לובי 99 - ביקורת בר

מרגע שפתחו את ביסטרו 99, חיכינו ליום שבו הם יפתחו את לובי 99, הבר הצמוד. והנה, סוף סוף פתחו את המקום להרצה והתייצבנו, העכברוש (הוא כתב על זה כאן) ואני, לבדיקה ראשונית.

המקום מעוצב בהשראת לובי של מלון (כמתבקש מהשם) ומזכיר קצת את ה- 223 והלובי ז"ל מבזל - הרבה צבעים כהים, בדים ארגמניים וריהוט רטרו חביב. כבונוס,

כל הפיקטוגרמות במקום מציגות נערי מעליות וחדרניות והשוס הגדול - דלת של מעלית, ממש שם באמצע החיים. בחוץ הוצבו מספר כורסאות נוחות לטובת המעשנים, וזה עבד - איש לא עישן בפנים לשמחתו האינסופית של עמיתי המכרסם.

היינו קצת רעבים, אז הזמנו לנו כמה מנות - פוקאצ'ה עם מוצרלה ואנטיפסטי (28 ש"ח), קרם ארטישוק ירושלמי וחמאת עיזים (18 ש"ח) ואחר כך גם גיוזה (28 ש"ח). הפוקאצ'ה היתה טעימה מאוד, והש

תלבה מצויין עם קרם הארטישוק הירושלמי. הגיוזה הראתה פוטנציאל, הבצק היה טעים אבל המילוי היה ממש קר. אני תמיד שופט לקולא בימים הראשונים, אז נרשום את זה תחת "חבלי לידה".

במקום יש חמישה סוגי בירה מהחבית (היצע מכובד) - גינס, טובורג, סטלה, הוגארדן ווינשטאפן. כל החצאים עולים 22 חוץ מהסטלה והגינס - מחירים סבירים בהחלט. גם בגזרת הקאווה המחירים בסדר - בקבוק יעלה 105 שקלים - לא הכי זול, אבל לא ממריא למחירים חצופים לחלוטין כמו מקומות אחרים בעיר. העכברוש התלונן שדווקא בוויסקי הם קצת מגזימים - ג'וני בלאק עולה 55 ש"ח.

הזמנו כל אחד חצי של משהו. אין מבצעים על צ'ייסרים בהזמנת בירה, אבל בהתחשב בעובדה שהמקום היה ריק כמעט לחלוטין, הברמן פשוט הזמין אותנו לצ'ייסרים חינם. האח ללובי.

אה, כן - היה ריק כמעט לחלוטין. מוצ"ש, עשר בלילה, בר חדש - הייתם מצפים לעומס קל. בפועל, חוץ משנינו (והג'ינג'י, שהצטרף מאוחר יותר) היו עוד זוג ושלישיה על הבר, ועוד שני שולחנות מאוכלסים. תחקרתי קצת את הברמן, שאמר שהם פתחו להרצה שקטה, ועוד לא שלפו את התותחים הכבדים של יחסי הציבור, והבטיח שבשבוע הבא כבר לא יהיה מקום לזוז. נחזיק אצבעות בשבילם.

לסיכום: מהתרשמות ראשונית (עדיין בהרצה) - מקום חביב בהחלט בעל עיצוב מתוחכם ולא מקושקש. אוכל לא רע ומחירים סבירים. ללא עישון! בהחלט נבוא שוב לביקור(ת).

תמכו במאמר בלדוג

פוסט אורח של עכברוש העיר - מסע אל הברים הטובים ביותר בעיר

כתבת אורח של עכברוש העיר (פורסמה כאן במקור)

כחלק מסיקור הברים והפאבים בעיר, תמיד חשוב להיות בעניינים ולשם כך להעזר לעיתים גם במקורות אחרים.

אחד ממקורות אלו הוא טיימאאוט תל אביב המפורסם והידוע ולו מדור "הברים הטובים ביותר".

אחרי יותר משנה וחצי של פעילות בהם ביקרתי ברוב הברים ברחבי העיר החלטתי לצאת לסיבוב ברים בהם עדיין לא ביליתי מצפון לדרום בעקבות המלצות המדור.

ההתחלה היתה בצפון הישן שם לפי הטיימאאוט נמצא הליקר בר (דיזנגוף 302) - "כל יום 19:00 עד אחרון הלקוחות, בר עשיר, קוקטיילים מיוחדים ואווירה דחוסה".

ואכן בסניף טיב טעם בעיר שפתוח במקום כבר שנה פחות או יותר, יש בהחלט בר משקאות עשיר, שאם תערבבו אותם יחדיו תקבלו קוקטיילים מיוחדים וגם האווירה בהחלט דחוסה, בעיקר במדפי הגבינות.

המשכתי אל השיקסע ברחוב המקביל (בן יהודה 215) - "בר שכונתי בעיצוב מושקע וחמים עם קהל איכותי ואווירה תוססת".

הגלידריה האיטלקית פרגולה שפתוחה שם כבר כמעט שנה וחצי בהחלט מושקעת אבל לא חמימה (וטוב שכך). מכיוון שלא מצאתי את הכניסה אל הבר, שאלתי שם את המוכרים שלא הבינו על איזו שיקסע בדיוק אני מדבר, אבל סיפרו לי שבעונת הקיץ היתה איזה מישהי שנראתה כזאת, ועוד איכותית באמת, שבאה שם קרובת משפחה לבקר.

טוב, מקומות כאלו נפתחים ונסגרים כל הזמן, אולי כדאי לנסות מקום קצת יותר ותיק שבטוח עדיין קיים. כך חשבתי בדרכי אל "הכוסית" הותיק מול הכיכר (מלכי ישראל 5) - "בר חסר דאווין בעל ותק של 25 שנה ועם אווירה ואנשים של פעם".

טוב, פעם באמת אולי היו שם אנשים, עכשיו כבר אין, חבל שאף אחד לטיימאאוט לא סיפר שהבר הוותיק נסגר לפני יותר מחצי שנה אחרי 27 שנים של אווירה.

בזבזתי כבר הרבה זמן ועוד לא הספקתי לעבור את מחצית העיר, חשקתי באיזה משקה קריר אז החלטתי לחתוך עניינים ולהדרים עד לפלורנטין שם נמצא האנה קארינה (ידידיה פרנקל 13) - "לאוהבי אלכוהול ומוסיקה איכותית". בר שתמיד היה זכור לי לטובה עוד מלפני שלוש שנים, אז בשם מוג`ו הוא נקרא.

בחנות הרהיטים שפתוחה שם כבר שנתיים לפחות, אמנם ראיתי כסאות ושולחנות, ומהחלון של השכנים בבניין ממול בקעה לה מוסיקה איכותית, עדיין היו חסרים שם קצת אנשים ואלכוהול (אל דאגה, גם פה יש ליד מרכול אז את זה אפשר לפתור).

אכן, אין ספק שאלו חלק מהברים הטובים ביותר, לא סתם אין בהם מקום לשבת או לעמוד ולשתות, מזל שלי שהצטיידתי בבקבוק אלכוהול איכותי בטיב טעם עוד בהתחלה...

אין כמו סיבוב ברים לא קיימים איכותי כדי ללמוד על הפער בין המציאות בשטח לבין מה שכתוב בעיתון (או אתר) מסחרי הכולל אי דיוק (בלשון המעטה) בעובדות שעלול להצביע על חוסר מקצועיות מרשים, או לחלופין עולה בי החשש שפשוט מדובר בהעדפת שיקולים מסחריים על חשבון ציבור הקוראים. אולי ככה זה כנראה כשמראש משלמים כדי להופיע ברשימה המבוקשת לכמה שנים?

הכי חשוב לדעתי זה פשוט לא להאמין ולהסתמך על רשימות "הכי טובים" של עיתונים מסוג זה שבהם חסרים לא פחות ברים טובים (ולא משלמים) מאשר אלו ששם מופיעים, ובמיוחד לא לייחס חשיבות מיוחדת לסקרים השנתיים של "הכי טובים" שאמנם זוכים להענות בקרב ציבור הקוראים והמבלים, אבל מה זה שווה אם השיטה מזכירה (לי לפחות) פריימריס עם רשימות סגורות במפלגות השונות.

* למען הסר ספק, הברים הנ"ל מופיעים במדור "הברים הכי טובים" בטיימאאוט בכל שבוע ולא הופיעו כך סתם פתאום, וכנראה שימשיכו להופיע שם לנצח או עד שיפתח מקום חדש בדיוק באותו המיקום שישלם במקומם ומישהו ישים לב לכך (כך היה למשל עם הזיגל שנסגר והמשיך להופיע שנתיים עד שנפתח ה-223).

תמכו במאמר בלדוג

השמנמנ.ים נפגשים עם ניר צוק

הוזמנתי, יחד עם שאר צוות השמנמנ.ים,על ידי ערוץ 10 למפגש עם השף ניר צוק במתחם שלו ביפו (קורדליה, ביסטרו נועה וג'אפה בר). מטרת המפגש הרשמית - תכנית חדשה שלו שעולה. המטרה האמיתית - לאכול. התכנית נקראית "שף בהפתעה", ובה השף מטייל בארץ, מתדפק על דלתות אקראיות ומציע לבעלי הבית לבשל להם ארוחה ממה שנמצא אצלם במטבח (מההקרנה החלקית שקיבלנו, התכנית נראית משעשעת למדי). התכנית תשודר בימי שישי בשעה 18:00 בערוץ 10, החל מה- 20.11.

למרות חוות דעת לא מתלהבת ששמעתי לאחרונה, האוכל אצלנו היה רובו ככולו מצויין. זו לא חוכמה כמובן - אין דין סועד אקראי כדין בלוגרים היושבים בארוע סגור עם השף עצמו (זריקת מוטיבציה קלה לעוסקים במלאכה)...

התחלנו עם מתאבנים ומנות ראשונות בחדר אחורי בביסטרו נועה, המשכנו לעיקריות בקורדליה הדרמטית והמרשימה, ולבסוף עברנו לקינוחים בג'אפה בר. על פירוט המנות והחוויות, אתם מוזמנים לקרוא בפוסט המשותף של השמנמנ.ים.

תמכו במאמר בלדוג

פרנק - נקניקיה עם כבוד (פוסט קצר וממצה)

עברתי דירה. כל סוף השבוע ארזתי, העמסתי, פרקתי ובעיקר עליתי וירדתי ביותר מדי מדרגות.
בסופו של יום, שתים עשרה וחצי בלילה, כשכל שרירינו דואבים, הגיע הזמן לחטוף משהו לאכול...

נסענו בטנדר הריק על בן יהודה, כנזכרתי בדוכן נקניקיות שנפתח באיזור - פרנק שמו. חנינו באדום לבן (פורקים סחורה!) וחצינו את הכביש אל הדוכן. אין יותר מדי אופציות כאן - ואורך הפוסט בהתאם - ברטוורסט, ברטוורסט XL, נקניקיית עוף ועגל.

הנקניקיות הרגילות ב- 19 ש"ח, ה- XL ב- 25. במקום מבחר חרדלים - הלכתי על חרדל צ'ילי ושום, שנשמע מעניין במיוחד, עם מעט מיונז וקטשופ חריף.

הנקניקיות טעימות ועסיסיות ביותר, והלחמניות מוכנות בכובד ראש ראוי לציון. רק דבר אחד מעט פגם בחוויה - הנקניקיות הוגשו במיני באגטים שנקלו מעט לפני כן. הכל טוב ויפה, אך כל הנוכחים הסכימו כי ראוי להחליף אותן בלחמניות רכות, כאלו שלא יגנבו את ההצגה מהנקניקיה.

לסיכום: מאנצ' לילי ראוי ביותר, שנותן לנקניקיה את הכבוד הראוי לה.

תמכו במאמר בלדוג

המעוז - ביקורת בר

כשהעכברוש הציע שנלך לבקר את המעוז, בר חדש על חורבות קפה מאיר, לא ציפיתי ליותר מדי. אתם יודעים - קינג ג'ורג' וכל הג'אז הזה, זה כבר לא הסטייל שלנו. לשמחתי, אני יכול לומר שהופתעתי מאוד לטובה.

המקום, מעין סניף של השכן מצפון אבן גבירול, שופץ לחלוטין, ומציע שני חללים גדולים. הראשון, בכניסה, מכיל בר גדול התופס את רוב רובו של החדר, כשלאורך הקירות מעין ספספלים מוגבהים (מדפי ישיבה?) ללא שולחנות. כתחליף מוצבים במקום מעין סטנדים מתכתיים להצבת כוס או בקבוק. בירכתי החדר יש כניסה למסדרון צר וארוך שמוביל לחלל נוסף המעוצב כדירה/לופט - סלון, פינת מחשב (עובד, עם אינטרנט - כמעט וכתבתי את הפוסט במקום...), מטבח קטן ואפילו מקלחת (עובדת, לדברי המלצרית). בנוסף, ליד הטלוויזיה מוצב שולחן פול קטן. בניגוד לאפרטמנט, שעוצב ברוח דומה אך הרגיש כמו תפאורה של דירה (מפואר מדי, יקר מדי, מלוטש מדי), המעוז נראה בדיוק כמו דירת הרווקים שכנראה הייתה לכם, אם המטראז' התל אביבי לא היה כל כך יקר.

לבר יש חצר גדולה מלפנים המשובצת גם היא באותם מדפי ישיבה ועוד שני ברים קטנים הצופים אל החצר - היא ללא ספק תהפוך ללהיט גדול עם בוא הקיץ. גם לחלל הפנימי יש מרפסת נוספת משלו, וריבוי האיזורים החיצוניים אפשר לבעלים לאכוף את איסור העישון בפנים, לקול מצהלות העכברוש. בינתיים זה מחזיק, נראה מה יקרה בעוד חודש-חודשיים...

כשהגענו למקום הבר המרכזי היה פחות או יותר מלא, אז התיישבנו לנו ב"לופט" שמאחורה. תפסנו לנו כמה כסאות הממוקמים מול הטלוויזיה (שהקרינה את משחק הכדורגל) וליד שולחן הפול. זה התגלה כבעייתי מעט - השולחן מוצב במרכז החדר, והשחקנים החובבים והנלהבים פספסו כל פעם בסנטימטרים בודדים מגוון כוסות, בקבוקים ופרצופים שהונחו מאחוריהם... עניין של זמן עד שמישהו יאבד שם שן, לצערי.

הזמנו כמה בירות, כמה צ'ייסרים ואיזה וויסקי קטן, וליווינו אותם בסלסלות נאצ'וס טעימים, בליווי סלסה. בתפריט גם אוכל יותר רציני קצת (טוסטים, פלטות גבינות ונקניקים, תפוח אדמה אפוי...) שנאלץ לדגום בפעם אחרת. בין המשחק להתחמקות ממקלות הפול, קלחה לה שיחה נעימה בהשראת הסביבה. המקום מואר מאוד יחסית לבר, והריהוט והעיצוב פשוט משרים אווירה נינוחה, וזה מורגש בכל הרמות - מהצוות הסופר-ידידותי עד המבלים שנמרחים להם על הספות בשיכול רגליים, ממש כאילו הם בסלון ביתם. גם מאוחר יותר, כשהמקום התחיל להתמלא, האווירה נשארה נטולת לחץ ולא מתאמצת - כל כך שונה מאיזור המלחמה שבנמל. תרם לכך גם הקהל השכונתי והאיכותי, שעסק בפיקאפ קליל ולא מחייב. אני מוכן להמר שזה יהיה המקום לרווקים צעירים בתקוופה הקרובה...

לסיכום: בר שכונתי, פיק-אפ לייט, בעל אווירה שמחה (ומעט צעירה). ללא עישון, ועם הרבה אנרגיות חיוביות - מומלץ!

קרדיט על התמונות - דנה נחמן (תודה דנה!)

תמכו במאמר בלדוג

רוטשילד 12 - ביקורת בר

מתי ורותי ברודו, הרי הם M&R הבלתי נלאים (בראסרי, קופי בר, הוטל מונטיפיורי) פתחו בר חדש ברוטשילד 12. המקום מסתתר בבניין לשימור אשר לא שופץ כלל מבחוץ, והכניסה היא מאחורי הבניין, ללא שום סימון ברחוב - הרגשתי מחתרתי לעילא ועילא ;-).

הבניין, כאמור, מוזנח מאוד מבחוץ, ועבר שיפוץ חלקי בפנים, עם קירות ותקרה חשופים. על הקירות הדפסה בגדול של התפריט, המכיל דגימה של מנות מוקטנות מהמסעדות האחרות של הזוג. הבר מורכב משני חללים - חלל אחד בו בר בינוני בגודלו, וחלל שני וגדול למדי, עם שולחנות קטנים ושולחן אבירים אחד ענק עשוי זכוכית, בו ניתן להתמנגל עם שאר שועי המקום. בנוסף, מספר שולחנות במרפסת קטנה, ועוד חצר אחורית (שהיא בעצם הקדמית, כי שם הכניסה) ענקית, שאני בטוח שתכיל פליטים רבים מבפנים כשהמקום יתפרסם יותר ויתמלא.

הייחוד של המקום, מלבד מנות האוכל המושקעות (סלט קיסר, קרפצ'יו, קינוחים וכו') הוא בכך שהוא מארח אמנים שונים ל"הופעות פריוויו" - הופעות קצרצרות של כמה שירים בודדים, בדרך כלל בשלבי העבודה על הופעה או אלבום חדשים. לא מפרסמים מי מופיע מתי (לדעתי גם הצוות מופתע לפעמים), זה עניין של מזל. בביקור הראשון שלי, עם שאר כנופיית השמנמנ.ים, זכינו בהופעה קצרה של אסף אמדורסקי וישראל גוריון, במחרוזת שירי ארץ ישראל הזויה משהו. בביקור השני, עם חברתי היקרה ועוד חבר, לא זכינו בכלום - ככה זה בחיים.

מצטער לומר שמבחר הבירות בחבית מצומצם באופן מביך - הייניקן וגולדסטאר בלבד. חוץ מזה יש עוד כמה בבקבוקים וכל הצע האלכוהול הסטנדרטי. המזון, כאמור, משודרג יחסית, ובביקור השני נדגמו סלט קיסר וקרפצ'יו (מצויין!). מטעמי דיאטה נמנענו ממקלות הלחם המעולים של הוטל מונטיפיורי.

המקום, בהיותו מחתרתי בטירוף, לא מקפיד כלל על חוקי העישון, וסיגריות בערו שם בקצב. למרות התקרות הגבוהות מאוד והחלל הגדול, בשלב מסויים זה התחיל להפריע. לא לחלשי הריאה. מצד שני, למרות העלק אנדרגראונד, הקהל לבוש במיטב מחלצותיו, ומעל כולם חולשות המלצריות שבדומה לחברותיהן בהוטל מונטיפיורי מתהדרות בתיקי צד קטנים ולבושות כאילו הוזמנו למסיבת קוקטייל מפואר - אז תבדקו את עצמכם במראה לפני שאתם מגיעים...

לסיכום: חלל גדול ומרשים מאוד. מבחר בירות דל, מזון משודרג, עישון כבד, קצת פוזה והבונוס הגדול - איזה הופעה תהיה הערב? למרות העישון והבירות ובגלל ההופעות - מומלץ.

תמכו במאמר בלדוג

צינה - ביקורת בר

על חורבות הפאייה בדיזנגוף נפתח בר ה"צינה" של אבי ביטון (אדורה). אנחנו חשבנו שמדובר בטפאס בר רציני, כזה שהוא ממש על גבול המסעדה, והתאכזבנו לגלות שמדובר בבר שכונתי עם מבחר מצומצם של מנות טפאס קטנטנות. עדיין - היינו שם, ואין סיבה שלא לכתוב ביקורת :)

הצינה הוא מקום קטן יחסית - חדר אחד קטן ספון עץ, עם בר פינתי וכמה שולחנות מאורכים. ברחוב עוד שולחנות מאורכים בהם מצטופפים להם יחדיו כולם. שאפו למראה השכונתי עם כל העץ, אך מאחר והוא היה חדש לחלוטין והרבה יותר מדי בהיר, מקבל המקום את הלוק של סאונה שוודית... לכה כהה יותר, ובעיקר עוד 10 שנים בערך, יקנו למקום את החספוס המתבקש.

התפריט היחיד מודפס על שלטים קטנים המוצבים על כל שולחן. שלוש מנות בעשרה שקלים - פוקצ'ה, זיתים ושקדים, וחמש מנות בחמישה עשר שקלים - פלפל קלוי עם גבינה מלוחה, ארטישוק בשמן זית, צלוחית נקניקים, איקרה ומטיאס כבוש. הזמנו פוקצ'ה ואת כל חמשת המנות בחמישה עשר שקלים - בכל זאת, 4 אנשים רעבים שציפו לארוחה קצת יותר ממשית...

הטפאסים (מזטים?) חביבים ביותר, והמחירים בהחלט הוגנים, אבל לא משהו שיגרום לכם להתעלף. האיקרה והארטישוק היו החביבים עלי (הנקניקים היו חמודים, הפלפלים היו... פלפלים). הפוקצ'ה היתה רכה וחמה, ונגמרה תוך שניות. לצערנו, עד שהגיעה השנייה שהזמנו כבר סיימנו את כל הצלוחיות על השולחן, אז הזמנו עוד ארטישוק, שיהיה.

אין במקום תפריט שתייה כלל, והזמנו כולנו בקבוק קאווה אחד, כך שאני לא יכול להעיד על מצאי האלכוהול, אבל מבט מסביב הראה שכולם במילא מזמינים או קאווה או כוס בירה, אז זה לא כל כך משנה. נחמד לראות שהבירה מוגשת גם בקנקנים, מחזה לא נפוץ בעירינו.

כשהגענו המקום היה ריק כמעט לגמרי, אבל עד שסיימנו לאכול שמנו לב שהוא התמלא לחלוטין. מבט שני הראה שהגילאים היו קצת צעירים מדי עבורינו - בסביבות 23 - 27 - עבורם המקום מתפקד בתור השכונתי/פיקאפ. סיגריות בודדות הוצתו, ואפילו ההריונית בחבורה לא חשה צורך להעיר לאיש. עוד קווץ' קטן מכיוון הבעלים, והם יוכלו לפחות להתהדר בחוקיות מלאה.

לסיכום: בר שכונתי לצעירים, ממש לא משהו שיצדיק נסיעה מיוחדת. טפאסים באיכות טובה, אבל בסך הכל בסיסיים ביותר.

תמכו במאמר בלדוג