קפה 12 (רוטשילד 12) - ביקורת

יצאנו לגיחה אומללה אל הכפר ביום שישי. אחרי זמן קצר נוכחנו לגלות שהספר הישראלי הוא עדיין לא טוסקנה או פרובאנס, וחזרנו עם זנבינו תחוב עמוק בין רגלינו אל תל אביב הבירה. הצטרפנו לחברי הפרלמנט הקבוע של שישי, שבאופן יוצא דופן החליטו לוותר על השיין, מדורת השבט הרגילה, ולכתת רגליהם אל התחתית. מכאן, זה לא היה קשה לגרום להם לשנות שוב מיקום, וכך יכולתי לבדוק את קפה 12, אחיו החדש של רוטשילד 12. בית הקפה הוא המשך טבעי של הבר הצמוד, והתפריט הוא שילוב מעניין בין תפריט הבר לבין הבייקרי. זה אומר שיש את המאפים המעולים של הבייקרי, וסנדוויצ'ים מעניינים ושווים, ומהצד השני מנות שלוקטו משאר מסעדות בני הזוג ועברו שינוי (=הקטנה) בעבור הבר, כמו קרפצ'יו או סלט קיסר.

המקום עצמו יפה מאוד, ומעוצב באותו קו אורבני-תעשייתי של הבר - המקום קצת מרושל והרוס, אבל ברור לך שעבדו על זה קשה מאוד, כדי שהרישול וההרס יהיו מדוייקים מאוד. האוכל גם כן טעים מאוד, כאמור, אבל על השירות עוד צריך קצת לעבוד (אני מניח שזו מחלת ילדות) - היינו צריכים לבקש פעמיים תפריטים מהברמן, מלצרית שלא עבדה באותו זמן חטפה לנו במודע שולחן שהובטח לנו על ידי המארחת כדי שתוכל לשבת שם, והמארחת בתורה חיפתה עליה ו"עשתה לנו טובה" כשהציעה להוציא לנו שולחן אחר החוצה (אם אפשר היה לשים שולחן אחר בחוץ, למה זה לא הוצע לנו קודם? ולמה אין רשימת המתנה מסודרת? ועל המלצרית החטפנית אני לא מדבר בכלל).

אחרי שעבר לנו ההלם מהתרגיל שעשו לנו, החלטנו כבר להשאר על הבר. הזמנו קרפצ'יו ומנת פלוטים (שהיו זכורים לנו מהביקור ברוטשילד 12), שקשוקה שהיתה מוצלחת מאוד, קיש כרישה ולצורך "סגירת פינה" של מזמין השקשוקה, עוד מנת "לחם שרוף עם שום ועגבניה" - כמה אייל שני מצידם - שהתגלה כשתי פרוסות לחם שרוף ששופשפו עם שום והוגשו בליווי עגבניה מגוררת.


בסוף הארוחה גיליתי בתפריט הפתעה קטנה בדמות קפה קורטדו, אותו לא יצא לי לשתות מאז הביקור שלי בארגנטינה. הוא הוגש כהלכה בכוס זכוכית קטנה, והיה פשוט מצויין. כשביקשנו חשבון הוזמנו על ידי הברמן לסיבוב צ'ייסרים, וגילינו גם שלא חוייבנו על סגירת הפינה - הברמן בהחלט התקמבק מאז משבר התפריטים.

בסופו של דבר, ואם נתעלם מבעיות השירות (אני מניח שהמצב ישתפר בקרוב), מדובר בהבטחה גדולה, אבל מנות הבר איכשהו לא נותנות לך להרגיש באמת בבית בקפה 12, וזו קצת בעיה. בית קפה צריך לגרום לי להרגיש נינוח, והפוזה הלילית לא מסתדרת עם זה כל כך טוב לדעתי. בינתיים לפחות, הפרלמנט חוזר הביתה.

לסיכום: מקום עם הרבה סטייל ופאסון, כמצופה מהבעלים. עם עוד קצת גיבוש לצוות, ואולי שינוי קל של התפריט, הוא יוכל להפוך לאחד המקומות המנצחים בעיר.

תמכו במאמר בלדוג

קפה נונה - ביקורת משוחדת

דיסקליימר מורחב:

בתקופה האחרונה יש הרבה ויכוחים ודיונים על מה יאה ולא יאה לבלוגרים המבקרים מסעדות. זה התחיל בכמה התנצחויות בבלוג של טמיר, וכתבה בהעיר שהכתירה את כולנו בתור "אוכלי חינם" בטח ובטח שלא עזרה.

ולכן, רק כדי להבהיר את המצב - אני לקוח ותיק מאוד של קפה נונה, ובתקופות ארוכות בחיי הייתי שורץ שם לא מעט. יצא לי להכיר היטב את הצוות (אם כי עם הבעלים אף פעם לא התמנגלתי), ואף כובדתי פה ושם בצ'ייסר או כוס בירה במשך השנים (פעם אחת אפילו קיבלתי בראוני מברמנית חביבה במיוחד!).

הבעלים של נונה אקטיבי בטוויטר, והודעתי על בואי. הוא לא היה שם, ושילמתי על הכל. זה לא פוסט מוזמן בשום צורה, אבל אני כן רואה את עצמי כמשוחד. מצד שני, אני משוחד בעיקר כי אני אוהב את המקום. קחו את זה לאן שתרצו.

הלילה הזה היה שייך לגברים. שום סלט לא נחתך בעיר, מקסימום מישהו פתח איזו קופסת חמוצים כדי להרטיב את הגרון. סטייקים הונחו על מחבתות, וויסקי נמזג, סיגרים הודלקו, קלפים חולקו וצ'יפים נערמו. שקט. המלכה אסתר מופיעה בפארק.

רענן, חבר ותיק, חזר לראשון מבין סדרת ביקורי מולדת מגרמניה, וקבענו להפגש בקפה נונה. פעם ישבנו שם כל הזמן - ארוחת בוקר עמוסת בייקון ביום שישי, טוסט קובני סותם עורקים אחרי יציאה. הגיע הזמן להיזכר.

המקום לא השתנה הרבה במשך השנים - הרבה כסאות ושולחנות בחוץ (כדי שיהיה אפשר להשגיח על האוטו בחניה הלא חוקית באבן גבירול), בר דומיננטי החולש על החלק הפנימי, עם קיר מראות משופעות המאפשרות ליושביו לצפות בקלות ברחוב. המקום מאוד ידידותי לבעלי מחשבים - שפע של שקעים, אפילו ישאילו לכם לפטופים חינם, ושני שולחנות גדולים בירכתי המקום שמושלמים לתפקיד משרד זמני. ואכן, אפילו בשעות הערב המאוחרות ישבו במקום מספר סטרטאפיסטים(?) צעירים שהציגו מצגות אחד לשני (הצצתי. מודה).

אבל נוסטלגיה לא היתה הסיבה היחידה שבחרנו בנונה - יש להם שם מבצע מטורף. כל יום ראשון ושלישי, בין חמש אחה"צ לשתיים בלילה, כל האלכוהול ב- 50%. לא אחד-פלוס-אחד, אנחנו לא ילדים פה - 50%. על הכל. זה השתלב לנו מצויין עם כל תמת הלילה-של-גברים שתוארה כאן קודם, ואחרי השתעשעות קצרצרה עם רעיון הזמנת בירה, עברנו מיד לוויסקי. רענן לקח וודפורד, קנטאקי וויסקי של קשוחים (30 ש"ח במקום 60 הרגילים), בעוד אני בחרתי בגלנמורנג'י (40 במקום 80) הקלאסי, בלי פורט ובלי שטויות.

לבושתי הרבה, העובדה שלא שתיתי וויסקי בשנה-שנתיים האחרונות נתתה את אותותיה - היה לי קשה מאוד לגמור את הכוס, ועדיין יש לי כאב ראש יום אחרי... רענן, אני חייב לציין לחיוב, גמר את הוודפורד כאילו נולד בקנטאקי וגמע מיד אחר כך כוס נוספת. כדי לרכך את המכה החלטנו לרפד את הקיבה במשהו קטן וקליל. לא היה לנו ספק במה לבחור - הטוסט הקובני, היהלום הנוצץ ברפרטואר של נונה. קחו ג'בטה, מרחו עליה מיונז עם פלפלי צ'יפולטי, הוסיפו האם וצלי חזיר, מלפפונים חמוצים וגבינה צהובה ושימו בטוסטר. אנחנו, כמקצוענים ותיקים, מוסיפים תמיד עוד טבסקו.
גל מ- foodnwine.me טען בתוקף שכל פוסט צריך להכיל תמונות, אז שלפתי את הפלאפון שלי. קבלו.

שמחנו לראות שהטוסט שמר על חיוניותו במשך השנים, הרבה יותר מאיתנו. פעם כל אחד מאיתנו היה שואב אחד כזה בלי למצמץ - הפעם חלקנו אותו וזה יותר מהספיק. השינוי היחידי היה בגרעינים שהתווספו לג'בטה - שיהיה.

אמרנו שלום לשוכני הבר, ורענן הבטיח לברמן שיבוא לבקר שוב, והפעם לא יחכה שנתיים בין ביקור לביקור (ממש כמו מדונה). בנסיעה בצפון העיר יכולתי להבחין בנשים - בודדות, בזוגות, בחבורות - כולן מנסות נואשות לתפוס מונית, בדרכן לכיבוש מחדש של העיר.

לסיכום: בית קפה/בר הפתוח 24 שעות ביממה. תפריט אוכל נרחב יחסית, אווירה ידידותית ללפטופים. בר גדול ומושקע יחסית לבתי קפה, וכמובן מבצע אלכוהול ב- 50%, בימי ראשון ושלישי מחמש בערב. מומלץ.

תמכו במאמר בלדוג

קפה לו - ביקורת

רצינו לשתות כוס קפה בבוקר יום שישי, ולא ידענו לאן ללכת. יש פרדוקס מוזר ברוטשילד – לכאורה, השדרה מלאה בבתי קפה, אבל בתכלס, אין מקום טוב באמת לשבת בו: שני הקיוסקים בשדרה עצמה מצוינים, אבל אי אפשר לשבת שם בחום. הקפה הלל והקפה קפה הם רשתות, ואנחנו נגד רשתות (לפחות בשישי בבוקר). הנחמה וחצי רחוק מדי, ובן עמי היה מלא...

ממול לבן עמי, בצידה השני של ככר המלך אלברט, הבחנו בבית קפה חדש וקטן. נכנסנו פנימה וראינו מעדניה/קונדיטוריה/בית קפה קטנטן וחביב. בירור קצר העלה ששם המקום הוא קפה יואל, עדיין בהרצה, והוא אחיו הצעיר של קפה לו בבלפור. קפה לו! כמובן – אצנו רצנו לשם.

קפה לו היה עמוס, אז חיכינו על הספסל מול בית הקפה כמה דקות עד שהמארחת קראה בשמנו והציעה לנו מקום על הבר. לקחנו. המקום קטן יחסית, מעוצב עם הרבה עץ, כמו בית קפה צרפתי קלאסי. הבעיה בבר הקטנטן (ובכלל בפנים) היא האקוסטיקה הנוראית – שאון בלתי פוסק של סכו"ם, צלחות וקריאות הצוות קיבל את פנינו.

הזמנתי את ההזמנה הרגילה שלי – אמריקנו גדול בכוס זכוכית וחלב קר בצד (כזה אני, גמיש), וחברתי היקרה הזמינה מלבד הפוך גם סנדוויץ' טונה שנשמע טעים – עם קונפי לימון ותפוח אדמה. הקפה היה סבבה, אין תלונות, אבל הסנדוויץ' היה קצת יבש. עיון מדוקדק יותר גילה גם את העדרו הבולט של תפוח האדמה. שאלנו את הברמן, שבתגובה צעק "בסנדוויץ' טונה אין תפוח אדמה?" לעבר המטבחון הפתוח. "אין תפוח אדמה." הפטיר טבח שחצי יצא אל תוך הבר. "אין תפוח אדמה." אמר הברמן. וואלה.

אף אחד לא הציע פיצוי או אפילו התנצלות פשוטה, אבל תפוח אדמה לא נראה כמו משהו ששווה להיאבק עליו. קצת אחרי האפיזודה הזו חברתי לחשה לי להסתכל לעבר הבר. בהתחלה לא הבנתי במה מדובר. שנייה אחר כך שמתי לב שהברמנים נעלמו. שנייה אחר כך – שמתי לב לשתי פדחות מבצבצות להן... שני החבר'ה ליצים, שהגיע זמן הסנדוויץ' שלהם, פשוט התיישבו על הרצפה בתוך הבר ואכלו. הזוי.

לסיכום: שנינו זכרנו את קפה לו כמקום מוצלח מאוד, אבל נראה שלא מצליחים לשמור על רמה גבוהה של שירות ומזון, וחבל. אני אישית לא מרגיש שום צורך לחזור לשם בזמן הקרוב. החלטנו שניתן צ'אנס ליואל, האח הקטן, בתקווה שלפחות בתקופה הקרובה הוא יהנה מתשומת לב הבעלים, ויפגין את הרמה הגבוהה שהיתה פעם בקפה לו.

תמכו במאמר בלדוג

באצ'ו מרסנד

הזכרתי את המרסנד כבר כמה פעמים בבלוג, אבל אף פעם לא התפניתי באמת להקדיש לו פוסט. זה קרה בעיקר כי בכל הפעמים שישבתי שם, זה היה לבד על כוס קפה (ולפטופ, כמובן), וחיכיתי למשהו קצת יותר רציני. אבל קשה, קשה להזיז את החברים שלי - הם גרים בכיכר רבין ונעולים על השיין והסטריטס, הסטריטס והשיין. מקומות מצויינים, אין ספק, אבל מה עם קצת שינוי?!

בסוף זה קרה. הצלחתי לשכנע אותם להחליף לוקיישן, ולו רק ליום שישי אחד. הבטחתי להם שמש, בריזה נעימה מהים ושלל סלבז (מה לעשות, נמוך - אבל תמיד מוכר). כשהגעתי הם כבר היו שם, ישבו על הספסל מול בית הקפה וחיכו לשולחן. הספסל היה שטוף שמש, אבל השולחנות לא. מזל שרומי אבולעפיה ישבה ליד וחיכתה גם היא לשולחן - נגיד שההבטחות שלי מולאו בחלקן ;-)

המרסנד היה בית קפה ותיק מאוד, עם קליינטורה ותיקה בהתאם ועיצוב עתיר פורמייקה משנות השבעים (כמו קפה תמר, נניח). כשבעל הבית נפטר בעלי הבאצ'ו לקחו אותו ולא נגעו בו. העיצוב עדיין מיושן, עדין מוכרים שם עוגות לפי שורה מתבניות גדולות - ממש טיול במנהרת הזמן. יש כמובן שינויים - המלצריות צעירות ומגניבות לעילא, התפריט רוענן קלות, הפסקול הוחלף ואפילו יש דיג'יי לפעמים. הקלייטורה הוחלפה חלקית - חצי החבר'ה הטובים מפעם (המלצריות מראות סבלנות ראויה לציון) וחצי החבר'ה הטובים מהיום, מלאי פאסון וגרוב.

אני הסתפקתי בקפה הרגיל שלי, אבל הקיפוד הזמין מוזלי וקפה שמעולם לא הגיע, ור' הזמין ארוחת בוקר קלאסית (ומשום מה ויתר על האופציות המרגשות יותר - ארוחת בוקר טורקית הכוללת שלושה בורקסים או הרוסית, הכוללת דגים מלוחים וצ'ייסר וודקה) ואספרסו. המוזלי היה טוב, וגם ארוחת הבוקר, למרות שהיתה די סטנדרטית, ובנוסף אני חייב לציין שיש להם קפה פשוט מעולה.

השירות לא משהו - המלצריות כל כך "מגניבות" וכל כך מיודדות עם הקליינטים הקבועים מהברנז'ה, שהן מבלות יותר זמן בחילופי דברים איתם ובהפסקות עישון על הספסל בחוץ מאשר בשירות קשוב, מעין קנטינה לעניים, אבל עדיין - לא משהו קטסטרופלי.

 

בסך הכל היה חיובי ביותר, אבל יש לי הרגשה שזה לא היה מספיק כדי לגרום להם להתנתק שוב מהמגרש הביתי שלהם... לא נורא, אני עדיין אקפוץ מדי פעם לכוס הקפה שלי בלעדיהם.

לסיכום: בית קפה בעל אווירה ייחודית - חצי ותיק חצי חדיש. קפה מעולה, וכדאי לקפוץ לפחות פעם אחת בשביל הנוסטלגיה.

תמכו במאמר בלדוג

גיליז

ביום שבת האחרון יצאנו שני זוגות לארוחת בוקר בגילי'ז בנמל.

גילי'ז היא מסעדה לא זולה, אבל ארוחות הבוקר שלהם, ב- 68 שקלים משתלמות ביותר. נכון, 68 זה לא זול לארוחת בוקר (מוגשות עד 17:00, אגב), אבל המחיר כולל קוקטייל (מימוזה, בליני או קיר רויאל) ושתייה חמה, המנות ענקיות, ובנוסף סלסלות לחמים ענקיות ומצויינות מוגשות ללא הרף לשולחן. זוג יכול להסתפק במנה אחת בשקט, ועדיין לצאת מפוצץ... אנחנו לא עשינו זאת (כלומר, הזמנו ארבע ארוחות) ויצאנו משם על ארבע - זה כל כך הרבה, אבל כל כך טעים שאי אפשר להפסיק.

המקום כמובן עמוס ביותר בסופי השבוע (כמו כל מתחם הנמל, שהיה מפוצץ) ולכן מומלץ ביותר להזמין מקום. בהקשר הזה, עלי גם לנזוף במקום - היחס מהמארחות היה מתחת למצופה ממקום בטווח המחירים הזה - הוזמן מקום על הבר, אבל ביקשנו מהמארחת לעבור החוצה כאשר יתפנה שולחן. בתגובה אמרה לנו המארחת כי יש מארחת אחרת בחוץ, האחראית על השולחנות בחצר. "מצויין", אמרתי, "אפשר להגיד לה לרשום אותנו?", רק כדי שהמארחת תגיד לי, שוב, שיש מארחת נפרדת בחוץ. שאלתי אותה אם הן לא מדברות ביניהן, ובתגובה היא שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תלווה אותי לשם, עם מבט שנותנים לילד טרחן. השבתי שרציתי שהיא תלך בלעדיי, אבל אם אני כבר צריך ללכת, אני אוכל למצוא אותה לבד... היא שוב לא הבינה את הרמז. לא נורא, הסתדרתי לבד ואכן בסוף עברנו החוצה, אם כי מאוחר יותר מארחת החוץ נגשה אלינו וניסתה קצת לזרז אותנו... הפעם אנחנו סירבנו להבין את הרמז, בתגובה.

סלסלות הלחם כוללות לחמניות, בריושים ומיני-קרואסונים מעולים שפשוט אי אפשר להפסיק לנשנש, האומלטים גדולים ומצויינים (שלוש ביצים, עם שלל תוספות) ואפשר גם להזמין כריך רוסטביף או תבשיל בקר ביין, עליו נוספו שלוש ביצים כדי שנוכל להצדיק זאת כארוחת בוקר... האופציות הללו יכולות לתפקד היטב גם כארוחת צהריים מפוארת, ובמחיר הרבה יותר משתלם מהתפריט הרגיל.

לסיכום: מנות מצויינות וגדולות, מאפים פשוט מעולים, מומלץ - בתנאי שמזמינים מקום מראש ולא מבקשים יותר מדי מהמארחות...

תמכו במאמר בלדוג

הנסיך הקטן

אחרי צפייה בהופעה המוצלחת מאוד של הבלקן ביט בוקס בכיכר רבין לרגל יום כדור הארץ (חבל רק שכמעט ולא כיבו את האורות - אפילו בדירות שסביב הכיכר) כיתתנו את רגלינו ונפגשנו עם זוג העכברושים בנסיך הקטן.

הנסיך הקטן, לשעבר חנות ספרים משומשים והיום בית קפה וחנות ספרים משומשים, נמצא בסמטה אלמונית, ממש מול הסוניה געצל. סיפור שם הסמטאות - פלונית ואלמונית, ידוע למדי, ומספר על מאיר געצל-שפירא, עשיר יהודי-אמריקאי, שרצה לקרוא לסמטאות על שמו ושם אשתו אך הסתכסך עם דיזנגוף והאחרון גזר על הסמטאות להקרא "פלונית" ו"אלמונית", להכעיס. מקור המצוי היטב בהיסטוריה של תל אביב סיפר לי לאחרונה שזוהי אגדה אורבנית ותו לא, וכי שמות הסמטאות תוכננו מראש ואין בין זה לבין הסכסוך בין האישים, ואולם אני טוען שאין לתת לאמת לעמוד בדרכו של סיפור טוב.

כך או כך, הסמטה הקטנה והיפה מאכסנת שניים מבתי הקפה המיוחדים והיפים בעיר. הנסיך הקטן הוא מבנה שלם, כל קירותיו עמוסי ספרים, ויש בו אווירה בוהמיינית שקטה וחביבה. מסביב למבנה חצר, מעט לא מטופחת, אך חביבה ביותר. לא היינו שם זמן רב, ולכן לא יצא לי לדגום את התפריט, אבל הישיבה בחצר מספקת חוויה בהחלט שונה מרוב בתי הקפה ה"סטנדרטיים" בעיר.

ניהלנו שיחה ערה על יום כדור הארץ, שהובילה לאיכות הסביבה, ומשם ל"תו החברתי" - עמותה ירושלמית במקורה, אשר מעניקה תו לבתי עסק העומדים בסטנדרטים מסויימים של גישה לנכים ותנאי העסקה לעובדיהם (העכברוש כתב פוסט לא מזמן, גם אני אפרסם בקרוב). העכברוש הגדיל לעשות וחקר את המלצרית אם יש להם תו (יש להם) ואם המקום באמת עומד בתנאים (היא לא ידעה אפילו במה אמורים לעמוד, ולכן לא ידענו). בכל מקרה, עצם המצאות התו מוסיפה עוד נקודת זכות למקום, ואני בהחלט מתכוון לבקר שוב, הפעם לסשן רציני יותר.

תמכו במאמר בלדוג

Shine on

בבוקרו של יום חול, קבענו לארוחת בוקר בשיין, הממוקם בפינת הרחובות פרישמן ושלמה המלך. הנוכחים היו המתולתלת, אנוכי וצמד הלונדונרים שרצו להיזכר איזה כיף זה לשבת סתם ככה בבית קפה בתל אביב באמצע השבוע, ללא סיבה מיוחדת.

שיין הוא אחד מבתי הקפה הבודדים שמצליחים לשמור על רלוונטיות וייחוד לאורך זמן. מכיוון שהוא לא ממוקם בלב מתחם ו/או רחוב ראשי, לא כל עובר אורח מקרי בתל אביב פוקד אותו. מאידך, הוא מהווה מקום משיכה לקהל המורכב מתושבי האיזור ומתושבי האיזור לשעבר השומרים על נאמנות ומגיעים במיוחד.

קצת קשה לשים את האצבע על הייחוד של השיין, מה שהופך אותו מעוד בית קפה לבית קפה שווה שמצדיק הגעה מיוחדת ולא רק אם אתם באיזור. אבל כן אפשר לציין את הפרטים הבאים –

• מיקום אסטרטגי, לא סואן מדי ולא פסטורלי מדי – ללכת עם ולהרגיש בלי.
  
• משום מה השילוב של העצים בחוץ, המכוניות ברקע, השולחנות בפנים ובחוץ והעיצוב של המקום משתלבים היטב.
  
• מנות טעימות, יפות (כן, זה חשוב) ומושקעות, בלי להתחכם יתר על המידה.
  
• שירות אדיב בלי להעיק (תמיד מגישים כוס מים עם פלח תפוז, עוד לפני שאפילו הספקת להתיישב).
  
• נוכחות מעודנת של סלבים סוג ב' וסתם יפים ויפות.
  
• האופציה לשבת על הבר, אם רוצים להרגיש קולים יותר (לא תמיד עוזר אבל גם לא מזיק).

הזמנו סלט שהתברר כעשיר ומכובד ואת ארוחת הבוקר הגלילית (קצת יוצאת דופן בנוף ארוחות הבוקר בתל אביב - ג'בטה חמה, ביצים קשות, לבנה וטחינה ומעט חלבה לקינוח. מומלץ ביותר). הלונדונר, כהרגלו, הזמין כוס קפה ונשנש לכולם מהמנות... קשקשנו, שילמנו ופסענו לנו איש איש לדרכו מאושרים וטובי לב.

לסיכום: בית קפה שנותן ליושבים בו הרגשה שהם לא משחיתים את זמנם לריק ב"סתם בית קפה" אלא מקבלים משהו "אקסטרה". מומלץ בעיקר בשישי אחה"צ ודומיו, אז המקום באמת שוקק, אבל בהחלט לא רק.

תמכו במאמר בלדוג

שפר

ברחוב שפר, על חורבות הפלויד, קם בית קפה שנקרא פשוט "שפר". המקום קטן ומקסים, צבוע בצבעי לבן ותכלת עם שני איזורי ישיבה בחוץ המציעים,מלבד השולחנות הסטנדרטיים, גם ספסלים לבנים לישיבה קבוצתית.
הרחוב שקט וחביב ומשקיף לפאתי השוק (דבר שלפעמים מעט מפריע - מדי פעם באות כמה משאיות וקצת הורסות את הפסטורליה) ואני מאוד נהנה לשבת שם בימי החורף החמימים.
התפריט ה"זמני בהחלט" מצומצם יחסית, אבל מציע מגוון מאפים וכמה מנות חמות. אופצייה טובה מאוד המוצעת במקום - קפה ומאפין (כל יום עם משהו אחר), המוגש בליווי צלוחית שמנת חמוצה עם מעט סוכר. טייק אוף חביב על קומבינציית הקפה ומאפה הרגילה.
המקום עדיין חדש מאוד, אבל מעולם לא ראיתי אותו ריק - ללא ספק העדר אופציות רבות באיזור תורם לעובדה... עם זאת, הוא לא המוני אלא בעל אופי שכונתי מאוד ושירות ידידותי ואישי מאוד. מומלץ מאוד כשרוצים להתרחק קצת מההמולה של בתי הקפה הגדולים וההמוניים לעיתים, כמו הסטריטס והשיין.

זהו. פוסט קטן למקום קטן :)

שורה תחתונה - מקום קטן ואינטימי עם אוירה ייחודית ושירות מצויין. מומלץ.

תמכו במאמר בלדוג

noi positive food

כבר הרבה זמן, עוד לפני שיצאתי לפגרה, שאני מתכנן לכתוב על נוי, ואיכשהו זה לא יצא עד עכשיו (= אני עצלן). אם אני לא כותב על מקום מיד אחרי שהייתי בו, זה פשוט נדחה ונדחה ונדחה...
אז הנה, עכשיו אני יושב פה עם הלפטופ, וזו הזדמנות מצויינת לכתוב סוף סוף.
המקום נפתח לפני חודש-חודשיים במקום הכנאפה בשד' חן פינת פרישמן. אני לא חומוסולוג, אבל החומוס שלהם היה טעים לי, וגם האוירה במקום, אז הצטערתי מאוד לראות שהמקום נסגר. ובכל זאת, בסיכומו של דבר, אני מרגיש שהרווחתי - אני לא אוכל כל כך הרבה חומוס, ונוי הוא מקום שאני מאוד מסמפט. למה? כי זה המקום הכי סימפטי באיזור... הצוות כל כך נחמד וידידותי שזה גובל כמעט בפשע (ואני יכול רק לקוות שכמות החיוכים לא תפחת עם הזמן) וכמובן שגם האוכל מצויין.
אז מה זה "אוכל חיובי"? זה לא אוכל אורגני - רק חלק מהמרכיבים אורגניים, אבל הם משתדלים שיהיה בריא ואורגני ככל האפשר (בלי להיות טרחניים, וזה גם משהו) וגם משתדלים להכין מה שאפשר בעצמם. כל מה שטעמתי עד עכשיו היה טרי וטעים - פוקאצ'ות, סלטים ומנות הבשר (ביחוד מומלצים הקבבונים) שבכולם יש איזה טוויסט קטן שמציל אותם ממלכודת הבנאליות.
משהו שלילי בכל זאת - הקפה (האורגני) מוגש רק בספלי חרסינה קטנים, ואני אוהב את האמריקנו שלי בכוס זכוכית גדולה. זה בכל זאת לא מונע ממני לקפוץ לבקר :)

בקיצור, מומלץ. חבל שאני לא גר יותר קרוב לכיכר.

תמכו במאמר בלדוג

מגן יעקב לגן העיר (ganna 71)

ובכן, סוף סוף זה נפתח... בערך. החברים מהגנה 71 הודיעו על אירועי פתיחה בימים רביעי עד שבת - כל אחד בוחר את היום שנוח לו. בינתיים, המקום פתוח להרצה. היתה הרבה ציפיה בסביבתי למקום, וכולם קיוו ל"הלנה החדש" - מיקום דומה, אותו איזור, ושניהם שילבו בית קפה בשעות היום ובר בלילה. לצערי, כמו שזה נראה כרגע, זה מזכיר יותר שילוב של האפרטמנט והוילה סוקולוב בשעות הלילה.

תחילה הגעתי בצהריים, כדי לשתות קפה. בתצורת בית הקפה יש שתי אפשרויות - מספר שולחנות לאורך המעקה של גג הבניין מתחת לשורת שמשיות, או ישיבה בפנים. ישבתי בחוץ,עם נוף לאבן גבירול הסואן. היה יכול להיות יופי אם הרחוב לא היה עמוס בטרקטורים ודחפורים... בצד החיובי - הבריזה לא פסקה לרגע (אני מניח שבגלל הגובה היחסי, ומקווה שלא סתם היה לי מזל בעניין). עניין הישיבה בפנים קצת לא ברור. בהלנה ז"ל העיצוב לפחות היה בהיר והיו לא מעט שולחנות, אז מי שישב שם במשך היום יכל לפחות לדמיין שהוא בבית קפה (למרות שגם שם זה היה צולע), אבל בגנה העיצוב כהה, אין שולחנות מלבד כמה פינות ישיבה עם ספות והבר דומיננטי מאוד. ובכל זאת, ישבתי לבדי בחוץ, בעוד בפנים היו שני שולחנות עם זקנות כחולות שיער, שחיפשו כנראה את קפולסקי והגיעו בטעות. הבעיה העיקרית לדעתי היא חוסר אוירה מוחלט בחוץ, ואוירה לחלוטין לא נכונה בפנים... חוץ מזה, קחו בחשבון שכרגע הרצה זה בהחלט שם המשחק פה - החלב היה מקולקל, וכשהמלצרית נכנסה שוב פנימה כדי להביא לי חלב אחר ("מצטערת, בחושך לא ראיתי את הגושים...") גיליתי שבעצם אין לי כפית.

מאחר והמלצרית החביבה אמרה לי שהמקום כבר פתוח גם בלילה, אספתי את העכברוש שאסף עוד כמה חברים וקבענו להפגש שם בעשר כדי לבדוק את המקום כבר.
הגעתי ראשון, ונתקלתי במארחת פלוס שניים שלושה מאבטחים מול דלתות סגורות. המארחת התחילה בנאום ה"מוזמן-של-מי-אתה-זה-אירוע-פרטי" הסטנדרטי, אבל מאחר והכרתי את אחד המאבטחים מבר אחר הוא נתן מילה לטובתי ונכנסתי. בפנים היה חצי ריק, והשתלטתי בקלות על פינה שלמה בבר. זוג העכברושים הגיע מספר דקות מאוחר יותר, וסיפרו שגם אותם שאלה העלמה למי הם הגיעו. הם אמרו שלאף אחד, וכמובן הוכנסו (המקום חצי ריק, כזכור), מה שמעלה את השאלה בשביל מה כל הריטואל? היא מתאמנת לקראת ימים עמוסים יותר? או סתם רפלקס שהוקנה לה בבית הספר למארחות? נתקלתי בתופעה גם במקומות אחרים, וזה אולי המקום לפנייה נרגשת למארחות ובעלי הברים בעיר - פאסון ופוזה זה אחלה, אבל אפשר קצת לשחרר את הרסן, ואם עוד מוקדם, או שהמקום ריק, או בהרצה (שלא לדבר על שלושתם) - אפשר פשוט לחייך ולפתוח את הדלת.
המקום התמלא אט אט, שאר החברים הגיעו באיחור אופנתי, והמוזיקה שהתחילה בצליעה קשה התחילה להתחמם לקראת חצות (שום דבר לא סטנדרטי, ועדיין זה היה שיפור לעומת ההתחלה). הברמנים עדיין בהרצה גם כן, וכך הציע לנו הבחור גינס בעודו שעון על ברז המרפי'ז של המקום ("אה, ואללה. כנראה שזה מרפי'ז. כולנו עדיין חדשים פה"). החלונות הגדולים של המקום כוסו במסכים עליהם הוקרנו תמונות מתחלפות (מתאבק סומו ונוף פריסאי. למה לא של תל אביב?!) ומדי פעם קליפ הופעה חיה של השיר שנוגן באותו רגע (שטיק מוכר מהלנדן והגימנסיה). לצערי ראיתי שהשולחנות שהוצבו בחוץ במשך היום הועלמו, ובכלל לא קל ולא ידידותי לצאת החוצה אל הגג (יוצאים לתוך כלוב המאבטחים אחרי מאבק בדלתות אש כפולות, ומי יתקע לכפי שאוכל להכנס בחזרה?) - וחבל, כי אחד היתרונות הענקיים של המיקום הוא השטח הפתוח האדיר של הגג, והוא לא מנוצל לחלוטין. נראה שהם מוותרים בזה על כל כיוון השכונתיות (גם אם זה שכונתיות מדומה בסגנון ההלנה) שהיה מתאפשר מסביבה שקטה יחסית באויר הפתוח והולכים על עוד דאנס-בר סטנדרטי.

לסיכום - אפשר לעלות לכוס קפה על הגג אם אתם באיזור במקרה, אבל אני לא מאמין שהשיין בסכנה בזמן הקרוב. הערב נראה מבטיח, ובטח תוך שבועיים המקום יהיה מפוצץ לחלוטין. אני מקווה רק שהם יצליחו להשאיר ציביון מרכז תל אביבי במקום, ולא להפוך לעוד וילה סוקולוב במרכז העיר.

עדכון - גם העכברוש כתב רשומה על אותו ערב קסום - תקראו, זה יעשה לו את היום.

תמכו במאמר בלדוג

קצת נוסטלגיה

נפגשתי עם אריק לכוס קפה של אמצע היום, והצעתי את פורמן החדש בבן יהודה - גם קרוב אליו וגם ביקורת, על הדרך.
המקום יפה, מעוצב בקוים נקיים ומעוטר בתמונות נוסטלגיות של תל אביב הישנה (תמיד מקנה נקודות זכות אצלי). הפסקול מורכב משירים עבריים ישנים, ולא הצלחנו להחליט אם אנחנו בעד או נגד העניין - אני אישית מאבד את הסבלנות אחרי חצי שעה, וצריך קצת קצב. אריק תמך בקו הנוסטלגי, אבל בעצם לא שם לב בכלל למוזיקה עד שהעלתי את העניין. כך או כך, קצת מפספסים את הנקודה לדעתי (וגם זה קצת מרגיש כמו יום הזכרון ברדיו).
המקום היה שומם למדי, ועדיין המלצר (בעלים?) לא ממש הצליח להשתלט על העניינים ושכח להביא סוכר עם הקפה.
מאוחר יותר נכנסו מספר אנשים לארוחת צהריים, והמנות נראו לא רעות בכלל (אוכל בסגנון ביתי), אבל כמקום לכוס קפה - לא מזהיר.

תמכו במאמר בלדוג

ניקו - הקללה הוסרה?

יש הרבה פינות "מקוללות" בעיר - אחת מהן היכתה ממש לא מזמן, כשה"דונדה" נסגר בירמיהו, עוד אחת עושה שמות ביהודה הלוי פינת חשמונאים, אבל המרגיזה מכולן שוכנת בשד' רוטשילד פינת מרמורק. מרגיזה, כי מדובר באחד המיקומים היפים ביותר בעיר, בביניין משופץ ויפהפה עם נוף אל הבימה (למרות שבמצבה הנוכחי זה לאו דווקא פלוס...).
בפינה זו שכנו לאחרונה "אודישן", בית קפה כושל, ואחריו חומוסיה שלא הותירה שום רושם מתמשך על ההיסטוריה הקולינרית של העיר, בעוד שמצד אחד שוכנות במרמורק מסעדות מצליחות ומעבר לכביש - "נחמה וחצי", בית קפה הומה.
אבל עכשיו נראה שהקללה הוסרה - במקום נפתח "ניקו", בית קפה השם דגש על קינוחים (קצת כמו ה"פרידה קאלו") ומציע מבחר מרשים במחלקה זו, במחיר אחיד של 35 שקלים. המקום מונהג על ידי יוצאות ה"ג'ירף", אסנת ליאני ונאווה בן יקיר (שהיתה מופקדת על תפריט הקינוחים המיתולוגי של הרשת) ונראה שאולי כל מה שצריך כדי לשנות את המזל הוא קצת נסיון.
הגעתי בשעת ערב מוקדמת לכוס קפה זריזה והתקבלתי בחיוכים רחבים מצד הצוות הסימפטי. התיישבתי בחלקה העליון של המרפסת הדו-מפלסית של המקום, במיקום אסטרטגי, בדיוק על המאוורר. למרות נסיונות השידול של המלצרית, לא הזמנתי קינוחים הפעם (רק רציתי כוס קפה...), ולכן אני מבטיח פה לקוראי הנאמנים שאני אחזור לשם בקרוב, כדי לדגום את ההיצע. האווירה מאוד חיובית במקום, עם נדנדה זוגית ליד הכניסה ומוזיקה משובחת (לטינית בביקור עכשיו, Fאנק כשעברתי ליד אתמול), וזה מסתמן כמקום אידיאלי לכוס יין בערב, או לדייט רומנטי.

תמכו במאמר בלדוג

הבלוג החדש שלנו

כמו כל אתר המכבד את עצמו, החלטנו גם אנו ב- MyTaste לפתוח בלוג...
כאן נתאר את התהליכים והשינויים שהאתר עובר, נפרסם ביקורות למקומות שביקרנו בהם ונהגג באופן כללי על העיר תל אביב.

למי שלא מכיר - אתר MyTaste הוא אתר הסוקר מסעדות, בתי קפה וברים בתל אביב. האתר הוא יותר מסתם אינדקס, מאחר והוא נותן למשתמשים רשומים את היכולת לדרג מקומות שהם כבר מכירים ועל סמך המלצות אלו מספק המלצות מותאמות אישית לכל משתמש.
מלבד כלי ההמלצות, משולב באתר מנוע חיפוש רב עוצמה שמאפשר לבצע חיתוכים שונים כדי למצוא בקלות מקומות בילוי בעיר.

אבל למה להכביר במילים? הכי טוב שתנסו בעצמכם...

תמכו במאמר בלדוג