סטפן אקספרס בורגר ג'וינט

פוסט מספר 99 - כבוד!

טמיר עורך את דירוג ההמבורגרים הארצי, ועל כן הצטרפתי אליו ואל מעיין לדגימה של הילד החדש בשכונה שלי - הסטפן אקספרס בורגר ג'וינט. בורגר ג'וינט הוא מוסד אמריקני ותיק - לא תואר לו ולא הדר, העובדים חמוצים וסינריהם מוכתמים, וההמבורגרים שלהם פשוט נפלאים (ביקרתי באחד כזה, המסתתר בלובי של מלון מפואר בניו יורק, וזה היה נהדר).

חשקה נפשם של בעלי הסטפן בראון בבורגר ג'וינט שכזה, אחרי ששמו לב שרוב הסועדים מסתפקים במנות הפשוטות של המסעדה - המבורגר, קבבים, נקניקיות. המקום מעוצב לפי הקו של שתי המסעדות-אחיות - הסטפן בראון והרדיו רוסקו - פוסטרים ועטיפות תקליטים ישנים שעברו צביעה בצבעים עמוקים וחזקים. במסעדה המהירה התפרעו קצת יותר עם הצבעים, אבל התוצאה דווקא משובבת נפש ומלאת הומור.

בתפריט - המבורגר בקר וקבב טלה (38 ש"ח), נקניקיות והמבורגר הודו (34 ש"ח), ובקרוב יתחילו גם ארוחות בוקר. הנקניקיות והקבב מוגשים בפיתה עם טחינה - מצד אחד, הטחינה של סטפן בראון מעולה. מצד שני, נקניקיות בפיתה, קצת מזנון דרכים, לא?

שני הלצים קיבלו את פני והודיעו לי שאני נבחרתי לדגום את המבורגר ההודו, בעוד שניהם יאכלו את גרסת הבקר. לא הצליח להם - לטובת בלוטות הטעם שלי נאלצים קוראי הבלוג היקרים (הי אמא) להסתפק במידע רק על המבורגר אחד ויחיד. לא הודו, לא קבב ולא נקניקיות.

עובדי המזנון לקחו את הזמנותינו (שלוש פעמים המבורגר עם צ'יפס) מבלי לשאול לגבי מידת עשייה. בדיעבד הסתבר שזה מדיום-וול, סביר - אבל תמיד עדיף לשאול. טמיר ביקש את שלו בלי קטשופ ומיונז אלא עם רוטב חריף, וכמובן שקיבל עם קטשופ ומיונז ובלי רוטב חריף, וכך הושלכה קציצתו אל הפלנצ'ה בזמן שלחמניה חדשה הועלתה מן האוב. תוצאה - ההמבורגר שלו התייבש עד מאוד, וטמיר לא רצה בו עוד. בזמן שהכינו לו אחד חדש, אני ומעיין חיסלנו את שלנו. הקציצות דקות למדי, ולמרות שהבשר טעים כל צורת ההגשה קרובה יותר מדי למקדונלד'ס וחבר מרעיו. אני, במקומם, הייתי הולך על שיטת ההגשה המקורית של הדיינרים - המבורגר וצ'יפס בסלסלה, במקום בכוסית הקרטון המטופשת. ככה, הם גם היו נמנעים מכלים שבירים ויקרים, אבל גם מבדלים את עצמם מהתחתית ועל הדרך מרוויחים "קטע אותנטי", רק שלהם.

אם טמיר לא היה מעכב אותנו עם הפרפקציוניזם שלו, היינו מחסלים את הכל די מהר - זה לא מקום לשבת, אלא מקום לארוחות זריזות. כשההמבורגר שלו הגיע, הוא אכל אותו במהירות, המהם לעצמו ולנו על כל מיני מאפיינים של ההמבורגר, שהדיוט כמוני לא מבין בהם (מידת היובש, כמה הוא תובל ועוד ועוד - תקראו על זה כאן ונסגור עניין).

אחרי שסיימנו כולנו, המשכנו לבירה בנחלת בנימין, ובין לבין דסקסנו מיזם חדש ובעל פוטנציאל (רמז - קשור ל"שמנמנ.ים" שהוספו לכותרת) - עליו ארחיב בפוסט המאה, הבא עלינו לטובה.

כרגיל, תודה ענקית לטמיר מהבלוג "דינר ראש" על התמונות המעולות.

תמכו במאמר בלדוג

Hasta la vista, baby

הקוראים הנאמנים ודאי זוכרים את ר', שמכיר קלות את אחד מבעלי המגדלור. לכן, כשהללו פתחו על גג בית המגדלור את הבר-האח "ויסטה" הוא הציע שנקפוץ לבקר במקום החדש.
מקומות פתוחים זה תמיד נחמד בקיץ, בתנאי שיש בריזה, וכך התעצם השנה טרנד הברים הפתוחים על הגגות, שהוא שכלול של טרנד הברים הפתוחים שלא על גגות, כמו התומא והקלרה הותיקים.
שנה שעברה זה התחיל עם "גג" בסעדיה גאון, והשנה נראה שאין בניין לא מנוצל בעיר - הסאבלט (מעל הרברט סמואל), הויסטה, מרינה רוף בר & פול (מלון מרינה בכיכר אתרים) ובטח עוד כמה שעוד לא שמעתי עליהם אפילו.
עקב אפקט דומינו של עיכובים, בו כל איש בחבורה העליזה חיכה לטלפון מקודמו רק כדי לשמוע שגם הוא מחכה לטלפון וכו', הגענו אני וחברתי ראשונים לזירת הפשע, מאוחר מדי מכדי לצפות לכניסה חלקה. להפתעתי הרבה לא היה תור בכניסה למגדלור, אבל אז הבנו למה - לויסטה יש כניסה נפרדת בצד הבניין. כמובן ששם היה תור.
הוא לא היה כל כך ארוך (או, כנהוג בישראל, רחב), אבל פשוט לא הכניסו אף אחד. פה יש חידוש מרענן מצד בעלי הויסטה - במקום הפקאצה המסורתית שבוחנת אותך במבט מזלזל ומודיעה לך שיש במקום ערב חברים, המקום מפוצץ ובכלל כולם הלכו הביתה, ואז מכניסה חברים שלה חופשי, עמד בשער שומר מגולח ראש וקורקטי להפליא שפשוט לא הכניס מי שלא היה ברשימות. לא שזה עזר להכנס, אבל לפחות זה היה הרבה פחות רגשי.
מבט חטוף במצב הבהיר לי שבלי ר' והקשרים שלו אין ממש סיכוי, אז נעמדנו בצד וצפינו בדינמיקה של התור - גלים גלים של טווסים וטווסיות הגיעו ודחפו את דרכם באסרטיביות אל הכניסה רק כדי להתנפץ אל פניו האטומות של השומר. היה משעשע מאוד לראות את הבעות הפנים משתנות מ"זוזו, יש לי קומבינות" ל-"אה. בעצם אין לי". כלומר, משעשע עד ששאר החבורה הגיעה וגם לנו קרה אותו הדבר... ה- SMS מהבעלים הגיע, "ר'? יש כאן ר'?" שאל השומר, אבל אז כשהסתבר שאנחנו חמישה, הוא אמר לנו לחכות עד שחמישה אנשים יצאו. נו באמת. הלך כל הפאסון.
בסוף קיבלנו את אישור הכניסה המיוחל, עלינו על המעלית הישנה והמקרטעת, וקדימה - לגג.

בואו נתחיל ונסיים בדבר הטוב האחד - יש שם נוף ממש יפה של העיר. זהו.

המקום עצמו נראה כמו חלטורה. מראש ברים פתוחים לא אמורים ולא מתיימרים להיות מעוצבים כמו אחיהם בעלי הגג, אבל עדיין - פה לא היה כלום. הגג גם די קטן ולא מרשים, ובכלל כל המקום משדר עליבות מסויימת.
היה דחוס למדי, למרות שלא בצורה לחלוטין בלתי נסבלת, והתמקמנו לנו ליד המעקה כדי להזמין בקבוק קאווה. אחרי שהבקבוק נפתח נמסר לי שהוא עולה 180 שקלים (ממש כמו בנביאים). לא נבזבז פה מילים שוב על המחירים השערורייתיים שחלק מהמקומות מרשים לעצמם לגבות, רק נציין שברדיו רוסקו בקבוק קאווה עולה 49 ש"ח, בלה-צ'מפה כ- 60-65, ובז'ה פקניו, אם זיכרוני לא מטעני, מדובר על סביבות ה- 120 ש"ח. מפה, שכל אחד יקח את זה לאן שהוא רוצה.
המוזיקה נגנה מרמקולים קטנים שלא יכלו להתמודד עם הבאסים, הקהל הפגין שעמום טוטאלי, ובאופן כללי משהו שם לא בא לנו טוב. השיחה ממש נדדה בשלב מסויים לסבב ציונים למקום - הציונים נעו בין כוכב אחד לשלושה (ר' בכל זאת מכיר את הבעלים) מתוך חמישה. ביציאה הסתבר שיוצאים דרך המגדלור. מסקרנות קפצנו לשניה פנימה - היה חשוך, רועש ובלאגן, אבל לפחות היה חי - וזה כבר שיפור משמעותי לעומת הגג החיוור.

לסיכום: עזבו, נו.

תמכו במאמר בלדוג