פרנק - נקניקיה עם כבוד (פוסט קצר וממצה)

עברתי דירה. כל סוף השבוע ארזתי, העמסתי, פרקתי ובעיקר עליתי וירדתי ביותר מדי מדרגות.
בסופו של יום, שתים עשרה וחצי בלילה, כשכל שרירינו דואבים, הגיע הזמן לחטוף משהו לאכול...

נסענו בטנדר הריק על בן יהודה, כנזכרתי בדוכן נקניקיות שנפתח באיזור - פרנק שמו. חנינו באדום לבן (פורקים סחורה!) וחצינו את הכביש אל הדוכן. אין יותר מדי אופציות כאן - ואורך הפוסט בהתאם - ברטוורסט, ברטוורסט XL, נקניקיית עוף ועגל.

הנקניקיות הרגילות ב- 19 ש"ח, ה- XL ב- 25. במקום מבחר חרדלים - הלכתי על חרדל צ'ילי ושום, שנשמע מעניין במיוחד, עם מעט מיונז וקטשופ חריף.

הנקניקיות טעימות ועסיסיות ביותר, והלחמניות מוכנות בכובד ראש ראוי לציון. רק דבר אחד מעט פגם בחוויה - הנקניקיות הוגשו במיני באגטים שנקלו מעט לפני כן. הכל טוב ויפה, אך כל הנוכחים הסכימו כי ראוי להחליף אותן בלחמניות רכות, כאלו שלא יגנבו את ההצגה מהנקניקיה.

לסיכום: מאנצ' לילי ראוי ביותר, שנותן לנקניקיה את הכבוד הראוי לה.

תמכו במאמר בלדוג

ויינברג - ביקורת בר

החברה בגלידה אייסברג התקנאו בברי הטפאסים הצצים כפטריות בתל אביב, ופתחו מעין שכפול לה-צ'מפה בשם "ויינברג". במקום המודל הספרדי של רוב המקומות מסוג זה, בויינברג החליטו להיות יצירתיים, והגדירו את המקום "פונדק עירוני", תחת השפעה מרכז/צפון אירופית. המקום מעוצב עם רמיזות ל"שלה" (Chalet), בקתה כפרית, והלוגו מציג ראש של אייל... עד כאן הכל טוב ויפה, אך נראה שהם קצת התעלמו מהעובדה שמקומות קטנים מסוג זה הם בעלי אופי קייצי בעיקר, ומי יאכל נקניקיות עם כרוב כבוש בחום הזה של תל אביב?

הצטרפנו לחבורת העכברושים העליזה (הרשמים שלו מאותו ערב כאן) והתיישבנו בחוץ ליד השולחנות הקטנים. נאמנים לתמה האירופית ותוך שכנוע עצמי עמוק שממש קר שם בחוץ, אין שום מאוורר באופק. בשילוב 200% הלחות האופייניים לתל אביב התוצאה הייתה הרת אסון...

הזמנו קצת אוכל – כרוביות צרובות, חמוצי הבית (שכללו גם כן כרוביות בעיקר) וגספאצ'ו (שמשום מה כונה שם "גספאצ'יו") – כנראה שאי אפשר לברוח מהשפעות ספרדיות אחרי הכל. הכרוביות והחמוצים היו לא טעימים בעליל. אולי זה שכפול מדוייק של מנה מסורתית שוויצרית, אבל אם שבעה אנשים מעווים פניהם בגועל, זה אומר משהו. לזכות המקום יאמר שהם לקחו את המנות בחזרה וביטלו את החיוב ללא שום בעיה. מנות הבשר שהגיעו לשולחנות אחרים נראו דווקא טוב, אבל כאמור – איך אפשר בחום הזה?

שתייה – קאווה, קריק דובדבנים (מצטער, גל), גולדסטאר וסן פלגרינו (היה לי חם, לעזאזל. אני לא מתכוון להתנצל). הגולדסטאר מגיעה בשני גדלים – חצי ורבע. מאחר ומחיר הרבע הוא בדיוק מחצית מהחצי בעיני זה מעולה – הבועות לא בורחות ואפשר לשלוט בדיוק בכמות השתיה. יש מחיר קל לשלם – הבירה מוגשת ב- Low Bowl, וספגתי מבטים תמוהים מחברי לשולחן אשר לא הבינו מה הזמנתי.

יתרון נוסף למקום, עקב השייכות למשפחת אייסברג – ניתן להזמין לשולחן גלידה מסניף הסמוך. התפריט של אייסברג ישב שם כל הזמן, מתעתע בנו עם הבטחות מפתות לאושר חולף בדמות עוגיית-שוקולד-צ'יפ-ענקית-ועליה-שלושה-כדורי-גלידה-וקצפת ושאר מריעין בישין מסוג זה. עמדנו בפרץ כצוק איתן עד שהחום הכריע אותנו ושבנו הביתה. התעלמנו במופגן מהאייסברג, אבל אז ראינו את הסיציליאנית והתקפלנו כמו מגדל קלפים. נו, מילא.

לסיכום: בר יין קטן ונחמד, מעוצב מעט-יותר-מדי. חם נורא בחוץ, ואין שום מאוורר, אז קחו בחשבון. מחירים סבירים, אווירה חייכנית. מומלץ בעיקר לשתייה, כנראה שקצת פחות לאוכל.

תמכו במאמר בלדוג

Hasta la vista, baby

הקוראים הנאמנים ודאי זוכרים את ר', שמכיר קלות את אחד מבעלי המגדלור. לכן, כשהללו פתחו על גג בית המגדלור את הבר-האח "ויסטה" הוא הציע שנקפוץ לבקר במקום החדש.
מקומות פתוחים זה תמיד נחמד בקיץ, בתנאי שיש בריזה, וכך התעצם השנה טרנד הברים הפתוחים על הגגות, שהוא שכלול של טרנד הברים הפתוחים שלא על גגות, כמו התומא והקלרה הותיקים.
שנה שעברה זה התחיל עם "גג" בסעדיה גאון, והשנה נראה שאין בניין לא מנוצל בעיר - הסאבלט (מעל הרברט סמואל), הויסטה, מרינה רוף בר & פול (מלון מרינה בכיכר אתרים) ובטח עוד כמה שעוד לא שמעתי עליהם אפילו.
עקב אפקט דומינו של עיכובים, בו כל איש בחבורה העליזה חיכה לטלפון מקודמו רק כדי לשמוע שגם הוא מחכה לטלפון וכו', הגענו אני וחברתי ראשונים לזירת הפשע, מאוחר מדי מכדי לצפות לכניסה חלקה. להפתעתי הרבה לא היה תור בכניסה למגדלור, אבל אז הבנו למה - לויסטה יש כניסה נפרדת בצד הבניין. כמובן ששם היה תור.
הוא לא היה כל כך ארוך (או, כנהוג בישראל, רחב), אבל פשוט לא הכניסו אף אחד. פה יש חידוש מרענן מצד בעלי הויסטה - במקום הפקאצה המסורתית שבוחנת אותך במבט מזלזל ומודיעה לך שיש במקום ערב חברים, המקום מפוצץ ובכלל כולם הלכו הביתה, ואז מכניסה חברים שלה חופשי, עמד בשער שומר מגולח ראש וקורקטי להפליא שפשוט לא הכניס מי שלא היה ברשימות. לא שזה עזר להכנס, אבל לפחות זה היה הרבה פחות רגשי.
מבט חטוף במצב הבהיר לי שבלי ר' והקשרים שלו אין ממש סיכוי, אז נעמדנו בצד וצפינו בדינמיקה של התור - גלים גלים של טווסים וטווסיות הגיעו ודחפו את דרכם באסרטיביות אל הכניסה רק כדי להתנפץ אל פניו האטומות של השומר. היה משעשע מאוד לראות את הבעות הפנים משתנות מ"זוזו, יש לי קומבינות" ל-"אה. בעצם אין לי". כלומר, משעשע עד ששאר החבורה הגיעה וגם לנו קרה אותו הדבר... ה- SMS מהבעלים הגיע, "ר'? יש כאן ר'?" שאל השומר, אבל אז כשהסתבר שאנחנו חמישה, הוא אמר לנו לחכות עד שחמישה אנשים יצאו. נו באמת. הלך כל הפאסון.
בסוף קיבלנו את אישור הכניסה המיוחל, עלינו על המעלית הישנה והמקרטעת, וקדימה - לגג.

בואו נתחיל ונסיים בדבר הטוב האחד - יש שם נוף ממש יפה של העיר. זהו.

המקום עצמו נראה כמו חלטורה. מראש ברים פתוחים לא אמורים ולא מתיימרים להיות מעוצבים כמו אחיהם בעלי הגג, אבל עדיין - פה לא היה כלום. הגג גם די קטן ולא מרשים, ובכלל כל המקום משדר עליבות מסויימת.
היה דחוס למדי, למרות שלא בצורה לחלוטין בלתי נסבלת, והתמקמנו לנו ליד המעקה כדי להזמין בקבוק קאווה. אחרי שהבקבוק נפתח נמסר לי שהוא עולה 180 שקלים (ממש כמו בנביאים). לא נבזבז פה מילים שוב על המחירים השערורייתיים שחלק מהמקומות מרשים לעצמם לגבות, רק נציין שברדיו רוסקו בקבוק קאווה עולה 49 ש"ח, בלה-צ'מפה כ- 60-65, ובז'ה פקניו, אם זיכרוני לא מטעני, מדובר על סביבות ה- 120 ש"ח. מפה, שכל אחד יקח את זה לאן שהוא רוצה.
המוזיקה נגנה מרמקולים קטנים שלא יכלו להתמודד עם הבאסים, הקהל הפגין שעמום טוטאלי, ובאופן כללי משהו שם לא בא לנו טוב. השיחה ממש נדדה בשלב מסויים לסבב ציונים למקום - הציונים נעו בין כוכב אחד לשלושה (ר' בכל זאת מכיר את הבעלים) מתוך חמישה. ביציאה הסתבר שיוצאים דרך המגדלור. מסקרנות קפצנו לשניה פנימה - היה חשוך, רועש ובלאגן, אבל לפחות היה חי - וזה כבר שיפור משמעותי לעומת הגג החיוור.

לסיכום: עזבו, נו.

תמכו במאמר בלדוג

באצ'ו מרסנד

הזכרתי את המרסנד כבר כמה פעמים בבלוג, אבל אף פעם לא התפניתי באמת להקדיש לו פוסט. זה קרה בעיקר כי בכל הפעמים שישבתי שם, זה היה לבד על כוס קפה (ולפטופ, כמובן), וחיכיתי למשהו קצת יותר רציני. אבל קשה, קשה להזיז את החברים שלי - הם גרים בכיכר רבין ונעולים על השיין והסטריטס, הסטריטס והשיין. מקומות מצויינים, אין ספק, אבל מה עם קצת שינוי?!

בסוף זה קרה. הצלחתי לשכנע אותם להחליף לוקיישן, ולו רק ליום שישי אחד. הבטחתי להם שמש, בריזה נעימה מהים ושלל סלבז (מה לעשות, נמוך - אבל תמיד מוכר). כשהגעתי הם כבר היו שם, ישבו על הספסל מול בית הקפה וחיכו לשולחן. הספסל היה שטוף שמש, אבל השולחנות לא. מזל שרומי אבולעפיה ישבה ליד וחיכתה גם היא לשולחן - נגיד שההבטחות שלי מולאו בחלקן ;-)

המרסנד היה בית קפה ותיק מאוד, עם קליינטורה ותיקה בהתאם ועיצוב עתיר פורמייקה משנות השבעים (כמו קפה תמר, נניח). כשבעל הבית נפטר בעלי הבאצ'ו לקחו אותו ולא נגעו בו. העיצוב עדיין מיושן, עדין מוכרים שם עוגות לפי שורה מתבניות גדולות - ממש טיול במנהרת הזמן. יש כמובן שינויים - המלצריות צעירות ומגניבות לעילא, התפריט רוענן קלות, הפסקול הוחלף ואפילו יש דיג'יי לפעמים. הקלייטורה הוחלפה חלקית - חצי החבר'ה הטובים מפעם (המלצריות מראות סבלנות ראויה לציון) וחצי החבר'ה הטובים מהיום, מלאי פאסון וגרוב.

אני הסתפקתי בקפה הרגיל שלי, אבל הקיפוד הזמין מוזלי וקפה שמעולם לא הגיע, ור' הזמין ארוחת בוקר קלאסית (ומשום מה ויתר על האופציות המרגשות יותר - ארוחת בוקר טורקית הכוללת שלושה בורקסים או הרוסית, הכוללת דגים מלוחים וצ'ייסר וודקה) ואספרסו. המוזלי היה טוב, וגם ארוחת הבוקר, למרות שהיתה די סטנדרטית, ובנוסף אני חייב לציין שיש להם קפה פשוט מעולה.

השירות לא משהו - המלצריות כל כך "מגניבות" וכל כך מיודדות עם הקליינטים הקבועים מהברנז'ה, שהן מבלות יותר זמן בחילופי דברים איתם ובהפסקות עישון על הספסל בחוץ מאשר בשירות קשוב, מעין קנטינה לעניים, אבל עדיין - לא משהו קטסטרופלי.

 

בסך הכל היה חיובי ביותר, אבל יש לי הרגשה שזה לא היה מספיק כדי לגרום להם להתנתק שוב מהמגרש הביתי שלהם... לא נורא, אני עדיין אקפוץ מדי פעם לכוס הקפה שלי בלעדיהם.

לסיכום: בית קפה בעל אווירה ייחודית - חצי ותיק חצי חדיש. קפה מעולה, וכדאי לקפוץ לפחות פעם אחת בשביל הנוסטלגיה.

תמכו במאמר בלדוג

צהריים בארנסטו

האמריקאית (זוכרים אותה מכאן?) חוגגת שלושים, ולכבוד המאורע התפטרה מעבודתה. אכן, דרך מצויינת להתחיל את העשור הרביעי. קבענו לקפה בבנדיקט, אבל משם התגלגלנו לארנסטו, מסעדה איטלקית קטנה ומשפחתית בבן יהודה, שם היא קבעה לצהריים עם חברה. המיתון והעובדה ששנינו מובטלים הכתיבה את המקום - בארנסטו מציעים עסקית ב- 29 ש"ח בלבד.
זה כמובן לא היה תכנון מופתי - בערב היא ציינה את יום הולדתה ברדיו רוסקו (אחרי שסקרתי את המקום בעסקית, אני אוסיף ביקורת ערב בקרוב מאוד), מה שגזר עלינו שתי ארוחות איטלקיות ביום אחד...
המקום כאילו יצא מסרט מאפיה ישן - עיצוב מיושן, מפות בד, בעלים שהם גם המלצרים המעשנים סיגריה עגמומית בחדר הפנימי מתחת לשלט ה"אסור לעשן"... אם רק לא היינו ממוקמים בבן יהודה אלא בברוקלין, לעזאזל.
העסקית די בסיסית - סלט ירוק או מינסטרונה לפתיחה, שלוש פסטות לעיקרית, מים מינרליים או סודה. עדיין - במחיר הזה זה דיל מצויין, ביחוד כשהוא כולל שתייה. יש עוד מבחר עסקיות במחירים גבוהים יותר, שמציעות מבחר גדול יותר בראשונות ובעיקריות (מנת אנטיפסטי, מרק שעועית, לזניות ופסטות בשריות וכו' וכו') - אנחנו נשארנו בבסיסית. ארביאטה לי, אלפרדו מצויינת לה (על הסלט אין מה להרחיב), עוד כוס קפה לקינוח - יעיל, זריז וטעים.
יאללה, לנוח - יש לנו עוד ארוחה איטלקית בערב ;)

לסיכום: מקום משפחתי וחביב, אוכל איטלקי בסיסי וטוב. שירות משפחתי, שלא תמיד מגיב בזריזות אבל מפצה בחביבות רבה.

תמכו במאמר בלדוג

זה פקניו, זה?

פעם היה בר בשם פולה. הוא היה ממוקם בבן יהודה פינת בן גוריון, והיה קרוי כמובן על שם אשתו של האחרון. הבר היה אחד מראשוני הפיק-אפים השכונתיים, הצליח מאוד ונודע גם בגין מחיריו השפויים. היו לו שתי קומות ואפילו שולחן ביליארד בקומה העליונה (שכונתי, כבר אמרנו). עם הזמן הוא התיישן והפך קצת מרופט בקצוות, נסגר ונפתח לאחר שיפוצים שכללו בעיקר את הפיכת החלל למבוך מסוייט ומרובה מפלסים, ואז נסגר שוב.
ועכשיו, לא מזמן, הוא נפתח שוב, ושמו ז'ה פקניו (או זה פקניו? לא ברור. זה בפורטוגזית). הוא טיפה יותר קטן מפעם, כי חלקו הפך לבית קפה בשם בוסקפה (בוסקפה וז'ה פקניו הם דמויות מהסרט הברזילאי "עיר האלוהים"), אבל הוא מצויין - אולי אפילו יותר מפעם.
אז עכשיו הוא כבר לא כל כך שכונתי. הוא מעוצב בצבעים בהירים ומשדר אווירה יוקרתית יותר מפעם. המעצבים הם אלו שעיצבו את ההלנה המיתולוגית, ובאמת המקום מזכיר מאוד את המקום ההוא - הצבעים שהוזכרו, הקהל התל אביבי המעודכן המוזיקה המשובחת והיעדר הערסים. במקום עדיין שתי קומות - התחתונה במבנה הפיק-אפ הקלאסי (בר מלבני גדול וקצת פינות ישיבה) והעליונה בתצורת לאונג'/מינגלינג (בר קטן יותר הצמוד לקיר והרבה מקומות ישיבה). בשתי הקומות משמיעים מוזיקה שונה. בפעמיים בהן הייתי במקום (שתיהן למעלה) המוזיקה למטה נטתה יותר לכיוון מיינסטרים בעוד בקומה העליונה היא היתה קצת יותר מתוחמת וכללה קצת Fאנק וסול ומיקסים מעודנים. עם זאת, בשתי הפעמים המוזיקה התדרדרה קצת בהמשך הערב גם בקומה העליונה - אבל עדיין לא משהו נורא מדי. בשתי הפעמים התחיל קצת לאט, אבל בהמשך הערב הקומה העליונה התמלאה היטב והיה בהחלט מוצלח.
היחס לעישון הוא העלמת עין - לא סופקו תחתיות-מאפרה וקיבלנו הוראה לאפר על הרצפה. עם זאת, כמות העישון לא נוראה והאוורור במקום יותר ממספק.

לסיכום: מקום חביב ביותר, קהל מרכז תל אביבי, מוזיקה טובה - מה עוד צריך?

העכברוש פרסם ממש לאחרונה שתי ביקורות על המקום (אחת ביקורת אורח) שגררו לא מעט תגובות - כאן וכאן.

תמכו במאמר בלדוג

קצת נוסטלגיה

נפגשתי עם אריק לכוס קפה של אמצע היום, והצעתי את פורמן החדש בבן יהודה - גם קרוב אליו וגם ביקורת, על הדרך.
המקום יפה, מעוצב בקוים נקיים ומעוטר בתמונות נוסטלגיות של תל אביב הישנה (תמיד מקנה נקודות זכות אצלי). הפסקול מורכב משירים עבריים ישנים, ולא הצלחנו להחליט אם אנחנו בעד או נגד העניין - אני אישית מאבד את הסבלנות אחרי חצי שעה, וצריך קצת קצב. אריק תמך בקו הנוסטלגי, אבל בעצם לא שם לב בכלל למוזיקה עד שהעלתי את העניין. כך או כך, קצת מפספסים את הנקודה לדעתי (וגם זה קצת מרגיש כמו יום הזכרון ברדיו).
המקום היה שומם למדי, ועדיין המלצר (בעלים?) לא ממש הצליח להשתלט על העניינים ושכח להביא סוכר עם הקפה.
מאוחר יותר נכנסו מספר אנשים לארוחת צהריים, והמנות נראו לא רעות בכלל (אוכל בסגנון ביתי), אבל כמקום לכוס קפה - לא מזהיר.

תמכו במאמר בלדוג