הכוסית - סופה של תקופה

רון, ידיד הבלוג, תרם לי סקופ - פאב הכוסית נסגר בקרוב, לאחר 27 שנים ארוכות.

הכוסית הוא המקומות הבודדים ששרדו כל כך הרבה זמן, שכל אחד היה בו פעם אחת לפחות, לא משנה כמה רחוק משם הוא גר. מדובר בשכונתי אמיתי, כמו פעם, עם הרבה עץ ובעיקר הרבה זכרונות. 

המקום לא נסגר בשקט - ירון, הבעלים, ביקש להודיע על שלושה ימי חגיגות לקראת הסיום - בשבת וראשון המטבח יזרים אוכל חופשי לכל מי שמזמין שתייה (מנות של ממש,לא רק צלוחיות בייגל'ה, לדבריו), בשלישי בלילה, ערב יום העצמאות, מאחת בלילה ועד שייגמר האלכוהול, מחירים "מצחיקים" כהגדרתו על כל השתייה. 

אחרי שהכרכרה הפכה לקייטנה (ובמילא תיהרס בקרוב) והכוסית נסגר, נשאר למעשה רק השופטים כנציג בודד של פאבים ותיקים במרכז העיר. אז בואו ונצדיע לעוד מוסד שסוגר את שעריו - יש לכם שלוש הזדמנויות מצויינות.

תמכו במאמר בלדוג

Peacock

החלוקה הגיאוגרפית ביני לבין חברי (הם - כיכר רבין, אני - רוטשילד) גורמת לנו להפגש במקומות הממוקמים בשטח המפורז, הלא הוא איזור הבימה והיכל התרבות. וכך, צברנו לנו לאחרונה לא מעט שעות בפיקוק.
הפיקוק הוא בר שכונתי-פלוס, ושייך לבעלים של הארמדילו (ושל האורקה, להבדיל). האוירה והעיצוב שכונתיים, אבל קצת משודרגים - הקיר האחורי הוא בעצם לוח ענקי עליו כתוב התפריט בגיר, אבל רואים שמישהו השקיע כמה שעות טובות מחייו כדי לכתוב הכל בכתב אחיד ומדוייק, ועל הקירות יש ציורי קיר מתוחכמים ויפים.

מנות האוכל הרבה יותר מורכבות מבארמדילו, ביניהן מבחר ברוסקטות מצויינות ופיצה טובה (בנוסף, אני מכיר מישהי שנשבעת שהם מגישים את הצ'יפס הכי טוב בעולם). לאחרונה המקום הופך לפופולארי יותר ויותר, ובפעמים האחרונות נאלצו לעמוד זמן רב לפני שקיבלנו שולחן (המלצרית ציינה שאם רוצים לשבת במהירות צריך להגיע לפני תשע וחצי...).

העכברוש, בביקורת שלו כאן, לא ממש התלהב מהמקום, ובזמנו אני הסכמתי איתו, אבל אני מרגיש שהמקום "התבגר" יפה וכעת מציע הרבה יותר מאז. חוץ מזה, לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן...

חשוב לציין שלמרות שאין מאפרות במקום, לא מעט מבאי המקום מרכיבים לעצמם מאפרות מאולתרות מתחתיות בירה ומעשנים באין מפריע. פעם אחת ראינו פקח קונס מישהי בדיוק כשהגענו ואז האוירה היתה נטולת עשן לעשרים דקות תמימות :)
(ותודה לעכברוש על התמונה המצויינת)

שורה תחתונה: מקום נעים וסימפטי (בתנאי שהעשן לא מפריע לכם) עם קהל בוגר ואיכותי ואוכל מצויין. מומלץ לבוא מוקדם אם אתם לא רוצים לעמוד בצפיפות.

תמכו במאמר בלדוג

Monday Blues

הכל התחיל כשנתקלתי באירוע של הקרולה בפייסבוק תחת טייטל מפתה, משהו כמו "יום שני, אז במילא אין לכם משהו טוב יותר לעשות" וחשבתי לעצמי - ואללה, צודקים. זכרתי גם שהעכברוש ביקר שם פעם ובסך הכל היה מרוצה, אז מכרתי לו את הרעיון. התחלנו ארבעה - העכברוש, זוגתו, לפטי הג'ינג'י ואני. הגעתי טיפה באיחור והשלושה התיישבו קצת בחלק הפנימי והריק של הבר. המקום נראה מאוד סימפטי - רצפת שחמט, נגיעות נוסטלגיה (בלי ליפול לקלישאות כמו ברוב המקומות) והשוס הגדול - קיר שלם מקושט בדפים ממגזינים ישראלים משנות השבעים. ליד השולחן שלנו היו מרוחות על הקיר במלוא תפארתן מיטב נערות הזוהר של תל אביב, באדיבות "העולם הזה". אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. קרול, בעלת הבית, שירתה אותנו, ושתינו בירה בעוד החבר'ה מסיימים לנשנש טוסט ונאצ'וס שלא סחטו מהם קריאות התפעלות מיוחדות. איזור הבר היה מלא (גם אם שקט) בעוד אצלנו היה שומם מלבד זוג אחד שעישן, עובדה שהציקה מאוד לשאר החבורה (כל כך הציקה להם, שלא העזתי להדליק אחת בעצמי...) וזירזה את עזיבתנו. לא היה לי כל כך אכפת - המוזיקה באמת היתה טובה (רוק בעיקר, עם דגש קל על אייטיז) אבל יום שני, כאמור, הוא באמת חלש והאוירה היתה באמת קצת רדומה.

כשהלכנו לאוטו הצלחתי "למכור" לעכברוש את הטיימס סקוור, בר חדש יחסית בנמל. כבר היינו בו פעם, אחרי שהוזמנו על ידי הבעלים (גילוי נאות, מה שנקרא) אבל היה לא מוצלח והסתלקנו במהירות. הם מפרסמים ליין ימי שני ("ברנשים וחתיכות"), אז אחרי שהורדנו את העכברושית בבית הג'ינג'י הוריד אותנו בנמל והפליג לו אל ביתו שבפרברים. הטיימס סקוור מעוצב במינימליזם יחסי - קצת תמונות של ניו יורק מתקופות שונות, ובעיקר קיר שלם המרוצף בנורות המתפקדות כאורגן אורות ענק - נחמד מאוד. החדשות הרעות - היה רחוק מלהיות מלא. אולי זה החורף שהגיע, ואולי פשוט ימי שני - החבר'ה מהקרולה יודעים על מה הם מדברים כנראה. הטובות - היה הרבה יותר טוב מהפעם הראשונה בה ביקרנו. האוכלוסייה טובה (בטח יחסית לנמל) והדי-ג'יי ניגן להיטי מיין סטרים יעילים (כמובטח בפרסומי הליין). נקודת אור נוספת - יחסית למספר האנשים, המון אנשים רקדו, ולא נשארו לשבת על הבר כפי שהייתי מצפה ממקום לא מפוצץ. העכברוש רטן על היעדר הבירות מהחבית, אבל אני לא ויתרתי לו והלכתי לרחבה עד שגם הוא נשבר והצטרף אלי. בכל זאת, דכדוך-היום-השני גבר עלינו בסוף ושחררתי אותו הביתה.

לסיכום - שני מקומות בעלי פוטנציאל שלא מומש באותו ערב מקולל, כל אחד בז'אנר שלו. אני מרגיש שני חייב לשניהם ביקור, כנראה שלא ביום שני.

תמכו במאמר בלדוג

נורמה ג'ין - מפגש חוצה בלוגים

יצאתי אתמול לנורמה ג'ין, בפעם הראשונה זה כמה שנים טובות. הצטרפתי אל העכברוש והעכברושית, ואל עוד כמה מגלריית הטיפוסים הצבעוניים המאכלסים את הבלוג שלו. מאחר ומן הסתם גם הוא יכתוב על החוויה, זו תהיה הזדמנות טובה, במסגרת התחרות הידידותית בינינו, לראות מי יהיה מדורג טוב יותר בגוגל. מצד אחד, תפוז נותן לו פוש רציני, מצד שני, בלוגר/בלוגספוט קצת יותר ידידותי למנועי חיפוש (שלא לדבר על זה שהם בבעלות גוגל...). נחייה ונראה.
ולעניינינו - כבר מההתחלה, יש לנורמה ג'ין נקודת זכות גדולה. לא, לא מדובר בתפריט הבירה והוויסקי האגדי, אלא במגרש החנייה הצמוד. מאחר ולפחות בסופי שבוע אין לי בעיית חנייה בבית, לא הססתי ונסעתי לשם (ואפילו אספתי את הזוג העכברושי אי שם בדרך יפו). אין, אין על דרום העיר.
השומר / סלקטור / מארח בכניסה לא היה נחמד במיוחד, ופחות או יותר סגר לי את הדלת בפרצוף כשניסיתי להכנס (טוב, חשבתי שהוא סתם עומד שם) והסתכל בדפים שלו משל היה אחרונת המארחות הצפונבוניות בנמל, אבל אחרי שהעכברוש שימן אותו בדברי חלקות ("חברים שלנו בפנים") הוא הסכים שנכנס.
הצטרפנו לשולחן בו היו כבר זוג חברים של העכברושים, ומעט אחר כך הצטרפו עוד שני חברים ותיקים. מתפריט הבירה הוזמנו כמה בירות מעניינות, וגם אופציית הטעימות - שש כוסות של 200 מ"ל, כל אחת של בירה שונה. ללא ספק אופצייה מעניינת ומפתה, ולפני כשנתיים הייתי קופץ עליה ללא היסוס, אבל כיום אני כבר לא אוכל לעמוד ב- 1.2 ליטר. הזיקנה היא לא דבר סימפטי.
לצד המשקאות הוזמן כריך רוסטביף, סלט, קערת חמוצים לעכברוש ומנת נקניקיות איריות עבורי. הנקניקיות, שהיו מצויינות, הגיעו על מחבת, לוהט מן הסתם. העכברוש ניסה לגנוב לגימה מהבירה שלי (דנסינג קאמל המצויינת) וחטף כוויה מהמחבת. להגנתו - המלצרית לא אמרה שהמחבת לוהט. להגנת המקום - המחבת הגיע על מגש עץ, בתפריט כתוב שהמחבת לוהט, ומתי בכלל מגישים מנה במחבת קר?! כך או כך את שארית הערב העביר העכברוש בהצמדת כוסות בירה קרות לידו הפצועה ואף ביקש קוביות קרח לשים על הכוויה. הוא עשה כל כך הרבה פרצופים שהמלצרית, שלא מכירה את השטיקים הנלוזים שלו, הביאה לנו בסוף הערב צ'ייסרים חינם, וחוץ מזה הוא שכנע אותי לנסות פלפל חריף מהחמוצים שלו, שהוא טען שהם לא כל כך חריפים. היה חריף מאוד. כך שבסופו של דבר, כנראה שהוא צחק אחרון...
בסופו של דבר המקום לא מרגש במיוחד הורמונלית, אבל המיקום נוח, השירות טוב, האוכל מצויין (חוץ מהשטרודל שהוזמן. אבל מגיע למי שמזמין קינוחים בברים) ומבחר האלכוהול באמת שמרשים, כך שזהו מקום מושלם לערב נינוח עם חברים. סך הכל מומלץ ביותר.

תמכו במאמר בלדוג

סופו של הגארדן 2

כתבתי כאן על כך שהגארדן נסגר בצו זמני של עיריית ת"א, אבל שאני אופטימי והעניין בודאי יפתר במהרה. והנה מגיעים מסרים (מכיוון הבעלים והצוות) בפייסבוק שמחר מתוכננת "מסיבת סגירה" למקום -

שבת הזאת ב:19:00 מסיבת סגירה ל"גארדן" (בלנד)
להגיע מוקדם, יהיה מדהים!! עצוב להיפרד אך נעשה
את זה במסיבה ענקית, שמחה! וכמובן הכי איכותית.

אמרתם שהיו רגעים ביום הולדת שלי שהרגישו חשמל
מרוב אנרגיות מדהימות, בחורות יפייפיות, איכותיות
ובחורים שווים, זו הייתה יריית פתיחה מטורפת לליין
מסיבות שנקטע מידי מידי מהר, עקב הסגירה הפתאומית
של הגארדן בגלל בעיות עם הערייה, אך כמו בייריית
הפתיחה, יריית הסיום תהיה באותה רמה- בזיקוקי סיום
ובמסיבה מדהימה!!
מסיבה של פעם בחיים

מאחר וגם ההנהלה מודיעה על סגירה (אלא אם כן הם אימצו את הצעתי אצל העכברוש, לפצוח בטרנד חדש של "מסיבות סגירה" סדרתיות...) לא נותר לי אלא להאמין. נראה שזה אכן הסוף. עד הסיבוב הבא.

תמכו במאמר בלדוג

MyTaste בלונדון - דיווחים מהשטח

כהומאז' לרשימתו של עכברוש העיר לגבי טרנדים (בארץ ובחו"ל), ניתן מעט מהתובנות שפיתחנו כאן בלונדון הסגרירית (טוב, האמת שדי חם פה).

• נוהגים פה בצד שמאל (סיפרו לנו שהסיבה למנהג החביב הזה הוא כדי שהג'נטלמנים האנגליים יוכלו לשלוף בנוחות את החרב מהנדן ולהתחיל בדו קרב עם מי שבא ממול. נפוליאון החליט לנהוג בצד ימין סתם כדי להיות ההיפך, ואחרי שכבש את רוב אירופה המנהג התפשט הלאה...).

• שותים פה פיינטים - שזה כמעט כמו חצי ליטר, אבל לא בדיוק. סתם מעצבנים. לפחות הם יודעים למזוג גינס כמו שצריך.
• אוהבים לאכול אפונה. לזה לא מצאנו הסבר.
• סנדוויצ'ים מוכנים. הם מתים על זה. נכנסים למקום שנראה כמו בית קפה מודרני, מתוקתק ומעוצב לעילא, רק שעל רוב החדר חולש מקרר ענק ובו סלטים מוכנים וסנדוויצ'ים ארוזים בקופסאות פלסטיק. בוחרים, משלמים, יושבים, מקלפים ואוכלים. איפה הסנדוויץ' ברים שלנו ("רק טיפה בצל אדום, בלי זיתים, תוסיף לי קצת טפנד וממרח עגבניות מיובשות, תחליף לי את המוצרלה בגבינת עיזים... חצי לעכשיו, חצי תארוז!")? העיקר שהכל אורגני.
• הכל אורגני. ואם לא אורגני, אז Fair-Trade (האיכר בקוסטה ריקה מקבל עוד פזו, לוקחים מאיתנו עוד פאונד).

• כל הבארים נראים כמו ה"שופטים" או ה"כוסית". רק שבניגוד למיתולוגיות תל אביביות, הפאבים פה בני 200 שנה, ומתהדרים בלקוחות (עבר) כמו דיקנס וקארל מרקס. בתקופה ההיא לא היה חשמל, אז גם היום המקומות האלה מתרוקנים בעשר (כוחו של הרגל).
  
• משלמים אחרי כל סיבוב, אז כל פעם מישהו מזמין, וממשיכים לשתות עד שכולם משלמים. באתם שישה חבר'ה אחרי העבודה? לא נורא, שלושה ליטר בירה זה לא כל כך הרבה.
  
• אין דבר כזה מלצר - רק ברמן. תזמין בבר, ואז תחפש לך מקום לשבת. אין? שב על המדרכה.
• שווקי אוכל. כל העיר הזאת נראית כמו טעם העיר אחד גדול (בפרט בסופי שבוע).
  
• הרבה מסעדות משפחתיות, לא מעוצבות כלל, שלא היו שורדות שבועיים בתל אביב. מחירים הם דווקא יודעים לדפוק.
• רשתות בתי קפה בכל פינה שגורמות לשליטה של קפה קפה וארומה בתל אביב להראות כמו משחק ילדים.
• כל המלצרים (וגם לא מעט מהלקוחות) הם מהגרים. כך במסעדת פיצה היה לנו מלצר סיציליאני, בביסטרו קטן מלצרית צרפתייה וההודים... נו, ברור.
• המיסים על סיגריות כה גבוהים, שמישהו עצר אותי ברחוב כדי לשנורר ממני אחת, והציע לי פאונד (7 ש"ח!) תמורתה... מרוב בלבול פשוט נתתי לו אותה. הוא היה די המום.
• העיר כל כך גדולה, ש- Timeout London לא מציג את כל (או אפילו רוב) המסעדות בעיר, אלא מסתפק ב- Top 50... קצת פרספקטיבה.
• אין מוניות שירות... באסה. מזל שיש רכבת תחתית.

מאחר ונותרו עוד יומיים לביקור ההיסטורי, נכתוב בקרוב פוסט עם כמה המלצות קונקרטיות לגבי העיר המופלאה הזאת...

תמכו במאמר בלדוג

סופו של הגארדן?

רק לפני כשבועיים נפתח בקול תרועה הגארדן, בר חדש על חורבות הבלנד. בראיון ב- Timeout סיפרו הבעלים החדשים על ההשקעה העצומה בשיפוץ הבר (למרות שבביקור שערכתי בתקופת ההרצה הוא נראה בדיוק, אבל בדיוק כמו הבלנד... מוזר), איבנטים נוצרו בפייסבוק, הזמנות נשלחו, וחבר שביקר שלשום דיווח שהיה ערב חזק עם קהל מוצלח.
והנה, בעודי הולך למקום אתמול, נתקלתי בשער נעול ומדבקה צהובה המספרת שהמקום נסגר ב- 15/7/08 מתוקף צו סגירה.
כל בר שנפתח בתל אביב עובר מחזור חיים - בשבועיים הראשונים המקום די ריק ("הרצה"), כשלושה חודשים של צפיפות נסבלת וקהל מקומי משובח ("תור הזהב"), חצי שנה - שנה של ערבים בלתי נסבלים בצפיפותם וקהל מעט פחות משובח ("פרה חולבת") ואחר כך ההתדרדרות הבלתי נמנעת עד הסגירה והפתיחה מחדש.
ממש ציפיתי לבלות שם בתקופה הקרובה מאחר והמקום מאוד קרוב לביתי... מצער לראות שהמקום נסגר עוד לפני תור הזהב שלו.
מצד שני, מאחר והוא נסגר כל כך מוקדם אני מניח שהבעלים לא יוותרו כל כך מהר, ולכן אני לא ממהר למחוק את הכרטיס שלו ב -Mytaste.

תמכו במאמר בלדוג