‏הצגת רשומות עם תוויות בקטנה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בקטנה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 15 בדצמבר 2009

רובן

כריך הרובן האגדי פרץ אל תוך חיי לפני זמן מה, בביקור גורלי במסעדת צפון אברקסס של השף אייל שני. מאז, נראה כאילו הרובן צובר תאוצה ופופולריות, ונמצא בסכנה ממשית להפוך לטרנד, משל היה אוכל סיני בשנות השמונים, או יוגורט קפוא, רחמנא לצלן.

מפה לשם, נפתח גם מקום בשם רובן, המתמחה בכריכים הנ"ל. למעשה, מדובר בווראיציה על המתכון המקורי - המקור מדבר על בשר כבוש, כרוב כבוש וגבינה, ופה השמיטו את הגבינה והחליפו את הבשר בהודו מעושן או בקר מעושן.

המקום די קטן, ומעוצב כדלי חביב ביותר. הצוות חביב מאוד, אם כי בעל אופי חולמני במקצת - בשלב מסויים, באמצע הכנת הכריכים, עצרו שני החבר'ה בדלפק הכל והחלו לטעום מגוש ההודו החדש שהוציאו למכונת החיתוך. טעמו חתיכה אחת, טעמו עוד אחת. ועוד אחת. "אנחנו טועמים מהגוש החדש" הסבירה אחת מהן לאנשים שבתור. טעמו עוד אחת, עד שהתרצו. אווירת השאנטי הנינוחה היא לאו דווקא רעה, אבל כשאתה בדאבל-פארקינג ורק רוצה לקחת סנדוויץ' בטייק אוויי, זה עלול לעצבן.

ולסנדוויץ' עצמו - ניתן לבחור בין לחם לבן ללחם שיפון, בין הודו מעושן לבקר מעושן (או מיקס), חרדל, חזרת, חסה, עגבניה וכרוב כבוש. הממרחים נמרחים על פרוסות הלחם, ואז כמות אדירה של בשר - 200 גרם לסנדוויץ' הרגיל (26 לבשר יחיד, 28 למיקס), 400(!) לכפול.


ללא ספק - אחד הכריכים המכובדים בעיר, ואחד המצטיינים מבחינת יחס עלות לתועלת. עם זאת, אישית - קצת התאכזבתי. אולי אשמים הסופרלטיבים המרובים שהמקום זכה לו, אולי ההשוואה הבלתי נמנעת מבחינתי ליצירת המופת של אייל שני (אין מה לעשות - שלו טוב יותר - וכמובן עולה יותר מכפול), אבל איך שהוא זה לא היה שיחוק מטורף. אני חושב שהאשם העיקרי הוא הטעם הדומיננטי מאוד של הבשר המעושן מחד, ומיעוט התוספות מאידך.

לסיכום: סנדוויץ' מכובד ביותר אשר ללא ספק מציע יחס עלות לתועלת משובח ביותר, ונשנוש לילי מצטיין. עם זאת, לא כל כך מומלץ למי שלא ממש אוהב בשר מעושן.


תמכו במאמר בלדוג

יום ראשון, 15 בנובמבר 2009

פרנק - נקניקיה עם כבוד (פוסט קצר וממצה)

עברתי דירה. כל סוף השבוע ארזתי, העמסתי, פרקתי ובעיקר עליתי וירדתי ביותר מדי מדרגות.
בסופו של יום, שתים עשרה וחצי בלילה, כשכל שרירינו דואבים, הגיע הזמן לחטוף משהו לאכול...

נסענו בטנדר הריק על בן יהודה, כנזכרתי בדוכן נקניקיות שנפתח באיזור - פרנק שמו. חנינו באדום לבן (פורקים סחורה!) וחצינו את הכביש אל הדוכן. אין יותר מדי אופציות כאן - ואורך הפוסט בהתאם - ברטוורסט, ברטוורסט XL, נקניקיית עוף ועגל.

הנקניקיות הרגילות ב- 19 ש"ח, ה- XL ב- 25. במקום מבחר חרדלים - הלכתי על חרדל צ'ילי ושום, שנשמע מעניין במיוחד, עם מעט מיונז וקטשופ חריף.

הנקניקיות טעימות ועסיסיות ביותר, והלחמניות מוכנות בכובד ראש ראוי לציון. רק דבר אחד מעט פגם בחוויה - הנקניקיות הוגשו במיני באגטים שנקלו מעט לפני כן. הכל טוב ויפה, אך כל הנוכחים הסכימו כי ראוי להחליף אותן בלחמניות רכות, כאלו שלא יגנבו את ההצגה מהנקניקיה.

לסיכום: מאנצ' לילי ראוי ביותר, שנותן לנקניקיה את הכבוד הראוי לה.



תמכו במאמר בלדוג

יום שלישי, 8 בספטמבר 2009

סטפן אקספרס בורגר ג'וינט

פוסט מספר 99 - כבוד!

טמיר עורך את דירוג ההמבורגרים הארצי, ועל כן הצטרפתי אליו ואל מעיין לדגימה של הילד החדש בשכונה שלי - הסטפן אקספרס בורגר ג'וינט. בורגר ג'וינט הוא מוסד אמריקני ותיק - לא תואר לו ולא הדר, העובדים חמוצים וסינריהם מוכתמים, וההמבורגרים שלהם פשוט נפלאים (ביקרתי באחד כזה, המסתתר בלובי של מלון מפואר בניו יורק, וזה היה נהדר).

חשקה נפשם של בעלי הסטפן בראון בבורגר ג'וינט שכזה, אחרי ששמו לב שרוב הסועדים מסתפקים במנות הפשוטות של המסעדה - המבורגר, קבבים, נקניקיות. המקום מעוצב לפי הקו של שתי המסעדות-אחיות - הסטפן בראון והרדיו רוסקו - פוסטרים ועטיפות תקליטים ישנים שעברו צביעה בצבעים עמוקים וחזקים. במסעדה המהירה התפרעו קצת יותר עם הצבעים, אבל התוצאה דווקא משובבת נפש ומלאת הומור.


בתפריט - המבורגר בקר וקבב טלה (38 ש"ח), נקניקיות והמבורגר הודו (34 ש"ח), ובקרוב יתחילו גם ארוחות בוקר. הנקניקיות והקבב מוגשים בפיתה עם טחינה - מצד אחד, הטחינה של סטפן בראון מעולה. מצד שני, נקניקיות בפיתה, קצת מזנון דרכים, לא?

שני הלצים קיבלו את פני והודיעו לי שאני נבחרתי לדגום את המבורגר ההודו, בעוד שניהם יאכלו את גרסת הבקר. לא הצליח להם - לטובת בלוטות הטעם שלי נאלצים קוראי הבלוג היקרים (הי אמא) להסתפק במידע רק על המבורגר אחד ויחיד. לא הודו, לא קבב ולא נקניקיות.


עובדי המזנון לקחו את הזמנותינו (שלוש פעמים המבורגר עם צ'יפס) מבלי לשאול לגבי מידת עשייה. בדיעבד הסתבר שזה מדיום-וול, סביר - אבל תמיד עדיף לשאול. טמיר ביקש את שלו בלי קטשופ ומיונז אלא עם רוטב חריף, וכמובן שקיבל עם קטשופ ומיונז ובלי רוטב חריף, וכך הושלכה קציצתו אל הפלנצ'ה בזמן שלחמניה חדשה הועלתה מן האוב. תוצאה - ההמבורגר שלו התייבש עד מאוד, וטמיר לא רצה בו עוד. בזמן שהכינו לו אחד חדש, אני ומעיין חיסלנו את שלנו. הקציצות דקות למדי, ולמרות שהבשר טעים כל צורת ההגשה קרובה יותר מדי למקדונלד'ס וחבר מרעיו. אני, במקומם, הייתי הולך על שיטת ההגשה המקורית של הדיינרים - המבורגר וצ'יפס בסלסלה, במקום בכוסית הקרטון המטופשת. ככה, הם גם היו נמנעים מכלים שבירים ויקרים, אבל גם מבדלים את עצמם מהתחתית ועל הדרך מרוויחים "קטע אותנטי", רק שלהם.

אם טמיר לא היה מעכב אותנו עם הפרפקציוניזם שלו, היינו מחסלים את הכל די מהר - זה לא מקום לשבת, אלא מקום לארוחות זריזות. כשההמבורגר שלו הגיע, הוא אכל אותו במהירות, המהם לעצמו ולנו על כל מיני מאפיינים של ההמבורגר, שהדיוט כמוני לא מבין בהם (מידת היובש, כמה הוא תובל ועוד ועוד - תקראו על זה כאן ונסגור עניין).

אחרי שסיימנו כולנו, המשכנו לבירה בנחלת בנימין, ובין לבין דסקסנו מיזם חדש ובעל פוטנציאל (רמז - קשור ל"שמנמנ.ים" שהוספו לכותרת) - עליו ארחיב בפוסט המאה, הבא עלינו לטובה.

כרגיל, תודה ענקית לטמיר מהבלוג "דינר ראש" על התמונות המעולות.


תמכו במאמר בלדוג