פתיחה, סגירה ויוגורט

עדכון קצרצר של תקופת החגים -

היוגו נפתח היום בכיכר רבין, על חורבות הבר שכשל. אתמול הסתובבתי שם כשחיפשתי חניה והיו שם כחמישים איש בחוץ, כוסיות יוגורט בידיהם. אני יכול רק להניח שחילקו שם יוגורט בחינם, כי אם לא אז תפס להם ממש חזק (מה שגם בהחלט אפשרי - אני מכיר זוג שנוסע לרוטשילד בכל פעם מרמת אביב רק כדי לאכול שם יוגורט). בכל מקרה, שיהיה בהצלחה.

התומא סגרו את הבסטה עם בוא החורף. היה נחמד (גם אם נחלש קצת בגלל התחרות מהמיוזיק רום, הלאנדן והוילה סוקולוב), נפגש שוב בקיץ הבא...

מקום חדש נפתח בנמל תל אביב מול האגאדיר - הטיימס סקוור, על חורבות הקונצ'ה. מאחר ופתיחה אחת זה משעמם, הפתיחה הראשונה ביום רביעי, עם מסיבה בניצוחו של אנטוני פאפא והשנייה ביום שישי (בצירוף מקרים משעשע, בדיוק ביום זה הבלוג יוצא לחופשה לניו יורק. מבטיח תמונות מהטיימס סקוור המקורי).

תמכו במאמר בלדוג

חורף....

שעון החורף מגיע, ועמו גם הצינה... לפיכך, הברים הקיציים בעיר משנים את עורם -
בקרקלה בר מרוקנים את הבריכה, סוגרים את המקום ופותחים מחדש בתור הגריפין, האלטר אגו החורפי של המקום.
הוילה סוקולוב שהפך לגן סוקולוב בימי הקיץ העליזים נסגר אחרי הערב לתקופת שיפוצים בה ייבנה מחדש הגג.

תמכו במאמר בלדוג

השרקוטרי

לפני כשבועיים הלכנו ארבעה חברים לבדוק את השרקוטרי הכה מדוברת. כפי ששמה מעיד, השרקוטרי מתמחה בנקניקים ונקניקיות המיוצרים במקום, אם כי לא מדובר במקום צרפתי מסורתי, אלא קרוב יותר לטפאס בר הן במבנהו (בר ושולחנות זוגיים קטנים בפנים, כמה שולחנות קטנים בחוץ), בקו המוזיקלי ובאווירה. למקום תפריט מצומצם ו"גברי" מאוד, מורכב כמעט כולו ממיני בשרים, בתוספת שתיים-שלוש מנות פסטה וסלטים. לצמחונים רכי לב בודאי שאין מה לחפש כאן, להם יש את הבודהה בורגרס.
המלצרית החייכנית והאדיבה הציעה להסביר לנו על המקום, והמליצה שנזמין מנות למרכז השולחן ונתחלק בהן. המלצה פרקטית מאוד, בייחוד בגלל שהשולחן הקטנטן לא היה יכול להכיל מנות לארבעה אנשים בו זמנית... פתחנו במנת השרקוטרי, צלחת נקניקים וטרין כבד אווז, שהוגשה עם לחם טרי וטעים. הנקניקים היו טובים, אבל בכל זאת זו היתה המנה החלשה יותר בארוחה. המשכנו בסלט תמנונים חם (הכולל גם קוקי סן-ז'ק ובייקון) שהיה מצויין, מנת נקניקיות מבושלות באדי יין אדום מנת עגל ברוטב לימון וסטייק ריב-איי, שתיהן מנות מצויינות. הכל היה טוב ויפה, אבל גודש הבשר המוגש בתוספת שפצלי בלבד גרמו לתחושת שמנוניות כבדה מאוד אצלנו (הנקניקיות הוגשו בתוספת מעין האש-בראונס, שלא היו טובים הרבה יותר מבחינה זו). מאוד חסר לנו מגע קל של ירק, או תוספות קלות יותר. התחושה היתה שזהו מקום טוב מאוד לארוחת טעימות קלה, אבל לא לארוחה מלאה - זה פשוט יותר מדי.
בכל זאת, למקום יש נקודת זכות אדירה - שוררת שם אווירה שקשה לתאר, עם מוזיקה לטינית ומזרחית, רקדנית בטן שפיזזה על הבר ובין השולחנות בחוץ ואף סחפה כמה מן הסועדים לריקוד איתה. כולם מתניידים, כוס יין בידם, בין הבר הפנימי לשולחנות ברחוב, לשורת הכסאות שהועמדה בצדה השני של הסמטה בתור פינת עישון (אם כי, מאוחר יותר כל האיזור הפך לאיזור עישון אחד גדול) וגורמים לתחושה של מסיבת קוקטייל מוצלחת במיוחד. אין ספק שמצידנו בקבוק היין וכוסיות הגראפה עזרו גם כן.
יש לציין שהמחירים לא זולים, וארוחה מלאה תסתכם בסכום מפולפל. הזוג בשולחננו טען שהמחירים דומים לאלו שבהרברט סמואל, אך שם מקבלים אוכל ברמה אחרת. לדעתי ההשוואה לא הוגנת, כי סוג המקום והחוויה שונים לגמרי, אך יש לתת על כך את הדעת.

תמכו במאמר בלדוג

גם אני רוצה להיות גרוזיני

שיחת הטלפון העירה אותי מנמנום קל. "אני אעשה את זה קצר - אני לוקח שתי תאומות הולנדיות לאכול סושי בנווה צדק. אתה בא?". נו, טוב.
ת' חנה לידי וצעדנו בזריזות לאוקינאווה. חיכינו קצת לפסיכולוגית, החברה שלו, שבאה עם התאומות המבקרות בארץ לרגל חתונה. הסושי היה לא רע בכלל, ובסוף הארוחה הצטרפו אלינו עוד שניים - ל', חברה של הפסיכולוגית, ור', ספק איש קבע ותיק, ספק אזרח טרי במיוחד (שלטונות הצבא, כך נראה, עוד חלוקים בדיעותיהם).
וכך התניידנו, שבעת המופלאים, לעבר ננוצ'קה. המארחת היתה מאוד ברורה - לא נוכל להכנס. העיריה נושפת בעורפם ועל כן הם מקפידים במיוחד על כמות האנשים בתוך הבר. נאלץ לחכות שיצאו ארבעה אנשים, וגם אז נוגלה לשולחן בחדר שליד הבר, ולא בבר עצמו, כי אסור לעמוד ליד הבר. כעשר גבות הורמו (ההולנדיות לא ממש הבינו את חילופי המילים), והמארחת מלמלה משהו לא מחייב על ראש העיר והבחירות הקרבות. אמרתי לה מיד מה דעתי על העניין (הבלוג ימנע מפוליטיקה, אבל בכל זאת זה בלוג, אז אתם יכולים לנחש לבד למי קולי מובטח) והיא חייכה, נעלמה, וחזרה עם מגש ועליו שבעה צ'ייסרים לזמן ההמתנה. תחי מדינת ישראל. שתינו, וכמובן שהפלתי כמה מהכוסות ואף שברתי שתיים. סלחו לי - אני בעד המפלגה הנכונה ;)
נכנסנו והובלנו אל השולחן, אבל הרגשנו כאילו אנחנו בסיביר, ולא בגיאורגיה. ר', המשוחרר הטרי (למה הוא עדיין מקבל צ'קים ממת"ש?), רטן משהו על הלימה לימה או לה צ'מפה, אבל אז המלצרית הציעה לנו שולחן קטנטן ליד הבר, אז שכנענו אותו לשתות דרינק אחד לפני שממשיכים. המוזיקה היתה מיין סטרים מאוס, עניין שעבורו באמת לא צריך את הננוצ'קה, ור', הקצין הותיק (למה הוא כבר לא מגיע לבסיס?), בטרוניה על הגיל הממוצע, התערב שיוכל למצוא לפחות מישהי אחת בשם חדוה.
אבל אז שתינו קצת, הדיג'יי החליף הילוך, מוזיקה מזרחית התחילה להתנגן, והמלצרית עלתה על הבר... הולנדית אחת הועלתה אחר כבוד אחריה, עוד דרינק וגם הפסיכולוגית שוגרה לחלל. ההולנדית השנייה הצליחה להתנגד עוד כמה דקות, אבל כוחות הכיבוש הגיאורגיים לא ויתרו עד שנכנעה. משם הכל רק התדרדר - לא אכביר במילים (ובמילא אני לא זוכר הכל) אבל זה כלל כמה נאמברים מגריז על הבר (כולל כוריאוגרפיה), 30 רוכבי רולרבליידס ששאלו שוב ושוב איפה השירותים, שני גרמנים מזדקנים שאחת התאומות גררה שוב ושוב לריקודים וסיום הערב בג'ואיש פרינסס בחמש בבוקר.
שני אדוויל לפני השינה, שניים אחריה, ואני כמו חדש. פחות או יותר. לא רע ליום שלישי.

תמכו במאמר בלדוג

זינגר

זינגר נפתח בשקט בשקט לפני חודשים בודדים – יום אחד עברתי ביהודה הלוי, והנה הוא היה שם. לא ביקרתי בו יותר מדי, כי הגילדה ממש מעבר לפינה, ולזינגר אני ממש צריך ללכת איזה 200 מטר – אז המתמטיקה (והגיאוגרפיה) עושה את שלה.

ובכל זאת, כשאני כן הולך לשם, אני תמיד מרוצה. אם הגילדה הוא הגרסא השכונתית והממותנת של האפרטמנט וחבריו, הזינגר מרגיש כמו הגרסא המבויתת של השסק בימיו הטובים. העיצוב חביב למדי והחלל כולו נשלט על ידי ציור קיר אדיר ממדים של נוף בווארי מיוער, שמזכיר לי תמיד את הטפטים חסרי הטעם של שנות ילדותי (בזינגר, כמובן, זה לא חסר טעם אלא במבט אירוני מפוכח ;-) ).

הערב תמיד מתחיל באיטיות בזינגר, ובכל הפעמים בהן ביקרתי במקום היינו כמעט לבד בתחילת הערב (בסביבות עשר לגריאטריים כמוני וכמו חבריי), מה שמעט לא אופייני לברים שכונתיים. אבל לא להתייאש – המקום מתחיל להתחמם לקראת אחת עשרה – שתיים עשרה. בדומה לשסק, הבר מארח די-ג'ייז משתנים, ומפרסם את הלו"ז החודשי בגלויות (שנמצאות, חוץ מבבר עצמו, גם בקיוסקים שבשדרה ובמוסדות נוספים באזור). בניגוד לשסק, הם לא טורחים לציין מה ינגן כל אחד מהדי-ג'ייז הנ"ל, וזו כבר בעיה רצינית, כי אני לא מאמין שיש מישהו שמכיר את כל החבר'ה המוכשרים האלה... איך אני אמור לדעת אם אני רוצה להיחשף למישהו ומשהו חדשים? אני אמור לנחש לפי כמה הכינוי של הדי-ג'יי קולי?

חוץ מהמהמורה הפרסומית הקלה הזו, הכל שם ממש סבבה – השירות ידידותי ומחויך, יש כמה דברים לנשנש, מוזגים חצי ליטר מהחבית (ולא רק שלישים, תודה לאל), נותנים לך לעשן בשקט (רגע, בעצם זה חסרון לאנשים מסוימים...) ואפילו השומר האדיב קופץ מעמדתו ופותח את הדלת לכל מי שמתקרב (הוא ממש מתעקש לעשות את זה, לא משנה כמה פעמים תכנסו ותצאו). חוץ מזה, הצוות וחלק מהקהל מכוסים במעטה קליל של ביזאריות, כמו גרסת הלייט של הריף-ראף, שזה תמיד יותר טוב ממתקפת המשובטים של הוילה, אפטאון, גאנה וכל השאר (היי, אפילו באתי בכפכפים ומכנסיים קצרים...).

אבל הכי טוב – ארקייד עם כל להיטי האייטיז הישנים והטובים, בו הטבעתי את מיטב מעותיי, רק כדי לראות שאני כבר ממש לא טוב בארקנויד. Sic transit gloria mundi, אמרו כבר לפני.

תמכו במאמר בלדוג

הרצות ופתיחות...

שיטוט אקראי ברחובות תל אביב ושיחות עם מארחות הניב כמה עדכונים -
בבזל, נפתח להרצה סניף חדש לרוסטיקו, בינתיים למוזמנים בלבד (חברים של הבעלים וכו'). אמנם נבצר ממני להכנס, אבל המקום (וביחוד הבר) נראה מזמין מאוד.
ברוטשילד, גם רוטשילד'ס קיטצ'ן שהוזכר פה בשבוע שעבר נפתח להרצה, שוב למוזמנים בלבד (למה אני אף פעם לא מוזמן?!), וגם שם נראה מבטיח מאוד. המקום היה מלא כמעט לחלוטין (הרבה חברים לבעלים...) ונראה שיש במקום אוירה טובה. שני המקומות (הרוסטיקו ורוטשילד'ס קיטצ'ן) יפתחו לקהל הרחב בשבוע הבא, אז חכו לביקורת, לפחות מרוטשילד (בזל זה כל כך רחוק...).
בנוסף, נפתח הסניף החדש של טוני וספה בסוף רוטשילד. הפעם נראה שהסניף ממש פתוח, בלי שטיקים ועניינים :)

תמכו במאמר בלדוג

איפה אפי

למה לא היו הרבה פרסומים לאחרונה? כי אני צריך גם לעבוד על האתר, לא רק לבלות כל היום כמו כל מיני בלוגרים אחרים... אבל בסוף יוצאים מזה דברים טובים. היום העלתי לאוויר פיילוט של שילוב מפות בדפי העסק שלנו. כרגע המפות נוספו לכשלושים מקומות פופולריים (נסו את הגנה 71, הוטל מונטיפיורי, החתול והכלב...) ונוסיף עוד בהמשך, אם נראה שהכל רץ בסדר. אז עכשיו אין לכם תירוצים - אתם יודעים איפה כל דבר נמצא.

תמכו במאמר בלדוג