כאחרוני הבלוגרים, החלטנו גם אנחנו לקחת על עצמנו "פרוייקט" - העכברוש, פיונית הקסם ואנוכי. העכברוש ואני מכירים כבר זמן רב, מאז אותם ימים קסומים בשטח אש 109, אבל את הפיונית אנחנו מכירים רק דרך הבלוג שלה, אז בהחלט היה מסקרן להצמיד פנים לבלוג.
נפגשנו בשבוע שעבר ליד כיכר רבין, לאורה של במת חגיגות מאה השנים (אז עדיין בשלב החזרות) ואחרי שהעכברוש ואני מצאנו אותה (התחבאה לה בערמומיות על ספסל באמצע השדרה, מתחת לפנס) וסיימנו את שלב ההיכרויות חשבנו לאן ללכת לאכול.
שקלנו את הלילוש, אבל פסלנו אותו משום מה, לא זוכר למה. שקלנו את הנוי, אבל הוא היה ריק לגמרי, אז גם הוא נפסל. הבראסרי היה קצת "יותר מדי", אז בסוף בחרנו בשיין (יש גם ביקורת עבר), מקום בו פיונית מעולם לא ביקרה. הזהרתי אותה שהמלצריות שם לא כל כך נחמדות, אזהרה שלא היתה נחוצה לבסוף, כי דווקא קיבלנו אחת מהשתיים הנחמדות.
הזמנו אלכוהול - שמפניית וניל וקינמון לפיה (בחירה שהתבררה כפושרת בהמשך), סנגרייה אדומה מוצלחת לעכברוש וסנגרייה לבנה ומעולה עבורי. מה שטוב בשיין - זה המקום היחידי בו גבר בוגר יכול להזמין כוס סנגרייה ועדיין להרגיש בסדר עם עצמו. הם לא שיפוטיים שם, בשיין.
הזמנו גם אוכל - סלט סלק וגבינת עיזים (טעים, אבל היה לי קצת יבש), פטריות מוקפצות על איטריות אורז שהיו מוצלחות כרגיל ולזנייה בשרית עבור הפיונית, לקול מחאותיו הנמרצות של העכברוש הצמחוני, שהיתה כה ענקית ש"נאלצתי" לעזור ונהניתי מן ההפקר כהרגלי.
השיחה זרמה, ונסובה בעיקר סביב ארועים שונים שעלו בבלוגים השונים. פיונית סיפרה לנו שהיא דמיינה אותנו כצמד מכוער במיוחד, בגלל איזו תגובה מתחכמת שלי בבלוג שלה אי אז. אז כדי להבהיר לכל הקוראים - אנחנו יפיופים אמיתיים. אני לפחות. אני והעכברוש שעשענו אותה עם ההתנצחויות והויכוחים הבלתי פוסקים שלנו (זו אותה שיחה, מאז שנת 1996 1997 בערך), קיבלנו הרצאה קצרה על השפעת הסטייקים שאנו אוכלים על כדור הארץ (היא לא טובה, מסתבר) ולמדנו באיזה מסעדה הפיונית ממלצרת (אסור לי לגלות).
השניים ניצלו ביקור שלי לשירותים כדי להזמין קינוח - לא היה לי שום קשר לזה, באמת - אצבעות שוקולד על בסקוויט, מעין גרסה מקומית לטוויקס, שהיה נחמד אבל לא מסעיר, והתגלגלנו משם.
אבל הרי שלושה בלוגרים צעירים לא יחזרו הביתה אחרי בילוי קצרצר בבית קפה, לא? אז המשכנו לג'ון דו.
הג'ון דו קם באותה תקופה היסטורית בה מתחם לילינבלום קרס ועלה כוחם של ברים מזן מסויים - שכונתי "משודרג", כלומר פיקאפי אבל פמיליארי, הממוקם מחוץ למתחם ברים מובהק. הראשון והמצליח מכולם היה הבוקובסקי, ואחריו קמו עוד כמה מאותו דגם, ביניהם הג'ון דו. בזמנו הוא הצליח לא רע בכלל, ואכן משך אוכלוסייה מקומית חזקה (בהיותו גם פיקאפ וגם שכונתי, ניתן היה למצוא בו חבורות של נערות מטופחות ויפות מראה הלבושות במיטב האופנה - להלן הפיקאפ, ומולן גברברים בברמודה וכפכפי אצבע שזרקו על עצמם את הטישירט הראשון שהם מצאו בסל הכביסה - להלן השכונה. החיים לא הוגנים. ככה זה).
היום הבר קצת הזדקן, ובמילא מוסד הפיקאפ קצת ירד לטובת מוסד המועדון-עלק-אנדרגראונד-כי-אנחנו-בתוך-מרתף, אז מה שנשאר הוא השכונתי. בתור שכזה הוא באמת בסדר, ואפילו מקרינים שם משחקים וכו', אבל אין יותר מדי מה לספר - נציין שהמוזיקה היתה בסדר, שהבירה היתה קרה ושהיה מעושן למדי, במידה מעט מפתיעה בהתחשב בעובדה שלא היה מלא.
זהו, עד הפרוייקט הבא...
לסיכום: השיין הוא מקום יציב ומצליח, שהאוכל בו תמיד מוצלח, גם אם לא מבריק. מומלץ מאוד בימי שישי בצהריים, ללגימת סנגרייה וצפייה בתל אביבים הצופים בתל אביבים וכו'. הג'ון דו הוא שכונתי חביב ותו לא. לא משהו ששווה לעבור שכונה בגללו, נאמר.
תמכו במאמר בלדוג
בבוקרו של יום חול, קבענו לארוחת בוקר ב
רשומות
