קו 5 - ביקורת בר

לא כל כך מזמן נפתח בדיזנגוף 268 בר חדש בשם קו 5. מהר מאוד הוא הפך להיות הדבר החם הבא, ובביקור קצרצר שעשיתי בו הוא היה מלא רועש וגועש. עבר מעט זמן, נתתי למקום זמן להרגע, גייסתי את העכברוש ונגשנו למלאכת הסיקור.

מיד כשנכנסנו נתקלנו בעובדה שהגענו לערב מקסיקני - הברמנים חבשו כובעי סומבררו גדולים ומסך הלדים הגדול התלוי מעל הבר הודיע על כך בשלל צבעים. הברמנית הנאה סיפרה לנו על מה הערב כולל (כלומר, חוץ מסומבררו) - מוחיטו ב- 25 שקלים, נאצ'וס ב- 25 שקלים וצ'ייסר טקילה בעשירייה. עדיין לא ברור לי מה הקשר בין מוחיטו למקסיקו, ולמה הערב המקסיקני לא כלל מוזיקה מקסיקנית (כמעט. אחרי ששאלתי שמו איזה קשקוש או שניים), אבל ניחא.

במקום שתי קומות, למטה בר בינוני בגודלו ועוד בר קטן ללא מקומות ישיבה. לאורך הקירות מוצבים ספסלים גבוהים ועוד קצת שולחנות קטנים. הקומה השנייה קטנה יותר ומתפקדת כאיזור העישון של הבר. מיד כשעולים יש בר קטן (כעשרה מקומות ישיבה) ובהמשך החלל יש ספות (מצויין לימי הולדת של מעשנים) ומקומות ישיבה לאורך מעקה המשקיף על הקומה התחתונה. בשתי הקומות יש מסכי לדים גדולים המקרינים שלל אנימציות (אוטובוס, מסלול קו חמש, מר קו... הבנתם את הרעיון) ומדי פעם קליפים של הופעות חיות, מעין שכלול של טרנד המקרנים של לפני שנתיים. סך הכל חביב, ונותן משהו לבהות בו כשאין משהו טוב יותר באיזור... בחוץ, על המדרכה יש איזור ישיבה תחום, אבל בשל מזג האוויר המוזר משהו (שרב סגרירי?) לא הוצבו בו השולחנות.

התיישבנו על הספסלים למטה כי לא היה מקום על הבר. לקחתי חצי גולדסטאר (22 שקלים ממוצעים) והעכברוש לקח את המוחיטו מהמבצע, שהיה חביב, ואחר כך המשיך לראסטי נייל על בסיס בלנטיינס (לא שאלו, פשוט בחרו. הוא לא היה מרוצה מזה) במחיר השערורייתי משהו של 51 שקלים. השירות, למרות הכוונות הטובות, לא מקצועי במיוחד - לא בהכנת הקוקטיילים, ואל מבחינת השליטה בתור הממתינים למקומות על הבר. אולי הם מסתדרים עם זה בערב שקט יחסית באמצע השבוע, אבל אני פוחד לחשוב מה קורה שם בסופ"שים עמוסים.

כאמור, הגענו באמצע השבוע, והמקום היה מלא למחצה - מקומות הישיבה על הבר היו מלאים, אבל הספסלים והשולחנות היו ריקים ברובם. המקום לא לגמרי החליט אם הוא שכונתי או פיקאפ. שכונתי לפי גודלו, פיקאפ לפי העיצוב שלו, והמוזיקה... אקלקטית ולא ברורה. הקהל גם כן לא החליט - לא מעט תיירים, כמה טיפוסים שנראו כלא שייכים באף בר, ובהמשך מספר מחומצנות שנדדו מהרצליה וערס אחד בגופייה, שיהיה. נראה שממש כמו קו חמש האמיתי גם הבר מתנודד על הציר שמתחיל בדרום העיר ומגיע עד הנמל, ומזגזג לא מעט בדרך.

לסיכום: קו 5 הוא מקום שעוד לא ממש גיבש את הזהות שלו, ולפחות באמצע השבוע לא מציע משהו אטרקטיבי במיוחד. שירות מעט צולע ולא מקצועי במיוחד, וקהל אקלקטי (ולא במובן החיובי של המילה). בסופי שבוע, לעומת זאת, שוקק בבליינים נאים וצעירים, ואז הביקורת באמת שלא מזיזה לאף אחד.

תמכו במאמר בלדוג

טאפאס אחד העם - ביקורת

ממש לא מזמן נפתחה ברחוב אחד העם "טפאס אחד העם", מסעדתו החדשה של רושפלד, וכמובן שהבאזז באוויר. חבורת השמנמנים החליטה ללכת לשם בפורום מלא ומסודר, אבל אז אחד החברים עשה תרגיל והלך באופן פרטי. על כן, נטלתי לעצמי חירות דומה, והלכתי עם מספר חברים לארוחה קלה כדי לחגוג חתונה קרובה של חבר יקר.

הגענו בשעה תשע וחצי למסעדה, ובכניסה קידם את פני תור רציני למדי של אנשים שחיכו למקום. אנו הזמנו מבעוד מועד, אבל זה לקח (לפחות לחודשים הקרובים) - אל תהיו אופטימיים, כי לא יהיה לכם מקום. המקום רועש מאוד - גם מבחינת האקוסטיקה (דיבורים רמים, צעקות וצלצולי פעמון) וגם מבחינה ויזואלית - שפע של צבעים עזים, ירקות וחיפויי קרמיקה בוהקים - זהו לא המקום לדייט אינטימי או לשיחת עסקים. השירות טוב מאוד, מקצועי ובכלל לא מתנשא, והתחושה הייתה שהמלצר שלנו היה שם כדי לעזור, לא בשביל הפלברה.

הושבנו ב"שולחן האבירים" - שולחן אדיר מימדים עליו מונח מכל טוב הארץ - קערת זיתים ענקית, פלטת גבינות גרגנטואנית, מבחר סלטים ופרוסות בשרים. לאורך השולחן פזורים כלים עם סכום, מעמדים לסכיני סטייק, כוסות מוערמות זו על זו וצלוחיות מטבלים. כל מי שמתיישב כבר דואג לעצמו לכלי שולחן, וניתן להצביע על מנות מהשולחן והמלצר כבר מביא לך אותן.


מאחר ואחד מבני החבורה התעכב, הזמנו רק צלוחית לחם ונשנשנו מעט מהמטבלים. רותם נכווה בביקור שלו - על כל אחת מצלוחיות הלחם הוא חוייב בנפרד, ושמונה עשר שקלים לפרוסת לחם אחת או שתיים זה מאמת מוגזם לחלוטין, אבל אני שמח לומר שגם אחרי כשלושה רי-פילים (של הלחם ושל המטבלים), חלקם לבקשתינו וחלקם ייזומים של המלצר, חוייבנו רק פעם אחת בחשבון, ושמחתי מאוד לגלות שהם תיקנו את דרכיהם. הלחם, אגב, טעים אם כי לא היסטרי. מטבל החצילים מעולה, סלסת העגבניות חביבה, והאיולי לא הלהיב איש.

התפריט מחולק לסקציות מרובות - בשר, ים וצמחוני מצד אחד, "על הפלאנצ'ה", "טפאס מסורתיים" ו"ביצים וקסאדיות" מצד שני, ועוד כמה קטגוריות שכבר אינני זוכר. החלטנו לשים את עצמנו בידי המלצר החביב, ורק הכוונו אותו - צמחוני ופירות ים, ומעט בשר.

ירקות - קיבלנו צלוחית כרובית (18 ש"ח) שהייתה חביבה, אבל לא מתקרבת לזו של הטפאו או של אייל שני. סלט שעועית (29 ש"ח) שלא הלהיב איש ונותר מיותם בצלחתו.

ים - סלט שרימפס בגרגירי חומוס וטבעות בצל (52 ש"ח) שהיה מצויין. תמנון אסקבצ'ה (38 ש"ח) - עלי חסה צעירים, קוביות תפוחי אדמה ופרוסות תמנון צלויות, כשהכל מונח על שכבת איולי נדיבה - פשוט מצויין. צלוחית מולים וונגולי (36 ש"ח) - שש-שבע צדפות טעימות, עליהן נטלתי בעלות מיידית. פיסות לובסטר מטוגנות בציפוי פריך (44 ש"ח) - שיחוק אמיתי, הטיגון והציפוי לא פגמו בטעמו של בשר הלובסטר, והצלוחית חוסלה תוך שניות בודדות.

יבשה - קיבלנו כבד אווז חם, על פרוסת אגס מבושל בסירופ מתוק. אני בכלל לא אוהב כבד (אווז או לא), ובדרך כלל אני טועם ומחליט שוב שזה לא בשבילי. הפעם - הפתעה - היה ממש טעים לי, וזה כבר אומר הכל. לאחד מהחברים, חובב כבדים בעברו ומתנזר מסיבות מצפוניות בהווה היתה התלבטות של ממש, אך לבסוף הוחלט שמאחר ולא הזמנו את המנה בעצמנו, הרי שזו לא אשמתו, והאווז כבר מת, והוא הצטרף מיד לחגיגה... בסוף הארוחה, חובב האווזים ואני הרגשנו צורך לאכול רק עוד משהו קטן, אז הזמנו לנו סטייק :) "סטייק דקה" (69 ש"ח), כשמו כן הוא, 120 גרם אנטריקוט בחיתוך דקיק, המונח 30 שניות מכל צד על הגריל. המנה מוגשת על נייר חום, עם קוביות תפוחי אדמה, עגבניות ושלולית טחינה, ולרגע אחד הרגשתי כאילו אני יושב בצפון אברקסס... קצת יקר בעבור המשקל הזעום, אבל טעים להפליא.

מבחר הקינוחים מצומצם מאוד - עוגת שוקולד שנגמרה, פחזניות וגלידה אמריקאית (כן כן, ממכונה והכל - משובחת יותר מהסטנדרט, כמובן) עם רוטב שוקולד, בננה או תאנים. בחרנו בגלידה (32 ש"ח), עם שילוב רטבים של שוקולד ובננה. פשוט וטעים.

ליווינו את הארוחה שלנו בשני בקבוקי קאווה (104 ש"ח לבקבוק), והאווירה היתה שמחה. באיזור אחת עשרה כבר לא היה תור, באחת עשרה וחצי הפינה שלנו התחרתה בשירה וצעקות עם הפינה הנגדית שחגגה יום הולדת. אנחנו ניצחנו, ואף קיבלנו צ'ייסרי וודקה במתנה. סך הכל, בניכוי הקאווה - 120 שקלים לאדם.

לסיכום: זה לא זול, אבל גם לא יקר יותר מכל מסעדת טפאסים אחרת, נראה לי (בטפאסים אף פעם אי אפשר לדעת...). אווירה שמחה ורועשת, אוכל טעים וחושני - בהחלט מומלץ.

תמכו במאמר בלדוג

רובן

כריך הרובן האגדי פרץ אל תוך חיי לפני זמן מה, בביקור גורלי במסעדת צפון אברקסס של השף אייל שני. מאז, נראה כאילו הרובן צובר תאוצה ופופולריות, ונמצא בסכנה ממשית להפוך לטרנד, משל היה אוכל סיני בשנות השמונים, או יוגורט קפוא, רחמנא לצלן.

מפה לשם, נפתח גם מקום בשם רובן, המתמחה בכריכים הנ"ל. למעשה, מדובר בווראיציה על המתכון המקורי - המקור מדבר על בשר כבוש, כרוב כבוש וגבינה, ופה השמיטו את הגבינה והחליפו את הבשר בהודו מעושן או בקר מעושן.

המקום די קטן, ומעוצב כדלי חביב ביותר. הצוות חביב מאוד, אם כי בעל אופי חולמני במקצת - בשלב מסויים, באמצע הכנת הכריכים, עצרו שני החבר'ה בדלפק הכל והחלו לטעום מגוש ההודו החדש שהוציאו למכונת החיתוך. טעמו חתיכה אחת, טעמו עוד אחת. ועוד אחת. "אנחנו טועמים מהגוש החדש" הסבירה אחת מהן לאנשים שבתור. טעמו עוד אחת, עד שהתרצו. אווירת השאנטי הנינוחה היא לאו דווקא רעה, אבל כשאתה בדאבל-פארקינג ורק רוצה לקחת סנדוויץ' בטייק אוויי, זה עלול לעצבן.

ולסנדוויץ' עצמו - ניתן לבחור בין לחם לבן ללחם שיפון, בין הודו מעושן לבקר מעושן (או מיקס), חרדל, חזרת, חסה, עגבניה וכרוב כבוש. הממרחים נמרחים על פרוסות הלחם, ואז כמות אדירה של בשר - 200 גרם לסנדוויץ' הרגיל (26 לבשר יחיד, 28 למיקס), 400(!) לכפול.


ללא ספק - אחד הכריכים המכובדים בעיר, ואחד המצטיינים מבחינת יחס עלות לתועלת. עם זאת, אישית - קצת התאכזבתי. אולי אשמים הסופרלטיבים המרובים שהמקום זכה לו, אולי ההשוואה הבלתי נמנעת מבחינתי ליצירת המופת של אייל שני (אין מה לעשות - שלו טוב יותר - וכמובן עולה יותר מכפול), אבל איך שהוא זה לא היה שיחוק מטורף. אני חושב שהאשם העיקרי הוא הטעם הדומיננטי מאוד של הבשר המעושן מחד, ומיעוט התוספות מאידך.

לסיכום: סנדוויץ' מכובד ביותר אשר ללא ספק מציע יחס עלות לתועלת משובח ביותר, ונשנוש לילי מצטיין. עם זאת, לא כל כך מומלץ למי שלא ממש אוהב בשר מעושן.

תמכו במאמר בלדוג

השמנמנ.ים נפגשים עם ניר צוק

הוזמנתי, יחד עם שאר צוות השמנמנ.ים,על ידי ערוץ 10 למפגש עם השף ניר צוק במתחם שלו ביפו (קורדליה, ביסטרו נועה וג'אפה בר). מטרת המפגש הרשמית - תכנית חדשה שלו שעולה. המטרה האמיתית - לאכול. התכנית נקראית "שף בהפתעה", ובה השף מטייל בארץ, מתדפק על דלתות אקראיות ומציע לבעלי הבית לבשל להם ארוחה ממה שנמצא אצלם במטבח (מההקרנה החלקית שקיבלנו, התכנית נראית משעשעת למדי). התכנית תשודר בימי שישי בשעה 18:00 בערוץ 10, החל מה- 20.11.

למרות חוות דעת לא מתלהבת ששמעתי לאחרונה, האוכל אצלנו היה רובו ככולו מצויין. זו לא חוכמה כמובן - אין דין סועד אקראי כדין בלוגרים היושבים בארוע סגור עם השף עצמו (זריקת מוטיבציה קלה לעוסקים במלאכה)...

התחלנו עם מתאבנים ומנות ראשונות בחדר אחורי בביסטרו נועה, המשכנו לעיקריות בקורדליה הדרמטית והמרשימה, ולבסוף עברנו לקינוחים בג'אפה בר. על פירוט המנות והחוויות, אתם מוזמנים לקרוא בפוסט המשותף של השמנמנ.ים.

תמכו במאמר בלדוג

פרנק - נקניקיה עם כבוד (פוסט קצר וממצה)

עברתי דירה. כל סוף השבוע ארזתי, העמסתי, פרקתי ובעיקר עליתי וירדתי ביותר מדי מדרגות.
בסופו של יום, שתים עשרה וחצי בלילה, כשכל שרירינו דואבים, הגיע הזמן לחטוף משהו לאכול...

נסענו בטנדר הריק על בן יהודה, כנזכרתי בדוכן נקניקיות שנפתח באיזור - פרנק שמו. חנינו באדום לבן (פורקים סחורה!) וחצינו את הכביש אל הדוכן. אין יותר מדי אופציות כאן - ואורך הפוסט בהתאם - ברטוורסט, ברטוורסט XL, נקניקיית עוף ועגל.

הנקניקיות הרגילות ב- 19 ש"ח, ה- XL ב- 25. במקום מבחר חרדלים - הלכתי על חרדל צ'ילי ושום, שנשמע מעניין במיוחד, עם מעט מיונז וקטשופ חריף.

הנקניקיות טעימות ועסיסיות ביותר, והלחמניות מוכנות בכובד ראש ראוי לציון. רק דבר אחד מעט פגם בחוויה - הנקניקיות הוגשו במיני באגטים שנקלו מעט לפני כן. הכל טוב ויפה, אך כל הנוכחים הסכימו כי ראוי להחליף אותן בלחמניות רכות, כאלו שלא יגנבו את ההצגה מהנקניקיה.

לסיכום: מאנצ' לילי ראוי ביותר, שנותן לנקניקיה את הכבוד הראוי לה.

תמכו במאמר בלדוג

תל אביבה

ביום שני גורלי, ערב אחד לפני הגמר הגדול מכולם, קפצתי עם ידידי הניו יורקי (כפי שתווכחו בפוסטים הקרובים, לא מעט אנשים קפצו לביקור מולדת החודש) לנמל, כדי לבדוק את אחד השחקנים החדשים באיזור - תל אביבה.

תל אביבה, למי שלא עזב את ערוץ 20 בחודש האחרון ולכן לא שמע את הבאזז, מעוצב כמו רחוב פסטורלי בתל אביב הלבנה, או במילים אחרות - כמו המסעדות של שגב. כמו אצל שגב, גם שם העיצוב קצת קיטשי ומצועצע מדי לטעמי, אבל אני חייב לציין אותם לשבח על שני דברים - (א) רואים שהשקיעו שם הרבה כסף ומאמץ, וגם אם זה לא לטעמי האישי זה בהחלט נעשה היטב. (ב) הם נחלצו משטאנץ קיר הלבנים והכוורת הענקית עם שמונצעס משוק הפשפשים/הבוידעם של סבתא של הבעלים שכבש כל חלקה טובה בשנה האחרונה. אז מה יש לנו שם? בר אחד מרובע גדול, בר אחד עגול קטן, המעוצב כמו הקיוסק הקטן ברוטשילד פינת הרצל, מעט ספות ליד אחד הקירות ושולחנות ארוכים עם ספסלי עץ בשאר החלל. חבל רק שהספסלים מזכירים ספסלי פיקניק של קק"ל, ולא ספסלים עירוניים של שדרות העיר. חוץ מזה, הקירות בחלל הגדול (והגבוה) מעוצבים כחזיתות בניינים, כולל קומה שנייה ומרפסות שונות - בהחלט מושקע, כאמור.

מאחר והיה יום אחד לפני אותו ערב גורלי בו שיפרה ובובליל כמעט הלכו מכות, המקום היה ריק כמעט לחלוטין. כנראה שלאיש לא היה זמן לצאת - כולם שלחו אס אם אסים בטירוף... זה לא מנע מהסלקטורית לשאול אותנו "למי אנחנו", ואחרי שעניתי שאני לעצמי, לשאול אותנו מה גילנו ואף לדרוש תעודות. לאחר שראתה שהייתי בחיים בזמן שחומייני תפס את השלטון היא הסכימה להכניס אותנו ונכנסנו אל "הרחוב" הריק. איך המקום אחרי שקילפנו ממנו את העיצוב? כמו כל מקום טיפוסי בנמל - אין חצי, יש רק שליש, והוא עולה 26 ש"ח. למרות שישבנו על הבר ובודאי שלא היתה צפיפות, הברמנית דרשה שניתן כרטיס אשראי כדי לפתוח חשבון (קטע מוזר שקורה לי רק בנמל). המוזיקה היתה כל כך בנלית, שזה כבר היה ביזארי - היו כל הקשקושים הרגילים שנכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה בלי להרשם בזכרוני, אבל ההנסונים? מממ-בופ?! זה כבר ממש מוגזם. מה עם העישון? יחסי אהבה שנאה. רשמית לא מעשנים, בפועל עישנו. קיבלנו תחתית כדי להכין מאפרה, אבל כשרצינו אש נתקלנו בסירוב. אחר כך מישהו "שכח" מצית על הבר מולנו, ולקח אותו בחזרה אחרי שהדלקנו. נו, העיקר שאפשר להכחיש. מאחר והמקום היה ריק, לא יכולתי לעמוד על טיב האיוורור - לא יודע מה יקרה תחת עומס.

סיימנו את הדרינק, יצאנו אל אויר הנמל הקריר, וחזרנו הביתה. גמר, אתם יודעים.

לסיכום: בר מעוצב לעילא, אבל בסופו של דבר, הנמל נשאר הנמל. בדף של תל אביבה באתר יש לא מעט תגובות מסוף השבוע המעידות שכל בעיות הסלקציה הרגילות של האיזור קיימות גם שם... לתשומת לבכם.

ובונוס - הפסקול של תל אביבה :)

תמכו במאמר בלדוג