מגדלור

כאילו כדי להציל אותי מהיובש המסויים ביציאות בתקופה האחרונה, הציע לי רון, ידיד ותיק של הבלוג, להצטרף אליו למסיבת יום ההולדת של מכר בבר המגדלור. המגדלור ממוקם בקומה השש עשרה של בית המגדלור בתחילת בן יהודה (כלומר, בצד שקרוב לאלנבי), אולם בדיעבד התברר שבגלל שרון חשב שהוא ממוקם בנמל, ולכן הוא הגיע עם רכבו הפרטי.

קבענו באחת עשרה, הוא הגיע באחת עשרה ורבע, היה רעב, הלכנו לאוליב בלילינבלום, לקח סנדוויץ' עם בקר טחון, שפך כמובן חלק על עצמו ועל מושב הרכב, ניקינו, סיים לאכול ויצאנו לדרך. הגענו למקום והתחלנו לחפש חנייה, עניין לא פשוט בכלל ברבע לחצות - אפילו החניון הקרוב היה מלא. נסענו בסיבובים, שוב ושוב ושוב, אבל כלום לא עזר. בסוף חנינו בחניון מרוחק, צעדנו חזרה אל הבניין והגענו למכשול האמיתי - הסלקטורית.

רון היה רשום ברשימות כמוזמן של בעל האירוע, אבל זה לא הרשים את הסלקטורית שלא טרחה אפילו לבדוק - מאוחר מדי! נכנסים רק עם SMS מבפנים. זה לא הפריע לה להכניס חבורות שונות שהגיעו אחרינו (אבל כללו נשים, בניגוד לשני הגברים המסוקסים שאנחנו). רון ניסה לפעול בגישה האסרטיבית ודרש ממנה להכניס אותנו, אבל נכשל כשלון חרוץ. הישועה הגיעה ממקום בלתי צפוי - אחד הבעלים הגיע למקום, ומסתבר שהוא בעצם מכיר את רון. ה- SMS המיוחל הגיע אחרי רבע שעה, ובשעה 12:30, כשעה וחצי אחרי התכנון, זכינו להכנס למעלית לקומה השש עשרה.

אז אפשר סוף סוף להתחיל בביקורת - יוצאים בקומה השש עשרה לתוך מסדרון ארוך ואפל, ובסופו עוד דלת שדרכה נכנסים לבר. היה צפוף מאוד, ולקח לנו איזה דקה רק להתרגל לבלגן. זה גרם לנו לדבר על כך שאנחנו כנראה קצת מזדקנים - זה נהיה קצת יותר מדי בשבילנו, והערתי שהסימן הכי טוב לזה הוא שאנחנו אמנם לא מזהים אף אחד מהברמנים, אבל כן מכירים את הבעלים. כנראה שלזקנה יש גם יתרונות קלים.

המקום לא גדול במיוחד, ולא מציע משהו מעניין מבחינה עיצובית - שני ברים, ספות, מקרנים המציגים קליפים של הופעות חיות יחד עם הפלייליסט - כל השטיקים הרגילים והעייפים. דבר אחד שאי אפשר לקחת למקום הוא הנוף - חלונות גדולים בשני צידי הבר מציגים נוף מרהיב לטיילת מצד אחד ולכל העיר מהצד השני. אין ספק שמדובר בשינוי מרענן בהשוואה לשלל המרתפים המחניקים שממלאים את העיר משל היו ביצורי החמאס בעזה.

המוזיקה היתה מיש-מש סטנדרטי של להיטים, עם נטייה קלה למיקסים עבריים (כל דבר, מאריק אינשטיין עד למוקי), עישון כבד כולל הבלחות של חומרים אסורים פה ושם, קהל שהיה סביר בהחלט (לפחות בינתיים) אבל ללא שמחת חיים ראוייה לציון.
מקץ שתי בירות לו ושני ג'ין וטוניק לי חזרנו לגובה פני הים בשעה שתיים. במפתיע, למרות שהמקום כבר היה חצי ריק עדיין היה תור צנוע.

לסיכום - עוד בר תל אביבי, אבל לפחות עם נוף יפה ששובר את השגרה. שימו לב, שהתלאות שעברנו אנחנו כנראה יהיו גם מנת חלקכם (מינוס הסנדוויץ' המטפטף, אני מקווה) אז בואו במונית (או קו 4, שיוריד אתכם בדיוק שם) ובעיקר בואו מוקדם או מאוחר כדי שתוכלו להכנס בלי יותר מדי בלבולי מח מיותרים.

תמכו במאמר בלדוג

תל אביבה

ביום שני גורלי, ערב אחד לפני הגמר הגדול מכולם, קפצתי עם ידידי הניו יורקי (כפי שתווכחו בפוסטים הקרובים, לא מעט אנשים קפצו לביקור מולדת החודש) לנמל, כדי לבדוק את אחד השחקנים החדשים באיזור - תל אביבה.

תל אביבה, למי שלא עזב את ערוץ 20 בחודש האחרון ולכן לא שמע את הבאזז, מעוצב כמו רחוב פסטורלי בתל אביב הלבנה, או במילים אחרות - כמו המסעדות של שגב. כמו אצל שגב, גם שם העיצוב קצת קיטשי ומצועצע מדי לטעמי, אבל אני חייב לציין אותם לשבח על שני דברים - (א) רואים שהשקיעו שם הרבה כסף ומאמץ, וגם אם זה לא לטעמי האישי זה בהחלט נעשה היטב. (ב) הם נחלצו משטאנץ קיר הלבנים והכוורת הענקית עם שמונצעס משוק הפשפשים/הבוידעם של סבתא של הבעלים שכבש כל חלקה טובה בשנה האחרונה. אז מה יש לנו שם? בר אחד מרובע גדול, בר אחד עגול קטן, המעוצב כמו הקיוסק הקטן ברוטשילד פינת הרצל, מעט ספות ליד אחד הקירות ושולחנות ארוכים עם ספסלי עץ בשאר החלל. חבל רק שהספסלים מזכירים ספסלי פיקניק של קק"ל, ולא ספסלים עירוניים של שדרות העיר. חוץ מזה, הקירות בחלל הגדול (והגבוה) מעוצבים כחזיתות בניינים, כולל קומה שנייה ומרפסות שונות - בהחלט מושקע, כאמור.

מאחר והיה יום אחד לפני אותו ערב גורלי בו שיפרה ובובליל כמעט הלכו מכות, המקום היה ריק כמעט לחלוטין. כנראה שלאיש לא היה זמן לצאת - כולם שלחו אס אם אסים בטירוף... זה לא מנע מהסלקטורית לשאול אותנו "למי אנחנו", ואחרי שעניתי שאני לעצמי, לשאול אותנו מה גילנו ואף לדרוש תעודות. לאחר שראתה שהייתי בחיים בזמן שחומייני תפס את השלטון היא הסכימה להכניס אותנו ונכנסנו אל "הרחוב" הריק. איך המקום אחרי שקילפנו ממנו את העיצוב? כמו כל מקום טיפוסי בנמל - אין חצי, יש רק שליש, והוא עולה 26 ש"ח. למרות שישבנו על הבר ובודאי שלא היתה צפיפות, הברמנית דרשה שניתן כרטיס אשראי כדי לפתוח חשבון (קטע מוזר שקורה לי רק בנמל). המוזיקה היתה כל כך בנלית, שזה כבר היה ביזארי - היו כל הקשקושים הרגילים שנכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה בלי להרשם בזכרוני, אבל ההנסונים? מממ-בופ?! זה כבר ממש מוגזם. מה עם העישון? יחסי אהבה שנאה. רשמית לא מעשנים, בפועל עישנו. קיבלנו תחתית כדי להכין מאפרה, אבל כשרצינו אש נתקלנו בסירוב. אחר כך מישהו "שכח" מצית על הבר מולנו, ולקח אותו בחזרה אחרי שהדלקנו. נו, העיקר שאפשר להכחיש. מאחר והמקום היה ריק, לא יכולתי לעמוד על טיב האיוורור - לא יודע מה יקרה תחת עומס.

סיימנו את הדרינק, יצאנו אל אויר הנמל הקריר, וחזרנו הביתה. גמר, אתם יודעים.

לסיכום: בר מעוצב לעילא, אבל בסופו של דבר, הנמל נשאר הנמל. בדף של תל אביבה באתר יש לא מעט תגובות מסוף השבוע המעידות שכל בעיות הסלקציה הרגילות של האיזור קיימות גם שם... לתשומת לבכם.

ובונוס - הפסקול של תל אביבה :)

תמכו במאמר בלדוג

Monday Blues

הכל התחיל כשנתקלתי באירוע של הקרולה בפייסבוק תחת טייטל מפתה, משהו כמו "יום שני, אז במילא אין לכם משהו טוב יותר לעשות" וחשבתי לעצמי - ואללה, צודקים. זכרתי גם שהעכברוש ביקר שם פעם ובסך הכל היה מרוצה, אז מכרתי לו את הרעיון. התחלנו ארבעה - העכברוש, זוגתו, לפטי הג'ינג'י ואני. הגעתי טיפה באיחור והשלושה התיישבו קצת בחלק הפנימי והריק של הבר. המקום נראה מאוד סימפטי - רצפת שחמט, נגיעות נוסטלגיה (בלי ליפול לקלישאות כמו ברוב המקומות) והשוס הגדול - קיר שלם מקושט בדפים ממגזינים ישראלים משנות השבעים. ליד השולחן שלנו היו מרוחות על הקיר במלוא תפארתן מיטב נערות הזוהר של תל אביב, באדיבות "העולם הזה". אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. קרול, בעלת הבית, שירתה אותנו, ושתינו בירה בעוד החבר'ה מסיימים לנשנש טוסט ונאצ'וס שלא סחטו מהם קריאות התפעלות מיוחדות. איזור הבר היה מלא (גם אם שקט) בעוד אצלנו היה שומם מלבד זוג אחד שעישן, עובדה שהציקה מאוד לשאר החבורה (כל כך הציקה להם, שלא העזתי להדליק אחת בעצמי...) וזירזה את עזיבתנו. לא היה לי כל כך אכפת - המוזיקה באמת היתה טובה (רוק בעיקר, עם דגש קל על אייטיז) אבל יום שני, כאמור, הוא באמת חלש והאוירה היתה באמת קצת רדומה.

כשהלכנו לאוטו הצלחתי "למכור" לעכברוש את הטיימס סקוור, בר חדש יחסית בנמל. כבר היינו בו פעם, אחרי שהוזמנו על ידי הבעלים (גילוי נאות, מה שנקרא) אבל היה לא מוצלח והסתלקנו במהירות. הם מפרסמים ליין ימי שני ("ברנשים וחתיכות"), אז אחרי שהורדנו את העכברושית בבית הג'ינג'י הוריד אותנו בנמל והפליג לו אל ביתו שבפרברים. הטיימס סקוור מעוצב במינימליזם יחסי - קצת תמונות של ניו יורק מתקופות שונות, ובעיקר קיר שלם המרוצף בנורות המתפקדות כאורגן אורות ענק - נחמד מאוד. החדשות הרעות - היה רחוק מלהיות מלא. אולי זה החורף שהגיע, ואולי פשוט ימי שני - החבר'ה מהקרולה יודעים על מה הם מדברים כנראה. הטובות - היה הרבה יותר טוב מהפעם הראשונה בה ביקרנו. האוכלוסייה טובה (בטח יחסית לנמל) והדי-ג'יי ניגן להיטי מיין סטרים יעילים (כמובטח בפרסומי הליין). נקודת אור נוספת - יחסית למספר האנשים, המון אנשים רקדו, ולא נשארו לשבת על הבר כפי שהייתי מצפה ממקום לא מפוצץ. העכברוש רטן על היעדר הבירות מהחבית, אבל אני לא ויתרתי לו והלכתי לרחבה עד שגם הוא נשבר והצטרף אלי. בכל זאת, דכדוך-היום-השני גבר עלינו בסוף ושחררתי אותו הביתה.

לסיכום - שני מקומות בעלי פוטנציאל שלא מומש באותו ערב מקולל, כל אחד בז'אנר שלו. אני מרגיש שני חייב לשניהם ביקור, כנראה שלא ביום שני.

תמכו במאמר בלדוג

מגן יעקב לגן העיר (ganna 71)

ובכן, סוף סוף זה נפתח... בערך. החברים מהגנה 71 הודיעו על אירועי פתיחה בימים רביעי עד שבת - כל אחד בוחר את היום שנוח לו. בינתיים, המקום פתוח להרצה. היתה הרבה ציפיה בסביבתי למקום, וכולם קיוו ל"הלנה החדש" - מיקום דומה, אותו איזור, ושניהם שילבו בית קפה בשעות היום ובר בלילה. לצערי, כמו שזה נראה כרגע, זה מזכיר יותר שילוב של האפרטמנט והוילה סוקולוב בשעות הלילה.

תחילה הגעתי בצהריים, כדי לשתות קפה. בתצורת בית הקפה יש שתי אפשרויות - מספר שולחנות לאורך המעקה של גג הבניין מתחת לשורת שמשיות, או ישיבה בפנים. ישבתי בחוץ,עם נוף לאבן גבירול הסואן. היה יכול להיות יופי אם הרחוב לא היה עמוס בטרקטורים ודחפורים... בצד החיובי - הבריזה לא פסקה לרגע (אני מניח שבגלל הגובה היחסי, ומקווה שלא סתם היה לי מזל בעניין). עניין הישיבה בפנים קצת לא ברור. בהלנה ז"ל העיצוב לפחות היה בהיר והיו לא מעט שולחנות, אז מי שישב שם במשך היום יכל לפחות לדמיין שהוא בבית קפה (למרות שגם שם זה היה צולע), אבל בגנה העיצוב כהה, אין שולחנות מלבד כמה פינות ישיבה עם ספות והבר דומיננטי מאוד. ובכל זאת, ישבתי לבדי בחוץ, בעוד בפנים היו שני שולחנות עם זקנות כחולות שיער, שחיפשו כנראה את קפולסקי והגיעו בטעות. הבעיה העיקרית לדעתי היא חוסר אוירה מוחלט בחוץ, ואוירה לחלוטין לא נכונה בפנים... חוץ מזה, קחו בחשבון שכרגע הרצה זה בהחלט שם המשחק פה - החלב היה מקולקל, וכשהמלצרית נכנסה שוב פנימה כדי להביא לי חלב אחר ("מצטערת, בחושך לא ראיתי את הגושים...") גיליתי שבעצם אין לי כפית.

מאחר והמלצרית החביבה אמרה לי שהמקום כבר פתוח גם בלילה, אספתי את העכברוש שאסף עוד כמה חברים וקבענו להפגש שם בעשר כדי לבדוק את המקום כבר.
הגעתי ראשון, ונתקלתי במארחת פלוס שניים שלושה מאבטחים מול דלתות סגורות. המארחת התחילה בנאום ה"מוזמן-של-מי-אתה-זה-אירוע-פרטי" הסטנדרטי, אבל מאחר והכרתי את אחד המאבטחים מבר אחר הוא נתן מילה לטובתי ונכנסתי. בפנים היה חצי ריק, והשתלטתי בקלות על פינה שלמה בבר. זוג העכברושים הגיע מספר דקות מאוחר יותר, וסיפרו שגם אותם שאלה העלמה למי הם הגיעו. הם אמרו שלאף אחד, וכמובן הוכנסו (המקום חצי ריק, כזכור), מה שמעלה את השאלה בשביל מה כל הריטואל? היא מתאמנת לקראת ימים עמוסים יותר? או סתם רפלקס שהוקנה לה בבית הספר למארחות? נתקלתי בתופעה גם במקומות אחרים, וזה אולי המקום לפנייה נרגשת למארחות ובעלי הברים בעיר - פאסון ופוזה זה אחלה, אבל אפשר קצת לשחרר את הרסן, ואם עוד מוקדם, או שהמקום ריק, או בהרצה (שלא לדבר על שלושתם) - אפשר פשוט לחייך ולפתוח את הדלת.
המקום התמלא אט אט, שאר החברים הגיעו באיחור אופנתי, והמוזיקה שהתחילה בצליעה קשה התחילה להתחמם לקראת חצות (שום דבר לא סטנדרטי, ועדיין זה היה שיפור לעומת ההתחלה). הברמנים עדיין בהרצה גם כן, וכך הציע לנו הבחור גינס בעודו שעון על ברז המרפי'ז של המקום ("אה, ואללה. כנראה שזה מרפי'ז. כולנו עדיין חדשים פה"). החלונות הגדולים של המקום כוסו במסכים עליהם הוקרנו תמונות מתחלפות (מתאבק סומו ונוף פריסאי. למה לא של תל אביב?!) ומדי פעם קליפ הופעה חיה של השיר שנוגן באותו רגע (שטיק מוכר מהלנדן והגימנסיה). לצערי ראיתי שהשולחנות שהוצבו בחוץ במשך היום הועלמו, ובכלל לא קל ולא ידידותי לצאת החוצה אל הגג (יוצאים לתוך כלוב המאבטחים אחרי מאבק בדלתות אש כפולות, ומי יתקע לכפי שאוכל להכנס בחזרה?) - וחבל, כי אחד היתרונות הענקיים של המיקום הוא השטח הפתוח האדיר של הגג, והוא לא מנוצל לחלוטין. נראה שהם מוותרים בזה על כל כיוון השכונתיות (גם אם זה שכונתיות מדומה בסגנון ההלנה) שהיה מתאפשר מסביבה שקטה יחסית באויר הפתוח והולכים על עוד דאנס-בר סטנדרטי.

לסיכום - אפשר לעלות לכוס קפה על הגג אם אתם באיזור במקרה, אבל אני לא מאמין שהשיין בסכנה בזמן הקרוב. הערב נראה מבטיח, ובטח תוך שבועיים המקום יהיה מפוצץ לחלוטין. אני מקווה רק שהם יצליחו להשאיר ציביון מרכז תל אביבי במקום, ולא להפוך לעוד וילה סוקולוב במרכז העיר.

עדכון - גם העכברוש כתב רשומה על אותו ערב קסום - תקראו, זה יעשה לו את היום.

תמכו במאמר בלדוג