אמיצ'י - ביקורת מסעדה

לכבוד יום הולדתה של האם הטריה (שחל לפני ימים אחדים) ולכבוד יום הולדתי שלי (שחל כבר לפני חודש, אך לא הזדמן לנו לחגוג אותו), החלטנו לצאת לארוחת ערב באמיצ'י.

האמיצ'י נפתחה בקול תרועה רמה לפני מספר חודשים, על חורבות הקיוטו סלסה במונטיפיורי. המקום שופץ ללא הכר, והוקם בו בר יין מרשים המתנשא עד לתקרתו, וקיר אחד בו כוסה באריחים המרכיבים ציור קיר ענק. עברנו במקום מיד לאחר שנפתח, רק כדי להציץ בתפריט, וראינו כי טווח המחירים במקום יקר מאוד. באותה הזדמנות ויתרנו, כי רצינו משהו קליל יותר, אולם הפעם, לרגל המאורע הכפול, נראה המקום כמתאים ביותר.

כשנכנסו, ראינו שהמקום ריק כמעט לחלוטין - במקום ישבו ליד שלושה שולחנות בלבד, ועוד זוג בודד על הבר הארוך. די הופתענו אם כן לשמוע מנערת יום ההולדת שכאשר היא התקשרה להזמין מקום המארח טען שהכל מוזמן, וניסה לשכנע אותה להזיז את השעה. רק לאחר שהתעקשה הוא "התאמץ ומצא". האם לא בוחלים שם באמיצ'י באמצעים בבואם ליצור רושם של מסעדה עמוסה ומצליחה? או אולי המארח ניסה לשכנע אותנו לבוא מאוחר יותר, בתקווה קלושה שהמסעדה לא תהיה שוממת לחלוטין? כך או כך, די עלוב.

למרות רמת התמחור הרצחנית של המקום, והעובדה שהמסעדה היתה ריקה, השירות לא היה יעיל וקשוב כפי שציפיתי. המלצרית (מתלמדת?) לא שלטה בתפריט היינות כלל וכלל. בתפריט מצויין ליד כמה מיינות הגוורצטרימנר כי הם "בלעדיים לאמיצ'י", ולא מצויין לידם מחיר. המלצרית שלנו הופתעה לשמוע מאיתנו כי יש להם יינות בלעדיים, הלכה לברר וחזרה לאחר דקות ארוכות עם תשובה - היינות עוד לא הגיעו למסעדה, ולכן אין מחיר ובמילא אי אפשר להזמינם. היא הציעה מיוזמתה טעימה מיין אחר, ונעלמה שוב לזמן ארוך עד שחזרה עם כוס לדגימה. בכלל, לאורך הסעודה זה הרגיש כאילו כל הצוות נעלם לאיזו הפסקת סיגריה בכל פעם שמבקשים ממישהו משהו...

למזלנו, לא היינו כל כך רעבים, והחלטנו, שני זוגות, לחלוק שלוש ראשונות ושתי עיקריות. למזלנו, כי התמחור במקום מפחיד. הוזמנו פוקאצ'ה (24 ש"ח), קרפצ'יו בקר (44 ש"ח) וארנצ'יני טרטופו (40 ש"ח). מנת הפוקאצ'ה היתה נדיבה - שתי פוקאצ'ות חמות וטובות, בליווי ערימת מקלות גריסיני. מנות הקרפצ'יו והארנצ'יני היו טובות גם כן. יחד איתן הוגשה לנו סלסלת לחמים טריים וטעימים בליווי חמאה ואיולי, עליה לא חוייבנו.

לעיקריות, הזמנו מנת לינגוויני צדפות (82 ש"ח) ופפרדלה זנב שור (84 ש"ח). שתי המנות היו טובות וטעימות. מנת הלינגוויני הכילה כמות יפה של צדפות (מולים וקוקי סן ז'אק), אך החביבה עלי יותר היתה הפפרדלה, שהכילה גם אספרגוס והיתה בעלת טעמים עזים ומודגשים.

לאחר הארוחה, הגיע כמובן זמן הקינוחים. אנחנו ציידי טירמיסו נלהבים, ולכן שמחנו כאשר המלצר המליץ על קינוח זה מבין כל המבחר, ותיאר אותו כ"קלאסי". לאחר שאכלנו אינטרפרטציה לא מוצלחת מדי של שגב לעניין, שמחנו לחזור למקורות. מה רבה היתה אכזבתנו עם כן, כאשר טעמנו מן המנה (40 ש"ח) - היא אמנם נראית טוב מאוד, אך במקום גבינת המסקרפונה המופיעה במתכון המקורי קיבלנו ערימת קצפת. טעים, כן, אבל לא ממש זה.

לסיכום: היה הרבה הייפ על המקום כאשר הוא נפתח, ומאז הסתבר שהשף ערן שטרוימן (אקס אורקה) עזב את המקום. אולי זו הסיבה לדיסוננס בין רמת האוכל והשירות למחירים הגבוהים עד מאוד? בכל מקרה, אנו נצטרף לכל ההמונים אשר לא ישבו במקום, ולא נחזור בעתיד הקרוב.

תמכו במאמר בלדוג

מל ומישל - ביקורת

ליד דירתה של חברתי נפתחה זה מכבר מסעדה קטנה ורומנטית בשם מל ומישל. כל פעם שאנו עוברים ליד המרפסת הקטנטנה של המקום אנו מבטיחים לעצמנו שנאכל שם, ואף פעם זה לא קרה – פעם אחת לא היה זמן, פעם אחרת לא היה מקום וכן הלאה. בפעם האחרונה שניסינו שוב לא היה מקום (ממש מומלץ להזמין מראש) ומאוכזבים חצינו את הכביש ושקלנו את צעדנו. לפתע, שמנו לב שמישהו רודף אחרינו – אחד המלצרים רץ בשליחות הבעלים כדי לומר לנו שהזמנה בוטלה ויש מקום. אותי, הצעד הזה קנה במקום.

התיישבנו במרפסת הקטנה (אחר כך, בגלל החום והלחות, עברנו פנימה) ובחרנו בארוחת האפריטיבו. בביקורי האחרון במילאנו התוודעתי למנהג האיטלקי החביב הזה – ברים רבים מציעים מעין עסקית – משקה או שניים, כאשר במחיר כלולה גישה לבופה המציע מאכלים פשוטים וקלילים. בעידן היורו, האפרטיבו הפך לאופצייה המועדפת לארוחת ערב במהלך הביקור ההוא. במל ומישל, מסעדה לא זולה, הדיל קצת פחות משתלם – אך כמובן שהמזון באיכות גבוהה בהרבה. תפריט ה"פיקולה" מציע שלל מנות קטנטנות המוגשות בצלוחיות, ומתומחרות בין 14 לעשרים שקלים האחת. ניתן להזמין רביעיית צלוחיות ב- 58 שקלים, ובנוסף, דיל האפריטיבו – ליושבים במרפסת עד שעה 21:00, רביעיית צלוחיות ובקבוק למברוסקו ב- 99 שקלים.

מיד כשהתיישבנו המלצר (אותו אחד שרדף אחרינו) הגיש לנו שתי כוסיות למברוסקו וסלסלה של הלחם הטעים ביותר שאי פעם תאכלו. קצת מזכיר את החלק הפנימי של פיתה תימנית, חרוך קלות בגריל, ובליווי צלוחית שמן זית ומעט בלסמי מצומצם באמת שאף אחד לא צריך עוד משהו (הזכירו לי, לאחר הכתיבה, שבלחם היו גם אוכמניות! איך יכולתי לשכוח?). בכל זאת הזמנו צלוחיות – ארטישוק בשמן כמהין, גבינת סטרקינו, בייבי קלמרי כבוש ואיקרה. חברתי נזכרה שבעצם היא לא אוכלת פירות ים לא מבושלים, וכך זכיתי בהם כולם תמורת הארטישוק (שהיה מצויין גם הוא). אני חושב שדי ברור מי ניצח פה, לא?

האיקרה היתה טובה מאוד גם כן, והחזירה אותי לנעורי, לאיקרה והטרמה מהמעדניות היווניות שהייתי אוכל בבית בכל יום שישי, בימים התמימים ההם, לפני המודעות לכולסטרול... ביחד עם סלסלה נוספת של לחם היינו פשוט מאושרים.

לסיכום: לא מקום זול, אבל דיל האפריטיבו, יחד עם בקבוק למברוסקו הוא לא רע בכלל. השירות מקצועי ונעים, האוכל מוקפד מאוד ועשוי היטב, והמקום עצמו רומנטי ומקסים. מומלץ!

תמכו במאמר בלדוג

קנטינה

רצינו ארוחת ערב רומנטית בפרונטו, אבל כשהגענו ראינו שהגיל הממוצע במקום היה גבוה בשלושים שנה בערך מהגיל הממוצע אצלנו ורצינו אווירה צעירה מעט יותר... התלבטנו בין קפה נואר הסמוך לבין הקנטינה, והפור נפל על האחרונה בגלל התמה האיטלקית.

הקנטינה היא מסעדה איטלקית במיקום מעולה (מרפסת רחבה על שדרות רוטשילד) שנודעה כמקום החביב על סלבריטאים שונים מחוגי הטלוויזיה, העיתונות והאומנות, בעיקר בגלל היחסים החמים עם ג'ו, הבעלים המיתולוגיים. במעגל המזין את עצמו כל הזמן, האוכלוסייה גורמת לפרסום המקום בברנז'ה (איתמר בן כנען, ספציפית, חווה מספר אורגזמות ז'ורנליסטיות כשהשתפך על המקום) שכמובן מתייצבת, ומספרת לכולם וכו' וכו'. התוצאות? בסתם ערב של יום חול צפינו במאיר סוויסה, גל אוחובסקי, עברי לידר ומישהי שלא זיהיתי אבל נלחש לי שהיא מהטלוויזיה - ואלו היו רק האנשים שראינו. תוצאה שנייה - למרות שהאוכל טעים, המקום בהחלט יקר מדי יחסית למה שהוא מספק. ככה זה, משלמים פרמיה על סלבז. עניין נלווה לתוצאה השנייה - הצוות תופס מעצמו קצת יותר מדי, למרות שלא תמיד יש לכך כיסוי.

לא רצינו ארוחה כבדה מדי, אז הזמנו מנת אנטיפסטי בתוספת לחם ושתי מנות מרק מולים על בסיס עגבניות. צלחת האנטיפסטי הגיעה אך ללא הלחם. בעוד אנחנו ממתינים ללחם תוך ניקור קל בפלפל הקלוי הבנו שאפעס, הוא לא כל כך מגיע... הרבה מלצריות יש בקנטינה, ספרתי לפחות חמש פלוס שתי ברמניות, ובכל רגע נתון לפחות שתיים מהן נמצאות בהפסקת סיגריה בבר קטן בצידי המרפסת. ניסיתי למצוא את המלצרית שלנו (בשלב זה עוד ריחמתי על בנות ההפסקה) אך ללא הועיל. מבט למלצרית אחרת שיצאה למרפסת רק הבריח אותה פנימה. שוב המתנה, וכלום. סימון לאחת המעשנות, סימון שני, והיא קראה למישהי מבפנים, שחזרה פנימה וקראה למישהי אחרת, שיצאה לשאול איך לעזור, ונכנסה פנימה להביא את הלחם, אבל אז המקורית הגיעה עם צלחת הלחם והתנצלות חרישית. זה לא שזה לקח כל כך הרבה זמן, אבל עם כל כך הרבה מלצריות, זה פשוט מעצבן שמישהי לא נגשה אלינו אחרי שנייה וטיפלה בעניין. ואחרי כל הסאגה, אני חייב לומר שלא ממש התלהבנו מהלחם...

האנטיפסטי היה טוב בסך הכל, ואחריו המשכנו למרק המולים שהיה באמת טעים ונדיב בכמות המולים. בהחלט מנה מומלצת. אחר כך הבנו שעם כל הכבוד, זה לא מספיק, והזמנו גם פיצה "חריפה" אחת לשנינו.

סטייה קלה מהנושא - בזמן ההמתנה ראינו מכונית שחנתה ממש מול המרפסת נוסעת לה, והשומר השתלט על החניה עם כיסא ואף גירש אנשים תמימים שרצו לחנות (לצורך הבהרה - מדובר בחניית כחול-לבן ציבורית לחלוטין, לא שטח המסעדה ולא נעליים) בטענה שהחנייה שמורה לאורחי המסעדה. שעה קלה לאחר מכן הגיעה לקסוס לבנה, והשומר זינק לקראתה, הסיר את הכיסא ובירך את הנהג שהצטרף לשולחן רעשני במיוחד בירכתי המרפסת. כדייר השכונה, הדברים האלה פשוט מחרפנים אותי, באופן אישי. זה לא קשור לאוכל כמובן, אבל זה כן מראה את הלך רוח המסויים במקום.

הפיצה הגיעה במהירות חשודה כמעט, אבל היתה טובה מאוד, גם אם לא חריפה כלל... לטעמי היא לא הייתה מבריקה כמו זו של רדיו רוסקו, אבל בהחלט מוצלחת. דקה, עם גבינה נוזלית וטעימה מאוד, ונשאבה כולה תוך דקות מספר.

לקינוח הזמנו טרמיסו ממגוון הקינוחים המצומצם ומקיאטו בשבילי. "מקיאטו? זה... אה, אספרסו עם קצף, נכון?" שאלה/קבעה המלצרית. אוי... הלך כל הפאסון. בפעם הבאה שיעצבנו אותי, אני אתקיל אותן עם שאלת הפרס הכפול - דופיו.
למרות הפאלטה, הקפה עצמו היה מצויין, וכך גם העוגה...

לסיכום: אוכל טוב, אבל יקר מדי ביחס לאיכותו. השירות תופס מעצמו, ללא הצדקה יתרה (מקיאטו, זוכרים?). אווירה ברנז'אית כבדה, לטוב ולרע.

תמכו במאמר בלדוג

צהריים בארנסטו

האמריקאית (זוכרים אותה מכאן?) חוגגת שלושים, ולכבוד המאורע התפטרה מעבודתה. אכן, דרך מצויינת להתחיל את העשור הרביעי. קבענו לקפה בבנדיקט, אבל משם התגלגלנו לארנסטו, מסעדה איטלקית קטנה ומשפחתית בבן יהודה, שם היא קבעה לצהריים עם חברה. המיתון והעובדה ששנינו מובטלים הכתיבה את המקום - בארנסטו מציעים עסקית ב- 29 ש"ח בלבד.
זה כמובן לא היה תכנון מופתי - בערב היא ציינה את יום הולדתה ברדיו רוסקו (אחרי שסקרתי את המקום בעסקית, אני אוסיף ביקורת ערב בקרוב מאוד), מה שגזר עלינו שתי ארוחות איטלקיות ביום אחד...
המקום כאילו יצא מסרט מאפיה ישן - עיצוב מיושן, מפות בד, בעלים שהם גם המלצרים המעשנים סיגריה עגמומית בחדר הפנימי מתחת לשלט ה"אסור לעשן"... אם רק לא היינו ממוקמים בבן יהודה אלא בברוקלין, לעזאזל.
העסקית די בסיסית - סלט ירוק או מינסטרונה לפתיחה, שלוש פסטות לעיקרית, מים מינרליים או סודה. עדיין - במחיר הזה זה דיל מצויין, ביחוד כשהוא כולל שתייה. יש עוד מבחר עסקיות במחירים גבוהים יותר, שמציעות מבחר גדול יותר בראשונות ובעיקריות (מנת אנטיפסטי, מרק שעועית, לזניות ופסטות בשריות וכו' וכו') - אנחנו נשארנו בבסיסית. ארביאטה לי, אלפרדו מצויינת לה (על הסלט אין מה להרחיב), עוד כוס קפה לקינוח - יעיל, זריז וטעים.
יאללה, לנוח - יש לנו עוד ארוחה איטלקית בערב ;)

לסיכום: מקום משפחתי וחביב, אוכל איטלקי בסיסי וטוב. שירות משפחתי, שלא תמיד מגיב בזריזות אבל מפצה בחביבות רבה.

תמכו במאמר בלדוג

פרונטו - הטרילוגיה האיטלקית (חלק 3)

(זהו חלק שלישי של הטרילוגיה האיטלקית. לחלק הראשון, לחלק השני).

בחלק השלישי אדבר על ביקור בפרונטו, בצהרי יום לפני כשבועיים-שלושה (ככה זה, הטרילוגיה רצה אחורה בזמן, קצת כמו ממנטו, רק עם בלסמי לפתיחה). נפגשנו שם אני, המובטל הטרי וחברתו הפסיכולוגית. מאחר וגם אני חסר מעש בימים אלו (בלוג, כך מסתבר, לא ממש נחשב) חשבנו לבדוק את העסקית של פרונטו. העסקית מוצעת במספר מחירים, בסביבות ה- 70 ש"ח וה- 90 ש"ח, אם כי בסופו של דבר זה עלה מעט יותר...

לפתיחה הזמנו פלטת אנטיפסטי, קרפצ'יו וקרפצ'יו טונה. היה מעולה. אין מילה אחרת. פלטת האנטיפסטי היתה פשוט מצויינת (בבליני האנטיפסטי מוצע במזנון חופשי, כך שהם בוודאי מנצחים בתמורה יחסית לעלות, אבל האיכות פשוט טובה יותר) ושתי מנות הקרפצ'יו הן משהו שאני עדיין זוכר. סיכום הביניים בנקודה זו היה של אושר עילאי, חיוכים הופרחו לכל עבר ושאריות הלחמים (פוקאצ'ה, לחם לבן וחום, כולם מצויינים) ניגבו את שלושת הצלחות עד תום.

לעיקריות הוזמנו לזניה בשרית, פפרדלה רגו ("רגו" הוא השם הנכון ל"בולונז", מושג שלא ממש קיים באיטליה) ופסטה פרימוורה - מבחר ירקות מוקפצים קלות במן זית. המנות היו טובות ולא נרשמו שום תלונות, למרות שלא ממש המריאו לגבהים של הראשונות (באותה נקודה החלטנו שנבוא שוב בהזדמנות, ונזמין פשוט מבחר ראשונות למרכז השולחן).

בעודנו סועדים את ליבנו ברחוב החמים ודמיינו שאנחנו באמת באיטליה, שמנו לב לפרלמנט הברנז'אי שתפס אט אט את מקומו בשולחן הסמוך - מוטי קירשנבאום, יונתן גפן ולבסוף ריבקה מיכאלי, שהגיעה באיחור אופנתי ונתנה תצוגת חנייה מזעזעת במיוחד. איתם ישבו עוד כמה חברים וכמובן רפי אדר, בעל הבית, שהצטרף והנעים את זמנם. קצת מזכיר את הניימדרופינג שאפשר לעשות בקנטינה, אבל בכל זאת קצת יותר איכותי...

בעסקית כלולה גם שתייה חמה או קינוח, אז הזמנו שתי כוסות קפה וגם דגמנו את הטירמיסו שהיה טוב מאוד ובהחלט השלים את החוויה. עוקץ קטן - בחשבון היה כלול קופרטו בסך 5 שקלים לבן אדם. קופרטו, דמי שולחן (מילולית מאיטלקית - "מפה") הוא נוהג מעט מאוס. מילא במקום בו הוא מקובל, אבל בארץ המצב הוא לא כך, וקצת לא ברור על שום מה ולמה זה נכלל בחשבון (טיפ, מן הסתם, השארנו גם כן למלצר המצויין). אולי זה מצויין בתפריט ואולי לא, ואם כן אז כנראה באותיות קטנות המשתלבות היטב עם הרקע (כי עובדה שלא שמנו לב) אבל זה די מרגיז - בייחוד כשמדובר על עסקית במחיר קבוע. בניגוד לעידו קינן לתומר ליכטש בבלוג של עידו קינן אנחנו החלקנו את העניין, כנראה כי האוכל באמת שווה את זה והיינו מסכימים בכל מקרה לשלם חמישה שקלים יותר על העסקית. פשוט קצת מעצבן כשלא יודעים על זה מראש.

שורה תחתונה - אוכל מצויין, שירות מצויין, אווירה מצויינת ואפילו יש מפות על השולחן (עולה חמישה שקלים אקסטרה).

לקוראים -

1. צפו לחמישה שקלים אקסטרה.
2. אם לא תגידו למלצר להפסיק לגרר פרמז'ן על הפסטה שלכם - הוא לא יפסיק. סתם, טיפ של אלופים.
   

תמכו במאמר בלדוג

רוסטיקו בזל - הטרילוגיה האיטלקית (חלק 2)

(זהו חלק שני של הטרילוגיה האיטלקית. לחלק הראשון, לחלק השלישי).

יום לפני הביקור בבליני (הטרילוגיה האיטלקית, חלק 1) ביקרתי ברוסטיקו בבזל לארוחת ערב רומנטית. מעולם לא ביקרתי ברוסטיקו ברוטשילד, למרות שאני גר די קרוב למקום, אבל לאחר שהסניף בבזל נפתח הסתקרנתי מאוד, בייחוד בגלל העיצוב המושך של איזור הבר במסעדה. למרות זאת, כאשר התקשרתי להזמין מקום, המארחת אמרה לי שהרבה יותר נעים לשבת במרפסת המקורה, למרות שאין לי כל כך מושג למה - מרפסת מקורה סטנדרטית, עם אקוסטיקה בינונית במקרה הטוב, שיכלה להיות חלק מכל מסעדה או בית קפה בעיר.
לפתיחה הזמנו מנת אנטיפסטי, ולעיקריות פיצה ופסטה בולונז. אומנם זוגתי רצתה מנת בשר בתחילה, אבל מאחר והתפריט התמקד בפסטות ופיצות, והציע בנוסף שתי מנות בשר, שתי מנת דגים ושתי מנות פירות ים, החלטנו להתמקד בפורטה.
מנת האנטיפסטי היתה טובה, אם כי יוצאת דופן - הירקות מוגשים מוקרמים בגבינה ומכוסים ברוטב בשמל - מעולם לא נתקלתי במנה מוגשת כך. אני לא אומר שזה לא היה טעים, זה פשוט היה קצת מוזר (יש לומר שהדבר צויין בבירור בתפריט). הפיצה והפסטה היו טובות, אם כי שום דבר לא מסעיר במיוחד.
השירות ברוסטיקו מלא בכוונות טובות, אבל נראה כאילו לקחו צוות של בתי קפה (כלומר, רגיל לשירות א-פורמלי) ועשו לו שיעור עיוני מזורז ב"איך להיות מלצר במסעדה". הזמנו בקבוק למברוסקו יחד עם הארוחה, ולאחר שהמלצרית מזגה לכוסותינו היא השאירה אותו על השולחן והלכה. שתי שניות אחר כך היא חזרה, הניחה את פקק השעם על השולחן ונעלמה שוב. אחרי דקה היא חזרה שוב עם שמפנייר, והכניסה את הבקבוק לתוכו. היא שכחה כמובן לעטוף אותו במפית, וכך כל מזיגה נוספת הפכה בעבורי למבצע קטן, בו אני מנסה למלא כוס בלי לטפטף על כל השולחן. לקראת סוף הארוחה הגיחה המלצרית, הוציאה את הבקבוק כדי לבדוק אם התרוקן, לקחה אותו (היא כן טפטפה) ונעלמה. אחרי עשר שניות היא חזרה ולקחה את השמפנייר, כי באמת לא היה לנו מה לעשות איתו. עדיין, אני מניח שזה יותר טוב מצוות אפאטי ומתעלם. לפחות ברוסטיקו החבר'ה מאוד משתדלים וחיוביים.
קינחנו בטירמיסו המתבקש (שהיה לא רע בכלל) ויצאנו לנו, שמחים וטובי לב (בכל זאת, בקבוק למברוסקו) לעבר השכן.

שורה תחתונה: מקום נחמד וסימפטי מאוד, למרות שללא ספק צריך עוד ליטוש קל בחזית השירות. מנות גדולות מאוד, ובהחלט מקבלים תמורה בעד הכסף, למרות שאין מה לצפות להברקות קולינריות יוצאות דופן.

תמכו במאמר בלדוג

בליני - הטרילוגיה האיטלקית (חלק 1)

(זהו חלק ראשון של הטרילוגיה האיטלקית. לחלק השני, לחלק השלישי).

ביום ה' האחרון, זוג הלונדונרים הגיע לביקור מולדת. לצורך חימום מנועים ומפגש נשיקות וחיבוקים עם החבורה המורחבת (9 נוכחים בסה"כ) חיפשנו מקום מתאים לארוחת צהריים ביום שישי. הלונדונרים, מכיוון ששהותם בלונדון הרגילה אותם ל"התנהגות צרכנית נבונה" (הם תמיד היו קמצנים, כשחושבים על זה) רצו ללכת למסעדה שיש בה עסקית גם ביום שישי. מכיוון שאת מספר המקומות אשר עונים על הקריטריון הנ"ל אפשר לספור על יד אחת (שלא לומר על אצבע אחת) הפור נפל, כמו תמיד, על ה"בליני". אני ושאר החבורה המקומית ניסינו להטות את הכף לכיוון משהו אחר אבל השילוב של שפע החנייה, הקלילות של המקום והמיקום בנווה צדק הכריעו אותנו.

אחרי איחורים אופנתיים שנעו בין חצי שעה לשעה, נשיקות וחיבוקים, התחלנו בארוחה.

דיל העסקית מומלץ מאוד - משלמים על העיקרית ומקבלים ראשונה או קינוח, ושתייה קרה או חמה, ובנוסף מקבלים לשולחן פרוסות קלויות של לחם זיתים ועגבניות מיובשות בליווי שמן זית ובלסמי. צ'ופר נוסף - כוסות קטנות של קוקטייל הבית, הרי הוא הבליני. לאחר הטעימות הזמנתי עוד שתי כוסות בליני ובתגובה המלצר הביא לי עוד שתי טעימות. שתינו גם אותן, אבל לאחר שהבהרנו את הטעות קיבלנו שתי כוסות ענק עם הקוקטייל הטעים - מומלץ ביותר ליום חורף שמשי. הנקודה היא שהם לחיצים - כנראה שאפשר היה להמשיך לחיות טוב מאוד על הדוגמיות :)
כמעט תמיד אני בוחר במזנון האנטיפסטי העשיר כמנת הפתיחה (מנה אשר יכולה לעמוד כארוחה בפני עצמה). המנות העיקריות בסיסיות למדי - פסטה מסוגים שונים, כמה מנות בשריות, כמה מנות דגים / פירות ים, אבל ההיצע מספיק לכל חיך וסגנון. אני לא בטוח שהמנות היו זוכות לתשבוחות על מקוריותן וכו' אבל הן טעימות ונדיבות.

הקינוחים טעימים למדי אבל במידה ורוצים לחלץ איברים אחרי הארוחה - יש אלטרנטיביות: גלידת סבתא בקצה השני של הרחבה או טרטופו ברח' שבזי.

שורה תחתונה: אחד הדילים השווים העיר. מתאים במיוחד לפורומים רחבים יותר ו/או אורחים מחו"ל (להשוויץ קצת בנווה צדק) ובימים שמשיים - אפשר לשבת במרפסת (מקורה בחורף) או ממש ברחבת סוזן דלל.

לקוראים: מוזמנים להחכים אותי בעוד מקומות בהם יש עסקיות בצהריי שישי - כמה כבר אפשר ללכת לבליני?

תמכו במאמר בלדוג