רשמים (כשרים) מלונדון

פוסט אורח מדודו, יקיר הבלוג השוכן לבטח בלונדון...

Bevis Marks

4 Heneage Lane

London EC3A 5DQ

020 7283 2220

רקע

מי שגר בלונדון, בפרט באזורים היהודיים / ישראלים יותר, לא אמור להתקשות במציאת מזון כשר / מאכלים מישראל. אבל עד כה לא נתקלתי במסעדה כשרה שתהיה שווה התייחסות (מודה, לא ממש חיפשתי) – במקרה הטוב מדובר בשאוורמיה בינונית מטה במחירים מופקעים. מכיוון שאני שומר-כשרות-בצורה-כזו-או-אחרת (קרי, לא מערבב בשר וחלב, לא אוכל פירות ים, לא אוכל חזיר) עיון בתפריט במסעדות הוא חוויה מסתכלת משהו --- אני בד"כ מסנן 90% מהתפריט ומסתפק במנה צמחונית (אני מומחה בלחפש את האות V ליד המנות) או דג (סלמון הוא אופציה בטוחה). לכן, כאשר קולגה (לא יהודי אך מפרגן) הציע שנלך לחגוג סיום מוצלח של פרויקט בארוחת צהריים במסעדה כשרה נחשבת, במרחק הליכה מהמשרד, הסכמתי מיד. עיון מקדים בתפריט המסעדה אונליין הצביע על כך שהמחירים גבוהים משהו, אפילו יחסית ללונדון. אבל התפריט בהחלט נראה מבטיח.

המסעדה

ממוקמת בצמוד לבית הכנסת Bevis Marks שראוי להתייחסות קצרה משלו. בית הכנסת הוקם בשנת 1702 (חישוב מהיר, הוא בן יותר מ-300 שנה) והוא בית הכנסת הפעיל העתיק ביותר בבריטניה (ואחד מהעתיקים בעולם, כמובן). מבנה בית הכנסת הוא כמובן מבנה לשימור. מומלץ לבקר בבית הכנסת אם או בלי קשר למסעדה.

חלל המסעדה לא גדול (ראו בתמונה, האמת שאין לי מושג אם יש עוד שולחנות בקומה התחתונה) - היא מעוצבת בפשטות אך אלגנטית למדי. הגג (שוב, ראו תמונה) גרם לי להרגיש שאני אוכל בסוכה ... על הקיר היו תלויות תמונות (למכירה, בדיוק הדביקו את תגי המחיר כשסעדנו במקום) שמתכתבות עם איקונים ישראליים (דיין, גולדה ובן גוריון, תל אביב / בהואהוס --- זה פחות קלישאתי ממה שזה נשמע, התמונות היו אומנותיות למדי). ברוב השולחנות הסמוכים ישב לפחות חובש כיפה אחד ... אבל ממש אין במקום אווירה של שטעטעל, נהפוכו.

התפריט

נוטה למטבח המזרח-אירופאי אבל – 1. מרשה לעצמו לפזול למקומות אחרים (למשל, טאג'ין כבש וקוסקוס) 2. מצליח לגרום למאכלים ישראלים "משעממים" להיראות מבטיחים ומעוררי תיאבון. מחולק באופן פשוט ובהיר למנות ראשונות, עיקריות ו-Side Orders (פחות בתור "תוספת", יותר "נשנוש מהצד"). אין "מנות היום" (מעולה, גם ככה אני תמיד מסתבך אם זה לא רשום בתפריט). למקרה שתהיתם, אין עסקית (אפרופו, בניגוד לישראל, בה ב-99% מהמסעדות מציעות סוג כזה או אחר של עסקית בלונדון עסקיות מוצעות רק במיעוט המסעדות).

מה הזמנו

שותפי לארוחה רצה (כמובן, ארוחת צהריים באמצע השבוע, אלמנטרי) שניקח בקבוק יין ... התנצלתי בנימוס והסברתי שקיבולת האלכוהול שלי נמוכה אפילו בהשוואה לישראלים ... לאחר מסע שכנועים הסכמתי לקחת בירה.

למנה ראשונה הזמנתי Traditional chopped liver with golden fig compote - מחיר 51 ש"ח, מגיע עם צנימים, כמובן. כמות מכובדת מאוד, מנה טעימה. הקולגה הזמין Seared tuna with oriental noodle salad - מחיר 57 ש"ח. התפלאתי שסטייק הטונה לא היה עשוי כ"כ, אולי בדגים בניגוד לבשר כלל הכשרות לא תופס --- בכל מקרה, נראית לי כמו מנה מתחכמת מדי או לפחות, פחות קשורה למקום). במהלך הארוחה המלצרים הסתובבו עם סלסלת לחם והציעו פרוסות לחם מסוגים שונים לסועדים – נחמד ודי לא שגרתי (ניסיתי להיזכר אם ואיפה ראיתי דבר כזה בעבר).

לעיקרית הזמנתי Moroccan lamb tagine with spiced couscous - במחיר 138 ש"ח. מנה פשוטה ולא מתחכמת אבל מאוד טעימה, והוא הזמין Traditional salt-beef, frites , beetroot and fresh horseradish radish - במחיר 132 ש"ח. הבשר הגיע כרצועות, הצ'יפס בפרוסות עבות ופריכות, שורה תחתונה – נראתה כמו מנה מוצלחת מאוד, הוא נראה שבע רצון למדי. בנוסף חלקנו Plum vine tomato, red onion and caper salad - במחיר 21 ש"ח ו-New green cucumber - במחיר 12 ש"ח, מלפפון חמוץ ביתי וטעים, לא כמו הגרסא הבריטית שמשתמשת ב-gherkin.

לא לקחנו קינוח כי פשוט היינו מפוצצים (אני לפחות) למרות שהמבחר נראה מבטיח מאוד (למרות אותו אתגר ידוע של קינוחים פרווה). את הקפה שתינו אח"כ במשרד כי כבר נהיה מאוחר (אספרסו כפול חזק ומדויק – כי אי אפשר חלב, זוכרים?).

השירות היה מקצועי, אדיב ויעיל.

חשבון

490 ₪ (כולל הבירות – הוא הזמין כמובן עוד אחת, בירה אחת בצהריים לא מספיקה – ומים מינרליים) לא כול טיפ. ללא ספק יקר בהשוואה למחירים בישראל ואפילו קצת בהשוואה ללונדון. אבל המסעדה בהחלט ממצבת את עצמה גבוה יחסית (ואין לה ממש מתחרים כשרים באזור, עד כמה שאני יודע) ונותנת תמורה לאגרה. למזלי, שותפי לסעודה הציע שהוא ישלם ויחייב את החברה – שמחה כפולה ומכופלת.

לסיכום - עבור ישראלים שמבקרים בלונדון לא מדובר בדיל משתלם, אבל תיירים / תושבים / אנשי עסקים דתיים שיכולים להרשות לעצמם – ייהנו מאוד.

הערה – המרתי את המחירים לש"ח כדי לתת קצת פרספקטיבה ... ניתן לחלק ב-6 כדי להגיע למחירים בפאונד

תמכו במאמר בלדוג

אמיצ'י - ביקורת מסעדה

לכבוד יום הולדתה של האם הטריה (שחל לפני ימים אחדים) ולכבוד יום הולדתי שלי (שחל כבר לפני חודש, אך לא הזדמן לנו לחגוג אותו), החלטנו לצאת לארוחת ערב באמיצ'י.

האמיצ'י נפתחה בקול תרועה רמה לפני מספר חודשים, על חורבות הקיוטו סלסה במונטיפיורי. המקום שופץ ללא הכר, והוקם בו בר יין מרשים המתנשא עד לתקרתו, וקיר אחד בו כוסה באריחים המרכיבים ציור קיר ענק. עברנו במקום מיד לאחר שנפתח, רק כדי להציץ בתפריט, וראינו כי טווח המחירים במקום יקר מאוד. באותה הזדמנות ויתרנו, כי רצינו משהו קליל יותר, אולם הפעם, לרגל המאורע הכפול, נראה המקום כמתאים ביותר.

כשנכנסו, ראינו שהמקום ריק כמעט לחלוטין - במקום ישבו ליד שלושה שולחנות בלבד, ועוד זוג בודד על הבר הארוך. די הופתענו אם כן לשמוע מנערת יום ההולדת שכאשר היא התקשרה להזמין מקום המארח טען שהכל מוזמן, וניסה לשכנע אותה להזיז את השעה. רק לאחר שהתעקשה הוא "התאמץ ומצא". האם לא בוחלים שם באמיצ'י באמצעים בבואם ליצור רושם של מסעדה עמוסה ומצליחה? או אולי המארח ניסה לשכנע אותנו לבוא מאוחר יותר, בתקווה קלושה שהמסעדה לא תהיה שוממת לחלוטין? כך או כך, די עלוב.

למרות רמת התמחור הרצחנית של המקום, והעובדה שהמסעדה היתה ריקה, השירות לא היה יעיל וקשוב כפי שציפיתי. המלצרית (מתלמדת?) לא שלטה בתפריט היינות כלל וכלל. בתפריט מצויין ליד כמה מיינות הגוורצטרימנר כי הם "בלעדיים לאמיצ'י", ולא מצויין לידם מחיר. המלצרית שלנו הופתעה לשמוע מאיתנו כי יש להם יינות בלעדיים, הלכה לברר וחזרה לאחר דקות ארוכות עם תשובה - היינות עוד לא הגיעו למסעדה, ולכן אין מחיר ובמילא אי אפשר להזמינם. היא הציעה מיוזמתה טעימה מיין אחר, ונעלמה שוב לזמן ארוך עד שחזרה עם כוס לדגימה. בכלל, לאורך הסעודה זה הרגיש כאילו כל הצוות נעלם לאיזו הפסקת סיגריה בכל פעם שמבקשים ממישהו משהו...

למזלנו, לא היינו כל כך רעבים, והחלטנו, שני זוגות, לחלוק שלוש ראשונות ושתי עיקריות. למזלנו, כי התמחור במקום מפחיד. הוזמנו פוקאצ'ה (24 ש"ח), קרפצ'יו בקר (44 ש"ח) וארנצ'יני טרטופו (40 ש"ח). מנת הפוקאצ'ה היתה נדיבה - שתי פוקאצ'ות חמות וטובות, בליווי ערימת מקלות גריסיני. מנות הקרפצ'יו והארנצ'יני היו טובות גם כן. יחד איתן הוגשה לנו סלסלת לחמים טריים וטעימים בליווי חמאה ואיולי, עליה לא חוייבנו.

לעיקריות, הזמנו מנת לינגוויני צדפות (82 ש"ח) ופפרדלה זנב שור (84 ש"ח). שתי המנות היו טובות וטעימות. מנת הלינגוויני הכילה כמות יפה של צדפות (מולים וקוקי סן ז'אק), אך החביבה עלי יותר היתה הפפרדלה, שהכילה גם אספרגוס והיתה בעלת טעמים עזים ומודגשים.

לאחר הארוחה, הגיע כמובן זמן הקינוחים. אנחנו ציידי טירמיסו נלהבים, ולכן שמחנו כאשר המלצר המליץ על קינוח זה מבין כל המבחר, ותיאר אותו כ"קלאסי". לאחר שאכלנו אינטרפרטציה לא מוצלחת מדי של שגב לעניין, שמחנו לחזור למקורות. מה רבה היתה אכזבתנו עם כן, כאשר טעמנו מן המנה (40 ש"ח) - היא אמנם נראית טוב מאוד, אך במקום גבינת המסקרפונה המופיעה במתכון המקורי קיבלנו ערימת קצפת. טעים, כן, אבל לא ממש זה.

לסיכום: היה הרבה הייפ על המקום כאשר הוא נפתח, ומאז הסתבר שהשף ערן שטרוימן (אקס אורקה) עזב את המקום. אולי זו הסיבה לדיסוננס בין רמת האוכל והשירות למחירים הגבוהים עד מאוד? בכל מקרה, אנו נצטרף לכל ההמונים אשר לא ישבו במקום, ולא נחזור בעתיד הקרוב.

תמכו במאמר בלדוג

סושיאל קלאב

לא מזמן פתחו על חורבות הדיטה מסעדה חדשה, מבית היוצר של בעלי ה- 223, סושיאל קלאב שמה, והיא זו שנבחרה לפגישה מלבבת עם זוג חברים טובים שבאו לביקור קצר מחו"ל. מבנה המקום נשאר ללא שינוי, אבל העיצוב חודש מקצה לקצה והבר שכבר היה מרופט בקצוות הפך למרשים ביותר. נאמנים לקו שבו החלו בבר (המוצלח מאוד לטעמי) 223, הבעלים הנהיגו מדים למלצרים המזכירים לבוש משנות השלושים, עד לרמת שרשרת שעון המשתלשל מכיס הוסט שלהם. קצת תיאטרלי מדי, אבל בהחלט מכניס לאווירה.

התלבטנו קצת בין המנות, ובסוף בחרנו בשתי ראשונות - פרוסות סלק ביוגורט (32 ש"ח) וצלחת פלפלים קלויים (38 ש"ח) ובשלוש עיקריות - נקניקיות טלה וחצילים (58 ש"ח) ופעמיים פסטה רחבה עם ברווז, ערמונים ופטריות פורצ'יני (72 ש"ח). לראשונות הוספנו לחם ומטבלים, בעלות 18 שקלים.

בזמן ההזמנה המלצרית שלנו המליצה בחום על אחת מהמנות המיוחדות לאותו ערב - פסטת פירות ים. לאחר שבחרנו שלא להזמין אותה, היא המליצה עליה שוב בעודה מסיימת לרשום את ההזמנה. בחיוך, הצעתי שהיא תביא לנו מעט לטעום באיזו צלוחית. "עעעאאלקקקק" היא הפטירה לעברנו והלכה לה. זה בסדר לא להביא לנו דוגמית - לא באמת חשבתי שנקבל אחת - אבל הבעלים כנראה לא הפנימו את משמעות המעבר מבר למסעדה. השירות, אגב יהיה מוטיב חוזר בביקורת זו.

המנות הראשונות היו מוצלחות בסך הכל. מנות מכובדות בגודלן, והלחם היה טעים, גם אם לא הפיל חללים. כרבע שעה לאחר שהוסרו הצלחות משולחננו על ידי מלצר אחר, חזרה המלצרית שלנו ושאלה אם זה בסדר שהיא תזמין מהמטבח את העיקריות. מופתעים במקצת, ענינו בכן החלטי... כשציינו שהם קצת לא מסונכרנים שם, בעמדת המלצרים, היא גלגלה עיניה למעלה בדרמטיות - ואמרה באנחה קורעת לב "אני יודעת, הם מתלמדים". טלי קורה מבין עיניך, יקירתי.

העיקריות הגיעו לבסוף. מנת נקניקיות עבורי, מנת פסטה אחת עבור חברתי היקרה, ועוד מנת פסטה זהה עבור הזוג מהניכר. מנת הנקניקיות היתה בסדר, אבל לא הלהיבה אותי. הנקניקיות דמו קצת למרגז, והיו יבשות מעט. המנה הוגשה עם חצילים וטחינה - מנת בר טובה כדי ללוות את הבירה, אבל לא הייתי בוחר בה כמנה עיקרית בארוחה של ממש - מזל שידעתי שאני אוכל לגנוב קצת מהפסטה.

במנת הפסטה לא היה שום זכר לפטריות פורצ'יני, ולעומת זאת היתה משופעת בארטישוקים. בעיננו זה היה טעים, להם החמיצות היתה לא במקום וביקשו להחליף את המנה. מנהל המשמרת/אחד הבעלים שבדיוק היה ליד שמע את התלונה ומיד לקח את המנה והמלצרית הגיעה לקחת הזמנה חלופית - פילה דניס מושחם (86 ש"ח) נבחר. ראוי לציין שהמנה נלקחה מיד וללא תלונות, מה עוד שמנה זהה נשארה על השולחן ונאכלה עד תום. כשהדג הגיע הם היו כל כך רעבים שלא ניתנה ההזדמנות לצלם תמונה, וחבל - כי זו היתה מנה אסתטית מאוד. היא גם היתה השיחוק האמיתי של הארוחה - הדג היה פריך בחוץ עם טעמים עדינים, ולווה בסיר קטן של פירה מוצלח.

לקינוח, הזמנו סמי פרדו של בננות וריבת חלב, אשר הגיע בצנצנת (בלי כפיות, אשר הגיעו אחר כך, כמובן). הסמי פרדו אכן כוסה בריבת חלב, אך בי נשבעתי שהוא מעולם אפילו לא ראה בננה, ובטח שלא הכיל אחת. במקום הבננות המסתוריות, הוא הכיל עוגיות (אישית, אני בכלל לא מחבב בננות, וכן מחבב עוגיות, אבל שאר שוכני השולחן היו קצת מאוכזבים). הוא כן היה טעים, אבל במקום סמי פרדו הוא היה פרדו לגמרי. לקחנו לנו כמה דקות כדי לתת לפרדו זמן להתבוסס בעצמו, ובינתיים שתיתי מקיאטו חלוש משהו.

כשהמלצרית הביאה לנו את החשבון היא הניחה אותו, הרימה אותו שוב, בדקה אותו ביסודיות והכריזה "כן! הכל בסדר". אך כמו כל אקדח טוב שמופיע במערכה הראשונה, כך גם הופיעה מנת הפסטה השניה שלנו בחשבון. כשקראנו לה שוב והצגנו את הקנה העשן היא קימטה בהפגנתיות את החשבון והלכה אל תוך המסעדה. אחרי יותר מעשר דקות היא חזרה עם חשבון מתוקן ואמרה ש"זה היה קשה". בחיוך, נאלצנו להסכים איתה.

לסיכום: האוכל היה בסך הכל לא רע, גם אם הוא רחוק משלמות. העיצוב נאה מאוד, ובסך הכל המקום בהחלט בעל פוטנציאל להפוך לבר-מסעדה מוצלח, אם רק יטפלו שם בשירות הרשלני. חשוב לי לציין שבסופו של דבר הכל היה בסדר - המנה הוחלפה ללא תלונות וגם לא חוייבנו עליה, ואיש לא התווכח איתנו על העניין - אבל ההתנהלות... איכשהו זה לא היה זה. ממליץ לתת למקום עוד קצת זמן להשתפשף לפני שמביאים לשם מישהו שבאמת חפצים ביקרו.

תמכו במאמר בלדוג

צפון אברקסס (אייל שני) - ביקורת

אייל שני הלך ופתח מסעדה ליד הבית שלי - מה, לא אלך? פעמיים? ברור שכן.

המקום, צפון אברקסס שמו, נפתח על חצי מהשטח של האברקסס הותיק (החלק הצפוני יותר, מן הסתם, והקומה השניה) במעין שיתוף פעולה שפרטיו לא הובררו עד הסוף. קומת הקרקע קטנה למדי - מטבח פתוח לחלוטין, ללא שום חלון או מחיצה, ובר ששולט על שאר השטח. בנוסף, מספר שולחנות קטנים שהוצבו על המדרכה. הקומה השניה גדולה יותר, ומציעה פינת ישיבה עם ספות למסיבות וכו', עוד כמה שולחנות ו"בר" הפונה אל החלונות. החלונות קטנים יחסית וסגורים תמידית, כך שהקומה העליונה השרתה עלי קלסטרופוביה מסויימת, ובעלת אקוסטיקה נוראית.

בהברקה גאונית, צורפה לספסל הרחוב ששוכן ממול למסעדה שורת כסאות עץ שנלקחה מאולם קולנוע ישן, והיא מנוצלת למחכים למקומות ישיבה או למעשנים בחוץ. חוויה נוסטלגית אמיתית :)

בפעם הראשונה הגענו חברתי ואני בלווית חבר ותיק שלי המתגורר בניו יורק (על הפעם השנייה, עם שני חברים נוספים מקרטל השמנמנ.ים, תוכלו לקרוא בבלוג של טמיר). הוא גם קיבל המלצה על המקום, כך שההחלטה התקבלה בקלות. המקום היה מלא מאוד, אבל המארחת הצליחה לארגן לנו שלושה מקומות על הבר בזריזות יחסית. הברמנית שלנו היתה ידידותית עד מאוד, אבל נראה כאילו היא סובלת מהפרעת קשב חריפה - כמעט כל בקשה והזמנה גררה וידוא מחודש איתנו אחרי כמה דקות, וזמן ההמתנה הממוצע לכוס מים עמד על רבע שעה...

תפריט המסעדה משתנה על בסיס יומי, לפי הרגש והמצאי בשוק (כמובן שהוא כתוב בסגנון הפיוטי האהוב כל כך על שני - "ירקות המגיעים בסוף הסרוויס מן השוק על עגלת אלומיניום עם גלגלים מתנפחים" וכו' וכו'), ובהתאם לכך, גם ההגשה היא פשוטה יחסית - במקום מפות מכוסים השולחנות בגליונות נייר חום, וחלק מהמנות מוגשות על ריבועי קרטון בתפקיד הצלחת. גליל נייר חום גדול הוצב ליד הכניסה, וכל פעם שאורחים חדשים מגיעים למסעדה, אצה רצה המארחת וקורעת בחדווה נייר חום כדי להניח על השולחנות. רעש הקריעה הבלתי פוסק התחיל להטריד ממש בשלב מסויים, והניו יורקר אשר ישב ממש ליד עמדת הנייר, ביקש להזהיר מפני ישיבה בסמוך אליו...

התפריט מאורגן לפי "ירקות", "ים" ו"יבשה", כאשר אין חלוקה ברורה של מנות ראשונות ועיקריות, כמנהג מסעדות הטפאסים והשווקים בימינו. הזמנו כרובית שלמה, משוחה בשמן זית ואפויה בתנור, מנת קלמרי שלמים הממולאים בפוקצ'יה ברוטב עגבניות (45 שקלים), המבורגר ("רק מאה גרם שתתגעגעו אליהם כל החיים שלכם"... 45 שקלים) וסטייק במשקל 250 גרם (97 שקלים). בנוסף הזמנו לחם (שתי פרוסות לחם עם כף שמנת חמוצה, חצי בצל וכמה עגבניות שרי חתוכות) ו"צלחת חריף" - צלוחית עם כמה סוגי רסק פלפלים ופלפל חריף אחד קלוי (16 שקלים. לדעתי אפשר היה בהחלט להציע את החריף לאורחים בחינם...).

הכרובית היתה טעימה מאוד. מנה פשוטה - ראש כרובית אפוי, על נייר חום. אבל אין תלונות - אכלנו את הכל, כולל הגזע והעלים הירוקים המקיפים אותו, וזה היה מצויין. מנת הקלמרי היתה טובה מאוד גם כן - אייל שני יודע לעבוד עם עגבניות ;). ההמבורגר היה טעים, אבל הציפיות היו קצת מוגזמות... מדובר בקציצה קטנה יחסית (100 גרם, כבר אמרנו) המוגשת במעין מיני-פוקאצ'יה עם עגבניה, בצל קלוי והמון רוטב עגבניות. השילוב כולו טוב, אבל הבשר עצמו לא היה מסעיר במיוחד. באותו מחיר, וולפנייט השכן מציע עסקה טובה בהרבה. לבסוף הגיעה החוליה החלשה של הערב - הסטייק. הוא מוגש בתבנית מתכת עם סכין חיתוך מעוררת פלצות. מסיבה לא ברורה הוא חתוך דק יחסית, וההגשה על תבנית המתכת גרמה לכך שלמרות שהזמנו אותו בדרגת עשייה של מדיום, הוא הגיע מדיום-וול ואף למעלה מכך. מרוב שחיכינו לו, הניו יורקר ואני, מיד התנפלנו עליו, וכך שמנו לב ליובש שלו רק אחרי שחיסלנו לא מעט ממנו. החלטנו שלא להחזיר אותו, החלטה מצערת - שכן החום המשיך לעבוד והביסים האחרונים היו פשוט בלתי לעיסים. כשציינו את העניין בפני הברמנית היא ניסתה לשכנע אותנו שזהו הנתח ("הוא מעניין כזה, עם הרבה ביסים שונים"), גישה שפשוט הרתיחה את בעל תודעת השירות האמריקני...

לאחר כל הכבודה הזו, הזמנו מוס שוקולד, אשר מגיע מוגש בקונוס נייר וכפיות עץ קטנות תקועות בו. המוס חציו שוקולד וחציו לבן, והוא עשיר וטעים ביותר. צורת ההגשה גרמה כמובן לכך שבסוף פרסנו את הנייר על הבר וגרפנו את כל שאריות המוס... אנחנו חיות. כהרגלי, הזמנתי מקיאטו עם הקינוח, אבל במקום רק מכונת אספרסו קטנה, ואין להם את האפשרות להקציף חלב. התפשרנו על אספרסו עם מעט חלב בצידו.

לסיכום: המקום לא יקר כל כך, בייחוד אם משווים אותו לבסטה ובהתחשב בעובדה שאייל שני מבשל עבורך (אם הוא שם). אוכל פשוט יחסית, עם טיפול מינימלי שנותן כבוד לחומרי הגלם. הבשרים שדגמנו מעט אכזבו ביחס לשאר, ובכל מקרה תזמינו את הסטייק שלכם מדיום-רייר, אם אתם חייבים קצת בקר. הרבה אווירה, וזה מקום נהדר לארוחה רומנטית עם יין והרבה אוכל חושני. שירות קצת בעייתי - חביב ביותר, אבל נוטה לחוסר מקצועיות קל, בעייה שאני מקווה שתפתר בקרוב כשהצוות ישתפשף קצת. בסך הכל, מומלץ.

תמכו במאמר בלדוג

מל ומישל - ביקורת

ליד דירתה של חברתי נפתחה זה מכבר מסעדה קטנה ורומנטית בשם מל ומישל. כל פעם שאנו עוברים ליד המרפסת הקטנטנה של המקום אנו מבטיחים לעצמנו שנאכל שם, ואף פעם זה לא קרה – פעם אחת לא היה זמן, פעם אחרת לא היה מקום וכן הלאה. בפעם האחרונה שניסינו שוב לא היה מקום (ממש מומלץ להזמין מראש) ומאוכזבים חצינו את הכביש ושקלנו את צעדנו. לפתע, שמנו לב שמישהו רודף אחרינו – אחד המלצרים רץ בשליחות הבעלים כדי לומר לנו שהזמנה בוטלה ויש מקום. אותי, הצעד הזה קנה במקום.

התיישבנו במרפסת הקטנה (אחר כך, בגלל החום והלחות, עברנו פנימה) ובחרנו בארוחת האפריטיבו. בביקורי האחרון במילאנו התוודעתי למנהג האיטלקי החביב הזה – ברים רבים מציעים מעין עסקית – משקה או שניים, כאשר במחיר כלולה גישה לבופה המציע מאכלים פשוטים וקלילים. בעידן היורו, האפרטיבו הפך לאופצייה המועדפת לארוחת ערב במהלך הביקור ההוא. במל ומישל, מסעדה לא זולה, הדיל קצת פחות משתלם – אך כמובן שהמזון באיכות גבוהה בהרבה. תפריט ה"פיקולה" מציע שלל מנות קטנטנות המוגשות בצלוחיות, ומתומחרות בין 14 לעשרים שקלים האחת. ניתן להזמין רביעיית צלוחיות ב- 58 שקלים, ובנוסף, דיל האפריטיבו – ליושבים במרפסת עד שעה 21:00, רביעיית צלוחיות ובקבוק למברוסקו ב- 99 שקלים.

מיד כשהתיישבנו המלצר (אותו אחד שרדף אחרינו) הגיש לנו שתי כוסיות למברוסקו וסלסלה של הלחם הטעים ביותר שאי פעם תאכלו. קצת מזכיר את החלק הפנימי של פיתה תימנית, חרוך קלות בגריל, ובליווי צלוחית שמן זית ומעט בלסמי מצומצם באמת שאף אחד לא צריך עוד משהו (הזכירו לי, לאחר הכתיבה, שבלחם היו גם אוכמניות! איך יכולתי לשכוח?). בכל זאת הזמנו צלוחיות – ארטישוק בשמן כמהין, גבינת סטרקינו, בייבי קלמרי כבוש ואיקרה. חברתי נזכרה שבעצם היא לא אוכלת פירות ים לא מבושלים, וכך זכיתי בהם כולם תמורת הארטישוק (שהיה מצויין גם הוא). אני חושב שדי ברור מי ניצח פה, לא?

האיקרה היתה טובה מאוד גם כן, והחזירה אותי לנעורי, לאיקרה והטרמה מהמעדניות היווניות שהייתי אוכל בבית בכל יום שישי, בימים התמימים ההם, לפני המודעות לכולסטרול... ביחד עם סלסלה נוספת של לחם היינו פשוט מאושרים.

לסיכום: לא מקום זול, אבל דיל האפריטיבו, יחד עם בקבוק למברוסקו הוא לא רע בכלל. השירות מקצועי ונעים, האוכל מוקפד מאוד ועשוי היטב, והמקום עצמו רומנטי ומקסים. מומלץ!

תמכו במאמר בלדוג

באבא יאגה

עברו עלי כמה שבועות עמוסים בארוחות ואירועים. מצד אחד, הרבה מקומות לכתוב עליהם, מצד שני - אין זמן. אני מקווה לאט לאט להשתלט על כל מה שהצטבר... והיום - באבא יאגה (פירוש השם - מכשפה מהפולקלור הרוסי).

המקום תואר במקומות שונים כמסעדת אוליגרכים, המגישה אוכל רוסי עילי (כלומר, בהשפעה צרפתית כבדה), והלכנו אליו בהמשך לחגיגות יום ההולדת של אחותי, הפעם בצירוף עם יום הולדתו של דוד שלי, המתרחש בסמיכות. המסעדה ממוקמת בדרום רחוב הירקון, ומשהו בה באמת מזכיר אוליגרכים רוסיים (לפחות בארץ) - ראשיתם ברעש, צילצולים ופאר רב, אך לאחר זמן מה מבחינים בכך שהקצוות מעט מרופטים...

כשהתיישבנו במסעדה הכמעט ריקה, קיבל אותנו בחור צעיר שתפקד כמלצר שלנו. אני לא יודע אם כל ערב זה כך במסעדה, אבל השירות יכול להיות מתואר רק כהזוי, ממש כאילו כל המלצרים התפטרו דקה לפני שנכנסו, והבעלים, שאינו מלצר, נשאר לנווט את הספינה לבדו. קיבלנו תפריטים ברוסית, ורק לאחר ששמע אותנו מדברים עברית הם הוחלפו במהירות. המנות כללו תערובת של מנות רוסיות ומערב אירופאיות - מקרפצ'יו עד ורניקי, מסטייק עד ביף סטרוגונוף.

רצינו להזמין מספר מנות ראשונות למרכז השולחן, אולם מסתבר שהקונספט היה זר למלצר שלנו, והיינו צריכים להסביר לו שוב ושוב את הרעיון... הזמנו קרפצ'יו, ווריניקי לראשונות, ולעיקריות - ביף סטרוגונוף, סטייק פילה, עופיון טאבאקה (מנה קווקזית) ומנת פירות ים. מדי פעם, בתגובה למנה זו או אחרת אמר לנו המלצר "או! זו מנה מצויינת!", אבל הוא מעולם לא שקל להמליץ לפני ההזמנה.

כל העיקריות הגיעו, מלבד מנת פירות הים. פה אני חייב לציין לטובה את התנהלות המסעדה - המלצר סיפר לנו שבגלל לחץ במטבח מנת פירות הים תתעכב, ולכן היא על חשבון הבית. מעולם לא קרה לי במסעדה "ישראלית" שעוד לפני העיכוב, לפני תלונה, המסעדה תיקח אחריות על המצב - מי יתן והנוהג יתפשט לשאר המוסדות בארץ. גם פירות הים הגיעו לבסוף, אם כי באיחור ניכר (כל השאר כבר סיימו לאכול), אבל כל המנות היו טעימות מאוד.

לאחר האוכל הזמנו קפה וקינוחים, ובמחלקה זו המסעדה הפגינה חולשה. המלצר לא מורגל בקפה (אני חייב לציין שראיתי אותו מגיש רק קנקני תה לשאר השולחנות...), וארעה סצינה קומית מעט, בה הוא מגיש לדודי, שהזמין אמריקנו, ספל אחר ספל מהמגש, וטועה בכל פעם (-"הנה האמריקנו". -"זה מקיאטו". -"סליחה, בבקשה", -"זה הפוך", -"סליחה, בבקשה", -"זה אספרסו", וכו' וכו' עד שנשאר רק האמריקנו...). החלב שלצד האמריקנו הוגש בקנקן ההקצפה המתכתי - חלב בכמות שהספיקה לחמישה ספלים. גם הקינוחים הפגינו חולשה - מכל ההיצע בתפריט נשאר רק קרם ברולה וטראפלס. קרם הברולה סבל מטעם וצבע מוזרים, כאילו הוכן "ברולה בטעם קפה", למרות שהדבר לא צויין בתפריט. הטראפלס היו שני טראפלס ענקיים (המלצר ציין זאת בעת ההזמנה) והיו סבירים, אך לא מבריקים.

לסיכום: מקום בניחוח שונה, המפגין חוסר אחידות. השירות לא מקצועי, אך בהחלט משתדל. המנות הראשונות והעיקריות טובות, אך קינוחים וקפה מומלץ לנסות במקום אחר...

תמכו במאמר בלדוג

קופי בר - ביקורת מסעדה

אחותי חגגה יום הולדת, והשמחה גדולה. כדי לחגוג את המאורע, יצאנו לארוחה בקופי בר ביד חרוצים. המסעדה הותיקה, מסעדה-אחות לבראסרי והוטל מונטיפיורי, שומרת כבר שנים על יציבות ומצויינות, ואנו תמיד שמחים לחזור אליה.

המסעדה מעוצבת באלגנטיות מרשימה, אך מאחר וישבנו בחוץ, נאלצנו לקבל תזכורות רבות לכך שאנו ביד חרוצים, בדמות חבורות חבורות של בני תשחורת עטורי ג'ל בדרכם למגה-בר זה או אחר. רצות שמועות על מעבר מתוכנן ליהודה הלוי, ואני אישית בהחלט אשמח כשזה יקרה.

השירות היה מקצועי ומאיר פנים, ובהחלט היווה נקודת זכות למקום. לראשונות הזמנו סלט קיסר עם אנשובי וקרפצ'יו מוסר (ממנות היום) - שתי המנות היו מצויינות ביותר, ואליהן הוספנו סלסלת לחם (בתשלום) שהיה טרי וטוב.

לעיקריות, גם אחותי וגם חברתי הזמינו את אחת המנות המפורסמות של המקום - המבורגר ברוטב יין וחמאה, ואני הזמנתי עוף בלימון ורוזמרין. ההמבורגר היה מעולה כפי שזכרתי אותו מפעמים קודמות (הרי הייתי חייב לטעום) וטעם הבשר משתלב היטב ברוטב העשיר. המנה שלי, חצי עוף ללא עצמות ברוטב לימוני, היתה מצויינת גם היא - זמן רב לא אכלתי עוף כה עסיסי וטעים (ולראייה, גם בנות ההמבורגר לקחו הפסקה מהבקר, טעמו ואהבו) - בהחלט מומלץ.

לקינוח חלקנו טירמיסו משובח, שהרס לי לחלוטין טירמיסו אחר שאכלתי למחרת. ככה זה כשמשווים "בסדר" ל"מצויין". עוד אספרסו, והתנדנדנו לעבר החניון.

לסיכום: מקום ותיק ומצויין, ובעיקר יציב. אם רק המסעדה תעבור כתובת הכל בכלל יהיה מושלם...

תמכו במאמר בלדוג

מארי אנטואנט - ביקורת מסעדות

מכניקר, ידיד המערכת, היה במארי אנטואנט ברמת החייל, ותרם ביקורת. תהנו!

מסעדה צרפתית לא רחוקה ממקום העבודה, אורחים נכבדים שהגיעו מחו"ל, רצון עז לשמח וליהנות מהמפגש המחודש, והרבה יין טוב. זה מה שהוביל אותנו להזמין מקום ל-16 אנשים במסעדת "מארי אנטואנט" ברמת החייל.
ארוחות הערב העסקיות נקראות Marie Meal, והן בהחלט מאפשרות גם למי שמגיע ללא תקציב משרדי לאכול במקום, ב-89 ש"ח לסועד (ללא שתיה). סביר בהחלט למסעדה שנחשבת מסעדה יוקרתית.
הגענו למקום בשעה הנקובה, ומאחר ומספר האנשים היה גדול, הושיבו אותנו במרפסת החיצונית (כלומר ללא מיזוג, אלא רק 2 מאווררים קטנים שדאגו לסחרר מעט את האוויר סביבנו), סביב שולחן גדול עטוף במפות לבנות יפיפיות ופשוטות.
מלצרית חביבה מאד הביאה לנו את התפריטים וסיפרה על המנות המיוחדות להערב, על יינות מומלצים וכדומה. אחד האורחים - שהוא כנראה האדם שאני מכיר שמבין הכי הרבה ביין, בחר לנו יין ממערב הרי יהודה - מרלו ברבדו (ממושב כרמי יוסף) , שהיה נעים ביותר, חלק והשתלב בצורה נהדרת עם האוכל - 90 ש"ח לבקבוק.
במקום אופים לחם צרפתי (או זה מה שסיפרו לנו), שהיה קצת שמן, קצת שרוף וקצת לא מוכן במרכזו. עם זאת - היה לו טעם מיוחד, שהזכיר מאד את הבורקסים של פעם, שנמכרו בעגלות בתחנה המרכזית הישנה. לי זה היה טעים מאד, והלחמים חוסלו במהרה, יחד עם חמאה שהגיעה איתו.
המנות ראשונות שיצא לי לראות/לטעום הן: קרפצ'יו בקר, מוס פטה כבד עם ריבת תאנים ומרק עגבניות חריפות (או גספצ'יו, כפי שסיפרנו למלצרית...). הקרפצ'יו היה טעים, רק היה מתובל מדי בפלפל ומלח, הגבינה לא הורגשה, ועלי הירק מעליו היו כמעט מיותרים. הפטה כבד היה מאד מוסי, עם טעם חזק של בצל, ריבת התאנים הייתה למעשה תאנה אחת שהוגשה ליד, והטוסט שהגיע עם הכבד היה עמוס בחמאה ובניחוח מעט שרוף. את הגספצ'יו לא טעמתי, אך נראה שאנשים נהנו ממנו.
למנות עיקריות הוזמנו שרימפסים בתיבול וויסקי, מיקס בשר (בתוספת 20 ש"ח), מגדל פרגית, ועוד רבים נוספים. השרימפסים נראו טוב (אך לא טעמתי) וקיבלו ציונים טובים מאד. מיקס הבשר (שכולל מדליוני פילה בקר, שקדי עגל וכבד ברווז) - היה מדהים, ובאמת היה טעים ועשוי בדיוק במידה הנכונה. הגראטן (מאפה תפוחי אדמה ושמנת) שהגיעה כתוספת למנה העיקרית היה שמן מדי לטעמי והעדפתי להתרכז במנה עצמה.
לקינוח (מי שהצליח לשרוד לשלב הזה) לקחנו קרם ברולה וסורבה בטעמים. מי שלקח סורבה נהנה מאד מהמרקם הקריר שהוריד במעט את מפלס הטמפרטורה. אני, שלקחתי דווקא את הקרם ברולה, התאכזבתי לגלות ששרפו יותר מדי את הסוכר החום, והוניל לא הורגש. אני חייב לציין שאני מכין קרם ברולה טוב יותר. וזה לא אומר דברים ממש טובים על המסעדה.
התפזרנו לנו שבעים ומרוצים, עמוסים מיין ומאוכל. החזרה הביתה הייתה מעניינת, ורובנו קמנו בבוקר אחרי לילה קשה של עיכול כבד.
שלוש וחצי שעות לאחר הישיבה הראשונית, וכמה אלפי שקלים (על חשבון הברון) הם הסיכום הראשוני.

כמה נקודות לסיכום ולהתייחסות:
1. השירות איטי. אין ספק שאתה רוצה ליהנות מהאוכל ולקחת את הזמן מהטעם, אבל אין סיבה לחכות למים 10 דקות, להמתין שיפנו את השולחן כרבע שעה, וחלוקת המנות לכלל הסועדים לקחה כ-10 דקות. לבעלים - תנו גיבוי בנקודות חלוקת ופינוי האוכל - אין סיבה שזה יימרח.
2. האוכל טעים מאד. אבל לא מצויין. בכל אחת מהמנות היה חסר משהו שיתן את הפאנץ' הסופי ויהפוך אותה למנה מעולה. ממש חבל, כי המרכיבים מצויינים, התבלון טוב, אבל משהו תמיד התפקשש. חבל.
3. מחירי ה-Marie Meal הם באמת נוחים ומאפשרים טעימות טובות. אני מעריך שארוחה זוגית עם יין תעלה שם כ-250-300 ש"ח, מחיר סביר למסעדה שנחשבת יוקרתית.

אם נחלק ציונים (ואני ממש לא מתיימר להיות מבקר מסעדות), אז אני מעריך שהמסעדה תקבל 8.4. באותו סולם, אגב, מסעדת שגב אקספרס תקבל 8.6 (אוכל מעולה, המסביב גרוע מאד), ומסעדת קימל תקבל 9.3 (אוכל מעולה, שירות מעולה, מחירים גבוהים...).

תבלו ותיהנו.

תמכו במאמר בלדוג

פורלין - אירוע Eat & Twitt

מסעדת פורלין הותיקה ברחוב פרישמן גילתה את טוויטר, ועושה חייל במשחק השיווק האינטרנטי. בלי קשר, אני גיליתי מחדש את טוויטר אחרי חודשים ארוכים של חוסר עניין באתר (תעקבו אחרי! MyTaste@, מן הסתם), וכמובן שעשיתי לעצמי נוהל לעקוב אחרי כל מסעדה, בית קפה או בר תל אביבי שנמצאים שם. וכך, אחרי כמעט שנתיים של כתיבת בלוג סוף סוף יצא לי מזה משהו - הוזמנתי לארוחת חינם.

בפורלין סגרו את החדר הפרטי שלהם והזמינו עשרים בלוגרים וטוויטרים לארוחה מפנקת במסעדה, בליווי יין מיקב עגור, הסברים מפורטים מפי היינן, ובנוסף הרצאה על צילום אוכל. "הקפיצו" אותי לשם בהתראה די קצרה, אז קוששתי לי תמונות - באדיבותה הרבה של OhSoArty@ (וגם היא כתבה, בבלוג שלה). בין הנוכחים היו גדולים ומכובדים - נציגים מפורומי האוכל והמסעדות של דה-מרקר ותפוז, על השולחן, ושלל בלוגרים וטוויטריסטים.

אז מה היה לנו שם? טרטר סלמון, סרדינים כבושים, קרפצ'יו פילה או סלט תמנונים לראשונות, פילה בקר ברוטב פטריות, פילה מוסר ים או חגיגת פירות ים לעיקריות וקרם ברולה או קרפצ'יו אננס לקינוחים. לראשונה לקחתי סלט תמנונים שהיה טעים מאוד, ודגמתי קצת מהסלמון והקרפצ'יו שהיו טובים גם כן, אבל הבאזז בחדר הורה על כך שהסרדינים הם הם היו המנצחים הגדולים. לעיקרית לקחתי חגיגת פירות ים - מחבת ברזל ובה שלל שרימפס, קלמרי, מולים וסרטנים, הכל ברוטב שום טעים (נאלצתי לנגב עם לחם. לפעמים פשוט אין ברירה). זה היה טעים מאוד - אבל כשהגיעו הסטייקים חשתי צביטה קלה בלב - נתחים יפהפיים, ואם הטעם היה אפילו חצי מהמראה, שיחקו אותה.

הכל לווה בצורה צמודה על ידי היינן (המטורף) מייקב עגור - אני לא מבין ביינות, אז רק אומר שהם בהחלט נעמו לי. לקראת הכוס החמישית גזרתי הכרחתי את עצמי להפסיק, כי חבל.

הקינוחים היו נחמדים מאוד, בליווי כוס יין קינוח שכבר גבל בסכנה לשלום הציבור. השארנו טיפ נדיב, נפרדנו לשלום וזיגזגנו איש איש לדרכו.

תמכו במאמר בלדוג

גיליז

ביום שבת האחרון יצאנו שני זוגות לארוחת בוקר בגילי'ז בנמל.

גילי'ז היא מסעדה לא זולה, אבל ארוחות הבוקר שלהם, ב- 68 שקלים משתלמות ביותר. נכון, 68 זה לא זול לארוחת בוקר (מוגשות עד 17:00, אגב), אבל המחיר כולל קוקטייל (מימוזה, בליני או קיר רויאל) ושתייה חמה, המנות ענקיות, ובנוסף סלסלות לחמים ענקיות ומצויינות מוגשות ללא הרף לשולחן. זוג יכול להסתפק במנה אחת בשקט, ועדיין לצאת מפוצץ... אנחנו לא עשינו זאת (כלומר, הזמנו ארבע ארוחות) ויצאנו משם על ארבע - זה כל כך הרבה, אבל כל כך טעים שאי אפשר להפסיק.

המקום כמובן עמוס ביותר בסופי השבוע (כמו כל מתחם הנמל, שהיה מפוצץ) ולכן מומלץ ביותר להזמין מקום. בהקשר הזה, עלי גם לנזוף במקום - היחס מהמארחות היה מתחת למצופה ממקום בטווח המחירים הזה - הוזמן מקום על הבר, אבל ביקשנו מהמארחת לעבור החוצה כאשר יתפנה שולחן. בתגובה אמרה לנו המארחת כי יש מארחת אחרת בחוץ, האחראית על השולחנות בחצר. "מצויין", אמרתי, "אפשר להגיד לה לרשום אותנו?", רק כדי שהמארחת תגיד לי, שוב, שיש מארחת נפרדת בחוץ. שאלתי אותה אם הן לא מדברות ביניהן, ובתגובה היא שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תלווה אותי לשם, עם מבט שנותנים לילד טרחן. השבתי שרציתי שהיא תלך בלעדיי, אבל אם אני כבר צריך ללכת, אני אוכל למצוא אותה לבד... היא שוב לא הבינה את הרמז. לא נורא, הסתדרתי לבד ואכן בסוף עברנו החוצה, אם כי מאוחר יותר מארחת החוץ נגשה אלינו וניסתה קצת לזרז אותנו... הפעם אנחנו סירבנו להבין את הרמז, בתגובה.

סלסלות הלחם כוללות לחמניות, בריושים ומיני-קרואסונים מעולים שפשוט אי אפשר להפסיק לנשנש, האומלטים גדולים ומצויינים (שלוש ביצים, עם שלל תוספות) ואפשר גם להזמין כריך רוסטביף או תבשיל בקר ביין, עליו נוספו שלוש ביצים כדי שנוכל להצדיק זאת כארוחת בוקר... האופציות הללו יכולות לתפקד היטב גם כארוחת צהריים מפוארת, ובמחיר הרבה יותר משתלם מהתפריט הרגיל.

לסיכום: מנות מצויינות וגדולות, מאפים פשוט מעולים, מומלץ - בתנאי שמזמינים מקום מראש ולא מבקשים יותר מדי מהמארחות...

תמכו במאמר בלדוג

קנטינה

רצינו ארוחת ערב רומנטית בפרונטו, אבל כשהגענו ראינו שהגיל הממוצע במקום היה גבוה בשלושים שנה בערך מהגיל הממוצע אצלנו ורצינו אווירה צעירה מעט יותר... התלבטנו בין קפה נואר הסמוך לבין הקנטינה, והפור נפל על האחרונה בגלל התמה האיטלקית.

הקנטינה היא מסעדה איטלקית במיקום מעולה (מרפסת רחבה על שדרות רוטשילד) שנודעה כמקום החביב על סלבריטאים שונים מחוגי הטלוויזיה, העיתונות והאומנות, בעיקר בגלל היחסים החמים עם ג'ו, הבעלים המיתולוגיים. במעגל המזין את עצמו כל הזמן, האוכלוסייה גורמת לפרסום המקום בברנז'ה (איתמר בן כנען, ספציפית, חווה מספר אורגזמות ז'ורנליסטיות כשהשתפך על המקום) שכמובן מתייצבת, ומספרת לכולם וכו' וכו'. התוצאות? בסתם ערב של יום חול צפינו במאיר סוויסה, גל אוחובסקי, עברי לידר ומישהי שלא זיהיתי אבל נלחש לי שהיא מהטלוויזיה - ואלו היו רק האנשים שראינו. תוצאה שנייה - למרות שהאוכל טעים, המקום בהחלט יקר מדי יחסית למה שהוא מספק. ככה זה, משלמים פרמיה על סלבז. עניין נלווה לתוצאה השנייה - הצוות תופס מעצמו קצת יותר מדי, למרות שלא תמיד יש לכך כיסוי.

לא רצינו ארוחה כבדה מדי, אז הזמנו מנת אנטיפסטי בתוספת לחם ושתי מנות מרק מולים על בסיס עגבניות. צלחת האנטיפסטי הגיעה אך ללא הלחם. בעוד אנחנו ממתינים ללחם תוך ניקור קל בפלפל הקלוי הבנו שאפעס, הוא לא כל כך מגיע... הרבה מלצריות יש בקנטינה, ספרתי לפחות חמש פלוס שתי ברמניות, ובכל רגע נתון לפחות שתיים מהן נמצאות בהפסקת סיגריה בבר קטן בצידי המרפסת. ניסיתי למצוא את המלצרית שלנו (בשלב זה עוד ריחמתי על בנות ההפסקה) אך ללא הועיל. מבט למלצרית אחרת שיצאה למרפסת רק הבריח אותה פנימה. שוב המתנה, וכלום. סימון לאחת המעשנות, סימון שני, והיא קראה למישהי מבפנים, שחזרה פנימה וקראה למישהי אחרת, שיצאה לשאול איך לעזור, ונכנסה פנימה להביא את הלחם, אבל אז המקורית הגיעה עם צלחת הלחם והתנצלות חרישית. זה לא שזה לקח כל כך הרבה זמן, אבל עם כל כך הרבה מלצריות, זה פשוט מעצבן שמישהי לא נגשה אלינו אחרי שנייה וטיפלה בעניין. ואחרי כל הסאגה, אני חייב לומר שלא ממש התלהבנו מהלחם...

האנטיפסטי היה טוב בסך הכל, ואחריו המשכנו למרק המולים שהיה באמת טעים ונדיב בכמות המולים. בהחלט מנה מומלצת. אחר כך הבנו שעם כל הכבוד, זה לא מספיק, והזמנו גם פיצה "חריפה" אחת לשנינו.

סטייה קלה מהנושא - בזמן ההמתנה ראינו מכונית שחנתה ממש מול המרפסת נוסעת לה, והשומר השתלט על החניה עם כיסא ואף גירש אנשים תמימים שרצו לחנות (לצורך הבהרה - מדובר בחניית כחול-לבן ציבורית לחלוטין, לא שטח המסעדה ולא נעליים) בטענה שהחנייה שמורה לאורחי המסעדה. שעה קלה לאחר מכן הגיעה לקסוס לבנה, והשומר זינק לקראתה, הסיר את הכיסא ובירך את הנהג שהצטרף לשולחן רעשני במיוחד בירכתי המרפסת. כדייר השכונה, הדברים האלה פשוט מחרפנים אותי, באופן אישי. זה לא קשור לאוכל כמובן, אבל זה כן מראה את הלך רוח המסויים במקום.

הפיצה הגיעה במהירות חשודה כמעט, אבל היתה טובה מאוד, גם אם לא חריפה כלל... לטעמי היא לא הייתה מבריקה כמו זו של רדיו רוסקו, אבל בהחלט מוצלחת. דקה, עם גבינה נוזלית וטעימה מאוד, ונשאבה כולה תוך דקות מספר.

לקינוח הזמנו טרמיסו ממגוון הקינוחים המצומצם ומקיאטו בשבילי. "מקיאטו? זה... אה, אספרסו עם קצף, נכון?" שאלה/קבעה המלצרית. אוי... הלך כל הפאסון. בפעם הבאה שיעצבנו אותי, אני אתקיל אותן עם שאלת הפרס הכפול - דופיו.
למרות הפאלטה, הקפה עצמו היה מצויין, וכך גם העוגה...

לסיכום: אוכל טוב, אבל יקר מדי ביחס לאיכותו. השירות תופס מעצמו, ללא הצדקה יתרה (מקיאטו, זוכרים?). אווירה ברנז'אית כבדה, לטוב ולרע.

תמכו במאמר בלדוג

צהריים בארנסטו

האמריקאית (זוכרים אותה מכאן?) חוגגת שלושים, ולכבוד המאורע התפטרה מעבודתה. אכן, דרך מצויינת להתחיל את העשור הרביעי. קבענו לקפה בבנדיקט, אבל משם התגלגלנו לארנסטו, מסעדה איטלקית קטנה ומשפחתית בבן יהודה, שם היא קבעה לצהריים עם חברה. המיתון והעובדה ששנינו מובטלים הכתיבה את המקום - בארנסטו מציעים עסקית ב- 29 ש"ח בלבד.
זה כמובן לא היה תכנון מופתי - בערב היא ציינה את יום הולדתה ברדיו רוסקו (אחרי שסקרתי את המקום בעסקית, אני אוסיף ביקורת ערב בקרוב מאוד), מה שגזר עלינו שתי ארוחות איטלקיות ביום אחד...
המקום כאילו יצא מסרט מאפיה ישן - עיצוב מיושן, מפות בד, בעלים שהם גם המלצרים המעשנים סיגריה עגמומית בחדר הפנימי מתחת לשלט ה"אסור לעשן"... אם רק לא היינו ממוקמים בבן יהודה אלא בברוקלין, לעזאזל.
העסקית די בסיסית - סלט ירוק או מינסטרונה לפתיחה, שלוש פסטות לעיקרית, מים מינרליים או סודה. עדיין - במחיר הזה זה דיל מצויין, ביחוד כשהוא כולל שתייה. יש עוד מבחר עסקיות במחירים גבוהים יותר, שמציעות מבחר גדול יותר בראשונות ובעיקריות (מנת אנטיפסטי, מרק שעועית, לזניות ופסטות בשריות וכו' וכו') - אנחנו נשארנו בבסיסית. ארביאטה לי, אלפרדו מצויינת לה (על הסלט אין מה להרחיב), עוד כוס קפה לקינוח - יעיל, זריז וטעים.
יאללה, לנוח - יש לנו עוד ארוחה איטלקית בערב ;)

לסיכום: מקום משפחתי וחביב, אוכל איטלקי בסיסי וטוב. שירות משפחתי, שלא תמיד מגיב בזריזות אבל מפצה בחביבות רבה.

תמכו במאמר בלדוג

עסקית ברדיו רוסקו

רדיו רוסקו? מה זה קשור? התלבטנו עד אותו הרגע, האמריקאית ואני, אם ללכת לאכול סלט בבודהה בורגרס או חומוס באחד המקומות בסביבה, כשהיא הציעה שנקפוץ לרדיו רוסקו. היחס שלי לרדיו רוסקו תמיד היה אמביוולנטי - מצד אחד האוכל טעים והמיקום והאווירה שהוא משרה מצויינים, ביחוד בקיץ כשאפשר לשבת בחצר. מצד שני היחס היה תמיד מעט פלצני והמחירים יחסית יקרים ביחס לתמורה. האמריקאית לעומת זאת התעקשה שמדובר במקום בעל מחירים סבירים ביותר, ולמה לא בעצם.

האמת, כמו תמיד, היתה במקום טוב באמצע. רדיו רוסקו באמת יקרה מדי בשביל מה שהיא מציעה (קצת כמו הקנטינה, הסועד משלם פרמיה על המיקום ועל הפאסון), אבל מצד שני הם מציעים עסקיות לא רעות בכלל, גם ביום שישי. האמריקאית ואני שוחחנו קצת על המקום, והיא ציינה גם כן שהמסעדה מתאמצת מאוד להיות יותר ממה שהיא אמורה להיות לדעתה - איטלקית שכונתית חביבה ותו לא. היא סיפרה שזה מתבטא ביחוד בשעות הערב, אז היחס מצד הצוות הופך להיות מתנשא יותר. מזל שהברמנית ששירתה אותנו בצהריים היתה דוקא חביבה ביותר, וסיפקה לנו שלושה תפריטים - רגיל, עסקית וארוחות בוקר, שמסתבר שמוגשות במקום עד אחרי הצהריים. העסקית כוללת לחם, מנה ראשונה, מנה עיקרית (פיצה, פסטה או עיקרית, מתומחר ב- 49, 59 ו- 69 ש"ח, בהתאמה) וכוס שתייה (קלה, יין או קאווה). 59 ש"ח לארוחת פסטה זה לא מאוד זול, אבל בהתחשב במנה הראשונה (לקחתי קרפצ'יו) וכוס יין, זה יותר ממשתלם.

לסיכום - בשעות הערב, היחס מעט מתנשא ובהחלט יקר ביחס לתמורה, אבל העסקיות בהחלט משתלמות, ולבילוי של שישי בצהריים זה בהחלט מומלץ, ביחוד בקרוב כאשר מזג האויר יאפשר לשבת בחצר הפנימית המקסימה של המקום.

תמכו במאמר בלדוג

Basta!

כל כך הרבה דברים שמענו על הבסטה, גם טובים וגם רעים, שהיינו צריכים לבדוק בעצמנו. ומתי טוב יותר ללכת לשוק מאשר ביום שישי?
האמת היא שהתכוונו לנסוע לצפון הרחוק, וקבענו לאכול שם בשבוע הבא, אבל מצבר ששבק שינה את התוכניות, ובספונטניות מדהימה הצטרפנו לפרילנסר והפסיכולוגית, שהמליצה בחום על המקום. המקום נמצא בפאתי השוק, וכמובן כמו כל המקומות מסוג זה קונה רק שם, ומשנה את תפריטו וכו' וכו'. זו מסעדה קטנה, כאילו מסעדת פועלים, אבל כמובן שבעצם לא, עם אווירה ברנז'אית שתופסת מעצמה קז'ואלית (ואולי להיפך?). המחירים גבוהים, או שבעצם לא - זו סוגייה שאני עדיין מתחבט בה. כביכול נורא יקר, אבל סיימנו במאה שקלים לאדם, כולל בקבוק קווה. כשלוקחים בחשבון שביקור בקרנף יום קודם הסתיים בכמעט חמישים ש"ח לראש, פתאום זה לא נראה נורא בכלל. מצד שני, יש משהו מאוד מעצבן בתפריט עם מנות זערוריות (והם מקפידים לשים "בקטנה" ואפילו "בקטנטנה" אחרי השמות של המנות, כדי שתהיה בטוח שלא תשבע מזה עוד בשלב ההזמנה) שעולות 40 שקל וצפונה. מצד שלישי, זה מה שקורה בכל בר כשמחליטים לאכול בו. מצד רביעי - אנחנו במסעדה, לא באיזה פיק אפ עם "מנות השף שלנו".... מקום מבלבל. מבלבל מאוד. ההמלצה שלי - לבוא עם כמה חברים כדי לשתות בקבוק יין ולטעום משהו, לא לכוון לארוחה מלאה. זה אולי לא ייצא נורא יקר בסוף, אבל זה יטריף את דעתכם.
ולאוכל עצמו - סטייק טרטר על ברוסקטה היה מעולה (שלוש חתיכות קטנות למדי). קרפצ'יו פלמידה גם כן. שלוש ברוסקטות עם "הפתעות ים" היו קצת פחות מעניינות, וגם היה קשה מאוד להתחלק בהן - בדיעבד עוד מנת פלמידה היתה עדיפה. מנת נתח קצבים "בקטנטנה" דווקא הפתיעה לטובה - הבשר היה פשוט מצויין, והכמות, למרות שהיתה קטנה כמובטח היתה גדולה יותר ממה שחשבתי שנקבל בעבור 34 שקלים. צלחת הגבינות שהזמנו לסיום חלפה מעל לראשי - אני אטרוף כל בשר נא או ייצור ימי שאי פעם שחה בים, אבל קצת עובש פשוט מכריע אותי. התרכזתי בגבינת העיזים הפשוטה ביותר מבין הארבע משל הייתי ילד בן חמש. בתוספת שלוש צלחות לחם (אחת מהן מגיעה עם פלטת הגבינות) ובקבוק קווה אחד שבענו, ויצאנו אל השוק לקנות פרחים לפני שסוגרים את העיר.

לסיכום: טפאס בר ללא בר, מנות קטנות אך טעימות, שירות פמיליארי, אווירת ברנז'ה קלה. מומלץ לבוא בציפיה לארוחת טעימות קלילה, לא לפתוח שולחן כשמתים מרעב. מעשנים בשולחנות בחוץ, אבל עכשיו (חורף) ה"חוץ" מוקף בחממת זכוכית שפתוחה לחלוטין לצד ה"פנים", כך שגם מי שיושב בפנים חוטף את כל האש.

תמכו במאמר בלדוג

יועזר בר יין

התערבות מוצלחת מצידי (קצת פחות מוצלחת מצידה) גררה ארוחת ערב מושחתת במיוחד. היעד הנבחר - יועזר בר יין, מאורת החטאים של שאול עברון ביפו.
כדי להעשיר את החוויה, התחלנו בהרפתקה קטנה - כהרגלי, בדקתי את הכתובת במפה, וראיתי שהיא ממוקמת ברחוב "יועזר" היוצא מכיכר השעון ביפו. מצאנו חניה בקרבת מקום והלכנו לכיכר, שם עברנו מרחוב לרחוב, אך יועזר לא נמצא. שאלנו את בעל הפיצוציה הזאת ואת בעל החנות ההיא, אך כולם טענו כי אין רחוב כזה. בירור קצר עם שלושה שוטרים חביבים העלה סופית - הרחוב לא קיים, לכו מפה. למזלנו, SMS זריז לשירות 144 החדש של בזק הנפיק לנו את מספר הטלפון של המסעדה, ושיחה למקום כיוונה אותנו למקום הנכון - לא רחוב אלא סמטה, ולא סתם סמטה אלא סמטה קטנטנה שהיא בעצם קשת, לא גדולה בהרבה מדלת, ליד סניף קסטרו הגדול בכיכר (לזכותם ייאמר שמעל הקשת שלט ניאון מואר עם שם המסעדה. לזכותינו - חיפשנו רחוב, לא משקוף...).
אחרי שתמה ההרפתקה הקטנה, הגענו למקום עצמו. המסעדה ממוקמת בחלל אפלולי מאוד מלא קשתות. העיצוב מינימלי, ונותנים למבנה העתיק והמיוחד לומר את דברו, בלי הפרעות מיותרות. שמנו לב בעיקר לפמוטים הרבים המפוזרים במקום, וכתמי הפיח הענקיים לידם - הקירות לא מנוקים בכוונה, ויוצרים במקום אווירה ימי-בניימית מיוחדת.
התפריט מתרכז בעיקר בבשרים - סטייקים בחיתוך מיוחד (לב האנטריקוט בלבד מוגש, ללא השומן האופייני לנתח. הבשר שמסביב לנתח מוגש כמנה נפרדת - יודלעך), תבשילי בשר צרפתיים ונקניקיות שונות. למנות ראשונות הזמנו בליני עם קרם פרש וקוויאר (לה) וקלאמרי מוקפצים בשמפנייה ודיו (לי). אבל הקלאמרי הותירו רושם חזק במיוחד, והיו פשוט מעולים. לעיקריות - אנטריקוט 250 גר' עבורי, ו"סטייקצוץ" (המבורגר מבשר אנטריקוט) עבורה. הסטייקצוץ מוגש עם מח עצם מעליו שאת חלקו החרמתי בשמחה. שתי המנות היו מעולות, אין ספק שיודעים איך לעבוד שם עם בשר...
לקינוח הזמנו סמיפרדו קוקוס עם טראפלס שוקולד - גלידת קוקוס ביתית ומצויינת עם שני טראפלס קטנים וטוויל שוקולד מפואר, ללא ספק סיום הולם לארוחה מלכותית.

לפני הארוחה ובתחילתה היו לנו שאיפות להמשיך את הערב באיזה בר, אבל כמובן שהן נמוגו אחרי הבליסה... הביתה ולישון, מלאים אך מאוד מרוצים.

לסיכום: מסעדת בשרים מעולה ביותר, אך זהירות - התענוג לא זול כלל (הארוחה הנ"ל, פלוס כוס יין לכל אחד, הסתכמה בכ- 550 ש"ח). לפינוק מדי פעם - מומלץ ביותר.

תמכו במאמר בלדוג

"מנטה ריי" – דייג, אוהב דגים?

באיחור מסויים הגיעה למערכת הבלוג ביקורת האורח המצויינת של רוני, הזכור לטוב מהביקורות שלו על וולפגנג ואודיאון. אז ללא השהיות מיותרות - מאנטה ריי -

"אני מעדיף לאכול דג באיכות לא טובה, על פני הבשר הטוב ביותר". מישהו פעם אמר לי את המשפט הזה, ועד היום לא הבנתי על מה הוא מדבר לכל הרוחות...

The manta ray (Manta birostris), is the largest of the rays, with the largest known specimen having been more than 7.6 m (about 25 ft) across, with a weight of about 2,300 kg (about 5,000 lb). It ranges throughout all tropical waters of the world, typically around coral reefs. Mantas have been given a variety of common names, including Atlantic manta, Pacific manta, devilfish, and just manta. Some people just call all members of the family stingrays, though stingrays comprise a separate family of rays (Dasyatidae).

זוהי ההגדרה היחידה שאני הכרתי ל"מנטה ריי", עד הביקור במסעדה הזו. אם לא יצא לכם לראות חיה כזו מתחת למים, אז אני מקווה שייצא לכם – ועדיף שזה יהיה בירח הדבש שלכם באיים המלדיביים.
אישית – דגים הם לא כוס התה שלי. לדעתי המקום הכי טוב לראות דגים הוא מתחת למים, ורצוי בעומק של כ-20 מ'. אז למה ללכת למסעדה שידועה כמסעדת דגים ופירות ים, אתם שואלים? והתשובה – פעם בשנה יש יומולדת לאשתי, והיא ידועה כאוהבת דגים - ובעיקר פירות ים - אמיתית. אז בערך פעם בשנה אני מוכן לוותר לה, וללכת למקומות שהיא אוהבת. כן – אני בעל אוהב ומתחשב. אה, ושכחתי לציין שהארוחה הזו הייתה מתנה של אחותי וגיסי לאשתי, אז ... הייתה באמת סיבה טובה ללכת לשם.

המסעדה, שממוקמת במיקום אטרקטיבי ויפיפה בחוף הים בדרום ת"א, בסמוך לדולפינריום (ת.נ.צ.ב.ה) מעוצבת בסגנון ייחודי ומעניין, ואפשר לשבת גם באוויר הפתוח וליהנות מאווירת ים אמיתית. אחותי דאגה להזמין לנו מקום, וטוב שכך - המקום מלא עד אפס מקום בערבי שישי. הערב התחיל בכמה משקאות ב"Clara" הסמוך, שנמצא כבר על סף סגירה לקראת בוא הנחליאלי ופריחת החצב.

את חלק השתיה המשכנו בבקבוק יין איכותי, יין הבית השבועי של ה"מנטה ריי" שהיה משובח ביותר.
מאחר ואחותי וגיסי הם כמעט בני בית במסעדה הזו, הם הזמינו לנו את מנות הפתיחה: לחם חם שנאפה במקום, מוס חצילים, שרימפסים מטוגנים ועוד. למי שקשה לו להחליט – המנות מגיעות בצלחת ענקית ע"י המלצר, והוא פשוט "מוריד" לכם לשולחן את מה שנראה לכם טוב. שיטה מעולה – בעיקר כשהמנות הן יחסית מורכבות וקשה לדמיין מה אתה מקבל. היו עוד כמה מנות שלקחנו, אבל ... מוס החצילים המעולה פשוט השכיח ממני את כל השאר. השילוב של מוס החצילים (שמקבל מרקם מאד דומה לטחינה בשילוב חומוס) והלחם החם – פשוט שילוב מנצח – מנה מעולה שחייבים לקחת.

תוך כדי טעימת המנות הראשוניות, אפשר להתרשם מהעיצוב הפנימי של המסעדה – חלונות ענקיים הפונים לחוף הים, ובוודאי במהלך היום מראים נוף מרהיב של ים, חול וקהל משתזפות רב, תאורה רכה ונעימה באמצעות נרות על פני השולחנות, והקירות הלבנים המעוטרים במעין הוראות הכנה למנות העיקריות של המקום, ומנות מומלצות מהתפריט.

למרות שבתפריט קיימות מנות עיקריות בשריות, חרגתי מהרגיל והזמנתי את הפילה מוסר שהגיע על מצע של פירה – בחירה נפלאה, שכן הוא היה פשוט נפלא, רך וטעים, ולא צריך אפילו סכין בכדי לאכול אותו. אחותי הזמינה את הקלמרי המטוגן שנראה שגרתי למדי אבל מגיע במנה ממש גדולה, ואשתי הזמינה את קדירת פירות הים והדגים – שם תמים לחלוטין למנה שאמורה להכיל טעימות מסוגים רבים של מנות. אבל, כשהגיעה המנה עמדנו על ה"זוועה האמיתית" – סיר פלדה בעל מימדים אדירים (שמזכיר במראהו פויקה) שהכיל כמות עצומה של מולים, קלמרי, שרימפסים, ודגים ממינים ומסוגים רבים, הכל מבושל יחדיו בצורה אנינת טעם, ומתובל בכמה תמנונים קטנים. לפי העיניים שנפערו לרווחה וקולות ההתלהבות מהאכילה ומהטעמים – הסקתי שהמנה הזו היא מצויינת, מגוונת ובהחלט לא משאירה פיסת מקום לרעב. לקח זמן רב לאשתי ולגיסי לסיים רק בצורה חלקית את המנה הזו, תוך כדי שהם שולפים מדי פעם עוד "חיה" שטרם ראו או טעמו בעבר והשוויצו בה למול כל הסועדים בשולחן. מזל שישבנו בשולחן פינתי, כך שלא יצא להם להשוויץ בפני שאר הסועדים במסעדה ...

עוד כמה כוסות יין חלפו להן, והגיע הזמן לקינוח. הזמנו רק מנה אחת של קינוח כי היינו מלאים מהאוכל ובעיקר מהיין. המנה שנבחרה (שוב, בהמלצת הסועדים ה"מקומיים") היא קינוח המורכב מ-3 שכבות של שוקולד בגוונים וטעמים שונים. השם לא עושה למנה הזו טוב, שכן זוהי ללא כל צל של ספק - מנת הקינוח הכי טובה שאכלתי אי פעם. ואם להקביל אותה לחלק הסיום מה"נסיכה הקסומה", אז "מבין כל הקינוחים הטובים בעולם, דורגו 5 קינוחים כמנות האחרונות המעולות ביותר, והם כללו עוגת גבינה, עוגת שוקולד, טירמיסו, פונדנט, קרפצ'ו אננס ועוד. אבל מנת השוקולד הזו השאירה את כל המנות האחרות הרחק מאחור" ...

הבעיה היחידה עם המנה הזו, היא שאתה חייב לאכול משהו במסעדה לפני שאתה מזמין אותה, כי אי אפשר רק לבוא לקפה וקינוח ב"מנטה ריי". מזל ששאר המנות והאוכל במסעדה הן מספיק טובות בכדי שתזמין אותן בשמחה ובטעם טוב, לפני שאתה מגיע לקינוח – לטופ שבטופ. אז זו לא ממש בעיה ...

המחירים גבוהים ב"מנטה ריי", ובקלות אפשר להגיע ל-250 ש"ח לאדם בארוחה שכוללת מנת פתיחה, מנה עיקרית וקינוח (ואולי גם כוס יין). אבל – וזה העיקר – המנות באמת שוות את זה. אז אם אתם רוצים לפנק את עצמכם או את בן/בת זוגכם בארוחה טובה מפעם לפעם, כשהמטרה שלכם היא לא רק למלא את הקיבה, זה בהחלט מקום ששווה ביקור. גם אם אתם לא ממש אוהבים דגים ופירות-ים. ובעיקר אם לא אתם אלו שמשלמים בסוף ...
הדבר היחיד שהעיב במידה מועטה על הבילוי במסעדה, הוא הביקור בשירותים. לא בגלל ניקיון או משהו כזה – באמת הכל היה מצוחצח למשעי – אלא שכדי להגיע לשם צריך לעבור באיזשהו מסדרון חשוך שעובר קרוב מדי למטבח לטעמי. אני כנראה אוהב הפרדה ברורה יותר בין המקום שמכין לי את האוכל לבין התחנה הסופית שלו, אבל אולי זה רק אני ....

לסיכום, אני עדיין מעדיף בשר איכותי על פני דג איכותי. אבל אם כבר לאכול דג – אז רק ב"מנטה ריי". חבל שזה רק פעם בשנה ... (ומזל שזה רק פעם בשנה ... :)).

תמכו במאמר בלדוג

פרונטו - הטרילוגיה האיטלקית (חלק 3)

(זהו חלק שלישי של הטרילוגיה האיטלקית. לחלק הראשון, לחלק השני).

בחלק השלישי אדבר על ביקור בפרונטו, בצהרי יום לפני כשבועיים-שלושה (ככה זה, הטרילוגיה רצה אחורה בזמן, קצת כמו ממנטו, רק עם בלסמי לפתיחה). נפגשנו שם אני, המובטל הטרי וחברתו הפסיכולוגית. מאחר וגם אני חסר מעש בימים אלו (בלוג, כך מסתבר, לא ממש נחשב) חשבנו לבדוק את העסקית של פרונטו. העסקית מוצעת במספר מחירים, בסביבות ה- 70 ש"ח וה- 90 ש"ח, אם כי בסופו של דבר זה עלה מעט יותר...

לפתיחה הזמנו פלטת אנטיפסטי, קרפצ'יו וקרפצ'יו טונה. היה מעולה. אין מילה אחרת. פלטת האנטיפסטי היתה פשוט מצויינת (בבליני האנטיפסטי מוצע במזנון חופשי, כך שהם בוודאי מנצחים בתמורה יחסית לעלות, אבל האיכות פשוט טובה יותר) ושתי מנות הקרפצ'יו הן משהו שאני עדיין זוכר. סיכום הביניים בנקודה זו היה של אושר עילאי, חיוכים הופרחו לכל עבר ושאריות הלחמים (פוקאצ'ה, לחם לבן וחום, כולם מצויינים) ניגבו את שלושת הצלחות עד תום.

לעיקריות הוזמנו לזניה בשרית, פפרדלה רגו ("רגו" הוא השם הנכון ל"בולונז", מושג שלא ממש קיים באיטליה) ופסטה פרימוורה - מבחר ירקות מוקפצים קלות במן זית. המנות היו טובות ולא נרשמו שום תלונות, למרות שלא ממש המריאו לגבהים של הראשונות (באותה נקודה החלטנו שנבוא שוב בהזדמנות, ונזמין פשוט מבחר ראשונות למרכז השולחן).

בעודנו סועדים את ליבנו ברחוב החמים ודמיינו שאנחנו באמת באיטליה, שמנו לב לפרלמנט הברנז'אי שתפס אט אט את מקומו בשולחן הסמוך - מוטי קירשנבאום, יונתן גפן ולבסוף ריבקה מיכאלי, שהגיעה באיחור אופנתי ונתנה תצוגת חנייה מזעזעת במיוחד. איתם ישבו עוד כמה חברים וכמובן רפי אדר, בעל הבית, שהצטרף והנעים את זמנם. קצת מזכיר את הניימדרופינג שאפשר לעשות בקנטינה, אבל בכל זאת קצת יותר איכותי...

בעסקית כלולה גם שתייה חמה או קינוח, אז הזמנו שתי כוסות קפה וגם דגמנו את הטירמיסו שהיה טוב מאוד ובהחלט השלים את החוויה. עוקץ קטן - בחשבון היה כלול קופרטו בסך 5 שקלים לבן אדם. קופרטו, דמי שולחן (מילולית מאיטלקית - "מפה") הוא נוהג מעט מאוס. מילא במקום בו הוא מקובל, אבל בארץ המצב הוא לא כך, וקצת לא ברור על שום מה ולמה זה נכלל בחשבון (טיפ, מן הסתם, השארנו גם כן למלצר המצויין). אולי זה מצויין בתפריט ואולי לא, ואם כן אז כנראה באותיות קטנות המשתלבות היטב עם הרקע (כי עובדה שלא שמנו לב) אבל זה די מרגיז - בייחוד כשמדובר על עסקית במחיר קבוע. בניגוד לעידו קינן לתומר ליכטש בבלוג של עידו קינן אנחנו החלקנו את העניין, כנראה כי האוכל באמת שווה את זה והיינו מסכימים בכל מקרה לשלם חמישה שקלים יותר על העסקית. פשוט קצת מעצבן כשלא יודעים על זה מראש.

שורה תחתונה - אוכל מצויין, שירות מצויין, אווירה מצויינת ואפילו יש מפות על השולחן (עולה חמישה שקלים אקסטרה).

לקוראים -

1. צפו לחמישה שקלים אקסטרה.
2. אם לא תגידו למלצר להפסיק לגרר פרמז'ן על הפסטה שלכם - הוא לא יפסיק. סתם, טיפ של אלופים.
   

תמכו במאמר בלדוג

רוסטיקו בזל - הטרילוגיה האיטלקית (חלק 2)

(זהו חלק שני של הטרילוגיה האיטלקית. לחלק הראשון, לחלק השלישי).

יום לפני הביקור בבליני (הטרילוגיה האיטלקית, חלק 1) ביקרתי ברוסטיקו בבזל לארוחת ערב רומנטית. מעולם לא ביקרתי ברוסטיקו ברוטשילד, למרות שאני גר די קרוב למקום, אבל לאחר שהסניף בבזל נפתח הסתקרנתי מאוד, בייחוד בגלל העיצוב המושך של איזור הבר במסעדה. למרות זאת, כאשר התקשרתי להזמין מקום, המארחת אמרה לי שהרבה יותר נעים לשבת במרפסת המקורה, למרות שאין לי כל כך מושג למה - מרפסת מקורה סטנדרטית, עם אקוסטיקה בינונית במקרה הטוב, שיכלה להיות חלק מכל מסעדה או בית קפה בעיר.
לפתיחה הזמנו מנת אנטיפסטי, ולעיקריות פיצה ופסטה בולונז. אומנם זוגתי רצתה מנת בשר בתחילה, אבל מאחר והתפריט התמקד בפסטות ופיצות, והציע בנוסף שתי מנות בשר, שתי מנת דגים ושתי מנות פירות ים, החלטנו להתמקד בפורטה.
מנת האנטיפסטי היתה טובה, אם כי יוצאת דופן - הירקות מוגשים מוקרמים בגבינה ומכוסים ברוטב בשמל - מעולם לא נתקלתי במנה מוגשת כך. אני לא אומר שזה לא היה טעים, זה פשוט היה קצת מוזר (יש לומר שהדבר צויין בבירור בתפריט). הפיצה והפסטה היו טובות, אם כי שום דבר לא מסעיר במיוחד.
השירות ברוסטיקו מלא בכוונות טובות, אבל נראה כאילו לקחו צוות של בתי קפה (כלומר, רגיל לשירות א-פורמלי) ועשו לו שיעור עיוני מזורז ב"איך להיות מלצר במסעדה". הזמנו בקבוק למברוסקו יחד עם הארוחה, ולאחר שהמלצרית מזגה לכוסותינו היא השאירה אותו על השולחן והלכה. שתי שניות אחר כך היא חזרה, הניחה את פקק השעם על השולחן ונעלמה שוב. אחרי דקה היא חזרה שוב עם שמפנייר, והכניסה את הבקבוק לתוכו. היא שכחה כמובן לעטוף אותו במפית, וכך כל מזיגה נוספת הפכה בעבורי למבצע קטן, בו אני מנסה למלא כוס בלי לטפטף על כל השולחן. לקראת סוף הארוחה הגיחה המלצרית, הוציאה את הבקבוק כדי לבדוק אם התרוקן, לקחה אותו (היא כן טפטפה) ונעלמה. אחרי עשר שניות היא חזרה ולקחה את השמפנייר, כי באמת לא היה לנו מה לעשות איתו. עדיין, אני מניח שזה יותר טוב מצוות אפאטי ומתעלם. לפחות ברוסטיקו החבר'ה מאוד משתדלים וחיוביים.
קינחנו בטירמיסו המתבקש (שהיה לא רע בכלל) ויצאנו לנו, שמחים וטובי לב (בכל זאת, בקבוק למברוסקו) לעבר השכן.

שורה תחתונה: מקום נחמד וסימפטי מאוד, למרות שללא ספק צריך עוד ליטוש קל בחזית השירות. מנות גדולות מאוד, ובהחלט מקבלים תמורה בעד הכסף, למרות שאין מה לצפות להברקות קולינריות יוצאות דופן.

תמכו במאמר בלדוג

בליני - הטרילוגיה האיטלקית (חלק 1)

(זהו חלק ראשון של הטרילוגיה האיטלקית. לחלק השני, לחלק השלישי).

ביום ה' האחרון, זוג הלונדונרים הגיע לביקור מולדת. לצורך חימום מנועים ומפגש נשיקות וחיבוקים עם החבורה המורחבת (9 נוכחים בסה"כ) חיפשנו מקום מתאים לארוחת צהריים ביום שישי. הלונדונרים, מכיוון ששהותם בלונדון הרגילה אותם ל"התנהגות צרכנית נבונה" (הם תמיד היו קמצנים, כשחושבים על זה) רצו ללכת למסעדה שיש בה עסקית גם ביום שישי. מכיוון שאת מספר המקומות אשר עונים על הקריטריון הנ"ל אפשר לספור על יד אחת (שלא לומר על אצבע אחת) הפור נפל, כמו תמיד, על ה"בליני". אני ושאר החבורה המקומית ניסינו להטות את הכף לכיוון משהו אחר אבל השילוב של שפע החנייה, הקלילות של המקום והמיקום בנווה צדק הכריעו אותנו.

אחרי איחורים אופנתיים שנעו בין חצי שעה לשעה, נשיקות וחיבוקים, התחלנו בארוחה.

דיל העסקית מומלץ מאוד - משלמים על העיקרית ומקבלים ראשונה או קינוח, ושתייה קרה או חמה, ובנוסף מקבלים לשולחן פרוסות קלויות של לחם זיתים ועגבניות מיובשות בליווי שמן זית ובלסמי. צ'ופר נוסף - כוסות קטנות של קוקטייל הבית, הרי הוא הבליני. לאחר הטעימות הזמנתי עוד שתי כוסות בליני ובתגובה המלצר הביא לי עוד שתי טעימות. שתינו גם אותן, אבל לאחר שהבהרנו את הטעות קיבלנו שתי כוסות ענק עם הקוקטייל הטעים - מומלץ ביותר ליום חורף שמשי. הנקודה היא שהם לחיצים - כנראה שאפשר היה להמשיך לחיות טוב מאוד על הדוגמיות :)
כמעט תמיד אני בוחר במזנון האנטיפסטי העשיר כמנת הפתיחה (מנה אשר יכולה לעמוד כארוחה בפני עצמה). המנות העיקריות בסיסיות למדי - פסטה מסוגים שונים, כמה מנות בשריות, כמה מנות דגים / פירות ים, אבל ההיצע מספיק לכל חיך וסגנון. אני לא בטוח שהמנות היו זוכות לתשבוחות על מקוריותן וכו' אבל הן טעימות ונדיבות.

הקינוחים טעימים למדי אבל במידה ורוצים לחלץ איברים אחרי הארוחה - יש אלטרנטיביות: גלידת סבתא בקצה השני של הרחבה או טרטופו ברח' שבזי.

שורה תחתונה: אחד הדילים השווים העיר. מתאים במיוחד לפורומים רחבים יותר ו/או אורחים מחו"ל (להשוויץ קצת בנווה צדק) ובימים שמשיים - אפשר לשבת במרפסת (מקורה בחורף) או ממש ברחבת סוזן דלל.

לקוראים: מוזמנים להחכים אותי בעוד מקומות בהם יש עסקיות בצהריי שישי - כמה כבר אפשר ללכת לבליני?

תמכו במאמר בלדוג

השרקוטרי

לפני כשבועיים הלכנו ארבעה חברים לבדוק את השרקוטרי הכה מדוברת. כפי ששמה מעיד, השרקוטרי מתמחה בנקניקים ונקניקיות המיוצרים במקום, אם כי לא מדובר במקום צרפתי מסורתי, אלא קרוב יותר לטפאס בר הן במבנהו (בר ושולחנות זוגיים קטנים בפנים, כמה שולחנות קטנים בחוץ), בקו המוזיקלי ובאווירה. למקום תפריט מצומצם ו"גברי" מאוד, מורכב כמעט כולו ממיני בשרים, בתוספת שתיים-שלוש מנות פסטה וסלטים. לצמחונים רכי לב בודאי שאין מה לחפש כאן, להם יש את הבודהה בורגרס.
המלצרית החייכנית והאדיבה הציעה להסביר לנו על המקום, והמליצה שנזמין מנות למרכז השולחן ונתחלק בהן. המלצה פרקטית מאוד, בייחוד בגלל שהשולחן הקטנטן לא היה יכול להכיל מנות לארבעה אנשים בו זמנית... פתחנו במנת השרקוטרי, צלחת נקניקים וטרין כבד אווז, שהוגשה עם לחם טרי וטעים. הנקניקים היו טובים, אבל בכל זאת זו היתה המנה החלשה יותר בארוחה. המשכנו בסלט תמנונים חם (הכולל גם קוקי סן-ז'ק ובייקון) שהיה מצויין, מנת נקניקיות מבושלות באדי יין אדום מנת עגל ברוטב לימון וסטייק ריב-איי, שתיהן מנות מצויינות. הכל היה טוב ויפה, אבל גודש הבשר המוגש בתוספת שפצלי בלבד גרמו לתחושת שמנוניות כבדה מאוד אצלנו (הנקניקיות הוגשו בתוספת מעין האש-בראונס, שלא היו טובים הרבה יותר מבחינה זו). מאוד חסר לנו מגע קל של ירק, או תוספות קלות יותר. התחושה היתה שזהו מקום טוב מאוד לארוחת טעימות קלה, אבל לא לארוחה מלאה - זה פשוט יותר מדי.
בכל זאת, למקום יש נקודת זכות אדירה - שוררת שם אווירה שקשה לתאר, עם מוזיקה לטינית ומזרחית, רקדנית בטן שפיזזה על הבר ובין השולחנות בחוץ ואף סחפה כמה מן הסועדים לריקוד איתה. כולם מתניידים, כוס יין בידם, בין הבר הפנימי לשולחנות ברחוב, לשורת הכסאות שהועמדה בצדה השני של הסמטה בתור פינת עישון (אם כי, מאוחר יותר כל האיזור הפך לאיזור עישון אחד גדול) וגורמים לתחושה של מסיבת קוקטייל מוצלחת במיוחד. אין ספק שמצידנו בקבוק היין וכוסיות הגראפה עזרו גם כן.
יש לציין שהמחירים לא זולים, וארוחה מלאה תסתכם בסכום מפולפל. הזוג בשולחננו טען שהמחירים דומים לאלו שבהרברט סמואל, אך שם מקבלים אוכל ברמה אחרת. לדעתי ההשוואה לא הוגנת, כי סוג המקום והחוויה שונים לגמרי, אך יש לתת על כך את הדעת.

תמכו במאמר בלדוג