קפה 12 (רוטשילד 12) - ביקורת

יצאנו לגיחה אומללה אל הכפר ביום שישי. אחרי זמן קצר נוכחנו לגלות שהספר הישראלי הוא עדיין לא טוסקנה או פרובאנס, וחזרנו עם זנבינו תחוב עמוק בין רגלינו אל תל אביב הבירה. הצטרפנו לחברי הפרלמנט הקבוע של שישי, שבאופן יוצא דופן החליטו לוותר על השיין, מדורת השבט הרגילה, ולכתת רגליהם אל התחתית. מכאן, זה לא היה קשה לגרום להם לשנות שוב מיקום, וכך יכולתי לבדוק את קפה 12, אחיו החדש של רוטשילד 12. בית הקפה הוא המשך טבעי של הבר הצמוד, והתפריט הוא שילוב מעניין בין תפריט הבר לבין הבייקרי. זה אומר שיש את המאפים המעולים של הבייקרי, וסנדוויצ'ים מעניינים ושווים, ומהצד השני מנות שלוקטו משאר מסעדות בני הזוג ועברו שינוי (=הקטנה) בעבור הבר, כמו קרפצ'יו או סלט קיסר.

המקום עצמו יפה מאוד, ומעוצב באותו קו אורבני-תעשייתי של הבר - המקום קצת מרושל והרוס, אבל ברור לך שעבדו על זה קשה מאוד, כדי שהרישול וההרס יהיו מדוייקים מאוד. האוכל גם כן טעים מאוד, כאמור, אבל על השירות עוד צריך קצת לעבוד (אני מניח שזו מחלת ילדות) - היינו צריכים לבקש פעמיים תפריטים מהברמן, מלצרית שלא עבדה באותו זמן חטפה לנו במודע שולחן שהובטח לנו על ידי המארחת כדי שתוכל לשבת שם, והמארחת בתורה חיפתה עליה ו"עשתה לנו טובה" כשהציעה להוציא לנו שולחן אחר החוצה (אם אפשר היה לשים שולחן אחר בחוץ, למה זה לא הוצע לנו קודם? ולמה אין רשימת המתנה מסודרת? ועל המלצרית החטפנית אני לא מדבר בכלל).

אחרי שעבר לנו ההלם מהתרגיל שעשו לנו, החלטנו כבר להשאר על הבר. הזמנו קרפצ'יו ומנת פלוטים (שהיו זכורים לנו מהביקור ברוטשילד 12), שקשוקה שהיתה מוצלחת מאוד, קיש כרישה ולצורך "סגירת פינה" של מזמין השקשוקה, עוד מנת "לחם שרוף עם שום ועגבניה" - כמה אייל שני מצידם - שהתגלה כשתי פרוסות לחם שרוף ששופשפו עם שום והוגשו בליווי עגבניה מגוררת.


בסוף הארוחה גיליתי בתפריט הפתעה קטנה בדמות קפה קורטדו, אותו לא יצא לי לשתות מאז הביקור שלי בארגנטינה. הוא הוגש כהלכה בכוס זכוכית קטנה, והיה פשוט מצויין. כשביקשנו חשבון הוזמנו על ידי הברמן לסיבוב צ'ייסרים, וגילינו גם שלא חוייבנו על סגירת הפינה - הברמן בהחלט התקמבק מאז משבר התפריטים.

בסופו של דבר, ואם נתעלם מבעיות השירות (אני מניח שהמצב ישתפר בקרוב), מדובר בהבטחה גדולה, אבל מנות הבר איכשהו לא נותנות לך להרגיש באמת בבית בקפה 12, וזו קצת בעיה. בית קפה צריך לגרום לי להרגיש נינוח, והפוזה הלילית לא מסתדרת עם זה כל כך טוב לדעתי. בינתיים לפחות, הפרלמנט חוזר הביתה.

לסיכום: מקום עם הרבה סטייל ופאסון, כמצופה מהבעלים. עם עוד קצת גיבוש לצוות, ואולי שינוי קל של התפריט, הוא יוכל להפוך לאחד המקומות המנצחים בעיר.

תמכו במאמר בלדוג

רוטשילד 12 - ביקורת בר

מתי ורותי ברודו, הרי הם M&R הבלתי נלאים (בראסרי, קופי בר, הוטל מונטיפיורי) פתחו בר חדש ברוטשילד 12. המקום מסתתר בבניין לשימור אשר לא שופץ כלל מבחוץ, והכניסה היא מאחורי הבניין, ללא שום סימון ברחוב - הרגשתי מחתרתי לעילא ועילא ;-).

הבניין, כאמור, מוזנח מאוד מבחוץ, ועבר שיפוץ חלקי בפנים, עם קירות ותקרה חשופים. על הקירות הדפסה בגדול של התפריט, המכיל דגימה של מנות מוקטנות מהמסעדות האחרות של הזוג. הבר מורכב משני חללים - חלל אחד בו בר בינוני בגודלו, וחלל שני וגדול למדי, עם שולחנות קטנים ושולחן אבירים אחד ענק עשוי זכוכית, בו ניתן להתמנגל עם שאר שועי המקום. בנוסף, מספר שולחנות במרפסת קטנה, ועוד חצר אחורית (שהיא בעצם הקדמית, כי שם הכניסה) ענקית, שאני בטוח שתכיל פליטים רבים מבפנים כשהמקום יתפרסם יותר ויתמלא.

הייחוד של המקום, מלבד מנות האוכל המושקעות (סלט קיסר, קרפצ'יו, קינוחים וכו') הוא בכך שהוא מארח אמנים שונים ל"הופעות פריוויו" - הופעות קצרצרות של כמה שירים בודדים, בדרך כלל בשלבי העבודה על הופעה או אלבום חדשים. לא מפרסמים מי מופיע מתי (לדעתי גם הצוות מופתע לפעמים), זה עניין של מזל. בביקור הראשון שלי, עם שאר כנופיית השמנמנ.ים, זכינו בהופעה קצרה של אסף אמדורסקי וישראל גוריון, במחרוזת שירי ארץ ישראל הזויה משהו. בביקור השני, עם חברתי היקרה ועוד חבר, לא זכינו בכלום - ככה זה בחיים.

מצטער לומר שמבחר הבירות בחבית מצומצם באופן מביך - הייניקן וגולדסטאר בלבד. חוץ מזה יש עוד כמה בבקבוקים וכל הצע האלכוהול הסטנדרטי. המזון, כאמור, משודרג יחסית, ובביקור השני נדגמו סלט קיסר וקרפצ'יו (מצויין!). מטעמי דיאטה נמנענו ממקלות הלחם המעולים של הוטל מונטיפיורי.

המקום, בהיותו מחתרתי בטירוף, לא מקפיד כלל על חוקי העישון, וסיגריות בערו שם בקצב. למרות התקרות הגבוהות מאוד והחלל הגדול, בשלב מסויים זה התחיל להפריע. לא לחלשי הריאה. מצד שני, למרות העלק אנדרגראונד, הקהל לבוש במיטב מחלצותיו, ומעל כולם חולשות המלצריות שבדומה לחברותיהן בהוטל מונטיפיורי מתהדרות בתיקי צד קטנים ולבושות כאילו הוזמנו למסיבת קוקטייל מפואר - אז תבדקו את עצמכם במראה לפני שאתם מגיעים...

לסיכום: חלל גדול ומרשים מאוד. מבחר בירות דל, מזון משודרג, עישון כבד, קצת פוזה והבונוס הגדול - איזה הופעה תהיה הערב? למרות העישון והבירות ובגלל ההופעות - מומלץ.

תמכו במאמר בלדוג

קפה לו - ביקורת

רצינו לשתות כוס קפה בבוקר יום שישי, ולא ידענו לאן ללכת. יש פרדוקס מוזר ברוטשילד – לכאורה, השדרה מלאה בבתי קפה, אבל בתכלס, אין מקום טוב באמת לשבת בו: שני הקיוסקים בשדרה עצמה מצוינים, אבל אי אפשר לשבת שם בחום. הקפה הלל והקפה קפה הם רשתות, ואנחנו נגד רשתות (לפחות בשישי בבוקר). הנחמה וחצי רחוק מדי, ובן עמי היה מלא...

ממול לבן עמי, בצידה השני של ככר המלך אלברט, הבחנו בבית קפה חדש וקטן. נכנסנו פנימה וראינו מעדניה/קונדיטוריה/בית קפה קטנטן וחביב. בירור קצר העלה ששם המקום הוא קפה יואל, עדיין בהרצה, והוא אחיו הצעיר של קפה לו בבלפור. קפה לו! כמובן – אצנו רצנו לשם.

קפה לו היה עמוס, אז חיכינו על הספסל מול בית הקפה כמה דקות עד שהמארחת קראה בשמנו והציעה לנו מקום על הבר. לקחנו. המקום קטן יחסית, מעוצב עם הרבה עץ, כמו בית קפה צרפתי קלאסי. הבעיה בבר הקטנטן (ובכלל בפנים) היא האקוסטיקה הנוראית – שאון בלתי פוסק של סכו"ם, צלחות וקריאות הצוות קיבל את פנינו.

הזמנתי את ההזמנה הרגילה שלי – אמריקנו גדול בכוס זכוכית וחלב קר בצד (כזה אני, גמיש), וחברתי היקרה הזמינה מלבד הפוך גם סנדוויץ' טונה שנשמע טעים – עם קונפי לימון ותפוח אדמה. הקפה היה סבבה, אין תלונות, אבל הסנדוויץ' היה קצת יבש. עיון מדוקדק יותר גילה גם את העדרו הבולט של תפוח האדמה. שאלנו את הברמן, שבתגובה צעק "בסנדוויץ' טונה אין תפוח אדמה?" לעבר המטבחון הפתוח. "אין תפוח אדמה." הפטיר טבח שחצי יצא אל תוך הבר. "אין תפוח אדמה." אמר הברמן. וואלה.

אף אחד לא הציע פיצוי או אפילו התנצלות פשוטה, אבל תפוח אדמה לא נראה כמו משהו ששווה להיאבק עליו. קצת אחרי האפיזודה הזו חברתי לחשה לי להסתכל לעבר הבר. בהתחלה לא הבנתי במה מדובר. שנייה אחר כך שמתי לב שהברמנים נעלמו. שנייה אחר כך – שמתי לב לשתי פדחות מבצבצות להן... שני החבר'ה ליצים, שהגיע זמן הסנדוויץ' שלהם, פשוט התיישבו על הרצפה בתוך הבר ואכלו. הזוי.

לסיכום: שנינו זכרנו את קפה לו כמקום מוצלח מאוד, אבל נראה שלא מצליחים לשמור על רמה גבוהה של שירות ומזון, וחבל. אני אישית לא מרגיש שום צורך לחזור לשם בזמן הקרוב. החלטנו שניתן צ'אנס ליואל, האח הקטן, בתקווה שלפחות בתקופה הקרובה הוא יהנה מתשומת לב הבעלים, ויפגין את הרמה הגבוהה שהיתה פעם בקפה לו.

תמכו במאמר בלדוג

Peacock

החלוקה הגיאוגרפית ביני לבין חברי (הם - כיכר רבין, אני - רוטשילד) גורמת לנו להפגש במקומות הממוקמים בשטח המפורז, הלא הוא איזור הבימה והיכל התרבות. וכך, צברנו לנו לאחרונה לא מעט שעות בפיקוק.
הפיקוק הוא בר שכונתי-פלוס, ושייך לבעלים של הארמדילו (ושל האורקה, להבדיל). האוירה והעיצוב שכונתיים, אבל קצת משודרגים - הקיר האחורי הוא בעצם לוח ענקי עליו כתוב התפריט בגיר, אבל רואים שמישהו השקיע כמה שעות טובות מחייו כדי לכתוב הכל בכתב אחיד ומדוייק, ועל הקירות יש ציורי קיר מתוחכמים ויפים.

מנות האוכל הרבה יותר מורכבות מבארמדילו, ביניהן מבחר ברוסקטות מצויינות ופיצה טובה (בנוסף, אני מכיר מישהי שנשבעת שהם מגישים את הצ'יפס הכי טוב בעולם). לאחרונה המקום הופך לפופולארי יותר ויותר, ובפעמים האחרונות נאלצו לעמוד זמן רב לפני שקיבלנו שולחן (המלצרית ציינה שאם רוצים לשבת במהירות צריך להגיע לפני תשע וחצי...).

העכברוש, בביקורת שלו כאן, לא ממש התלהב מהמקום, ובזמנו אני הסכמתי איתו, אבל אני מרגיש שהמקום "התבגר" יפה וכעת מציע הרבה יותר מאז. חוץ מזה, לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן...

חשוב לציין שלמרות שאין מאפרות במקום, לא מעט מבאי המקום מרכיבים לעצמם מאפרות מאולתרות מתחתיות בירה ומעשנים באין מפריע. פעם אחת ראינו פקח קונס מישהי בדיוק כשהגענו ואז האוירה היתה נטולת עשן לעשרים דקות תמימות :)
(ותודה לעכברוש על התמונה המצויינת)

שורה תחתונה: מקום נעים וסימפטי (בתנאי שהעשן לא מפריע לכם) עם קהל בוגר ואיכותי ואוכל מצויין. מומלץ לבוא מוקדם אם אתם לא רוצים לעמוד בצפיפות.

תמכו במאמר בלדוג

זינגר

זינגר נפתח בשקט בשקט לפני חודשים בודדים – יום אחד עברתי ביהודה הלוי, והנה הוא היה שם. לא ביקרתי בו יותר מדי, כי הגילדה ממש מעבר לפינה, ולזינגר אני ממש צריך ללכת איזה 200 מטר – אז המתמטיקה (והגיאוגרפיה) עושה את שלה.

ובכל זאת, כשאני כן הולך לשם, אני תמיד מרוצה. אם הגילדה הוא הגרסא השכונתית והממותנת של האפרטמנט וחבריו, הזינגר מרגיש כמו הגרסא המבויתת של השסק בימיו הטובים. העיצוב חביב למדי והחלל כולו נשלט על ידי ציור קיר אדיר ממדים של נוף בווארי מיוער, שמזכיר לי תמיד את הטפטים חסרי הטעם של שנות ילדותי (בזינגר, כמובן, זה לא חסר טעם אלא במבט אירוני מפוכח ;-) ).

הערב תמיד מתחיל באיטיות בזינגר, ובכל הפעמים בהן ביקרתי במקום היינו כמעט לבד בתחילת הערב (בסביבות עשר לגריאטריים כמוני וכמו חבריי), מה שמעט לא אופייני לברים שכונתיים. אבל לא להתייאש – המקום מתחיל להתחמם לקראת אחת עשרה – שתיים עשרה. בדומה לשסק, הבר מארח די-ג'ייז משתנים, ומפרסם את הלו"ז החודשי בגלויות (שנמצאות, חוץ מבבר עצמו, גם בקיוסקים שבשדרה ובמוסדות נוספים באזור). בניגוד לשסק, הם לא טורחים לציין מה ינגן כל אחד מהדי-ג'ייז הנ"ל, וזו כבר בעיה רצינית, כי אני לא מאמין שיש מישהו שמכיר את כל החבר'ה המוכשרים האלה... איך אני אמור לדעת אם אני רוצה להיחשף למישהו ומשהו חדשים? אני אמור לנחש לפי כמה הכינוי של הדי-ג'יי קולי?

חוץ מהמהמורה הפרסומית הקלה הזו, הכל שם ממש סבבה – השירות ידידותי ומחויך, יש כמה דברים לנשנש, מוזגים חצי ליטר מהחבית (ולא רק שלישים, תודה לאל), נותנים לך לעשן בשקט (רגע, בעצם זה חסרון לאנשים מסוימים...) ואפילו השומר האדיב קופץ מעמדתו ופותח את הדלת לכל מי שמתקרב (הוא ממש מתעקש לעשות את זה, לא משנה כמה פעמים תכנסו ותצאו). חוץ מזה, הצוות וחלק מהקהל מכוסים במעטה קליל של ביזאריות, כמו גרסת הלייט של הריף-ראף, שזה תמיד יותר טוב ממתקפת המשובטים של הוילה, אפטאון, גאנה וכל השאר (היי, אפילו באתי בכפכפים ומכנסיים קצרים...).

אבל הכי טוב – ארקייד עם כל להיטי האייטיז הישנים והטובים, בו הטבעתי את מיטב מעותיי, רק כדי לראות שאני כבר ממש לא טוב בארקנויד. Sic transit gloria mundi, אמרו כבר לפני.

תמכו במאמר בלדוג

הרצות ופתיחות...

שיטוט אקראי ברחובות תל אביב ושיחות עם מארחות הניב כמה עדכונים -
בבזל, נפתח להרצה סניף חדש לרוסטיקו, בינתיים למוזמנים בלבד (חברים של הבעלים וכו'). אמנם נבצר ממני להכנס, אבל המקום (וביחוד הבר) נראה מזמין מאוד.
ברוטשילד, גם רוטשילד'ס קיטצ'ן שהוזכר פה בשבוע שעבר נפתח להרצה, שוב למוזמנים בלבד (למה אני אף פעם לא מוזמן?!), וגם שם נראה מבטיח מאוד. המקום היה מלא כמעט לחלוטין (הרבה חברים לבעלים...) ונראה שיש במקום אוירה טובה. שני המקומות (הרוסטיקו ורוטשילד'ס קיטצ'ן) יפתחו לקהל הרחב בשבוע הבא, אז חכו לביקורת, לפחות מרוטשילד (בזל זה כל כך רחוק...).
בנוסף, נפתח הסניף החדש של טוני וספה בסוף רוטשילד. הפעם נראה שהסניף ממש פתוח, בלי שטיקים ועניינים :)

תמכו במאמר בלדוג

עדכונים מרוטשילד

סוף הקיץ מתקרב, ושף ליאון אלקלעי עסוק מאוד... שני מקומות עומדים להפתח ברוטשילד בניצוחו הקולינרי.

בפינת מרמורק, צמוד לניקו, ייפתח בקרוב מאוד עוד סניף של טוני וספה הזכורה לטוב מירמיהו, ובינתיים השיפוצים ממשיכים בעוז -
אבל זה הפרט הפחות מרגש. על חורבות הפסטיס שוקדת במרץ כבר חודשים חבורת ההלנה המיתולוגית (שמאז פתחה את המנטל, המלה 215 שנסגר בינתיים, הג'רמייה ולאחרונה בר הארבעה) על הרוטשילד קיטצ'ן, שמסתמן כבר-מסעדה בסגנון הבראסרי (לפחות מבחינת העיצוב). אז כל הכסאות כבר מסודרים בחצר, צלחות החרסינה תלויות על הקיר, הבקבוקים מוצעים על מדפי הבר וישיבות צוות נערכות כל ערב. שיפור אחד צפוי לעומת הפסטיס - הקומה השנייה, שבעבר לא הייתה חלק מהמסעדה משופצת גם היא ואני מקווה שיעשו בה שימוש חיובי :)
"שטיק" שפורסם בכתבות יחסי הציבור הוא שלכל מנה יוצמד משקה או קוקטייל שמתאים לו, ושיוצע בהנחה למזמין המנה, אז ניתן להניח שהאווירה במקום תהיה מעט יותר משוחררת ו"בליינית". נצטרך לחכות עוד קצת כדי לראות מה עם האוכל...

תמכו במאמר בלדוג

ניקו - הקללה הוסרה?

יש הרבה פינות "מקוללות" בעיר - אחת מהן היכתה ממש לא מזמן, כשה"דונדה" נסגר בירמיהו, עוד אחת עושה שמות ביהודה הלוי פינת חשמונאים, אבל המרגיזה מכולן שוכנת בשד' רוטשילד פינת מרמורק. מרגיזה, כי מדובר באחד המיקומים היפים ביותר בעיר, בביניין משופץ ויפהפה עם נוף אל הבימה (למרות שבמצבה הנוכחי זה לאו דווקא פלוס...).
בפינה זו שכנו לאחרונה "אודישן", בית קפה כושל, ואחריו חומוסיה שלא הותירה שום רושם מתמשך על ההיסטוריה הקולינרית של העיר, בעוד שמצד אחד שוכנות במרמורק מסעדות מצליחות ומעבר לכביש - "נחמה וחצי", בית קפה הומה.
אבל עכשיו נראה שהקללה הוסרה - במקום נפתח "ניקו", בית קפה השם דגש על קינוחים (קצת כמו ה"פרידה קאלו") ומציע מבחר מרשים במחלקה זו, במחיר אחיד של 35 שקלים. המקום מונהג על ידי יוצאות ה"ג'ירף", אסנת ליאני ונאווה בן יקיר (שהיתה מופקדת על תפריט הקינוחים המיתולוגי של הרשת) ונראה שאולי כל מה שצריך כדי לשנות את המזל הוא קצת נסיון.
הגעתי בשעת ערב מוקדמת לכוס קפה זריזה והתקבלתי בחיוכים רחבים מצד הצוות הסימפטי. התיישבתי בחלקה העליון של המרפסת הדו-מפלסית של המקום, במיקום אסטרטגי, בדיוק על המאוורר. למרות נסיונות השידול של המלצרית, לא הזמנתי קינוחים הפעם (רק רציתי כוס קפה...), ולכן אני מבטיח פה לקוראי הנאמנים שאני אחזור לשם בקרוב, כדי לדגום את ההיצע. האווירה מאוד חיובית במקום, עם נדנדה זוגית ליד הכניסה ומוזיקה משובחת (לטינית בביקור עכשיו, Fאנק כשעברתי ליד אתמול), וזה מסתמן כמקום אידיאלי לכוס יין בערב, או לדייט רומנטי.

תמכו במאמר בלדוג