גיליז

ביום שבת האחרון יצאנו שני זוגות לארוחת בוקר בגילי'ז בנמל.

גילי'ז היא מסעדה לא זולה, אבל ארוחות הבוקר שלהם, ב- 68 שקלים משתלמות ביותר. נכון, 68 זה לא זול לארוחת בוקר (מוגשות עד 17:00, אגב), אבל המחיר כולל קוקטייל (מימוזה, בליני או קיר רויאל) ושתייה חמה, המנות ענקיות, ובנוסף סלסלות לחמים ענקיות ומצויינות מוגשות ללא הרף לשולחן. זוג יכול להסתפק במנה אחת בשקט, ועדיין לצאת מפוצץ... אנחנו לא עשינו זאת (כלומר, הזמנו ארבע ארוחות) ויצאנו משם על ארבע - זה כל כך הרבה, אבל כל כך טעים שאי אפשר להפסיק.

המקום כמובן עמוס ביותר בסופי השבוע (כמו כל מתחם הנמל, שהיה מפוצץ) ולכן מומלץ ביותר להזמין מקום. בהקשר הזה, עלי גם לנזוף במקום - היחס מהמארחות היה מתחת למצופה ממקום בטווח המחירים הזה - הוזמן מקום על הבר, אבל ביקשנו מהמארחת לעבור החוצה כאשר יתפנה שולחן. בתגובה אמרה לנו המארחת כי יש מארחת אחרת בחוץ, האחראית על השולחנות בחצר. "מצויין", אמרתי, "אפשר להגיד לה לרשום אותנו?", רק כדי שהמארחת תגיד לי, שוב, שיש מארחת נפרדת בחוץ. שאלתי אותה אם הן לא מדברות ביניהן, ובתגובה היא שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תלווה אותי לשם, עם מבט שנותנים לילד טרחן. השבתי שרציתי שהיא תלך בלעדיי, אבל אם אני כבר צריך ללכת, אני אוכל למצוא אותה לבד... היא שוב לא הבינה את הרמז. לא נורא, הסתדרתי לבד ואכן בסוף עברנו החוצה, אם כי מאוחר יותר מארחת החוץ נגשה אלינו וניסתה קצת לזרז אותנו... הפעם אנחנו סירבנו להבין את הרמז, בתגובה.

סלסלות הלחם כוללות לחמניות, בריושים ומיני-קרואסונים מעולים שפשוט אי אפשר להפסיק לנשנש, האומלטים גדולים ומצויינים (שלוש ביצים, עם שלל תוספות) ואפשר גם להזמין כריך רוסטביף או תבשיל בקר ביין, עליו נוספו שלוש ביצים כדי שנוכל להצדיק זאת כארוחת בוקר... האופציות הללו יכולות לתפקד היטב גם כארוחת צהריים מפוארת, ובמחיר הרבה יותר משתלם מהתפריט הרגיל.

לסיכום: מנות מצויינות וגדולות, מאפים פשוט מעולים, מומלץ - בתנאי שמזמינים מקום מראש ולא מבקשים יותר מדי מהמארחות...

תמכו במאמר בלדוג

תל אביבה

ביום שני גורלי, ערב אחד לפני הגמר הגדול מכולם, קפצתי עם ידידי הניו יורקי (כפי שתווכחו בפוסטים הקרובים, לא מעט אנשים קפצו לביקור מולדת החודש) לנמל, כדי לבדוק את אחד השחקנים החדשים באיזור - תל אביבה.

תל אביבה, למי שלא עזב את ערוץ 20 בחודש האחרון ולכן לא שמע את הבאזז, מעוצב כמו רחוב פסטורלי בתל אביב הלבנה, או במילים אחרות - כמו המסעדות של שגב. כמו אצל שגב, גם שם העיצוב קצת קיטשי ומצועצע מדי לטעמי, אבל אני חייב לציין אותם לשבח על שני דברים - (א) רואים שהשקיעו שם הרבה כסף ומאמץ, וגם אם זה לא לטעמי האישי זה בהחלט נעשה היטב. (ב) הם נחלצו משטאנץ קיר הלבנים והכוורת הענקית עם שמונצעס משוק הפשפשים/הבוידעם של סבתא של הבעלים שכבש כל חלקה טובה בשנה האחרונה. אז מה יש לנו שם? בר אחד מרובע גדול, בר אחד עגול קטן, המעוצב כמו הקיוסק הקטן ברוטשילד פינת הרצל, מעט ספות ליד אחד הקירות ושולחנות ארוכים עם ספסלי עץ בשאר החלל. חבל רק שהספסלים מזכירים ספסלי פיקניק של קק"ל, ולא ספסלים עירוניים של שדרות העיר. חוץ מזה, הקירות בחלל הגדול (והגבוה) מעוצבים כחזיתות בניינים, כולל קומה שנייה ומרפסות שונות - בהחלט מושקע, כאמור.

מאחר והיה יום אחד לפני אותו ערב גורלי בו שיפרה ובובליל כמעט הלכו מכות, המקום היה ריק כמעט לחלוטין. כנראה שלאיש לא היה זמן לצאת - כולם שלחו אס אם אסים בטירוף... זה לא מנע מהסלקטורית לשאול אותנו "למי אנחנו", ואחרי שעניתי שאני לעצמי, לשאול אותנו מה גילנו ואף לדרוש תעודות. לאחר שראתה שהייתי בחיים בזמן שחומייני תפס את השלטון היא הסכימה להכניס אותנו ונכנסנו אל "הרחוב" הריק. איך המקום אחרי שקילפנו ממנו את העיצוב? כמו כל מקום טיפוסי בנמל - אין חצי, יש רק שליש, והוא עולה 26 ש"ח. למרות שישבנו על הבר ובודאי שלא היתה צפיפות, הברמנית דרשה שניתן כרטיס אשראי כדי לפתוח חשבון (קטע מוזר שקורה לי רק בנמל). המוזיקה היתה כל כך בנלית, שזה כבר היה ביזארי - היו כל הקשקושים הרגילים שנכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה בלי להרשם בזכרוני, אבל ההנסונים? מממ-בופ?! זה כבר ממש מוגזם. מה עם העישון? יחסי אהבה שנאה. רשמית לא מעשנים, בפועל עישנו. קיבלנו תחתית כדי להכין מאפרה, אבל כשרצינו אש נתקלנו בסירוב. אחר כך מישהו "שכח" מצית על הבר מולנו, ולקח אותו בחזרה אחרי שהדלקנו. נו, העיקר שאפשר להכחיש. מאחר והמקום היה ריק, לא יכולתי לעמוד על טיב האיוורור - לא יודע מה יקרה תחת עומס.

סיימנו את הדרינק, יצאנו אל אויר הנמל הקריר, וחזרנו הביתה. גמר, אתם יודעים.

לסיכום: בר מעוצב לעילא, אבל בסופו של דבר, הנמל נשאר הנמל. בדף של תל אביבה באתר יש לא מעט תגובות מסוף השבוע המעידות שכל בעיות הסלקציה הרגילות של האיזור קיימות גם שם... לתשומת לבכם.

ובונוס - הפסקול של תל אביבה :)

תמכו במאמר בלדוג

Monday Blues

הכל התחיל כשנתקלתי באירוע של הקרולה בפייסבוק תחת טייטל מפתה, משהו כמו "יום שני, אז במילא אין לכם משהו טוב יותר לעשות" וחשבתי לעצמי - ואללה, צודקים. זכרתי גם שהעכברוש ביקר שם פעם ובסך הכל היה מרוצה, אז מכרתי לו את הרעיון. התחלנו ארבעה - העכברוש, זוגתו, לפטי הג'ינג'י ואני. הגעתי טיפה באיחור והשלושה התיישבו קצת בחלק הפנימי והריק של הבר. המקום נראה מאוד סימפטי - רצפת שחמט, נגיעות נוסטלגיה (בלי ליפול לקלישאות כמו ברוב המקומות) והשוס הגדול - קיר שלם מקושט בדפים ממגזינים ישראלים משנות השבעים. ליד השולחן שלנו היו מרוחות על הקיר במלוא תפארתן מיטב נערות הזוהר של תל אביב, באדיבות "העולם הזה". אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. קרול, בעלת הבית, שירתה אותנו, ושתינו בירה בעוד החבר'ה מסיימים לנשנש טוסט ונאצ'וס שלא סחטו מהם קריאות התפעלות מיוחדות. איזור הבר היה מלא (גם אם שקט) בעוד אצלנו היה שומם מלבד זוג אחד שעישן, עובדה שהציקה מאוד לשאר החבורה (כל כך הציקה להם, שלא העזתי להדליק אחת בעצמי...) וזירזה את עזיבתנו. לא היה לי כל כך אכפת - המוזיקה באמת היתה טובה (רוק בעיקר, עם דגש קל על אייטיז) אבל יום שני, כאמור, הוא באמת חלש והאוירה היתה באמת קצת רדומה.

כשהלכנו לאוטו הצלחתי "למכור" לעכברוש את הטיימס סקוור, בר חדש יחסית בנמל. כבר היינו בו פעם, אחרי שהוזמנו על ידי הבעלים (גילוי נאות, מה שנקרא) אבל היה לא מוצלח והסתלקנו במהירות. הם מפרסמים ליין ימי שני ("ברנשים וחתיכות"), אז אחרי שהורדנו את העכברושית בבית הג'ינג'י הוריד אותנו בנמל והפליג לו אל ביתו שבפרברים. הטיימס סקוור מעוצב במינימליזם יחסי - קצת תמונות של ניו יורק מתקופות שונות, ובעיקר קיר שלם המרוצף בנורות המתפקדות כאורגן אורות ענק - נחמד מאוד. החדשות הרעות - היה רחוק מלהיות מלא. אולי זה החורף שהגיע, ואולי פשוט ימי שני - החבר'ה מהקרולה יודעים על מה הם מדברים כנראה. הטובות - היה הרבה יותר טוב מהפעם הראשונה בה ביקרנו. האוכלוסייה טובה (בטח יחסית לנמל) והדי-ג'יי ניגן להיטי מיין סטרים יעילים (כמובטח בפרסומי הליין). נקודת אור נוספת - יחסית למספר האנשים, המון אנשים רקדו, ולא נשארו לשבת על הבר כפי שהייתי מצפה ממקום לא מפוצץ. העכברוש רטן על היעדר הבירות מהחבית, אבל אני לא ויתרתי לו והלכתי לרחבה עד שגם הוא נשבר והצטרף אלי. בכל זאת, דכדוך-היום-השני גבר עלינו בסוף ושחררתי אותו הביתה.

לסיכום - שני מקומות בעלי פוטנציאל שלא מומש באותו ערב מקולל, כל אחד בז'אנר שלו. אני מרגיש שני חייב לשניהם ביקור, כנראה שלא ביום שני.

תמכו במאמר בלדוג

פתיחה, סגירה ויוגורט

עדכון קצרצר של תקופת החגים -

היוגו נפתח היום בכיכר רבין, על חורבות הבר שכשל. אתמול הסתובבתי שם כשחיפשתי חניה והיו שם כחמישים איש בחוץ, כוסיות יוגורט בידיהם. אני יכול רק להניח שחילקו שם יוגורט בחינם, כי אם לא אז תפס להם ממש חזק (מה שגם בהחלט אפשרי - אני מכיר זוג שנוסע לרוטשילד בכל פעם מרמת אביב רק כדי לאכול שם יוגורט). בכל מקרה, שיהיה בהצלחה.

התומא סגרו את הבסטה עם בוא החורף. היה נחמד (גם אם נחלש קצת בגלל התחרות מהמיוזיק רום, הלאנדן והוילה סוקולוב), נפגש שוב בקיץ הבא...

מקום חדש נפתח בנמל תל אביב מול האגאדיר - הטיימס סקוור, על חורבות הקונצ'ה. מאחר ופתיחה אחת זה משעמם, הפתיחה הראשונה ביום רביעי, עם מסיבה בניצוחו של אנטוני פאפא והשנייה ביום שישי (בצירוף מקרים משעשע, בדיוק ביום זה הבלוג יוצא לחופשה לניו יורק. מבטיח תמונות מהטיימס סקוור המקורי).

תמכו במאמר בלדוג

הדבר הכי מוזר ששמעתי לאחרונה

העכברוש צלצל נרגש כולו אדיש לחלוטין, ואמר שדן מנו פתח בר חדש ("Lounge") בנמל תל אביב, יחד עם אייל טייב (אח של) ולירון פנאן (מבעלי הקוואן בהרצליה. אין לינק - זה בהרצליה). מאחר והנמל נמצא בדרך כלל מחוץ לגבולות הגזרה שלי, לא ידעתי לחדש לו כלום. מאחר ולי יש בימים אלו הרבה יותר זמן פנוי מלו, החלטנו שאני אנסה לדלות קצת פרטים על העניין. לא שזה באמת עניין אותי - השילוב של נמל + קוואן + אח של + הישרדות נשמע לי כמו עיסה כל כך גרועה, שאם אני אלך כבר לבקר שם, זה יהיה רק כדי שאני אוכל להתלונן על זה אחר כך (אני חצי פולני. זה משתלט לפעמים).
חפירה קצרה בגוגל לא העלתה שום פרט משמעותי חוץ מאותה Press release שמונה את שמות השותפים וכמה צילומי ידוענים בגרוש עד גרוש וחצי (ונינט, כמובן). אבל אז ראיתי משהו שהפך את העיסה הזאת לביזארית לחלוטין - אחד השותפים הוא עיתון דה מרקר. הטענה היא שהבר יהיה מיועד לאירועים למגזר העסקי.

בדיקה באתר דה מרקר גילתה שאכן בימי רביעי תתקיים במקום סדרת אירועים שימותגו בשם TheMarker Lounge, ויהיו סגורים למוזמנים בלבד, וחברי TheMarker Cafe יקבלו במקום הנחה קבועה של 15% (איך? מקבלים כרטיס חבר? יש לחיצה יד סודית?). לא צויין בשום מקום על בעלות (אפילו חלקית) של העיתון על הבר. מתביישים? או הייפ מכיוון דן מנו? זה כבר יותר מעניין מהבר עצמו.

בכל מקרה, אם למישהו יש מושג על הכתובת, הוא מוזמן לכתוב... בכל זאת, צריך יהיה להכניס את המקום לאתר.

תמכו במאמר בלדוג