צינה - ביקורת בר

על חורבות הפאייה בדיזנגוף נפתח בר ה"צינה" של אבי ביטון (אדורה). אנחנו חשבנו שמדובר בטפאס בר רציני, כזה שהוא ממש על גבול המסעדה, והתאכזבנו לגלות שמדובר בבר שכונתי עם מבחר מצומצם של מנות טפאס קטנטנות. עדיין - היינו שם, ואין סיבה שלא לכתוב ביקורת :)

הצינה הוא מקום קטן יחסית - חדר אחד קטן ספון עץ, עם בר פינתי וכמה שולחנות מאורכים. ברחוב עוד שולחנות מאורכים בהם מצטופפים להם יחדיו כולם. שאפו למראה השכונתי עם כל העץ, אך מאחר והוא היה חדש לחלוטין והרבה יותר מדי בהיר, מקבל המקום את הלוק של סאונה שוודית... לכה כהה יותר, ובעיקר עוד 10 שנים בערך, יקנו למקום את החספוס המתבקש.

התפריט היחיד מודפס על שלטים קטנים המוצבים על כל שולחן. שלוש מנות בעשרה שקלים - פוקצ'ה, זיתים ושקדים, וחמש מנות בחמישה עשר שקלים - פלפל קלוי עם גבינה מלוחה, ארטישוק בשמן זית, צלוחית נקניקים, איקרה ומטיאס כבוש. הזמנו פוקצ'ה ואת כל חמשת המנות בחמישה עשר שקלים - בכל זאת, 4 אנשים רעבים שציפו לארוחה קצת יותר ממשית...

הטפאסים (מזטים?) חביבים ביותר, והמחירים בהחלט הוגנים, אבל לא משהו שיגרום לכם להתעלף. האיקרה והארטישוק היו החביבים עלי (הנקניקים היו חמודים, הפלפלים היו... פלפלים). הפוקצ'ה היתה רכה וחמה, ונגמרה תוך שניות. לצערנו, עד שהגיעה השנייה שהזמנו כבר סיימנו את כל הצלוחיות על השולחן, אז הזמנו עוד ארטישוק, שיהיה.

אין במקום תפריט שתייה כלל, והזמנו כולנו בקבוק קאווה אחד, כך שאני לא יכול להעיד על מצאי האלכוהול, אבל מבט מסביב הראה שכולם במילא מזמינים או קאווה או כוס בירה, אז זה לא כל כך משנה. נחמד לראות שהבירה מוגשת גם בקנקנים, מחזה לא נפוץ בעירינו.

כשהגענו המקום היה ריק כמעט לגמרי, אבל עד שסיימנו לאכול שמנו לב שהוא התמלא לחלוטין. מבט שני הראה שהגילאים היו קצת צעירים מדי עבורינו - בסביבות 23 - 27 - עבורם המקום מתפקד בתור השכונתי/פיקאפ. סיגריות בודדות הוצתו, ואפילו ההריונית בחבורה לא חשה צורך להעיר לאיש. עוד קווץ' קטן מכיוון הבעלים, והם יוכלו לפחות להתהדר בחוקיות מלאה.

לסיכום: בר שכונתי לצעירים, ממש לא משהו שיצדיק נסיעה מיוחדת. טפאסים באיכות טובה, אבל בסך הכל בסיסיים ביותר.

תמכו במאמר בלדוג

קפה נונה - ביקורת משוחדת

דיסקליימר מורחב:

בתקופה האחרונה יש הרבה ויכוחים ודיונים על מה יאה ולא יאה לבלוגרים המבקרים מסעדות. זה התחיל בכמה התנצחויות בבלוג של טמיר, וכתבה בהעיר שהכתירה את כולנו בתור "אוכלי חינם" בטח ובטח שלא עזרה.

ולכן, רק כדי להבהיר את המצב - אני לקוח ותיק מאוד של קפה נונה, ובתקופות ארוכות בחיי הייתי שורץ שם לא מעט. יצא לי להכיר היטב את הצוות (אם כי עם הבעלים אף פעם לא התמנגלתי), ואף כובדתי פה ושם בצ'ייסר או כוס בירה במשך השנים (פעם אחת אפילו קיבלתי בראוני מברמנית חביבה במיוחד!).

הבעלים של נונה אקטיבי בטוויטר, והודעתי על בואי. הוא לא היה שם, ושילמתי על הכל. זה לא פוסט מוזמן בשום צורה, אבל אני כן רואה את עצמי כמשוחד. מצד שני, אני משוחד בעיקר כי אני אוהב את המקום. קחו את זה לאן שתרצו.

הלילה הזה היה שייך לגברים. שום סלט לא נחתך בעיר, מקסימום מישהו פתח איזו קופסת חמוצים כדי להרטיב את הגרון. סטייקים הונחו על מחבתות, וויסקי נמזג, סיגרים הודלקו, קלפים חולקו וצ'יפים נערמו. שקט. המלכה אסתר מופיעה בפארק.

רענן, חבר ותיק, חזר לראשון מבין סדרת ביקורי מולדת מגרמניה, וקבענו להפגש בקפה נונה. פעם ישבנו שם כל הזמן - ארוחת בוקר עמוסת בייקון ביום שישי, טוסט קובני סותם עורקים אחרי יציאה. הגיע הזמן להיזכר.

המקום לא השתנה הרבה במשך השנים - הרבה כסאות ושולחנות בחוץ (כדי שיהיה אפשר להשגיח על האוטו בחניה הלא חוקית באבן גבירול), בר דומיננטי החולש על החלק הפנימי, עם קיר מראות משופעות המאפשרות ליושביו לצפות בקלות ברחוב. המקום מאוד ידידותי לבעלי מחשבים - שפע של שקעים, אפילו ישאילו לכם לפטופים חינם, ושני שולחנות גדולים בירכתי המקום שמושלמים לתפקיד משרד זמני. ואכן, אפילו בשעות הערב המאוחרות ישבו במקום מספר סטרטאפיסטים(?) צעירים שהציגו מצגות אחד לשני (הצצתי. מודה).

אבל נוסטלגיה לא היתה הסיבה היחידה שבחרנו בנונה - יש להם שם מבצע מטורף. כל יום ראשון ושלישי, בין חמש אחה"צ לשתיים בלילה, כל האלכוהול ב- 50%. לא אחד-פלוס-אחד, אנחנו לא ילדים פה - 50%. על הכל. זה השתלב לנו מצויין עם כל תמת הלילה-של-גברים שתוארה כאן קודם, ואחרי השתעשעות קצרצרה עם רעיון הזמנת בירה, עברנו מיד לוויסקי. רענן לקח וודפורד, קנטאקי וויסקי של קשוחים (30 ש"ח במקום 60 הרגילים), בעוד אני בחרתי בגלנמורנג'י (40 במקום 80) הקלאסי, בלי פורט ובלי שטויות.

לבושתי הרבה, העובדה שלא שתיתי וויסקי בשנה-שנתיים האחרונות נתתה את אותותיה - היה לי קשה מאוד לגמור את הכוס, ועדיין יש לי כאב ראש יום אחרי... רענן, אני חייב לציין לחיוב, גמר את הוודפורד כאילו נולד בקנטאקי וגמע מיד אחר כך כוס נוספת. כדי לרכך את המכה החלטנו לרפד את הקיבה במשהו קטן וקליל. לא היה לנו ספק במה לבחור - הטוסט הקובני, היהלום הנוצץ ברפרטואר של נונה. קחו ג'בטה, מרחו עליה מיונז עם פלפלי צ'יפולטי, הוסיפו האם וצלי חזיר, מלפפונים חמוצים וגבינה צהובה ושימו בטוסטר. אנחנו, כמקצוענים ותיקים, מוסיפים תמיד עוד טבסקו.
גל מ- foodnwine.me טען בתוקף שכל פוסט צריך להכיל תמונות, אז שלפתי את הפלאפון שלי. קבלו.

שמחנו לראות שהטוסט שמר על חיוניותו במשך השנים, הרבה יותר מאיתנו. פעם כל אחד מאיתנו היה שואב אחד כזה בלי למצמץ - הפעם חלקנו אותו וזה יותר מהספיק. השינוי היחידי היה בגרעינים שהתווספו לג'בטה - שיהיה.

אמרנו שלום לשוכני הבר, ורענן הבטיח לברמן שיבוא לבקר שוב, והפעם לא יחכה שנתיים בין ביקור לביקור (ממש כמו מדונה). בנסיעה בצפון העיר יכולתי להבחין בנשים - בודדות, בזוגות, בחבורות - כולן מנסות נואשות לתפוס מונית, בדרכן לכיבוש מחדש של העיר.

לסיכום: בית קפה/בר הפתוח 24 שעות ביממה. תפריט אוכל נרחב יחסית, אווירה ידידותית ללפטופים. בר גדול ומושקע יחסית לבתי קפה, וכמובן מבצע אלכוהול ב- 50%, בימי ראשון ושלישי מחמש בערב. מומלץ.

תמכו במאמר בלדוג

ביסטרו תמרה - ביקורת

אני מביא בזו ביקורת אורח כתובה היטב של עדי על ביסטרו תמרה. תודה, עדי!

אתמול בערב, שני אנשים, עסקית ערב.
נדגמו:

• קלמרי על הפלאנצ'ה על מצע צלפים עגבניות ופירורי לחם
• פטה כבד עוף
• לחם הבית
• חזה עוף בסגנון אסיאתי
• תוספת בטטה אפויה
• ניוקי בטטה עם שרימפס
• פנה קוטה
• פרפה לימון "ברוטב תות"

ראשית אציין שהתפריט "יורה לכל הכיוונים" באופן מאוד לא אלגנטי. יש הכל, אבל אין קו מנחה או סגנון מוביל. לי אישית זה מפריע, ומרגיש כמו "דיינר" הרבה יותר מביסטרו...

המנות הראשונות היו המוצלחות יותר, אם כי הצלפים במנת הקלמרי היו מלוחים בצורה בלתי סבירה.

לחם הבית היה בינוני, וכמסעדה הממוקמת בשכנות לשתיים ממאפיות הלחם הטובות בעיר, הייתי מצפה למעט ביקורת עצמית.

מנת חזה העוף נראתה כמחווה לשנות ה 90 בחדר אוכל ממסדי.
ממש לא.
תוספת הבטטה הייתה מלוחה מדי ונטולת כל קשר למנה העיקרית, אולי משום כך הוגשה בצלחת נפרדת (ואולי גם משום שהרוטב בו שחה חזה העוף הציף את הצלחת...).

מנת הניוקי הייתה פשוט לא טובה. הניוקי לא היה כתום במיוחד, מה שמעלה חשד לגבי אחוזי בטטיותו. הוא היה דביק ללעיסה, וסבל מטעם של טיגון.
הרוטב היה טוב, כמו גם השרימפס, אבל פיסות הפטריה המיובשת שחברו להם פשוט קילקלו - כן, הטעם המרוכז שלהן העשיר את הרוטב, אך כיוון שלא הושרו כמו שצריך הן היו קשות ולא נעימות למאכל.

הרמה הנמוכה ביותר נרשמה בגזרת הקינוחים - שני קינוחים שונים לחלוטין הגיעו במעטה אותו רוטב פירות היער הקפואים.
הפנה קוטה לא הייתה עשירה כפי שהייתי מצפה מפנה קוטה, והזכירה יותר את הדור החדש של המלבי הביתי. היא סבלה מטעם חזק מדי של שקדים, שהאפיל על כל טעם אחר שאולי היה בה.
פרפה הלימון היה עשוי רע. השם פרפה אמור לרמז על המרקם המושלם שלו - אך לא במקרה הזה. המרקם היה גס וגבישי, ופרפה ביתי העשוי מתערובת פריגת לימון ושמנת מתוקה היה לוקח אותו בקלות.

בקרב הסועדים נרשמה אכזבה.

תמכו במאמר בלדוג

מל ומישל - ביקורת

ליד דירתה של חברתי נפתחה זה מכבר מסעדה קטנה ורומנטית בשם מל ומישל. כל פעם שאנו עוברים ליד המרפסת הקטנטנה של המקום אנו מבטיחים לעצמנו שנאכל שם, ואף פעם זה לא קרה – פעם אחת לא היה זמן, פעם אחרת לא היה מקום וכן הלאה. בפעם האחרונה שניסינו שוב לא היה מקום (ממש מומלץ להזמין מראש) ומאוכזבים חצינו את הכביש ושקלנו את צעדנו. לפתע, שמנו לב שמישהו רודף אחרינו – אחד המלצרים רץ בשליחות הבעלים כדי לומר לנו שהזמנה בוטלה ויש מקום. אותי, הצעד הזה קנה במקום.

התיישבנו במרפסת הקטנה (אחר כך, בגלל החום והלחות, עברנו פנימה) ובחרנו בארוחת האפריטיבו. בביקורי האחרון במילאנו התוודעתי למנהג האיטלקי החביב הזה – ברים רבים מציעים מעין עסקית – משקה או שניים, כאשר במחיר כלולה גישה לבופה המציע מאכלים פשוטים וקלילים. בעידן היורו, האפרטיבו הפך לאופצייה המועדפת לארוחת ערב במהלך הביקור ההוא. במל ומישל, מסעדה לא זולה, הדיל קצת פחות משתלם – אך כמובן שהמזון באיכות גבוהה בהרבה. תפריט ה"פיקולה" מציע שלל מנות קטנטנות המוגשות בצלוחיות, ומתומחרות בין 14 לעשרים שקלים האחת. ניתן להזמין רביעיית צלוחיות ב- 58 שקלים, ובנוסף, דיל האפריטיבו – ליושבים במרפסת עד שעה 21:00, רביעיית צלוחיות ובקבוק למברוסקו ב- 99 שקלים.

מיד כשהתיישבנו המלצר (אותו אחד שרדף אחרינו) הגיש לנו שתי כוסיות למברוסקו וסלסלה של הלחם הטעים ביותר שאי פעם תאכלו. קצת מזכיר את החלק הפנימי של פיתה תימנית, חרוך קלות בגריל, ובליווי צלוחית שמן זית ומעט בלסמי מצומצם באמת שאף אחד לא צריך עוד משהו (הזכירו לי, לאחר הכתיבה, שבלחם היו גם אוכמניות! איך יכולתי לשכוח?). בכל זאת הזמנו צלוחיות – ארטישוק בשמן כמהין, גבינת סטרקינו, בייבי קלמרי כבוש ואיקרה. חברתי נזכרה שבעצם היא לא אוכלת פירות ים לא מבושלים, וכך זכיתי בהם כולם תמורת הארטישוק (שהיה מצויין גם הוא). אני חושב שדי ברור מי ניצח פה, לא?

האיקרה היתה טובה מאוד גם כן, והחזירה אותי לנעורי, לאיקרה והטרמה מהמעדניות היווניות שהייתי אוכל בבית בכל יום שישי, בימים התמימים ההם, לפני המודעות לכולסטרול... ביחד עם סלסלה נוספת של לחם היינו פשוט מאושרים.

לסיכום: לא מקום זול, אבל דיל האפריטיבו, יחד עם בקבוק למברוסקו הוא לא רע בכלל. השירות מקצועי ונעים, האוכל מוקפד מאוד ועשוי היטב, והמקום עצמו רומנטי ומקסים. מומלץ!

תמכו במאמר בלדוג

ויינברג - ביקורת בר

החברה בגלידה אייסברג התקנאו בברי הטפאסים הצצים כפטריות בתל אביב, ופתחו מעין שכפול לה-צ'מפה בשם "ויינברג". במקום המודל הספרדי של רוב המקומות מסוג זה, בויינברג החליטו להיות יצירתיים, והגדירו את המקום "פונדק עירוני", תחת השפעה מרכז/צפון אירופית. המקום מעוצב עם רמיזות ל"שלה" (Chalet), בקתה כפרית, והלוגו מציג ראש של אייל... עד כאן הכל טוב ויפה, אך נראה שהם קצת התעלמו מהעובדה שמקומות קטנים מסוג זה הם בעלי אופי קייצי בעיקר, ומי יאכל נקניקיות עם כרוב כבוש בחום הזה של תל אביב?

הצטרפנו לחבורת העכברושים העליזה (הרשמים שלו מאותו ערב כאן) והתיישבנו בחוץ ליד השולחנות הקטנים. נאמנים לתמה האירופית ותוך שכנוע עצמי עמוק שממש קר שם בחוץ, אין שום מאוורר באופק. בשילוב 200% הלחות האופייניים לתל אביב התוצאה הייתה הרת אסון...

הזמנו קצת אוכל – כרוביות צרובות, חמוצי הבית (שכללו גם כן כרוביות בעיקר) וגספאצ'ו (שמשום מה כונה שם "גספאצ'יו") – כנראה שאי אפשר לברוח מהשפעות ספרדיות אחרי הכל. הכרוביות והחמוצים היו לא טעימים בעליל. אולי זה שכפול מדוייק של מנה מסורתית שוויצרית, אבל אם שבעה אנשים מעווים פניהם בגועל, זה אומר משהו. לזכות המקום יאמר שהם לקחו את המנות בחזרה וביטלו את החיוב ללא שום בעיה. מנות הבשר שהגיעו לשולחנות אחרים נראו דווקא טוב, אבל כאמור – איך אפשר בחום הזה?

שתייה – קאווה, קריק דובדבנים (מצטער, גל), גולדסטאר וסן פלגרינו (היה לי חם, לעזאזל. אני לא מתכוון להתנצל). הגולדסטאר מגיעה בשני גדלים – חצי ורבע. מאחר ומחיר הרבע הוא בדיוק מחצית מהחצי בעיני זה מעולה – הבועות לא בורחות ואפשר לשלוט בדיוק בכמות השתיה. יש מחיר קל לשלם – הבירה מוגשת ב- Low Bowl, וספגתי מבטים תמוהים מחברי לשולחן אשר לא הבינו מה הזמנתי.

יתרון נוסף למקום, עקב השייכות למשפחת אייסברג – ניתן להזמין לשולחן גלידה מסניף הסמוך. התפריט של אייסברג ישב שם כל הזמן, מתעתע בנו עם הבטחות מפתות לאושר חולף בדמות עוגיית-שוקולד-צ'יפ-ענקית-ועליה-שלושה-כדורי-גלידה-וקצפת ושאר מריעין בישין מסוג זה. עמדנו בפרץ כצוק איתן עד שהחום הכריע אותנו ושבנו הביתה. התעלמנו במופגן מהאייסברג, אבל אז ראינו את הסיציליאנית והתקפלנו כמו מגדל קלפים. נו, מילא.

לסיכום: בר יין קטן ונחמד, מעוצב מעט-יותר-מדי. חם נורא בחוץ, ואין שום מאוורר, אז קחו בחשבון. מחירים סבירים, אווירה חייכנית. מומלץ בעיקר לשתייה, כנראה שקצת פחות לאוכל.

תמכו במאמר בלדוג

תומא - ביקורת בר

הקיץ הגיע, והתומא, הבר הפתוח בחצר בית ציוני אמריקה, שוב נפתח. לפני שנה-שנתיים, זה היה הבר החביב עלינו - המיקום שלו היה בדיוק באמצע הדרך בין הדירות של החבר'ה.

חוץ מזה יש לו עוד יתרונות - גם כשהוא מפוצץ ודחוס אפשר למצוא בו איזה פינה או ענף להשען בהם, גם כשכולם מעשנים הוא עדיין מאוורר וחוץ מזה אין בו ערסים.
אבל יש גם חסרונות - חם שם מאוד בקיץ התל אביבי, וגם לח - תמיד צריך לאתר את המאוורר הקרוב ולשבת עליו טוב טוב. והערסים לא סתם לא באים - המוזיקה חלשה כל כך שלפעמים זה באמת מבאס.
עדיין, בשקלול הסופי, בעינינו המקום בהחלט חיובי. הקהל בו הוא יותר מרכז-תל אביבי עדכני, ופחות בלונדיניות מהצפון הרחוק, מהסוג שניתן למצוא בנמל, המוזיקה (אם תצליחו לשמוע אותה, כן?) בדרך כלל מתוחכמת למדי, יש אוכל לא רע בכלל וזה בעיקר קרוב ונוח.

נפגשנו שני זוגות. היה קצת תור בכניסה, למרות שהתקבלה אצלי התחושה שהמארחת מנסה בכוח ליצור תור - כי בפנים בכלל לא היה מלא. פה גייסתי את מיטב הקומבינות מימי העבר, וא', מנהל המשמרת הותיק, הכניס אותנו דרך הפתח האחורי, דרכו יוצאים לשירותים בבית ציוני אמריקה.
שינו לא מעט במקום - בר אחד מתוך השניים נעלם, אחד אחר קם באיזור בו היו רק שולחנות, אבל איכשהו התחושה נשארה אותו דבר, והעיקר שלא נגעו בספה העגולה מסביב לעץ הגדול הנטוע באמצע החצר.
הזמנו בקבוק גוורץ (90 ש"ח, לתשומת לב בעלי הויסטה), כבשנו לנו כמה כיסאות ליד הכניסה, וקשקשנו לנו עד סוף הבקבוק, נהנים מערבי השנה האחרונים שיציעו בריזה נעימה. כרגיל, שום דבר מסעיר לא קרה, אבל זה בסדר - זה בדיוק מה שרצינו.

לסיכום: מקום מרכז תל אביבי, עם קהל שכונתי בעיקרו. מוזיקה שקטה מאוד, כך שהאוירה די רגועה (אם כי בשנים שעברו, בסופי השבוע המקום היה פיק-אפי למדי). כדאי, כל עוד לא הגיע הקיץ בכל אונו.

תמכו במאמר בלדוג

פורלין - אירוע Eat & Twitt

מסעדת פורלין הותיקה ברחוב פרישמן גילתה את טוויטר, ועושה חייל במשחק השיווק האינטרנטי. בלי קשר, אני גיליתי מחדש את טוויטר אחרי חודשים ארוכים של חוסר עניין באתר (תעקבו אחרי! MyTaste@, מן הסתם), וכמובן שעשיתי לעצמי נוהל לעקוב אחרי כל מסעדה, בית קפה או בר תל אביבי שנמצאים שם. וכך, אחרי כמעט שנתיים של כתיבת בלוג סוף סוף יצא לי מזה משהו - הוזמנתי לארוחת חינם.

בפורלין סגרו את החדר הפרטי שלהם והזמינו עשרים בלוגרים וטוויטרים לארוחה מפנקת במסעדה, בליווי יין מיקב עגור, הסברים מפורטים מפי היינן, ובנוסף הרצאה על צילום אוכל. "הקפיצו" אותי לשם בהתראה די קצרה, אז קוששתי לי תמונות - באדיבותה הרבה של OhSoArty@ (וגם היא כתבה, בבלוג שלה). בין הנוכחים היו גדולים ומכובדים - נציגים מפורומי האוכל והמסעדות של דה-מרקר ותפוז, על השולחן, ושלל בלוגרים וטוויטריסטים.

אז מה היה לנו שם? טרטר סלמון, סרדינים כבושים, קרפצ'יו פילה או סלט תמנונים לראשונות, פילה בקר ברוטב פטריות, פילה מוסר ים או חגיגת פירות ים לעיקריות וקרם ברולה או קרפצ'יו אננס לקינוחים. לראשונה לקחתי סלט תמנונים שהיה טעים מאוד, ודגמתי קצת מהסלמון והקרפצ'יו שהיו טובים גם כן, אבל הבאזז בחדר הורה על כך שהסרדינים הם הם היו המנצחים הגדולים. לעיקרית לקחתי חגיגת פירות ים - מחבת ברזל ובה שלל שרימפס, קלמרי, מולים וסרטנים, הכל ברוטב שום טעים (נאלצתי לנגב עם לחם. לפעמים פשוט אין ברירה). זה היה טעים מאוד - אבל כשהגיעו הסטייקים חשתי צביטה קלה בלב - נתחים יפהפיים, ואם הטעם היה אפילו חצי מהמראה, שיחקו אותה.

הכל לווה בצורה צמודה על ידי היינן (המטורף) מייקב עגור - אני לא מבין ביינות, אז רק אומר שהם בהחלט נעמו לי. לקראת הכוס החמישית גזרתי הכרחתי את עצמי להפסיק, כי חבל.

הקינוחים היו נחמדים מאוד, בליווי כוס יין קינוח שכבר גבל בסכנה לשלום הציבור. השארנו טיפ נדיב, נפרדנו לשלום וזיגזגנו איש איש לדרכו.

תמכו במאמר בלדוג

באצ'ו מרסנד

הזכרתי את המרסנד כבר כמה פעמים בבלוג, אבל אף פעם לא התפניתי באמת להקדיש לו פוסט. זה קרה בעיקר כי בכל הפעמים שישבתי שם, זה היה לבד על כוס קפה (ולפטופ, כמובן), וחיכיתי למשהו קצת יותר רציני. אבל קשה, קשה להזיז את החברים שלי - הם גרים בכיכר רבין ונעולים על השיין והסטריטס, הסטריטס והשיין. מקומות מצויינים, אין ספק, אבל מה עם קצת שינוי?!

בסוף זה קרה. הצלחתי לשכנע אותם להחליף לוקיישן, ולו רק ליום שישי אחד. הבטחתי להם שמש, בריזה נעימה מהים ושלל סלבז (מה לעשות, נמוך - אבל תמיד מוכר). כשהגעתי הם כבר היו שם, ישבו על הספסל מול בית הקפה וחיכו לשולחן. הספסל היה שטוף שמש, אבל השולחנות לא. מזל שרומי אבולעפיה ישבה ליד וחיכתה גם היא לשולחן - נגיד שההבטחות שלי מולאו בחלקן ;-)

המרסנד היה בית קפה ותיק מאוד, עם קליינטורה ותיקה בהתאם ועיצוב עתיר פורמייקה משנות השבעים (כמו קפה תמר, נניח). כשבעל הבית נפטר בעלי הבאצ'ו לקחו אותו ולא נגעו בו. העיצוב עדיין מיושן, עדין מוכרים שם עוגות לפי שורה מתבניות גדולות - ממש טיול במנהרת הזמן. יש כמובן שינויים - המלצריות צעירות ומגניבות לעילא, התפריט רוענן קלות, הפסקול הוחלף ואפילו יש דיג'יי לפעמים. הקלייטורה הוחלפה חלקית - חצי החבר'ה הטובים מפעם (המלצריות מראות סבלנות ראויה לציון) וחצי החבר'ה הטובים מהיום, מלאי פאסון וגרוב.

אני הסתפקתי בקפה הרגיל שלי, אבל הקיפוד הזמין מוזלי וקפה שמעולם לא הגיע, ור' הזמין ארוחת בוקר קלאסית (ומשום מה ויתר על האופציות המרגשות יותר - ארוחת בוקר טורקית הכוללת שלושה בורקסים או הרוסית, הכוללת דגים מלוחים וצ'ייסר וודקה) ואספרסו. המוזלי היה טוב, וגם ארוחת הבוקר, למרות שהיתה די סטנדרטית, ובנוסף אני חייב לציין שיש להם קפה פשוט מעולה.

השירות לא משהו - המלצריות כל כך "מגניבות" וכל כך מיודדות עם הקליינטים הקבועים מהברנז'ה, שהן מבלות יותר זמן בחילופי דברים איתם ובהפסקות עישון על הספסל בחוץ מאשר בשירות קשוב, מעין קנטינה לעניים, אבל עדיין - לא משהו קטסטרופלי.

 

בסך הכל היה חיובי ביותר, אבל יש לי הרגשה שזה לא היה מספיק כדי לגרום להם להתנתק שוב מהמגרש הביתי שלהם... לא נורא, אני עדיין אקפוץ מדי פעם לכוס הקפה שלי בלעדיהם.

לסיכום: בית קפה בעל אווירה ייחודית - חצי ותיק חצי חדיש. קפה מעולה, וכדאי לקפוץ לפחות פעם אחת בשביל הנוסטלגיה.

תמכו במאמר בלדוג

הכוסית - סופה של תקופה

רון, ידיד הבלוג, תרם לי סקופ - פאב הכוסית נסגר בקרוב, לאחר 27 שנים ארוכות.

הכוסית הוא המקומות הבודדים ששרדו כל כך הרבה זמן, שכל אחד היה בו פעם אחת לפחות, לא משנה כמה רחוק משם הוא גר. מדובר בשכונתי אמיתי, כמו פעם, עם הרבה עץ ובעיקר הרבה זכרונות. 

המקום לא נסגר בשקט - ירון, הבעלים, ביקש להודיע על שלושה ימי חגיגות לקראת הסיום - בשבת וראשון המטבח יזרים אוכל חופשי לכל מי שמזמין שתייה (מנות של ממש,לא רק צלוחיות בייגל'ה, לדבריו), בשלישי בלילה, ערב יום העצמאות, מאחת בלילה ועד שייגמר האלכוהול, מחירים "מצחיקים" כהגדרתו על כל השתייה. 

אחרי שהכרכרה הפכה לקייטנה (ובמילא תיהרס בקרוב) והכוסית נסגר, נשאר למעשה רק השופטים כנציג בודד של פאבים ותיקים במרכז העיר. אז בואו ונצדיע לעוד מוסד שסוגר את שעריו - יש לכם שלוש הזדמנויות מצויינות.

תמכו במאמר בלדוג

פיות ועכברושים - השיין והג'ון דו

כאחרוני הבלוגרים, החלטנו גם אנחנו לקחת על עצמנו "פרוייקט" - העכברוש, פיונית הקסם ואנוכי. העכברוש ואני מכירים כבר זמן רב, מאז אותם ימים קסומים בשטח אש 109, אבל את הפיונית אנחנו מכירים רק דרך הבלוג שלה, אז בהחלט היה מסקרן להצמיד פנים לבלוג.

נפגשנו בשבוע שעבר ליד כיכר רבין, לאורה של במת חגיגות מאה השנים (אז עדיין בשלב החזרות) ואחרי שהעכברוש ואני מצאנו אותה (התחבאה לה בערמומיות על ספסל באמצע השדרה, מתחת לפנס) וסיימנו את שלב ההיכרויות חשבנו לאן ללכת לאכול.

שקלנו את הלילוש, אבל פסלנו אותו משום מה, לא זוכר למה. שקלנו את הנוי, אבל הוא היה ריק לגמרי, אז גם הוא נפסל. הבראסרי היה קצת "יותר מדי", אז בסוף בחרנו בשיין (יש גם ביקורת עבר), מקום בו פיונית מעולם לא ביקרה. הזהרתי אותה שהמלצריות שם לא כל כך נחמדות, אזהרה שלא היתה נחוצה לבסוף, כי דווקא קיבלנו אחת מהשתיים הנחמדות.

הזמנו אלכוהול - שמפניית וניל וקינמון לפיה (בחירה שהתבררה כפושרת בהמשך), סנגרייה אדומה מוצלחת לעכברוש וסנגרייה לבנה ומעולה עבורי. מה שטוב בשיין - זה המקום היחידי בו גבר בוגר יכול להזמין כוס סנגרייה ועדיין להרגיש בסדר עם עצמו. הם לא שיפוטיים שם, בשיין.

הזמנו גם אוכל - סלט סלק וגבינת עיזים (טעים, אבל היה לי קצת יבש), פטריות מוקפצות על איטריות אורז שהיו מוצלחות כרגיל ולזנייה בשרית עבור הפיונית, לקול מחאותיו הנמרצות של העכברוש הצמחוני, שהיתה כה ענקית ש"נאלצתי" לעזור ונהניתי מן ההפקר כהרגלי.

השיחה זרמה, ונסובה בעיקר סביב ארועים שונים שעלו בבלוגים השונים. פיונית סיפרה לנו שהיא דמיינה אותנו כצמד מכוער במיוחד, בגלל איזו תגובה מתחכמת שלי בבלוג שלה אי אז. אז כדי להבהיר לכל הקוראים - אנחנו יפיופים אמיתיים. אני לפחות. אני והעכברוש שעשענו אותה עם ההתנצחויות והויכוחים הבלתי פוסקים שלנו (זו אותה שיחה, מאז שנת 1996 1997 בערך), קיבלנו הרצאה קצרה על השפעת הסטייקים שאנו אוכלים על כדור הארץ (היא לא טובה, מסתבר) ולמדנו באיזה מסעדה הפיונית ממלצרת (אסור לי לגלות).

השניים ניצלו ביקור שלי לשירותים כדי להזמין קינוח - לא היה לי שום קשר לזה, באמת - אצבעות שוקולד על בסקוויט, מעין גרסה מקומית לטוויקס, שהיה נחמד אבל לא מסעיר, והתגלגלנו משם.

אבל הרי שלושה בלוגרים צעירים לא יחזרו הביתה אחרי בילוי קצרצר בבית קפה, לא? אז המשכנו לג'ון דו.

הג'ון דו קם באותה תקופה היסטורית בה מתחם לילינבלום קרס ועלה כוחם של ברים מזן מסויים - שכונתי "משודרג", כלומר פיקאפי אבל פמיליארי, הממוקם מחוץ למתחם ברים מובהק. הראשון והמצליח מכולם היה הבוקובסקי, ואחריו קמו עוד כמה מאותו דגם, ביניהם הג'ון דו. בזמנו הוא הצליח לא רע בכלל, ואכן משך אוכלוסייה מקומית חזקה (בהיותו גם פיקאפ וגם שכונתי, ניתן היה למצוא בו חבורות של נערות מטופחות ויפות מראה הלבושות במיטב האופנה - להלן הפיקאפ, ומולן גברברים בברמודה וכפכפי אצבע שזרקו על עצמם את הטישירט הראשון שהם מצאו בסל הכביסה - להלן השכונה. החיים לא הוגנים. ככה זה).

היום הבר קצת הזדקן, ובמילא מוסד הפיקאפ קצת ירד לטובת מוסד המועדון-עלק-אנדרגראונד-כי-אנחנו-בתוך-מרתף, אז מה שנשאר הוא השכונתי. בתור שכזה הוא באמת בסדר, ואפילו מקרינים שם משחקים וכו', אבל אין יותר מדי מה לספר - נציין שהמוזיקה היתה בסדר, שהבירה היתה קרה ושהיה מעושן למדי, במידה מעט מפתיעה בהתחשב בעובדה שלא היה מלא.

זהו, עד הפרוייקט הבא...

לביקורת של פיונית הקסם

לביקורת של עכברוש העיר

לסיכום: השיין הוא מקום יציב ומצליח, שהאוכל בו תמיד מוצלח, גם אם לא מבריק. מומלץ מאוד בימי שישי בצהריים, ללגימת סנגרייה וצפייה בתל אביבים הצופים בתל אביבים וכו'. הג'ון דו הוא שכונתי חביב ותו לא. לא משהו ששווה לעבור שכונה בגללו, נאמר.

תמכו במאמר בלדוג

פתיחות

מבזק עדכונים קצרצר -

לה צ'אמפה דל מאר, האחות הקטנה של מאורת הקאווה החביבה על כולנו בנחלת בנימין נפתחת היום ברח' הארבעה.

נאחל למקום בהצלחה, ונקווה שלא יקרה מה שקרה בזמנו ללבנטיני, שהפך ממקום קסום וייחודי בנווה צדק לתפלצת עסקיות משעממת בארץ המשרדים.

הקיטנה של הלנה, מקום חדש של חבורת ההלנה המיתולוגית, נפתח להרצה בירקון 216. עוד אין לי מושג על מה מדובר (מלבד העובדה שזה בר, מן הסתם), אבל צפו לביקורת ממש בקרוב.

תמכו במאמר בלדוג

צהריים בארנסטו

האמריקאית (זוכרים אותה מכאן?) חוגגת שלושים, ולכבוד המאורע התפטרה מעבודתה. אכן, דרך מצויינת להתחיל את העשור הרביעי. קבענו לקפה בבנדיקט, אבל משם התגלגלנו לארנסטו, מסעדה איטלקית קטנה ומשפחתית בבן יהודה, שם היא קבעה לצהריים עם חברה. המיתון והעובדה ששנינו מובטלים הכתיבה את המקום - בארנסטו מציעים עסקית ב- 29 ש"ח בלבד.
זה כמובן לא היה תכנון מופתי - בערב היא ציינה את יום הולדתה ברדיו רוסקו (אחרי שסקרתי את המקום בעסקית, אני אוסיף ביקורת ערב בקרוב מאוד), מה שגזר עלינו שתי ארוחות איטלקיות ביום אחד...
המקום כאילו יצא מסרט מאפיה ישן - עיצוב מיושן, מפות בד, בעלים שהם גם המלצרים המעשנים סיגריה עגמומית בחדר הפנימי מתחת לשלט ה"אסור לעשן"... אם רק לא היינו ממוקמים בבן יהודה אלא בברוקלין, לעזאזל.
העסקית די בסיסית - סלט ירוק או מינסטרונה לפתיחה, שלוש פסטות לעיקרית, מים מינרליים או סודה. עדיין - במחיר הזה זה דיל מצויין, ביחוד כשהוא כולל שתייה. יש עוד מבחר עסקיות במחירים גבוהים יותר, שמציעות מבחר גדול יותר בראשונות ובעיקריות (מנת אנטיפסטי, מרק שעועית, לזניות ופסטות בשריות וכו' וכו') - אנחנו נשארנו בבסיסית. ארביאטה לי, אלפרדו מצויינת לה (על הסלט אין מה להרחיב), עוד כוס קפה לקינוח - יעיל, זריז וטעים.
יאללה, לנוח - יש לנו עוד ארוחה איטלקית בערב ;)

לסיכום: מקום משפחתי וחביב, אוכל איטלקי בסיסי וטוב. שירות משפחתי, שלא תמיד מגיב בזריזות אבל מפצה בחביבות רבה.

תמכו במאמר בלדוג

סקס בוטיק

השמועה פשטה לה בעיר שרפא, אחד מאושיות הלילה (והפורנו) של תל אביב פתח בר חדש. הבר תופס את מקומה של חנות הסקס "סקס בוטיק" בדיזנגוף שירדה אחר כבוד למרתף הבניין, וכפי הנראה תפס גם את שמה.

קבעתי עם חברתי ועם ע', ידידת המשפחה המכירה את רפא, לקפוץ למקום להצצה ראשונית. הגענו קצת מוקדם, ועדיין ניקו שם את הרצפה, אז ניצלנו את ההפוגה לחצי מנת שווארמה בשווארמה שאולי (שווארמה מצויינת, אגב). אחרי שמלאנו את כרסנו חזרנו לקיר הורוד הזוהר בחזית הבניין (כמה דיסקרטי!) ונכנסו אחוזי התרגשות אל המקום החדש.

בפרפרזה על דאגלס אדמס - המקום הוא כמעט, אבל לא בדיוק, ההיפך הגמור ממה שהייתם מצפים. המקום ממש לא סליזי, או אפל, או סקסי, ומשמש כאנטי-תיזה לכניסה הבומבסטית של החנות לשעבר. בר אחד ארוך הצמוד לקיר ("פה היה הדלפק של החנות", ספרה לנו ע') ודקורציה שכוללת בעיקר פסי עץ דקים לאורך הקירות ("פה היו המדפים"- כנראה דרך דקורטיבית להסתיר את הדיבלים). העיצוב מינימליסטי בהחלט, אבל מאוחר יותר ראיתי את רפא מרים תמונה מאי שם ומתכונן לתלות אותה, אז בהחלט יתכן שהכל עוד נזיל. האיזור היחיד שקצת מפתיע בעיצוב הוא תא השירותים - דמיינו תא ברוחב תא סטנדרטי, אבל באורך של פי 5 מהמקובל, המואר באור אדום בוהק. רמז אחד קטן לשמו ולעברו של המקום.

התיישבנו והזמנו סטלה מהחבית. שני גברים בחליפות מחבר העמים נכנסו, אחד מהם הזמין וודקה ושניהם יצאו - בלי לשתות ובלי לשלם. סצינה מעט הזויה, אבל הרווח כולו שלנו - הברמנית החביבה, שזכרתי לטובה מהזינגר, הביאה לי את הצ'ייסר הזנוח.

קצת קשה לעמוד על קנקנו של המקום, כי היה ריק כמעט לחלוטין, אבל אני חייב לציין לחיוב את המוזיקה המשובחת והלא מסחרית (Fאנק וגרוב תמיד חביבים עלי), ולפחות מהבחינה הזו בהחלט יש פוטנציאל למקום.

לפני שיצאנו קיבלנו צ'ייסרים של וודקה. אחד נשאר זנוח, ואיש איש מסיבותיו לא התנדב לשתות אותו. הברמנית קצת נעלבה על ששברנו את הקוד הבלתי כתוב של עולם הלילה (נותנים לך - קח) אבל הזכרתי לה שבהתחלה קיבלנו צ'ייסר לא שלנו, ושכדאי לשלם את זה הלאה. לפחות מבחינה הקרמה, אנחנו מסודרים.

לסיכום: מקום בקונפליקט קל עם עצמו. מצד אחד, חזית, שם ומיקום סליזיים. מצד שני, מקום מאוד שכונתי בלוק שלו, רק שלא בטוח שיש שם שכונה לתמוך בו. מעשנים במקום, אבל המקום עדיין בהרצה וכל מי שהיה במקום הכיר את הבעלים פחות או יותר, אז בהחלט יכול להיות שהכל ישתנה בקרוב. מוזיקה מצויינת, אז יש לי תמריץ לקפוץ שוב בעוד שבוע-שבועיים ולדווח שוב.

תמכו במאמר בלדוג

זה פקניו, זה?

פעם היה בר בשם פולה. הוא היה ממוקם בבן יהודה פינת בן גוריון, והיה קרוי כמובן על שם אשתו של האחרון. הבר היה אחד מראשוני הפיק-אפים השכונתיים, הצליח מאוד ונודע גם בגין מחיריו השפויים. היו לו שתי קומות ואפילו שולחן ביליארד בקומה העליונה (שכונתי, כבר אמרנו). עם הזמן הוא התיישן והפך קצת מרופט בקצוות, נסגר ונפתח לאחר שיפוצים שכללו בעיקר את הפיכת החלל למבוך מסוייט ומרובה מפלסים, ואז נסגר שוב.
ועכשיו, לא מזמן, הוא נפתח שוב, ושמו ז'ה פקניו (או זה פקניו? לא ברור. זה בפורטוגזית). הוא טיפה יותר קטן מפעם, כי חלקו הפך לבית קפה בשם בוסקפה (בוסקפה וז'ה פקניו הם דמויות מהסרט הברזילאי "עיר האלוהים"), אבל הוא מצויין - אולי אפילו יותר מפעם.
אז עכשיו הוא כבר לא כל כך שכונתי. הוא מעוצב בצבעים בהירים ומשדר אווירה יוקרתית יותר מפעם. המעצבים הם אלו שעיצבו את ההלנה המיתולוגית, ובאמת המקום מזכיר מאוד את המקום ההוא - הצבעים שהוזכרו, הקהל התל אביבי המעודכן המוזיקה המשובחת והיעדר הערסים. במקום עדיין שתי קומות - התחתונה במבנה הפיק-אפ הקלאסי (בר מלבני גדול וקצת פינות ישיבה) והעליונה בתצורת לאונג'/מינגלינג (בר קטן יותר הצמוד לקיר והרבה מקומות ישיבה). בשתי הקומות משמיעים מוזיקה שונה. בפעמיים בהן הייתי במקום (שתיהן למעלה) המוזיקה למטה נטתה יותר לכיוון מיינסטרים בעוד בקומה העליונה היא היתה קצת יותר מתוחמת וכללה קצת Fאנק וסול ומיקסים מעודנים. עם זאת, בשתי הפעמים המוזיקה התדרדרה קצת בהמשך הערב גם בקומה העליונה - אבל עדיין לא משהו נורא מדי. בשתי הפעמים התחיל קצת לאט, אבל בהמשך הערב הקומה העליונה התמלאה היטב והיה בהחלט מוצלח.
היחס לעישון הוא העלמת עין - לא סופקו תחתיות-מאפרה וקיבלנו הוראה לאפר על הרצפה. עם זאת, כמות העישון לא נוראה והאוורור במקום יותר ממספק.

לסיכום: מקום חביב ביותר, קהל מרכז תל אביבי, מוזיקה טובה - מה עוד צריך?

העכברוש פרסם ממש לאחרונה שתי ביקורות על המקום (אחת ביקורת אורח) שגררו לא מעט תגובות - כאן וכאן.

תמכו במאמר בלדוג

70 פילים - ביקור מכין

אחרי שסיימנו ב- 223 (פוסט קודם כאן) דחפתי את החבורה לקפוץ לבוגרשוב, כדי לבקר ב- 70 פילים, המקום החדש שנפתח אחרי מסע פרסום גרילה שכלל מודעות על פיל שאבד ברחבי העיר. המקום הוא למעשה חנות אלכוהול בבוגרשוב 70, שבמרתף שלה נפתח בר. החנות עדיין בשיפוצים, אבל הבר כבר פתוח, אז שזה לא יבלבל אתכם (מודה - עברתי שם כמה ימים לפני וחשבתי שעדיין סגור, למרות שגם אז היה כבר פתוח. תלמדו מהטעויות שלי). זה קטע מגניב - חנות בשיפוצים, עם סולם וערימת זיפזיף, שמסתירה בר במרתף. כמעט כמו המקומות הסודיים האלה בניו יורק. כנראה יהיה קצת פחות מגניב כשיפתחו את החנות, אבל עדיין.
מטבע הדברים, הייתי בטוח שיהיה מדובר במקום שכונתי קטנטן וחמים בגודל של מטר על מטר. מה רבה הפתעתנו כשהסטנו את הווילון וראינו חלל ענקי ותעשייתי מלא באנשים. כצפוי, לפחות כרגע, הקהל מורכב אך ורק מתל אביביים מעודכנים ומתוחכמים. אבל יש סיכוי לא רע שזה ישאר ככה - המוזיקה היתה חלשה מאוד ולא מתחנפת - לא בדיוק פתיון לערסים. למעשה, כשנכנסו, זה הרגיש כמו מסיבת קוקטייל בגלריה בלי תמונות - חלל גדול וריק כמעט לחלוטין (כמה ספות לאורך קיר אחד, בר ענק שתופס חצי מהחלל, שולחנות ספורים והרבה שטח ריק בחצי השני) ורעש רקע בלתי פוסק של דיבור - כמה משונה :). אבל פה גם הבעייתיות - אין איפה לשבת, ניחא, אבל אין אפילו איפה להשען, או לזרוק את המעיל. בעלים - לפחות כמה קולבים על הקיר...

היינו עייפים, היה חם בפנים ולא היה לנו מה לעשות עם הבגדים שקילפנו מעלינו וצינור התפוצץ בשירותים - אז התחפפנו, אבל המקום נראה בהחלט מבטיח ומעניין, וכל מקום שהוא לא שכפול סדרתי של הלנדן/וילה/אפטאון/גימנסיה מקבל אצלי נקודת זכות. אני אחזור לביקור יסודי יותר.

לסיכום ביניים: מקום גדול ומפתיע. עיצוב תעשייתי, מחירים סבירים בהחלט, קהל מקומי בלבד, לפחות בינתיים. מעשנים בפנים חופשי, אבל בגלל התקרות הגבוהות לא מפריע כל כך.

תמכו במאמר בלדוג

Shine on

בבוקרו של יום חול, קבענו לארוחת בוקר בשיין, הממוקם בפינת הרחובות פרישמן ושלמה המלך. הנוכחים היו המתולתלת, אנוכי וצמד הלונדונרים שרצו להיזכר איזה כיף זה לשבת סתם ככה בבית קפה בתל אביב באמצע השבוע, ללא סיבה מיוחדת.

שיין הוא אחד מבתי הקפה הבודדים שמצליחים לשמור על רלוונטיות וייחוד לאורך זמן. מכיוון שהוא לא ממוקם בלב מתחם ו/או רחוב ראשי, לא כל עובר אורח מקרי בתל אביב פוקד אותו. מאידך, הוא מהווה מקום משיכה לקהל המורכב מתושבי האיזור ומתושבי האיזור לשעבר השומרים על נאמנות ומגיעים במיוחד.

קצת קשה לשים את האצבע על הייחוד של השיין, מה שהופך אותו מעוד בית קפה לבית קפה שווה שמצדיק הגעה מיוחדת ולא רק אם אתם באיזור. אבל כן אפשר לציין את הפרטים הבאים –

• מיקום אסטרטגי, לא סואן מדי ולא פסטורלי מדי – ללכת עם ולהרגיש בלי.
  
• משום מה השילוב של העצים בחוץ, המכוניות ברקע, השולחנות בפנים ובחוץ והעיצוב של המקום משתלבים היטב.
  
• מנות טעימות, יפות (כן, זה חשוב) ומושקעות, בלי להתחכם יתר על המידה.
  
• שירות אדיב בלי להעיק (תמיד מגישים כוס מים עם פלח תפוז, עוד לפני שאפילו הספקת להתיישב).
  
• נוכחות מעודנת של סלבים סוג ב' וסתם יפים ויפות.
  
• האופציה לשבת על הבר, אם רוצים להרגיש קולים יותר (לא תמיד עוזר אבל גם לא מזיק).

הזמנו סלט שהתברר כעשיר ומכובד ואת ארוחת הבוקר הגלילית (קצת יוצאת דופן בנוף ארוחות הבוקר בתל אביב - ג'בטה חמה, ביצים קשות, לבנה וטחינה ומעט חלבה לקינוח. מומלץ ביותר). הלונדונר, כהרגלו, הזמין כוס קפה ונשנש לכולם מהמנות... קשקשנו, שילמנו ופסענו לנו איש איש לדרכו מאושרים וטובי לב.

לסיכום: בית קפה שנותן ליושבים בו הרגשה שהם לא משחיתים את זמנם לריק ב"סתם בית קפה" אלא מקבלים משהו "אקסטרה". מומלץ בעיקר בשישי אחה"צ ודומיו, אז המקום באמת שוקק, אבל בהחלט לא רק.

תמכו במאמר בלדוג

Bubamara

בהחלט הגיע כבר הזמן לבקר בבובמרה, השחקן החדש במתחם הארבעה, ויום הולדתו של חבר היווה את התירוץ המושלם. על מנת להבטיח כניסה חלקה ומקום בבר הזמנו שולחן, ועל כן הגענו למקום מוקדם יחסית - בשעה תשע וחצי.

כשהגעתי למקום שמתי לב לכמה דברים מוזרים - מלבד הגברתנים הרגילים עמד בכניסה בחור צעיר עם חליפה ואוזנייה, ובתור עמדו מספר צעירים אשר לא נראו כמו הקהל הטבעי של הבר. כאשר נכנסתי התבררה התעלומה - אהוד ברק הגיע לבר כדי להכריז על פתיחת הקמפיין. המשמעות בפועל - כבר לפני עשר המקום היה מלא בפעילי המשמרת הצעירה של העבודה, אשר התעקשו שכל אחד יקח פלייר (ניסינו להסביר על איכות הסביבה, אבל...) ואפילו הפילו לנו כוס מהשולחן בלהט העניינים, בעשר וחצי המוזיקה הפסיקה ואיתן כבל השתלט על המיקרופון, נשא נאום ("הוא אמנם לא טרנדי, אבל באנו למקום הכי טרנדי בעיר..." זה היה נורא כמו שאתם מדמיינים) והעביר למר ברק. לשמחתנו, הסיטואציה הביזארית נגמרה מעט לאחר מכן, נוער הגבעות התפנה, ויכולנו להמשיך בחגיגות יום ההולדת.

המקום עצמו הוא עוד דאנס-בר/מגה-בר סטנדרטי לחלוטין - וילה, לנדן, זיזי, אין חדש תחת השמש. הדבר היחיד שניתן לומר לזכותם - ציור קיר ענק המתאר את תל אביב ההרוסה (לאחר אסון אפוקליפטי כלשהו?) כאשר ג'ונגל השתלט עליה למחצה ושלל חיות אקזוטיות רצות בה חופשי (שמתי לב לקואלות ופלמינגו ורודים. לא ברור איך הם הגיעו לשם). קצת מזכיר את "12 קופים", די חביב. בנוסף כמובן מקרנים שמראים מדי פעם קליפים של הופעות חיות כאשר אלו מתנגנות (קטע די שחוק כבר, למען האמת). השירות לא מקצועי מדי (המלצרית לא הצליחה לפתוח בקבוק יין, וחתן השמחה עשה את זה עבורה) אבל לצוות היה מצב רוח טוב וגישה חיובית, אז ניחא.

לאחר הירידה הקלה באוכלוסיה עם תום החלק הפוליטי של הערב המקום התמלא שוב במהרה, וכולם פיזזו בשמחה רבה. סיגריות רבות הוצתו ללא הפרעה (אנחנו הפכנו את הפליירים למאפרה נאה - לא בגלל דיעותינו הפוליטיות, אלא סתם כי התעצבנו על הפסקת המוזיקה בתחילת הערב) אבל בשל החלל הגדול והתקרות הגבוהות האוירה לא הייתה מעושנת במיוחד. באיזור חצות התקפלנו (כבר לא צעירים כמו פעם...) אבל המסיבה בהחלט המשיכה אחרינו.

שורה תחתונה - עוד בר סטנדרטי מזן החלונות הגבוהים והזיזי טריפו, אבל כרגע זה אחד המקומות החמים - אז למה לא. עד שיפתח המקום הבא (אולי הוא כבר נפתח?) מומלץ להזמין מקום מראש.

תמכו במאמר בלדוג

Peacock

החלוקה הגיאוגרפית ביני לבין חברי (הם - כיכר רבין, אני - רוטשילד) גורמת לנו להפגש במקומות הממוקמים בשטח המפורז, הלא הוא איזור הבימה והיכל התרבות. וכך, צברנו לנו לאחרונה לא מעט שעות בפיקוק.
הפיקוק הוא בר שכונתי-פלוס, ושייך לבעלים של הארמדילו (ושל האורקה, להבדיל). האוירה והעיצוב שכונתיים, אבל קצת משודרגים - הקיר האחורי הוא בעצם לוח ענקי עליו כתוב התפריט בגיר, אבל רואים שמישהו השקיע כמה שעות טובות מחייו כדי לכתוב הכל בכתב אחיד ומדוייק, ועל הקירות יש ציורי קיר מתוחכמים ויפים.

מנות האוכל הרבה יותר מורכבות מבארמדילו, ביניהן מבחר ברוסקטות מצויינות ופיצה טובה (בנוסף, אני מכיר מישהי שנשבעת שהם מגישים את הצ'יפס הכי טוב בעולם). לאחרונה המקום הופך לפופולארי יותר ויותר, ובפעמים האחרונות נאלצו לעמוד זמן רב לפני שקיבלנו שולחן (המלצרית ציינה שאם רוצים לשבת במהירות צריך להגיע לפני תשע וחצי...).

העכברוש, בביקורת שלו כאן, לא ממש התלהב מהמקום, ובזמנו אני הסכמתי איתו, אבל אני מרגיש שהמקום "התבגר" יפה וכעת מציע הרבה יותר מאז. חוץ מזה, לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן...

חשוב לציין שלמרות שאין מאפרות במקום, לא מעט מבאי המקום מרכיבים לעצמם מאפרות מאולתרות מתחתיות בירה ומעשנים באין מפריע. פעם אחת ראינו פקח קונס מישהי בדיוק כשהגענו ואז האוירה היתה נטולת עשן לעשרים דקות תמימות :)
(ותודה לעכברוש על התמונה המצויינת)

שורה תחתונה: מקום נעים וסימפטי (בתנאי שהעשן לא מפריע לכם) עם קהל בוגר ואיכותי ואוכל מצויין. מומלץ לבוא מוקדם אם אתם לא רוצים לעמוד בצפיפות.

תמכו במאמר בלדוג

noi positive food

כבר הרבה זמן, עוד לפני שיצאתי לפגרה, שאני מתכנן לכתוב על נוי, ואיכשהו זה לא יצא עד עכשיו (= אני עצלן). אם אני לא כותב על מקום מיד אחרי שהייתי בו, זה פשוט נדחה ונדחה ונדחה...
אז הנה, עכשיו אני יושב פה עם הלפטופ, וזו הזדמנות מצויינת לכתוב סוף סוף.
המקום נפתח לפני חודש-חודשיים במקום הכנאפה בשד' חן פינת פרישמן. אני לא חומוסולוג, אבל החומוס שלהם היה טעים לי, וגם האוירה במקום, אז הצטערתי מאוד לראות שהמקום נסגר. ובכל זאת, בסיכומו של דבר, אני מרגיש שהרווחתי - אני לא אוכל כל כך הרבה חומוס, ונוי הוא מקום שאני מאוד מסמפט. למה? כי זה המקום הכי סימפטי באיזור... הצוות כל כך נחמד וידידותי שזה גובל כמעט בפשע (ואני יכול רק לקוות שכמות החיוכים לא תפחת עם הזמן) וכמובן שגם האוכל מצויין.
אז מה זה "אוכל חיובי"? זה לא אוכל אורגני - רק חלק מהמרכיבים אורגניים, אבל הם משתדלים שיהיה בריא ואורגני ככל האפשר (בלי להיות טרחניים, וזה גם משהו) וגם משתדלים להכין מה שאפשר בעצמם. כל מה שטעמתי עד עכשיו היה טרי וטעים - פוקאצ'ות, סלטים ומנות הבשר (ביחוד מומלצים הקבבונים) שבכולם יש איזה טוויסט קטן שמציל אותם ממלכודת הבנאליות.
משהו שלילי בכל זאת - הקפה (האורגני) מוגש רק בספלי חרסינה קטנים, ואני אוהב את האמריקנו שלי בכוס זכוכית גדולה. זה בכל זאת לא מונע ממני לקפוץ לבקר :)

בקיצור, מומלץ. חבל שאני לא גר יותר קרוב לכיכר.

תמכו במאמר בלדוג

פתיחה, סגירה ויוגורט

עדכון קצרצר של תקופת החגים -

היוגו נפתח היום בכיכר רבין, על חורבות הבר שכשל. אתמול הסתובבתי שם כשחיפשתי חניה והיו שם כחמישים איש בחוץ, כוסיות יוגורט בידיהם. אני יכול רק להניח שחילקו שם יוגורט בחינם, כי אם לא אז תפס להם ממש חזק (מה שגם בהחלט אפשרי - אני מכיר זוג שנוסע לרוטשילד בכל פעם מרמת אביב רק כדי לאכול שם יוגורט). בכל מקרה, שיהיה בהצלחה.

התומא סגרו את הבסטה עם בוא החורף. היה נחמד (גם אם נחלש קצת בגלל התחרות מהמיוזיק רום, הלאנדן והוילה סוקולוב), נפגש שוב בקיץ הבא...

מקום חדש נפתח בנמל תל אביב מול האגאדיר - הטיימס סקוור, על חורבות הקונצ'ה. מאחר ופתיחה אחת זה משעמם, הפתיחה הראשונה ביום רביעי, עם מסיבה בניצוחו של אנטוני פאפא והשנייה ביום שישי (בצירוף מקרים משעשע, בדיוק ביום זה הבלוג יוצא לחופשה לניו יורק. מבטיח תמונות מהטיימס סקוור המקורי).

תמכו במאמר בלדוג