר ותיק שלי המתגורר בניו יורק (על הפעם השנייה, עם שני חברים נוספים מקרטל השמנמנ.ים, תוכלו לקרוא בבלוג של טמיר). הוא גם קיבל המלצה על המקום, כך שההחלטה התקבלה בקלות. המקום היה מלא מאוד, אבל המארחת הצליחה לארגן לנו שלושה מקומות על הבר בזריזות יחסית. הברמנית שלנו היתה ידידותית עד מאוד, אבל נראה כאילו היא סובלת מהפרעת קשב חריפה - כמעט כל בקשה והזמנה גררה וידוא מחודש איתנו אחרי כמה דקות, וזמן ההמתנה הממוצע לכוס מים עמד על רבע שעה...

תפריט המסעדה משתנה על בסיס יומי, לפי הרגש והמצאי בשוק (כמובן שהוא כתוב בסגנון הפיוטי האהוב כל כך על שני - "ירקות המגיעים בסוף הסרוויס מן השוק על עגלת אלומיניום עם גלגלים מתנפחים" וכו' וכו'), ובהתאם לכך, גם ההגשה היא פשוטה יחסית - במקום מפות מכוסים השולחנות בגליונות נייר חום, וחלק מהמנות מוגשות על ריבועי קרטון בתפקיד הצלחת. גליל נייר חום גדול הוצב ליד הכניסה, וכל פעם שאורחים חדשים מגיעים למסעדה, אצה רצה המארחת וקורעת בחדווה נייר חום כדי להניח על השולחנות. רעש הקריעה הבלתי פוסק התחיל להטריד ממש בשלב מסויים, והניו יורקר אשר ישב ממש ליד עמדת הנייר, ביקש להזהיר מפני ישיבה בסמוך אליו...

התפריט מאורגן לפי "ירקות", "ים" ו"יבשה", כאשר אין חלוקה ברורה של מנות ראשונות ועיקריות, כמנהג מסעדות הטפאסים והשווקים בימינו. הזמנו כרובית שלמה, משוחה בשמן זית ואפויה בתנור, מנת קלמרי שלמים הממולאים בפוקצ'יה ברוטב עגבניות (45 שקלים), המבורגר ("רק מאה גרם שתתגעגעו אליהם כל החיים שלכם"... 45 שקלים) וסטייק במשקל 250 גרם (97 שקלים). בנוסף הזמנו לחם (שתי פרוסות לחם עם כף שמנת חמוצה, חצי בצל וכמה עגבניות שרי חתוכות) ו"צלחת חריף" - צלוחית עם כמה סוגי רסק פלפלים ופלפל חריף אחד קלוי (16 שקלים. לדעתי אפשר היה בהחלט להציע את החריף לאורחים בחינם...).

הכרובית היתה טעימה מאוד. מנה פשוטה - ראש כרובית אפוי, על נייר חום. אבל אין תלונות - אכלנו את הכל, כולל הגזע והעלים הירוקים המקיפים אותו, וזה היה מצויין. מנת הקלמרי היתה טובה מאוד גם כן - אייל שני יודע לעבוד עם עגבניות ;). ההמבורגר היה טעים, אבל הציפיות היו קצת מוגזמות... מדובר בקציצה קטנה יחסית (100 גרם, כבר אמרנו) המוגשת במעין מיני-פוקאצ'יה עם עגבניה, בצל קלוי והמון רוטב עגבניות. השילוב כולו טוב, אבל הבשר עצמו לא היה מסעיר במיוחד. באותו מחיר, וולפנייט השכן מציע עסקה טובה בהרבה. לבסוף הגיעה החוליה החלשה של הערב - הסטייק. הוא מוגש בתבנית מתכת עם סכין חיתוך מעוררת פלצות. מסיבה לא ברורה הוא חתוך דק יחסית, וההגשה על תבנית המתכת גרמה לכך שלמרות שהזמנו אותו בדרגת עשייה של מדיום, הוא הגיע מדיום-וול ואף למעלה מכך. מרוב שחיכינו לו, הניו יורקר ואני, מיד התנפלנו עליו, וכך שמנו לב ליובש שלו רק אחרי שחיסלנו לא מעט ממנו. החלטנו שלא להחזיר אותו, החלטה מצערת - שכן החום המשיך לעבוד והביסים האחרונים היו פשוט בלתי לעיסים. כשציינו את העניין בפני הברמנית היא ניסתה לשכנע אותנו שזהו הנתח ("הוא מעניין כזה, עם הרבה ביסים שונים"), גישה שפשוט הרתיחה את בעל תודעת השירות האמריקני...

לאחר כל הכבודה הזו, הזמנו מוס שוקולד, אשר מגיע מוגש בקונוס נייר וכפיות עץ קטנות תקועות בו. המוס חציו שוקולד וחציו לבן, והוא עשיר וטעים ביותר. צורת ההגשה גרמה כמובן לכך שבסוף פרסנו את הנייר על הבר וגרפנו את כל שאריות המוס... אנחנו חיות. כהרגלי, הזמנתי מקיאטו עם הקינוח, אבל במקום רק מכונת אספרסו קטנה, ואין להם את האפשרות להקציף חלב. התפשרנו על אספרסו עם מעט חלב בצידו.

לסיכום: המקום לא יקר כל כך, בייחוד אם משווים אותו לבסטה ובהתחשב בעובדה שאייל שני מבשל עבורך (אם הוא שם). אוכל פשוט יחסית, עם טיפול מינימלי שנותן כבוד לחומרי הגלם. הבשרים שדגמנו מעט אכזבו ביחס לשאר, ובכל מקרה תזמינו את הסטייק שלכם מדיום-רייר, אם אתם חייבים קצת בקר. הרבה אווירה, וזה מקום נהדר לארוחה רומנטית עם יין והרבה אוכל חושני. שירות קצת בעייתי - חביב ביותר, אבל נוטה לחוסר מקצועיות קל, בעייה שאני מקווה שתפתר בקרוב כשהצוות ישתפשף קצת. בסך הכל, מומלץ.

תמכו במאמר בלדוג

סטפן אקספרס בורגר ג'וינט

פוסט מספר 99 - כבוד!

טמיר עורך את דירוג ההמבורגרים הארצי, ועל כן הצטרפתי אליו ואל מעיין לדגימה של הילד החדש בשכונה שלי - הסטפן אקספרס בורגר ג'וינט. בורגר ג'וינט הוא מוסד אמריקני ותיק - לא תואר לו ולא הדר, העובדים חמוצים וסינריהם מוכתמים, וההמבורגרים שלהם פשוט נפלאים (ביקרתי באחד כזה, המסתתר בלובי של מלון מפואר בניו יורק, וזה היה נהדר).

חשקה נפשם של בעלי הסטפן בראון בבורגר ג'וינט שכזה, אחרי ששמו לב שרוב הסועדים מסתפקים במנות הפשוטות של המסעדה - המבורגר, קבבים, נקניקיות. המקום מעוצב לפי הקו של שתי המסעדות-אחיות - הסטפן בראון והרדיו רוסקו - פוסטרים ועטיפות תקליטים ישנים שעברו צביעה בצבעים עמוקים וחזקים. במסעדה המהירה התפרעו קצת יותר עם הצבעים, אבל התוצאה דווקא משובבת נפש ומלאת הומור.

בתפריט - המבורגר בקר וקבב טלה (38 ש"ח), נקניקיות והמבורגר הודו (34 ש"ח), ובקרוב יתחילו גם ארוחות בוקר. הנקניקיות והקבב מוגשים בפיתה עם טחינה - מצד אחד, הטחינה של סטפן בראון מעולה. מצד שני, נקניקיות בפיתה, קצת מזנון דרכים, לא?

שני הלצים קיבלו את פני והודיעו לי שאני נבחרתי לדגום את המבורגר ההודו, בעוד שניהם יאכלו את גרסת הבקר. לא הצליח להם - לטובת בלוטות הטעם שלי נאלצים קוראי הבלוג היקרים (הי אמא) להסתפק במידע רק על המבורגר אחד ויחיד. לא הודו, לא קבב ולא נקניקיות.

עובדי המזנון לקחו את הזמנותינו (שלוש פעמים המבורגר עם צ'יפס) מבלי לשאול לגבי מידת עשייה. בדיעבד הסתבר שזה מדיום-וול, סביר - אבל תמיד עדיף לשאול. טמיר ביקש את שלו בלי קטשופ ומיונז אלא עם רוטב חריף, וכמובן שקיבל עם קטשופ ומיונז ובלי רוטב חריף, וכך הושלכה קציצתו אל הפלנצ'ה בזמן שלחמניה חדשה הועלתה מן האוב. תוצאה - ההמבורגר שלו התייבש עד מאוד, וטמיר לא רצה בו עוד. בזמן שהכינו לו אחד חדש, אני ומעיין חיסלנו את שלנו. הקציצות דקות למדי, ולמרות שהבשר טעים כל צורת ההגשה קרובה יותר מדי למקדונלד'ס וחבר מרעיו. אני, במקומם, הייתי הולך על שיטת ההגשה המקורית של הדיינרים - המבורגר וצ'יפס בסלסלה, במקום בכוסית הקרטון המטופשת. ככה, הם גם היו נמנעים מכלים שבירים ויקרים, אבל גם מבדלים את עצמם מהתחתית ועל הדרך מרוויחים "קטע אותנטי", רק שלהם.

אם טמיר לא היה מעכב אותנו עם הפרפקציוניזם שלו, היינו מחסלים את הכל די מהר - זה לא מקום לשבת, אלא מקום לארוחות זריזות. כשההמבורגר שלו הגיע, הוא אכל אותו במהירות, המהם לעצמו ולנו על כל מיני מאפיינים של ההמבורגר, שהדיוט כמוני לא מבין בהם (מידת היובש, כמה הוא תובל ועוד ועוד - תקראו על זה כאן ונסגור עניין).

אחרי שסיימנו כולנו, המשכנו לבירה בנחלת בנימין, ובין לבין דסקסנו מיזם חדש ובעל פוטנציאל (רמז - קשור ל"שמנמנ.ים" שהוספו לכותרת) - עליו ארחיב בפוסט המאה, הבא עלינו לטובה.

כרגיל, תודה ענקית לטמיר מהבלוג "דינר ראש" על התמונות המעולות.

תמכו במאמר בלדוג

קמורה בר - האיטלקים באים

כבר הרבה זמן שהבניין בו שכן פעם הבראון בנחלת בנימין עומד בשיממונו. כבר הרבה זמן שרואים שמישהו משפץ שם, אבל ממש לוקח את הזמן. והנה, בעודי הולך עם עכברוש העיר לעבר הוייס בר, ראינו שהמקום פתוח. ברור שנכנסנו לבדוק במה מדובר... ובכן, מדובר בקמורה בר, על שם הקמורה - ארגון הפשע הנפוליטני.

חדרנו מבעד לוילון השחור הכבד בכניסה, וראינו שתי מארחות חביבות ששאלו אם אנחנו מוזמנים. אמרנו שלא, והן אמרו שהמקום פתוח להרצה, ולכן מכניסים רק מוזמנים של הבעלים. המקום ממש חדש - העכברוש שאל את המארחת איך קוראים למקום, והיא החלה לגמגם. "הקמורה בר", אמרתי לה. "אה, אתה חבר של הבעלים? איך ידעת?", שאלה, לא מודעת לכך שהשם והלוגו מרוחים על קיר הזכוכית שמאחוריה... לאחר משא ומתן קצר, נשלחה הזוטרה מבין השתיים לקבל אישור מההנהלה, ולאחר דקה קלה חזרה עם אישור הכניסה המיוחל (אחר כך התדיינתי עם העכברוש אם היה עוזר או מזיק אם היינו מציגים את עצמנו כבעלי בלוגים רבי השפעה בעיר :) )

הבראון היה בר שכונתי קלאסי - הרבה עץ, עם עיצוב פשוט וסולידי. הקמורה הוא ההפך הגמור - פורטרטים ענקיים על הקיר, בר שיש, ספות עור מפוארות וכו' וכו'. המקום נראה כמו גרסה מוקטנת של ברים בנמל, ונראה שזה בערך הכיוון אליו המקום מכוון. המוזיקה חזקה יחסית, בעיקר שחורה (העכברוש היה מרוצה), תאורה אפלולית, כמות מפלסים מפתיעה ביחס לגודל המקום ומדיניות עישון ליברלית ביותר. המקום לא היה מלא במיוחד, ויש לו תקרות גבוהות, אז העשן לא הפריע. לא בטוח שזה יהיה המצב בלילות עמוסים.

למקום גם מטבח די רציני - הוא ממוקם בקומה השניה של הבניין, וניתן לראות אותו היטב מבחוץ. בהתאם לשם, במקום תפריט אוכל איטלקי מגוון, אבל לא נראה לי שזה מקום לאכול בו קרפצ'יו... היינו אחרי ארוחת שישי ואף אחד אחר לא אכל, אז אין לי מידע על המזון. התדיינו בקשר לסיכויי ההצלחה של המקום, ואנחנו לא אופטימיים - המקום נראה מעט תלוש מסביבתו, נחלת בנימין במילא בירידה, והמקום עצמו כאילו לא סגור על עצמו - בר מסעדה עם ווליום בלתי אפשרי? דאנס בר בלי מקום לרקוד? לאיטלקים פתרונים.

המקום יהיה פתוח להרצה במשך השבוע הקרוב, וייפתח רשמית ביום חמישי. שיהיה בהצלחה, ונדגום שוב אחרי שיתייצב.

לסיכום: מעין גרסה מוקטנת של ברים בנמל. מעוצב מאוד, מחירים ממוצעים פלוס, תפריט אוכל מגוון יחסית, מעשנים.

לצורך רפרנס, הנה חוויותיו של עכברוש העיר מהקמורה בר...

תמכו במאמר בלדוג

קפה לו - ביקורת

רצינו לשתות כוס קפה בבוקר יום שישי, ולא ידענו לאן ללכת. יש פרדוקס מוזר ברוטשילד – לכאורה, השדרה מלאה בבתי קפה, אבל בתכלס, אין מקום טוב באמת לשבת בו: שני הקיוסקים בשדרה עצמה מצוינים, אבל אי אפשר לשבת שם בחום. הקפה הלל והקפה קפה הם רשתות, ואנחנו נגד רשתות (לפחות בשישי בבוקר). הנחמה וחצי רחוק מדי, ובן עמי היה מלא...

ממול לבן עמי, בצידה השני של ככר המלך אלברט, הבחנו בבית קפה חדש וקטן. נכנסנו פנימה וראינו מעדניה/קונדיטוריה/בית קפה קטנטן וחביב. בירור קצר העלה ששם המקום הוא קפה יואל, עדיין בהרצה, והוא אחיו הצעיר של קפה לו בבלפור. קפה לו! כמובן – אצנו רצנו לשם.

קפה לו היה עמוס, אז חיכינו על הספסל מול בית הקפה כמה דקות עד שהמארחת קראה בשמנו והציעה לנו מקום על הבר. לקחנו. המקום קטן יחסית, מעוצב עם הרבה עץ, כמו בית קפה צרפתי קלאסי. הבעיה בבר הקטנטן (ובכלל בפנים) היא האקוסטיקה הנוראית – שאון בלתי פוסק של סכו"ם, צלחות וקריאות הצוות קיבל את פנינו.

הזמנתי את ההזמנה הרגילה שלי – אמריקנו גדול בכוס זכוכית וחלב קר בצד (כזה אני, גמיש), וחברתי היקרה הזמינה מלבד הפוך גם סנדוויץ' טונה שנשמע טעים – עם קונפי לימון ותפוח אדמה. הקפה היה סבבה, אין תלונות, אבל הסנדוויץ' היה קצת יבש. עיון מדוקדק יותר גילה גם את העדרו הבולט של תפוח האדמה. שאלנו את הברמן, שבתגובה צעק "בסנדוויץ' טונה אין תפוח אדמה?" לעבר המטבחון הפתוח. "אין תפוח אדמה." הפטיר טבח שחצי יצא אל תוך הבר. "אין תפוח אדמה." אמר הברמן. וואלה.

אף אחד לא הציע פיצוי או אפילו התנצלות פשוטה, אבל תפוח אדמה לא נראה כמו משהו ששווה להיאבק עליו. קצת אחרי האפיזודה הזו חברתי לחשה לי להסתכל לעבר הבר. בהתחלה לא הבנתי במה מדובר. שנייה אחר כך שמתי לב שהברמנים נעלמו. שנייה אחר כך – שמתי לב לשתי פדחות מבצבצות להן... שני החבר'ה ליצים, שהגיע זמן הסנדוויץ' שלהם, פשוט התיישבו על הרצפה בתוך הבר ואכלו. הזוי.

לסיכום: שנינו זכרנו את קפה לו כמקום מוצלח מאוד, אבל נראה שלא מצליחים לשמור על רמה גבוהה של שירות ומזון, וחבל. אני אישית לא מרגיש שום צורך לחזור לשם בזמן הקרוב. החלטנו שניתן צ'אנס ליואל, האח הקטן, בתקווה שלפחות בתקופה הקרובה הוא יהנה מתשומת לב הבעלים, ויפגין את הרמה הגבוהה שהיתה פעם בקפה לו.

תמכו במאמר בלדוג

באבא יאגה

עברו עלי כמה שבועות עמוסים בארוחות ואירועים. מצד אחד, הרבה מקומות לכתוב עליהם, מצד שני - אין זמן. אני מקווה לאט לאט להשתלט על כל מה שהצטבר... והיום - באבא יאגה (פירוש השם - מכשפה מהפולקלור הרוסי).

המקום תואר במקומות שונים כמסעדת אוליגרכים, המגישה אוכל רוסי עילי (כלומר, בהשפעה צרפתית כבדה), והלכנו אליו בהמשך לחגיגות יום ההולדת של אחותי, הפעם בצירוף עם יום הולדתו של דוד שלי, המתרחש בסמיכות. המסעדה ממוקמת בדרום רחוב הירקון, ומשהו בה באמת מזכיר אוליגרכים רוסיים (לפחות בארץ) - ראשיתם ברעש, צילצולים ופאר רב, אך לאחר זמן מה מבחינים בכך שהקצוות מעט מרופטים...

כשהתיישבנו במסעדה הכמעט ריקה, קיבל אותנו בחור צעיר שתפקד כמלצר שלנו. אני לא יודע אם כל ערב זה כך במסעדה, אבל השירות יכול להיות מתואר רק כהזוי, ממש כאילו כל המלצרים התפטרו דקה לפני שנכנסו, והבעלים, שאינו מלצר, נשאר לנווט את הספינה לבדו. קיבלנו תפריטים ברוסית, ורק לאחר ששמע אותנו מדברים עברית הם הוחלפו במהירות. המנות כללו תערובת של מנות רוסיות ומערב אירופאיות - מקרפצ'יו עד ורניקי, מסטייק עד ביף סטרוגונוף.

רצינו להזמין מספר מנות ראשונות למרכז השולחן, אולם מסתבר שהקונספט היה זר למלצר שלנו, והיינו צריכים להסביר לו שוב ושוב את הרעיון... הזמנו קרפצ'יו, ווריניקי לראשונות, ולעיקריות - ביף סטרוגונוף, סטייק פילה, עופיון טאבאקה (מנה קווקזית) ומנת פירות ים. מדי פעם, בתגובה למנה זו או אחרת אמר לנו המלצר "או! זו מנה מצויינת!", אבל הוא מעולם לא שקל להמליץ לפני ההזמנה.

כל העיקריות הגיעו, מלבד מנת פירות הים. פה אני חייב לציין לטובה את התנהלות המסעדה - המלצר סיפר לנו שבגלל לחץ במטבח מנת פירות הים תתעכב, ולכן היא על חשבון הבית. מעולם לא קרה לי במסעדה "ישראלית" שעוד לפני העיכוב, לפני תלונה, המסעדה תיקח אחריות על המצב - מי יתן והנוהג יתפשט לשאר המוסדות בארץ. גם פירות הים הגיעו לבסוף, אם כי באיחור ניכר (כל השאר כבר סיימו לאכול), אבל כל המנות היו טעימות מאוד.

לאחר האוכל הזמנו קפה וקינוחים, ובמחלקה זו המסעדה הפגינה חולשה. המלצר לא מורגל בקפה (אני חייב לציין שראיתי אותו מגיש רק קנקני תה לשאר השולחנות...), וארעה סצינה קומית מעט, בה הוא מגיש לדודי, שהזמין אמריקנו, ספל אחר ספל מהמגש, וטועה בכל פעם (-"הנה האמריקנו". -"זה מקיאטו". -"סליחה, בבקשה", -"זה הפוך", -"סליחה, בבקשה", -"זה אספרסו", וכו' וכו' עד שנשאר רק האמריקנו...). החלב שלצד האמריקנו הוגש בקנקן ההקצפה המתכתי - חלב בכמות שהספיקה לחמישה ספלים. גם הקינוחים הפגינו חולשה - מכל ההיצע בתפריט נשאר רק קרם ברולה וטראפלס. קרם הברולה סבל מטעם וצבע מוזרים, כאילו הוכן "ברולה בטעם קפה", למרות שהדבר לא צויין בתפריט. הטראפלס היו שני טראפלס ענקיים (המלצר ציין זאת בעת ההזמנה) והיו סבירים, אך לא מבריקים.

לסיכום: מקום בניחוח שונה, המפגין חוסר אחידות. השירות לא מקצועי, אך בהחלט משתדל. המנות הראשונות והעיקריות טובות, אך קינוחים וקפה מומלץ לנסות במקום אחר...

תמכו במאמר בלדוג

ארמדילו - ביקורת בר

האמריקאית, שהיתה מובטלת אפילו יותר זמן ממני, מצאה עבודה ורצתה לחגוג בחמישי בערב על כוס משקה עם כמה חברים. נורא רצינו ללכת לועד הבית, הבר החדש בשכונה, אבל כשהגענו ראינו שהוא נמצא בנקודה המבאסת ביותר של הערב (מבחינתנו) - כל הבר היה מלא, אבל אף אחד עדיין לא עמד. נוסיף לכך את העובדה שהוא לא כל כך בנוי לעמידה, ונשארנו עם פתרון ברור - הארמדילו.

הארמדילו, למי שלא מכיר ושמע, הוא שכונתי ותיק ומבוסס ברחוב אחד העם. מאז המותג נמתח והתרחב - נסיון כושל בשם ארמדילה בפלורנטין, ארמדילו סרבסה המצליח מאוד בדיזינגוף וארמדילו פינצ'וס בנחלת בנימין. הפינצ'וס קצת יותר מתוחכם ואנין, אבל שני הארמדילוס, אחד העם וסרבסה, הם שכונתיים כמו שצריך - אף אחד לא דופק הופעה, הברמנים באמת מכירים את הקבועים וכלבים מסתובבים לך בין הרגליים.

בניגוד לתחזית שלי, בכלל לא היה מלא ודחוס, אפילו ההיפך. עישנו פה ושם, אבל זה לא ממש הפריע לנו. ישבנו סביב שולחן קטן בירכתי החדר המאורך, הצטיידנו בקצת מרצ'נדייז (סטיקרים, מגנטים ופנקסים קטנים של פילטרים, כולם ממותגים עם הארמדילו החמוד) ובקבוקי גולדסטאר. מאוחר יותר התפנקנו עם מאפה גבינה, מעין בורקס טעים ביותר, שהגיע עם עגבניה פרוסה, מלפפון חמוץ וצלוחית שמנת חמוצה. פשוט, אבל טעים!

שעתיים אחר כך כבר התעייפנו - כולנו אנשים עובדים, כן? אז התגלגלנו לנו הביתה, מרוצים מבילוי במקום בסיסי וטוב.

לסיכום: שכונתי כמו שצריך. לא משודרג ולא נעליים. מעשנים במקום, הפעם לא היה נורא, אבל זכור לי מפעם שבערבים מסויימים העשן היה מגיע לרמות מטורפות. מחירים נוחים.

תמכו במאמר בלדוג

קפה נגה - מסע נוסטלגי

הרעיון היה פשוט - יציאה נוסטלגית לזכר הימים (הטובים?) ההם, לפני עשר שנים. באותה תקופה היינו חבורת צעירים, רובנו עדיין לא תל אביבים, ונהגנו לצאת לקפה נוגה בסופי שבוע, למשחק פול וכוס בירה.

היינו ארבעה - העכברוש, שארגן את הערב, לפטי הנודע לשמצה, ומכניקר, שכבר פיאר את דפי הבלוג בכמה מהביקורות שלו. הגעתי ראשון, בשעה עשר, ואחרי שראיתי שבפנים עוד ריק כמעט לחלוטין החלטתי לחכות לפוחזים בחוץ. מכרה רחוקה שעברה במקרה באלנבי שאלה אם אני מחכה שיאספו אותי, ונאלצתי להסביר בגמגום שדווקא לא - אני מחכה לחברים שלי כדי להכנס לקפה נוגה. פאדיחה.

בסוף נכנסתי, פילסתי את דרכי בין הגברים המזדקנים שארגנו לעצמם ליגת דארטס מול הקיר והתיישבתי על הבר כדי להזמין לי בירה לבינתיים. עד שהברמן הנינוח מדי התפנה אלי, כבר נכנסו שלושת המופלאים. העכברוש סידר לנו שולחן ועברנו לשם עם הבירות ופנכת בייגלך על חשבון הבית (איך ידעו פעם לפנק...).

העכברוש עיין בתפריט בחפשו אחר טוסט הגבינה המיתולוגי שהיה נוהג להזמין ועליו פינטז כבר שבוע, והפטיר "איזה קטע, הם לא עידכנו את המחירים כבר עשר שנים". גם את התפריט לא עידכנו - איפה עוד אפשר למצוא "פלטות" - בשרים, יוונית, מקסיקנית, מזרח תיכונית - הם ממש קוסמופוליטנים שם. נאצ'וס, צ'יפס, נקניקיות, טוסטים ופיצות - פה לא משחקים עם טאפטס ופינצ'וס אלא רק עם מקלות וכדורים.

הזמנו את שהזמנו, הוספנו שני צ'ייסרים בעשרה שקלים והתחלנו לשחק. אין מה להגיד - כמו המקום, גם אנחנו לא השתנינו ונשארנו בכושר מלא - אנחנו עדיין לא מצליחים לשחק בשיט. הגדיל לעשות לפטי שהצליח, בניגוד לכל חוקי ההיגיון והסטטיסטיקה, להעיף את הכדור הלבן לרצפה לא פחות מחמש פעמים במהלך הערב, כשכל פעם הוא רודף אחריו בצהלות ככלבלב משולהב. מזל שלא באנו לתפוס בחורות, והפאסון לא היווה שיקול בעינינו...

שתינו, שיחקנו, הקשבנו למיטב להיטי הרוק הקלאסי (לד זפלין, ג'ימי הנדריקס, בלק סאבאת' וכו') והתרפקנו על נעורינו האבודים. בשלב מסויים נצמד אלינו בחור תמהוני חבוש מצחייה שמלמל לעצמו עיצות על אופן המשחק שלנו. אל חשש - רבע שעה אחרי זה הוא הבין שאין לנו שום תקנה ועבר למלמל בשולחן שכן.

בחצות וקצת החלטנו להתקפל - מעט יכולות המשחק שהיו לנו בתחילת הערב נעלמו גם הן עם העייפות והשתייה, והמשחק האחרון התארך בצורה מגוחכת ממש. שילמנו את החשבון, והחלטנו שבפעם הבאה נלך עד הסוף - משחקי וידאו בדיזנגוף!

לסיכום: מקום ותיק ועתיר מסורת והיסטוריה. מתאים לבילוי קז'ואלי עם חברים (או כמונו, בשביל הנוסטלגיה) - אל תצפו לחוויה קולינרית ו/או הורמונלית מיוחדת. מעלימים עין מעישון בפנים, אבל החלל כה ענק שזה לא ממש משנה למישהו.

כבונוס - בלק סאבאת' בשיר עדכני, לרגל המהומה והאכזבה מביקור האפיפיור בארצנו.

תמכו במאמר בלדוג

הרברט סמואל

הרבה זמן חיכיתי ללכת להרברט סמואל, והנה סוף סוף זה קרה. רצינו לחגוג את חזרתי למעגל העבודה, והלכנו על הליגה של הגדולים.

ציפיתי למשהו הרבה יותר מעונב ורציני, והופתעתי לטובה מהאווירה הלא-פורמלית-מדי. המלצרים היו מקצועיים אבל לא מעיקים או פלצנים, והבר בכלל נראה חביב ומשוחרר. המקום מעוצב עם הרבה עץ בהיר, שמוסיף לקלילות, ומתחבר יופי לים ולאקלים (בניגוד, לדוגמא, ל- RDB ז"ל, שם החלל היה תלוש לחלוטין מישראל, קודר ורציני להחריד).

רוב המנות באות בפורמט של מנה מלאה או חצי מנה. חצאי המנות קטנות מאוד, וגם המנות המלאות קטנות למדי. קוראי הבלוג הותיקים כבר יודעים שזה בדיוק סוג הדברים שמעצבן אותי - אני אף פעם לא יודע כשאני מזמין מתי זה מספיק, ובדרך כלל קשה לי גם להחליט אם זה זול או יקר (הפעם לא היו ספיקות - יקר).

הזמנו מבחר מנות, בשני סיבובים - סלסילת לחמים בתוספת גבינת טולום (מצויינת!), סלט תמנונים (גם מנה גדולה וגם קטנה), סשימי בורי, פרוסות רוסטביף, קנלוני עגל ועוד כמה שפרחו מזכרוני.

הכל הוגש בצורה יפהפייה, והיה טעים ביותר. כמובן, שהמנות "מהונדסות" מאוד, וזה לא אוכל פשוט או "קל". מצד שני, כל רכיב ורכיב במנה נמצא שם מסיבה כלשהי, והכל משתלב היטב. המקום פחות מתאים לארוחה מלאה, וזו גם לא הכוונה לדעתי - אל תבואו מורעבים מתוך כוונה למצוא פורקן, אלא מתוך כוונה לחוות טעמים ומרקמים חדשים ומעניינים. כמה חצאי מנות, כוס יין טובה, ואולי אפילו סתם נשנוש מעניין על הבר.

לסיכום: לא המקום לסתם ארוחה שגרתית, פשוט כי הוא לא מוכוון למטרה הזו. לארוחת טעימות, שמטרתה לאו דווקא להשביע, המקום פשוט מושלם. מקצועי מאוד, אבל לא מעיק - וזו כבר אומנות.

תמכו במאמר בלדוג

הנסיך הקטן

אחרי צפייה בהופעה המוצלחת מאוד של הבלקן ביט בוקס בכיכר רבין לרגל יום כדור הארץ (חבל רק שכמעט ולא כיבו את האורות - אפילו בדירות שסביב הכיכר) כיתתנו את רגלינו ונפגשנו עם זוג העכברושים בנסיך הקטן.

הנסיך הקטן, לשעבר חנות ספרים משומשים והיום בית קפה וחנות ספרים משומשים, נמצא בסמטה אלמונית, ממש מול הסוניה געצל. סיפור שם הסמטאות - פלונית ואלמונית, ידוע למדי, ומספר על מאיר געצל-שפירא, עשיר יהודי-אמריקאי, שרצה לקרוא לסמטאות על שמו ושם אשתו אך הסתכסך עם דיזנגוף והאחרון גזר על הסמטאות להקרא "פלונית" ו"אלמונית", להכעיס. מקור המצוי היטב בהיסטוריה של תל אביב סיפר לי לאחרונה שזוהי אגדה אורבנית ותו לא, וכי שמות הסמטאות תוכננו מראש ואין בין זה לבין הסכסוך בין האישים, ואולם אני טוען שאין לתת לאמת לעמוד בדרכו של סיפור טוב.

כך או כך, הסמטה הקטנה והיפה מאכסנת שניים מבתי הקפה המיוחדים והיפים בעיר. הנסיך הקטן הוא מבנה שלם, כל קירותיו עמוסי ספרים, ויש בו אווירה בוהמיינית שקטה וחביבה. מסביב למבנה חצר, מעט לא מטופחת, אך חביבה ביותר. לא היינו שם זמן רב, ולכן לא יצא לי לדגום את התפריט, אבל הישיבה בחצר מספקת חוויה בהחלט שונה מרוב בתי הקפה ה"סטנדרטיים" בעיר.

ניהלנו שיחה ערה על יום כדור הארץ, שהובילה לאיכות הסביבה, ומשם ל"תו החברתי" - עמותה ירושלמית במקורה, אשר מעניקה תו לבתי עסק העומדים בסטנדרטים מסויימים של גישה לנכים ותנאי העסקה לעובדיהם (העכברוש כתב פוסט לא מזמן, גם אני אפרסם בקרוב). העכברוש הגדיל לעשות וחקר את המלצרית אם יש להם תו (יש להם) ואם המקום באמת עומד בתנאים (היא לא ידעה אפילו במה אמורים לעמוד, ולכן לא ידענו). בכל מקרה, עצם המצאות התו מוסיפה עוד נקודת זכות למקום, ואני בהחלט מתכוון לבקר שוב, הפעם לסשן רציני יותר.

תמכו במאמר בלדוג

BarBoor

הכותרת של הפוסט הזה היתה אמורה להיות כמובן "שירת הברבור". קלישאה, אני יודע, אבל זו אחת הפעמים הנדירות הללו, בהן הקלישאה באמת מתאימה. לרוע מזלי (או אולי להיפך?) הציל אותי עכברוש העיר וקרא כך לרשומה שלו... ככה זה כשדוגרים על ביקורות יותר מדי זמן.

הברבור נמצא ליד הנורמן וההלו קרולה, במתחם שוק הכרמל. האיזור הזה תמיד מתגלה כיותר רחוק ממה שאני מדמיין ממקום מגוריי, ולכן כשהגעתי העכברוש כבר היה על הבר, עמוק בתוך הוויסקי שלו. מיד כשנכנסתי זיהיתי אותו - לא, לא מדובר בכריזמה הכובשת שלו, זו שממגנטת את תשומת הלב של כל חדר בו הוא נמצא - הפעם זו היתה העובדה הפשוטה שבחדר הלא גדול היו רק שלושה אנשים - הברמן, העכברוש, ועוד בחור.

מדובר בבר קטן ואפלולי שהקישוט העיקרי בו היה מעין מנורת לייזר שהקרינה מאות נקודות ירוקות-זרחניות על התקרה והקירות. לוק די ביזארי, שגרם לי לחשוב על ה- X-Files, סדרת הטלוויזיה המיתולוגית. הברמן היה חביב, והקפיד למלא לנו שוב ושוב צלוחיות עם זיתים, בוטנים וגרגרי חומוס מתובלים - מן נדיבות שמוצאים בעיקר במקומות חדשים או ריקים. העכברוש סיים את הוויסקי שלו, הזמין עוד אחד, וכך שתינו, קשקשנו ונישנשנו (רק אלוהים יודע כמה ריפילס הברמן הביא...), כשהבידור היחיד שלנו הוא פרצופים המציצים מדי פעם מהרחוב פנימה, ומיד עושים אחורה פנה... הישימון לא מתאים לכל אחד.

אחרי שהלך גם הבחור הנוסף, אותו חייל אלמוני ששמו לא נודע, הרגשנו קצת לא נעים ללכת ולהשאיר לבד את הברמן (הוא טען שהמקום ממש מתמלא באחת עשרה, אבל משום מה לא קניתי את זה) אבל אז למזלנו נקלע למקום זוג נוסף ואנחנו התחפפנו משם.

לסיכום: מקום קצת לא ברור. קטן מכדי להיות פיקאפ, אפל מכדי להיות שכונתי. כביכול אלטרנטיבה לנורמן ולמנזר, אבל במילא מי שמגיע לאיזור מחפש את הזן הספציפי הזה של הברים.... בקיצור, כמו שציינתי בהתחלה - לדעתי, זוהי שירת הברבור.

תמכו במאמר בלדוג

העכברוש חוגג שנה

עכברוש העיר, ידיד מסור של הבלוג, חוגג ביום חמישי יום הולדת שנה לבלוג המצויין שלו.
האירוע מתקיים בלה צ'מפה בנחלת בנימין, החל משעה 21:30. הזדמנות טובה להתוודע לבלוג שלו, למי שלא מכיר, ולבוא לשתות קצת קאווה - זה תירוץ לא רע בכלל ;)

כאן ניתן להתעדכן על שינויים וכו'. נתראה שם!

תמכו במאמר בלדוג

קנטינה

רצינו ארוחת ערב רומנטית בפרונטו, אבל כשהגענו ראינו שהגיל הממוצע במקום היה גבוה בשלושים שנה בערך מהגיל הממוצע אצלנו ורצינו אווירה צעירה מעט יותר... התלבטנו בין קפה נואר הסמוך לבין הקנטינה, והפור נפל על האחרונה בגלל התמה האיטלקית.

הקנטינה היא מסעדה איטלקית במיקום מעולה (מרפסת רחבה על שדרות רוטשילד) שנודעה כמקום החביב על סלבריטאים שונים מחוגי הטלוויזיה, העיתונות והאומנות, בעיקר בגלל היחסים החמים עם ג'ו, הבעלים המיתולוגיים. במעגל המזין את עצמו כל הזמן, האוכלוסייה גורמת לפרסום המקום בברנז'ה (איתמר בן כנען, ספציפית, חווה מספר אורגזמות ז'ורנליסטיות כשהשתפך על המקום) שכמובן מתייצבת, ומספרת לכולם וכו' וכו'. התוצאות? בסתם ערב של יום חול צפינו במאיר סוויסה, גל אוחובסקי, עברי לידר ומישהי שלא זיהיתי אבל נלחש לי שהיא מהטלוויזיה - ואלו היו רק האנשים שראינו. תוצאה שנייה - למרות שהאוכל טעים, המקום בהחלט יקר מדי יחסית למה שהוא מספק. ככה זה, משלמים פרמיה על סלבז. עניין נלווה לתוצאה השנייה - הצוות תופס מעצמו קצת יותר מדי, למרות שלא תמיד יש לכך כיסוי.

לא רצינו ארוחה כבדה מדי, אז הזמנו מנת אנטיפסטי בתוספת לחם ושתי מנות מרק מולים על בסיס עגבניות. צלחת האנטיפסטי הגיעה אך ללא הלחם. בעוד אנחנו ממתינים ללחם תוך ניקור קל בפלפל הקלוי הבנו שאפעס, הוא לא כל כך מגיע... הרבה מלצריות יש בקנטינה, ספרתי לפחות חמש פלוס שתי ברמניות, ובכל רגע נתון לפחות שתיים מהן נמצאות בהפסקת סיגריה בבר קטן בצידי המרפסת. ניסיתי למצוא את המלצרית שלנו (בשלב זה עוד ריחמתי על בנות ההפסקה) אך ללא הועיל. מבט למלצרית אחרת שיצאה למרפסת רק הבריח אותה פנימה. שוב המתנה, וכלום. סימון לאחת המעשנות, סימון שני, והיא קראה למישהי מבפנים, שחזרה פנימה וקראה למישהי אחרת, שיצאה לשאול איך לעזור, ונכנסה פנימה להביא את הלחם, אבל אז המקורית הגיעה עם צלחת הלחם והתנצלות חרישית. זה לא שזה לקח כל כך הרבה זמן, אבל עם כל כך הרבה מלצריות, זה פשוט מעצבן שמישהי לא נגשה אלינו אחרי שנייה וטיפלה בעניין. ואחרי כל הסאגה, אני חייב לומר שלא ממש התלהבנו מהלחם...

האנטיפסטי היה טוב בסך הכל, ואחריו המשכנו למרק המולים שהיה באמת טעים ונדיב בכמות המולים. בהחלט מנה מומלצת. אחר כך הבנו שעם כל הכבוד, זה לא מספיק, והזמנו גם פיצה "חריפה" אחת לשנינו.

סטייה קלה מהנושא - בזמן ההמתנה ראינו מכונית שחנתה ממש מול המרפסת נוסעת לה, והשומר השתלט על החניה עם כיסא ואף גירש אנשים תמימים שרצו לחנות (לצורך הבהרה - מדובר בחניית כחול-לבן ציבורית לחלוטין, לא שטח המסעדה ולא נעליים) בטענה שהחנייה שמורה לאורחי המסעדה. שעה קלה לאחר מכן הגיעה לקסוס לבנה, והשומר זינק לקראתה, הסיר את הכיסא ובירך את הנהג שהצטרף לשולחן רעשני במיוחד בירכתי המרפסת. כדייר השכונה, הדברים האלה פשוט מחרפנים אותי, באופן אישי. זה לא קשור לאוכל כמובן, אבל זה כן מראה את הלך רוח המסויים במקום.

הפיצה הגיעה במהירות חשודה כמעט, אבל היתה טובה מאוד, גם אם לא חריפה כלל... לטעמי היא לא הייתה מבריקה כמו זו של רדיו רוסקו, אבל בהחלט מוצלחת. דקה, עם גבינה נוזלית וטעימה מאוד, ונשאבה כולה תוך דקות מספר.

לקינוח הזמנו טרמיסו ממגוון הקינוחים המצומצם ומקיאטו בשבילי. "מקיאטו? זה... אה, אספרסו עם קצף, נכון?" שאלה/קבעה המלצרית. אוי... הלך כל הפאסון. בפעם הבאה שיעצבנו אותי, אני אתקיל אותן עם שאלת הפרס הכפול - דופיו.
למרות הפאלטה, הקפה עצמו היה מצויין, וכך גם העוגה...

לסיכום: אוכל טוב, אבל יקר מדי ביחס לאיכותו. השירות תופס מעצמו, ללא הצדקה יתרה (מקיאטו, זוכרים?). אווירה ברנז'אית כבדה, לטוב ולרע.

תמכו במאמר בלדוג

הטרקלין - ארוחת טעימות

כשמכניקר ואשתו היקרה הזמינו אותנו לדרינק, לא חשדתי שהעניין יהפוך לארוחת ערב מלאה. הגענו קצת באיחור, והמלצר החביב שלנו כבר "מכר" להם את ארוחת הטעימות הזוגית. שיחקנו קצת כאילו אנחנו לא רוצים, אבל הקרב היה אבוד מראש.

הטרקלין מפרסמים את ארוחת הטעימות שלהם כבר זמן מה, גם במודעות התלויות על המסעדה, וגם במייל (נרשמתי פעם למועדון החברים שלהם). לצערי המחיר מזדחל לו כלפי מעלה כבר תקופה. זה התחיל ב- 69 ש"ח לאדם, מחיר מפתה במיוחד, עלה ל- 79, וכעת זה כבר 89 ש"ח - מחיר שמחייב אותך כבר לחשוב פעמיים.

מה מקבלים? שתי ראשונות, שתי מנות ביניים ושתי עיקריות, בתוספת לחם (מעולה). הרעיון הוא שבכל סבב מקבלים מנה אחת קטנה ואחת גדולה - חציל ביוגורט וקרפצ'יו, כבד עוף ונקניקיה, המבורגר וקבבונים וכך הלאה. מאחר והיינו שני זוגות, עשינו קצת החלפות, חלקן בחינם וחלקן בתשלום. כך לקחנו מניפת סינטה במקום אחת מהעיקריות, בתוספת של 25 ש"ח לאדם (כלומר, תוספת של 50 ש"ח), צלחת ברזואלה בתור אחת הראשונות וכו'.

המנות היו מצויינות כולן, והלחם המרוקאי היה פשוט ממכר. מניפת הסינטה היא פשוט רעיון גאוני - מקבלים פרוסות סינטה נאות לחלוטין, עם חלוק נחל לוהט, וניתן לצלות אותן לבד - כך יכולתי לחרוך אותן קלות, אבל שעדיין יהיו חמות.

המלצר שהוזכר בתחילת הסיפור היה משעשע וחביב ביותר, לא התנשא והסביר בסבלנות מה כל מנה מכילה ("תשאלו כאילו אני חבר שלכם, לא המלצר", אמר) ובסוף הארוחה כיבד אותנו בצ'ייסרים של משקה הבית - קוקטייל על בסיס ג'ינג'ר ולמון גראס (הם עושים את זה שם בדרך כלל, לא באמת קיבלנו יחס מועדף :) ).

סירבנו לקינוח - זה פשוט היה כל כך הרבה אוכל, ואנחנו בכלל הבטחנו לעצמנו דיאטה...

ביציאה סיפר לנו ידידנו המלצר על ערב נוסף שמתכננים במקום - אוכל וקולנוע. סצנות אוכל נבחרות יוקרנו במסעדה, ולאחר כל סצנה תוגש פרשנות של המנה מהסצנה. נשמע נחמד מאוד - אני בהחלט אחכה לפרסום בנושא.

לסיכום: אוכל טעים מאוד, ואווירה מקסימה, אבל לאחר שדרוגים ותוספת של כוס יין לאדם, המחיר כבר לא זול בכלל, ואני לגמרי לא בטוח שיצאנו באיזה רווח מה"דיל" שהוצע במסעדה. עדיין, בילוי טעים, רומנטי ומוצלח.

תמכו במאמר בלדוג

Pinxos - פינצ'וס

העכברוש וחברתו (שמה, בצירוף מקרים מדהים, הוא העכברושית) ואנוכי נפגשנו שלושתינו להרמת כוסית קטנה.
בתחילה דיברנו על ה- Wine Bar החדש, אבל מאחר והוא היה יותר שומם מהבלוג הזה בחודש שעבר (אאוץ'. ביקורת עצמית נוקבת.) המקום הנבחר היה פינצ'וס.
פינצ'וס (Pinchos), פירושו קיסמים או שיפודים בספרדית, ובכתיב הבאסקי - Pintxos. מסתבר ש- Pinxos זו שגיאה נפוצה, שחזרה על עצמה מן הסתם גם כאן. מדובר בפרוסות לחם עגולות קטנות ועליהן כל מיני דברים טובים, משופדות בקיסם. המאפיין העיקרי של הפינצ'וס הוא שאתה לא מזמין אותם - אתה פשוט נוטל לעצמך מה שאתה רוצה מפלטה מוכנה. גם בפינצ'וס השיטה היא כזו - מביאים לך מגש מלא בפינצ'וס כאלה, ולוקחים מה שרוצים. עד לא מזמן הם תומחרו בשבעה שקלים לחתיכה, וביום הביקור שלנו המחיר ירד לחמישה שקלים, הנחה משמעותית. גם במחיר החדש זה מסוג הדברים שתמיד גורמים לי להתלבט אם מדובר במשהו זול או יקר (הקוראים הנאמנים זוכרים דילמה דומה כשביקרנו בבסטה). כביכול זה רק 5 ש"ח. מצד שני זה בדיוק (אבל בדיוק) ביס אחד... אני עדיין לא החלטתי. מה שברור - זה בהחלט יותר טוב משבעה שקלים ליחידה :)
אז מה היה לנו שם? המקום הראשון הולך לפלמידה מעושנת, השני לממרח כמהין, השלישי לחמון, שהגיע מלווה בחתיכת תות. הבייבי שרימפס היו נחמדים - אבל הגיעו רק למקום הרביעי, והייתי מחליף אותם בפלמידה בלי למצמץ.
מבחינת אווירה, המקום קצת דליל - המוזיקה מאוד חלשה והמקום מרגיש יותר כמו מסעדה שהתחפשה לבר. אל תצפו לבילוי סוער - סולידיות זה שם המשחק כאן.
לסיום קינחנו בקרם קטאלן (שזה ברולה בספרדית) שמוגש עם שלושה צ'ורוס (סופגניות ספרדיות מאורכות ומושחתות להפליא) וגנאש שוקולד. היה טעים מאוד, וב- 24 ש"ח בלבד, סלחתי לעצמי אפילו על הפרת הדיאטה...

לסיכום: מקום חביב, אך מעט חסר אווירה. עישון קל, אוכל טעים. עוד לא החלטתי אם יקר או זול :)

תמכו במאמר בלדוג